בעיות שמיעה
בנוי על שיחת
מו"ר הרב יצחק הלוי שליט"א:
ילקוט שמעוני (פרק יד) על הכתוב:
"ותרגנו באהליכם": "דברי נרגן, כמתלהמים" - כאדם שיש לו מת,
והוא צווח ובוכה. כך הם: כיוון שבאו מתוך הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל.
כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו, ובניו ובנותיו באים עליו,
והיו אומרים לו מה לך, מרי? ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם. אומר להם:
אוי לי עליכם, בני ובנותי וכלותי! היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם! היאך עתידים
לשלוט בכם! מי יוכל לראות פני אחד מהם! והתוצאה לא אחרה לבוא: מיד, הם כולם גועים
בבכיה: בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, אף הן היו בוכות,
עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה! וכן חברו מבכה שבטו, וכן כל
אחד ואחד. עד שנעשו ששים ריבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום. מנין? ממה
שקרינו בעניין: "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם".
בשעה קשה כזאת של בלגאן במחנה, כשיש בכיות וצעקות, כשאיש אינו מסוגל לשמוע את זולתו. בשעה קשה זו מעסיקה את כלב בעיה אחת ויחידה - כיצד הוא חודר ללב העם נוכח המציאות הקשה במחנה. ובזכות הבנתו הנפלאה בנבכי הנפש הוא עושה זאת.
במדבר (יג,ל): "ויהס כלב את העם אל משה. ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!".
רש"י: "'ויהס כלב' - השתיק את כולם. 'אל משה' - לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?! השומע, היה סבור שבא לספר בגנותו. ומתוך שהיה בלבם על משה, בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר: והלא קרע לנו את הים! והוריד לנו את המן! והגיז לנו את השליו!"[1].
בשעה קשה כזאת של בלגאן במחנה, כשיש בכיות וצעקות, כשאיש אינו מסוגל לשמוע את זולתו. בשעה קשה זו מעסיקה את כלב בעיה אחת ויחידה - כיצד הוא חודר ללב העם נוכח המציאות הקשה במחנה. ובזכות הבנתו הנפלאה בנבכי הנפש הוא עושה זאת.
במדבר (יג,ל): "ויהס כלב את העם אל משה. ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!".
רש"י: "'ויהס כלב' - השתיק את כולם. 'אל משה' - לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?! השומע, היה סבור שבא לספר בגנותו. ומתוך שהיה בלבם על משה, בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר: והלא קרע לנו את הים! והוריד לנו את המן! והגיז לנו את השליו!"[1].
כלב בן יפונה עולה לדוכן הנאומים לשאת את דבריו. הכל משתתקים, והוא משיג קשב רב! איך הוא עשה זאת? התשובה לכך נעוצה בפתיחת דבריו. היא מצאה חן בעיני מאזיניו. הוא נטע בשומעיו את התחושה כי: הוא משלהם. "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?!" - כלומר יש בידו עוד דברים, העשויים לחזק את התיאוריה של העם. ואזי, כשכבר הוא נכנס עמם בדברים, מצליח כלב להחדיר את הקול המאזן, את הבלם השקול והאמיתי.
כלב מצליח למצוא את הסדק הצר להבקיע את החומה של האי הקשבה דבר שהוא מאוד קשה כי אדם מוכן כל הזמן לשמוע את עצמו לא את השני. אבל ברגע שנסדקת האטימות, אזי כבר אפשר לפרוץ, להרחיב ולהכתיב את האמת.
שלמה המלך ע"ה כותב במשלי (יב,יד):
"דרך אויל, ישר בעיניו!" ולעומתו: "ושומע לעצה - חכם!" מי
שעצת עצמו נראית בעיניו "ישרה", הרי ש"ישרות" זו מסנוורת את
עיניו, משלה אותו ומעוותת את המציאות.
המלך שאול מקבל הנחיות ברורות במלחמה נגד עמלק (שמואל א' טו): "עתה לך, והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו! והמתה מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור!".
שמואל מתחקר את שאול: "ומה קול הצאן הזה באוזני? וקול הבקר, אשר אנוכי שומע?" ושאול מסביר: "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זבוח ל-ה' אלוקיך!".
כאן מופיעה תגובתו של שמואל: "ויאמר שמואל: החפץ ל-ה' בעולות וזבחים?! הנה שמוע - מזבח טוב! להקשיב - מחלב אילים!".
שאול מכריז: "שמעתי בקול ה'!" ושמואל מכחישו: "למה לא שמעת בקול ה'?" כלומר, מה שנדמה ששמעת, זוהי שמיעה עצמית. נשמעת לתכתיביך האישיים. שמעת את עצמך!
הגר"ח שמואלוביץ זצ"ל: בגיטין (מה.) איתא גבי מעשה דרב עיליש שנשבה, והיה בבית האסורים, וישב עמו גוי שידע בשפת הציפורים אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה מאי קאמר, אמר ליה, עיליש ברח עיליש ברח, אמר עורבא שקרא הוא ולא סמיכנא עליה, אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה מאי קאמרה, אמר ליה עיליש ברח עיליש ברח, אמר כנסת ישראל כיונא אמתילא.
ובגליון
הש"ס לרבי עקיבא איגר כתב, בערוך כתב דרב עיליש ידע שיחת העופות
וכאן משמע בהיפוך?
במהרש"א
הקשה איך האמין רב עיליש לגוי, והרי הסיבה שלא האמין לעורב היא, כיון שהוא עוף טמא
ואם כן איך מאמין לגוי?
וצריך לומר דבאמת רב
עיליש הבין בשפת הציפורים והבין בקול העורב והיונה האומרות עיליש ברח אך חשד
בעצמו שמא שמע הוא את מה שרוצה לשמוע מחמת נגיעתו לברוח מבית האסורים אבל
מכיון שגם הגוי אמר לו כן הבין ששומע אמת ולא מתוך נגיעה.
אין זה פשוט כלל וכלל לשמוע. צריך להיות בעל תכונה מיוחדת כדי להיות שומע.
המדרש (שמות רבה כז,ט) מתאר מצב קשה: אם יפול אדם מראש הגג, כל גופו לוקה. והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטייה בראשו, וכן בידיו, וכן ברגליו ובכל אבריו. נמצא כולו רטיות. אני איני כן - אומר הקב"ה - אלא רמ"ח אברים באדם הזה, והאוזן, אחד מהם. וכל הגוף מלוכלך בעברות, והאוזן שומעת, וכל הגוף, מקבל חיים! "שמעו, ותחי נפשכם!" לכן אמר: "שמעו דבר ה', בית יעקב!" וכן אתה מוצא ביתרו, שעל ידי שמיעה זכה לחיים. ששמע והתגייר. שנאמר: "וישמע יתרו... את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו!".
מסילת ישרים (פ"ה): "זה
הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים, אינו צריך שיתייסר
בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה מכח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו על ידי מה
שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות".
רבנו יונה (שערי תשובה שער ב' או"ק יב): "סם החיות של האדם נמצא באוזן". לכן כותבת הגמ' (בבא קמא פה:): "אם חרשו - נותן לו דמי כולו!".
בחיי היום-יום אנחנו מוצאים את
עצמנו הרבה פעמים מקשיבים למישהו שמדבר איתנו אבל לא שומעים את מה
שהוא אומר... המח והלב שלנו נמצאים במקום אחר לגמרי...
זה קורה עם האשה
(כשהיא אומרת את דעתה אתה חושב מה לענות במקום להקשיב לדעתה).
זה קורה עם הילדים (יש סרטון[2] של ילד ששואל את אביו אבא כמה אתה מרוויח לשעה? ומציע לו 50 דולר מהחסכונות כדי שידבר איתו חצי שעה...).
זה קורה עם החברים (שי עגנון - בחנותו של מר לובלין: "…והיום סיפרתי אני לו, והוא ישב לפני, ואינני יודע אם שמע ואם לא שמע, ואם שמע אם הקשיב, ואם הקשיב, אם נתן לבו על דברי. ימים באו לעולם, שאדם מדבר עם חברו ודומה לו שחברו שומע ומסופק הוא אם שומע אם אינו שומע).
וזה קורה גם עם עצמנו, אנחנו לא מקשיבים לרחשי הלב שלנו, למחשבות שלנו, לרגשות שלנו, למילים שאנחנו מוציאים מהפה בתפילה וכו'.
נסיים בתפילת שלמה המלך החכם מכל האדם (מלכים א' ג,ט): "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!