פרשת שופטים - שיעור - מלך סנהדרין כהן ונביא

מלך סנהדרין כהן ונביא

[מבוסס על הטללי חיים]

סנהדרין – "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".

מלך – "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ".

כהונה – "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם".

נבואה – "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ".

ארבעה גופים המרכזים את הקומה של עמ"י בגאולה!

כדי שתהיה גאולה שלימה אנחנו צריכים שכל אחד מהגופים האלו יתפקד בשלימות!

בגלות היינו במצב זוועתי, מלכה ושריה בגויים אין תורה , ואין נבואה, ואין מלכות, ותפילה, וחילול שמו יתברך, פוגרומים והתבוללות. נשארנו רק עם ד' אמות של הלכה.

לפי האריז"ל מכל העשרה אורות של המלכות נשארת רק הנקודה התחתונה בגלות וגם ממנה יונקים החיצונים.

הרב קוק (אורות, אורות התחיה ז): "ממעמקי הגניזה של הנשמה נקח את האור אשר יחיה את העם כולו, להעמידו על רגליו. כח החיים הולך הוא ומתגבר, הוא פורץ לו את נתיבותיו, אבל אנו צריכים לחקר את תכנית רוחו. השאיפה לרוח הקודש עליון, רוח הקוחש המתדמה לרוח גבורים אזורי כח אלהים שהיה לנו בימים מקדם, בעת אשר הכירה האומה את עצמה בגלוי, היא מתגברת והולכת... האידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים, מחיים הם את הרוח המוכן לקבלם בעצם רעם גבורתם, והם דורשים את תפקידם לכונן עבורם כלים, כלים רבים, נשמות בריאות של דור רענן, יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו. המקדש, הנבואה והמלכות וכל תכסיסיהם , שולחים אלינו את קום, את אורם הזרוע בארץ חיים. קרנים מידם לנו, גלי אורותיהם מכים על עפעפינו, הסגורות בכל משך זמן הגלות הממסמסת את הכל. הננו נקראים להכון לקראת האור הגדול הזה, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו... בשביל כך אנו חיים וקימים, נלחמים ומנצחים".

נרנח"י (כנגד א"ק אבי"ע, שם הוי-ה).

שער הגלגולים (הקדמה א): "ונתחיל מ"ש חז"ל כי חמשה שמות יש לנפש, וזה סדרם ממטה למעלה, נפ"ש, רו"ח, נשמ"ה, חי"ה, יחיד"ה. ואין ספק כי לא נפל קריאת השמות הנזכרות, במקרה ובהזדמן. אמנם דע, כי האדם עצמו, הוא הרוחניות אשר בתוך גוף, והגוף הוא לבוש האדם, ואיננו האדם עצמו. וכמש"ה על בשר אדם לא ייסך, וכנזכר בזוהר פרשת בראשית דף כ' ע"ב. ונודע כי האדם מקשר כל ד' עולמות אבי"ע, ולכן בהכרח הוא שיהיו בו חלקים מכל הארבעה עולמות, ואלו החלקים כל חלק מהם, נקרא בשם אחד מן החמשה שמות הנז' שהם נרנח"י כמו שיתבאר. ולא ברגע אחד זוכה לקחת כלם, רק כפי זכיותיו. ובתחלה נוטל חלק אחד הגרוע שבכלם, והוא הנקרא נפש. ואח"כ אם יזכה יותר, יקח גם את הרוח... דע, כי כל הנפשות הם מעולם העשיה בלבד, וכל הרוחות הם מעולם היצירה, וכל הנשמות הם מעולם הבריאה. אמנם רוב בני אדם, אין להם כל החמשה חלקים, הנקראים נר"ן וכו', רק חלק הנפש בלבד, אשר היא מן העשיה. אבל גם בזה יש מדרגות רבות, והוא, כי הנה העשיה עצמה, נחלקת לחמשה פרצופים, הנקראים - א"א, ואו"א, וזו"ן. והנה האדם טרם שיזכה להשיג רוחו, אשר מעולם היצירה, צריך שיהיה שלם בכל חמשה פרצופי נפש העשיה".

גם לשכינה יש נרנח"י:

נפש – מלך: עולם העשיה מוסדות הציבור, הנהגה גשמית, כלכלה וביטחון, מטבע ומסחר, בנייה ואדמות.

הנפש נקראת בזוה"ק "שיתופא דגופא (תיקונ"ז יד:). המלך חייב להשתתף עם כל תיקוני הגוף, לאחד בין כולם ולחברם.

זה מה שעשינו עד עכשיו עם הייבוש ביצות ובניית הצבא העם והמדינה.

הסכנה של המלך היא שיהיה גאוותן ויתחיל קשרי הון-שלטון ויאבד את כל התפקיד שלו.

לכן המלך חייב להיות מחובר עם התורה ועם התלמידי חכמים!

ח"ו שלא יהיה מלך ככל הגויים, אלא מלך יהודי מאמין וכפוף לתורה ולקב"ה.

לכן הוא חייב להיות מחובר עם הרוח-התלמיד חכם.

רוח – סנהדרין: עיני העדה, מורי ההלכה וההנהגה.

זה שאין סנהדרין עדיין זו הסיבה היחידה שיש כל כך הרבה מנהגים ועדות.

המלך דואג לחיי הגוף, הסנהדרין דואגת למטרה למענה הגוף קיים!

הקב"ה דואג בזמן האחרון לקיים מפגשים מאולצים בין עולם הרוח ועולם המעשה כדי שאנשי הרוח לא ישכחו את אנשי המעשה ושאנשי המעשה לא יהיו נגד אנשי הרוח (התנתקות, צוק איתן, גזירות גיוס וכו').

בעגלה ערופה רואים שזקני העדה תלמידי החכמים הם אלו שאחראים על העם!

נשמה – כהנים ומקדש: הנשמה כולה קודש לעומת הנ"ר, היא כח הרצון הפנימי הטהור.

זה התורה לשמה! זה הכח של למסור את הנפש!

בית המקדש זו נקודת הנשמה והקודש הלאומית!!!

הכהנים קשורים לעם ישראל (אורות התחיה ד).

גם הסנהדרין יושבים בלשכת הגזית.

החיה- סוד המקיף – הנבואה: המקיף מתגלה רק ע"י ביטול הכוחות של האדם לא ע"י עבודה.

זה כבר מה שמגיע מלמעלה מהקב"ה!

זה אורו של משיח!!!

עכשיו בעמ"י אנחנו בניצוצי אורה של קומת הנשמה!

ואפשר להתחיל לחלום על בית המקדש כמו שרואים מסביב את ההתעוררות לכך.

הרב קוק (איגרות הראי"ה רסו') – איך הכל מתחבר ומתחילים ניצוצי חיה-משיח: "כל מגמתי ב"דרך התחיה" היא לשום קו מבדיל בין ההזרמה הנשמתית, שהיא נותנת חיים עצמיים, המסוגלים לאומה בריאה בכל חילה ועז שאיפתה, ובין ארחות הלמוד הנקנים ע"י הדרכה איטית, ברוח של שינון ושימור של ענינים נלמדים, הנשמעים מפי הורים ומורים.

ימי התקופה הראשונה, מיציאת מצרים עד חורבן הבית הראשון, היו שלשלת ארוכה של הזרמה זו. אין לנו לפנות אל הצורה התרבותית של האומה, מצד למודיה וחינוכה המעשי, שזה היה פעמים הרבה בשפל- מצב מאד. אבל הרוח הזורם של עז-אלהים זה היה חובק את הכלל ולא נעדר גם בימי הירידה כ"א בהפסקות קטנות.
אלא שאין רוח אלהי זה, הנתון כמו סגולה מתנה, גומר את תפקידו רק לפי אותו הערך אשר יעובד ע"י שכלול לימודי, אבל השכלול הלימודי, הבא בסילוק רוח-הקודש, הוא צעד לנסיגה לאחור, אע"פ שיש בו כמה מעלות טובות. וזהו יסוד הבית השני, שהיה מסולק שכינה ורוח-הקודש וממולא באור תורה וחכמה.

עכשיו רוח התחיה מתרוצצת בקרבנו, מפני שנטיות אלו  השתים כבר דורשות את תפקידן, ואנו חייבים להחלץ חושים לסול את הדרך לרוח-הקודש, לגילוי אליהו, להופעת הנבואה, כשימלאו התנאים החיצונים יחד עם הדרכת התלמוד והחינוך המודרג, אשר עד כה היו עומדים במצב של ניגוד זה לזה. וכל המסתכל בארחות החיים ודרישותיהם בארץ ישראל ובמהלך כנוס הגליות, והצעדים ההולכים לעומת העתיד הגדול שיש בו, ישכיל שאין דברינו אלה חזון רחוק ולא השערה פורחת כ"א דבר מאומת לקוח מגופם של החיים, כמובן ע"י סקירה עמוקה והרגשה חודרת בתוכיותם היותר עצמית ופנימית".

פרשת שופטים - תודעת האויב

תודעת האויב

דברים (כ,א): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

למה נאמר "על אויביך"? הרי ברור שאדם יוצא למלחמה על אויביו ולא על חבריו?

אלא, צריך לזכור שאלו האויבים שלך ולא חברים!

תנחומא (שופטים טו): "אמר הקב"ה: צאו עליהם כאויבים. כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם לא תרחמו עליהם"!!!

הדבר הזה נכון מאוד לגבי הערבים! שלא תחשוב שהם חברים שלך והם רק רוצים לעשות שלום ולאכול פיתה עם חומוס ושמן זית, והכל יהיה בסדר...

במאורעות תרפ"ט (כשעדיין לא קמה המדינה ולא הייתה עדיין שום סיבה לאינתיפאדה) נרצחו 133 יהודים בלי שום סיבה! ילדים נשים זקנים בחורי ישיבה, נשרפו נשחטו ונאנסו על ידי הערבים שהיו מקבלים מהם אוכל ותרופות בחינם במשך שנים...

היהודים והערבים אז בחברון היו חברים כ"כ טובים עד כדי כך שבערב הטבח כאשר התגברו השמועות על הפוגרום הצפוי, הגיעו לחברון אנשי ההגנה עם נשק כדי להגן על יהודי חברון. הישוב המקומי ביקש מהם לעזוב, בהנחה שבחברון לא יפגעו ביהודים,  בגלל היחסים הטובים עם הערבים, במשך מאות שנים.  

הבעיה הכי גדולה היא כשאתה מסתכל על האויב שרוצה להרוג אותך כעל ידיד!

יש לנו את צום גדליה כדוגמה לכך...

ראש השב''כ: כל מי שנכנס לישראל מרצועת עזה משמש בפועל כבלדר של החמאס, כולל נשים חולות סרטן !


העיקרון הזה נכון גם לגבי היצר הרע שלנו! אנחנו מארחים אותו בכזאת שמחה! מקשיבים מה יש לו לאמר ואחר כך רצים לעשות את בקשותיו!

בעל "חובת הלבבות" כותב: "בן אדם, ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמשך בכוחות נפשך...אתה ישן לו והוא ער לך, אתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך; לובש לך ידידות אבל האמת היא שהוא האויב הכי גדול שלך".

חז"ל אמרו שאם נשאיר גדי או טלה ליד נחש או עקרב לא יקרה להם כלום - הגדי או הטלה ידעו להיזהר מהם. מה שאין כן תינוק: אם נשאיר אותו ליד נחש או עקרב הוא ינסה לגעת בהם ויינזק.

כמו כן אם נשאיר גדי ליד בור הוא לא ייפול אבל תינוק קרוב לודאי שייפול לתוך הבור, וכל כך למה? משום ש:

בראשית (ח,כא): "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".

רש"י: "משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע".

צריך להתיחס ליצר הרע כאל מחבל שבא עכשיו לרצוח אותך!!! רק ככה אפשר לצאת נגדו למלחמה ולנצח!!!

נכנסנו השבוע לחודש אלול!

החודש הזה מגן על האדם כמו עיר מקלט, כמו שכתוב ״אנה לידו ושמתי לך״ ר״ת אלול.

על הרוצח בשגגה כתוב ״ונס שמה״ שהוא נס לערי מקלט, וכל זמן שהוא בעיר מקלט אף אחד לא יכול לנגוע בו, אבל כשאינו בעיר מקלט יכולים ח״ו לפגוע בו, אם אנחנו רוצים שאף מקטרג, אף שטן ואף יצר הרע לא יוכלו לגעת בנו, אנחנו צריכים לברוח אל עיר מקלט - הוא חודש אלול - לנצל את חודש אלול שיגן עלינו כל השנה.

בארבעים ימים האלה יש תתק״ס שעות, כ״ד שעות כפול ארבעים ימים זה תתק״ס, כמניין הלוגין של מקווה, במקווה יש ארבעים סאה, ובכל סאה יש כ״ד לוגין, יוצא תתק״ס לוגין, אדם טובל במקווה ויוצא חדש, אם אדם ינצל את הימים האלה מראש חודש אלול עד יום הכיפורים יכול להיות בריה חדשה ממש!

אף פעם לא מאוחר! בכל מצב שאתה נמצא אתה יכול לחזור לקב"ה!

משנה במסכת ברכות (ה,א): ״אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק״.

האדמו״ר ר' שלמה הכהן מרדומסק זצ״ל מסביר על דרך החסידות שלפעמים האדם רואה שעולה למעלות רמות מאד עד כדי שהמלך העליון שואל בשלומו וזכה להשיג השגות גבוהות בכל זאת לא יפסיק בתפילה לבורא עולם ולהיות דבק כל הזמן בקב״ה כי אין הוא יודע מה יהיה אתו כי ברגע שאדם עוזב את הקב״ה לרגע ח״ו יכול ליפול ולהפסיד את כל מעלתו שצבר עד עתה.

וכן אם ח״ו רואה שהקליפות התלבשו עליו חזק והוא כבר מוטבע בתוך עוונות חמורים ובעיות קשות בתוך תאוות העולם הזה עד כדי כך שהנחש בלע אותו מראשו ועד רגליו וחושב כבר שלא יעזור לו שום תפילה ולא יוכל לצאת ממצבו לכן אומר לו אפי' נחש כרוך כבר על עקבו לא יפסיק להתפלל להקב״ה וינצל כמו שאמרו רבותינו אפי' חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים.

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!!!

פרשת ראה: אביון או לא – זו השאלה

אביון או לא – זו השאלה

הרב הלל מרצבך: בפרשתנו אחר הציווי על שמיטת הכספים, ישנה הבטחה שאם נקיים מצווה זו לא יהיו בנו אביונים (דברים טו,ד): '׳אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן׳׳.

אבל זה סותר את הפסוק שמובא שבעה פסוקים אח״כ (טו,יא): ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. וממילא לא מובן, האם יהיה תמיד אביונים או שלא יפסקו?

רש״י עונה שזו הבטחה שלא יהיה אביון אם נהיה צדיקים.

אבל הגמרא (בבא מציעא לג.) מושכת את משמעות הפסוק ״לא יהיה בך אביון״ לכיוון אחר, מהבטחה לציוויי, שאסור לאדם להביא עצמו לידי אביונות:

"משנה: אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת, אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם...

גמרא: מנא הני מילי? - אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא ׳׳אפס כי לא יהיה בך אביון׳׳ - שלך קודם לשל כל אדם".

רש״י (סנהדרין סד:): ״לא יהיה בך אביון - הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות׳׳.

אם אסור לי להגיע למצב של להיות אביון אז השאלה חוזרת – מה עושים עם הפסוק: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"?

גמרא (תענית כא.): "אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע - נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל - אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו - אין נותנין להם אלא שקל. - אמר ליה: הא מני - רבי מאיר היא דאמר: מצוה לקיים דברי המת".

תרגום: אילפא ור׳ יוחנן היו יושבים ולומדים תורה, והיה מצבם הכלכלי דחוק. אמרו: נקום ונלך לעבוד ונקיים בעצמנו את דברי הפסוק: ״אפס כי לא יהיה בך אביון״. הלכו וישבו תחת קיר רעוע וישבו לסעוד. באו שני מלאכי השרת לידם, ושמע ר׳ יוחנן שאומרים אחד לשני: נזרוק עליהם את הקיר הזה, משום שמניחים את חיי עולם הבא (התורה) ועוסקים בחיי שעה (פרנסה). אמר השני: תניח להם, שיש אחד שתעמוד לו השעה. שאל ר׳ יוחנן את אילפא אם הוא שמע משהו, ומכיוון שאילפא אמר שלא שמע, הבין ר׳ יוחנן שעליו הם דברו. ואמר לאילפא: שהוא חוזר והולך לקיים בנפשו ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״. וכך עשה וחזר ללמוד תורה. במשך הזמן ר׳ יוחנן הפך להיות ראש הישיבה. כשחזר אילפא אמרו לו: אם היית חוזר ללמוד אתה היית משמש כראש הישיבה. שמע זאת אילפא ותלה עצמו בתורן הספינה, ואמר אם יש מישהו שיכול להקשות עליי קושיה ולא אענה לו אטביע עצמי בים. שאל אותו אותו סבא (אליהו הנביא) שאלה, וענה לו אילפא כראוי.

לכאורה יש לשאול על סיפור זה מספר שאלות:

א. מדוע דינם של ר׳ יוחנן ואילפא מוות, רק בגלל שהלכו לעבוד?

ב. מדוע ר׳ יוחנן לא שיתף את אילפסא בשיחת מלאכי השרת?

ג. זה לא הוגן שאילפא לא זכה לחזור ולהיות ראש ישיבה, הרי הוא לא שמע את שיחת מלאכי השרת?

ד. מה הפירוש הנכון שאדם צריך לקיים בעצמו ״אפס כי לא יהיה בך אביון״ או ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״?

ה. האם אדם צריך לעבוד לפרנסתו או ללמוד תורה? מי צדק אילפא או ר׳ יוחנן?

ו. מדוע חשוב לאילפא להוכיח שגם הוא יודע תורה?

ז. מדוע הגיע אליהו הנביא בכבודו ובעצמו לשאול את אילפא שאלה, ולהוכיח שאילפא צודק?

נראה לומר שכל יהודי צריך ללמוד תורה, אך יש יהודי שדרכו היא דרך של גדילה בבית המדרש, ויש אחד שדרכו היא לעבוד לפרנסת אנשי ביתו.

וממילא השאלות מיושבות:

א. דינו של ר׳ יוחנן מוות, משום שה׳ ייעד אותו לגדול בתורה, ולשמש כראש ישיבה. לעומת זאת, אילפא היה צריך לשלב תורה עם דרך ארץ, ואין בכך פחיתות מעלה.

ב. ר׳ יוחנן הבין שאם הוא רק שמע את שיחת מלאכי השרת, כנראה שהם כוונו רק אליו, ולכן לא שיתף בהם את אילפא, שדרכו בחיים צריכה להיות שונה.

ג. אילפא לא שמע את שיחת מלאכי השרת, כי לא היה צריך לשמוע, משום שתפקידו, לקיים "לא יהיה בך אביון", ולחיות ברווחה ובשמחה, תוך כדי שעוסק בתורה.

ד. כל יהודי צריך לבדוק בעצמו האם עניינו בחיים זה התגדלות רק בתורה, או צמיחה מתוך תורה ויציאה לחיים מעשיים.

ה. אין כאן שאלה מי צדק. כל אחד צריך למלא את ייעודו בחיים.

ו. אילפא רצה להראות שאף שהוא עסק במלאכה תורתו לא נחלשה ולא ירדה. הוא עדיין עסק בתורה ולא חי במציאות דיעבדית אלא לכתחילה, והוכיח שהוא זוכר את תלמודו, ואין חיסרון מצד עצמו.

ז. לשם כך הגיע אליהו הנביא כדי להוכיח לכולם שאילפא גדול בתורה. ואף שאינו משמש בתפקיד ראש ישיבה, ואף שהוא עוסק במלאכה, הוא רצוי וגדול בעיניי ה׳ כי הוא מממש את הפוטנציאל שה׳ טמן בתוכו.

ועדיין צריך להבין כיצד האדם יגלה את ייעודו בחיים? וכן האם נכון שאדם ילמד תורה מתוך דחק, סבל וייסורים?

אולי ניתן לענות על שאלה זו דרך הפסוק שעסקנו בו: "אפס כי לא יהיה בך אביון" - כל האביונות היא תלויה בך (באדם). אם אדם מרגיש אף כשחסר לו שהוא שמח בחלקו, הוא כבר לא אביון, אך אם הוא חי בעוני וקשה לו ורע לו, אסור לו לחיות כך, וזה סימן שהוא צריך למצוא את ייעודו במקום אחר.

על פי תורת החסידות אפשר לענות אחרת:

"כי לא יהיה בך אביון" - כל האביונות היא תלויה בך. התורה מצווה אותנו שאסור לאדם להכניס בליבו תחושת אביונות והמסכנות, צריך לגרש את הייאוש מליבו, את המסכנות והעליבות, ולהתחזק בשמחה. למה? "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" - בצד הארצי תמיד יש על מה לבכות, תמיד יש חסרונות, ולכן תמיד צריך עוד, אין שלימות בצד הארצי. אך מי שאוחז בצד השמימי, מסתכל כלפי ה׳ יתברך, יש לו אמונה, יש לו שפע ועושר בלי סוף.