פרשת וירא - חינוך מלידה

חינוך מלידה

בראשית[1] (יח,יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד".

משך חכמה (שם) לומד מהמילים "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו..." על מצוות החינוך:

"מקור מצוות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שציוה את בניו בקטנם על המצוות. קרא ד'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי כב,ו) שהביא הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות [ושם לענין איסורים] הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם. וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב".

מצוות חינוך הילדים איננה מפורשת בתורה, ולפי ה"משך חכמה" מקורה בפסוק שלנו. ובשונה ממצוות תלמוד תורה הנוהגת בבנים בלבד, מצוות חינוך כוללת גם את הבנות, לכן נאמר: "אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ".

רבנו מיוחס: משמעות המילה 'ידעתיו' היא, 'אני מכיר אותו'.

הרש"ר הירש: "'ידע' פירושו לזכור חפץ על פי סימניו המובהקים, להכיר. לגבי היחס בין איש לאישה מציין אותו שורש את קרבת היחסים של חיי האישות".

החינוך של הילד מתחיל מדבר פנימי עמוק הנקרא 'ידיעה' – הילד הוא הסה"כ של הוריו, הוא מגיע לעולם עם כוחות פנימיים ממה שהוריו עבדו על עצמם ומשם הוא מתחיל את העבודה העצמית האישית שלו.

פעם פגשתי יהודי, איש חסד מופלא, שמידי שבוע דואג לחלוקת ירקות למשפחות נזקקות. שאלתי אותו: מאיפה הכוחות האלה? הבית שלו נראה כמו מחסן ירקות, פה עגבניות ופה תפוחי אדמה, פה מלפפונים ופה גזרים, אוסף שלם. מידי שבוע הוא הולך לשוק ומביא ערמות של ירקות, וביום חמישי הוא פותח "חמ"ל". מילא הוא, אבל איך אשתו מסתדרת עם זה, איך היא לא זורקת אותו מהבית?! הרי לפעמים ירקות לא מריחים כל כך טוב, וצריך לארגן ולסדר, לפני ואחרי ותוך כדי... מאיפה מקבל יהודי את הכוח המופלא הזה של נתינה ללא גבול?

יש יהודים מופלאים כאלה, שהלב שלהם פתוח לרווחה, וזה לא משנה אם זה ערב שבת או ערב חג, כשכולנו עסוקים בבית שלנו, הלב שלהם במקום אחר לגמרי.

השיב לי אותו יהודי מופלא: מאיפה הכוחות האלה? אני חי ככה מגיל אפס! זה מה שראיתי בחיי, אני לא מכיר משהו אחר, אבא שלי התחיל ואני קיבלתי את זה בירושה, זה הפך להיות משהו טבעי, זו תכונה משפחתית...

לא יכולתי להתאפק, וביקשתי לשאול שאלה נוספת: מה עם אשתך, מה היא חושבת על זה?

השיב איש החסד: לפני ארבעים שנה, לפני שהתחתנתי, הזמנתי את אשתי אלינו הביתה, והראיתי לה איך הבית של ההורים שלי נראה. אמרתי לה, שאם היא מסכימה שהבית שלי ייראה אותו הדבר, יש אור ירוק... ואם היא לא מסכימה, נפרד כידידים, וב"ה היא הסכימה.

רבי חיים מוולוז'ין (בפירושו למסכת אבות ה,ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו. כאן אמר 'אברהם אבינו' ולעיל אמר 'מנח ועד אברהם', ולא אמר 'אבינו'. ירצה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ): 'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו', כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל עשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון 'לך לך'".

גם מידת החסד המוטבעת בנו היא מאברהם אבינו.

מסופר במדרש שכאשר משה רבנו עלה למרום להוריד את התורה אמרו מלאכי השרת: מה לילוד אישה בנינו?? ורצו לשורפו בהבל פיהם.

מה עשה הקב"ה? הפך קלסתר פניו של משה לקלסתר פניו של אברהם אבינו ואמר:

לזה אינכם רוצים לתת תורה??! זה שקידם אתכם באכילה שתייה ולינה, אתם לא רוצים לתת את התורה??!

מיד שיפשפו את העיניים ואמרו: אה זה אברהם!! וודאי וודאי, שחררו את התורה.

מסביר מניטו: משה הוא עמוד התורה, ואברהם עמוד החסד.

גם משה רבנו לא יכל להוריד את התורה אילולא החסד של אברהם!

תורה ללא חסד נשארת אי שם למעלה.

הרב קוק (מידות הראיה, ערך "אמונה"): "החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה; החינוך המדעי מתחיל משיצא לאויר העולם; והאמוני מההתחלה היצירית, והתקדשתם והייתם קדושים".

עבודת החינוך מתחילה אצל ההורים הרבה הרבה לפני שהילד בכלל מגיע לכלל הכרה חינוכית.

וגם לאחר מכן הדוגמא האישית הרבה הרבה יותר חשובה ממה שאומרים.

הרב גלעד בן ימיני (בשם חבר): פעמים רבות אני שואל את עצמי, כיצד יזכרו אותי ילדי. איזו דמות אבהית תהיה חקוקה על לוח ליבם של שבעת הנשמות שהופקדו בידי משמיים, בעת אשר יהפכו הם לאנשים בוגרים בעצמם.

שאלה זו הטרידה אותי רבות, היא הלכה והתעצמה במשך הזמן וליוותה אותי בצמתים והחלטות רבות במשך השנים.

צומת אחת, מרכזית עד מאוד, שלוותה בסיוע אלוקי רך ומלטף אפרוס בפניכם בשורות הבאות.

זכיתי ללמד תורה את נשמות ישראל. יכולת הסבר טובה, מהולה בהרבה הומור וקישורים לאקטואליה של חיי הנערים אותם אני מלמד זכתה להצלחה רבה.

עם הזמן סדר יומי הפך להיות עמוס עד מאוד, החל משעות הבוקר המוקדמות בהעברת סמינרים ושיעורים ועד לשעות הלילה המאוחרות בשיחות רחוב עם נערים ונערות שצמאה נפשם לדברי אמת ויושר בתוך המציאות המדומה אותה הם חווים על בסיס יומי.

אלו הם חיי, יום יום שעה שעה. עד שיום אחד, שוב עלתה לה פתאום השאלה המיתולוגית במלוא עוצמתה, וכעת עם כמה סימני קריאה שהתווספו אליה,

"מה יהיה עם הילדים שלך?!! איזה דמות אבהית הם רואים, מתי הם רואים אותך לומד תורה, מחזיק ספר או מתפלל, מתי אה?!".

 מיד לקחתי את המושכות לידיים וסיפקתי לשאלה הטורדנית את התשובה שהגיחה מעמקי נשמתי.

"הם לא רואים אבא! אבא יוצא בבוקר מוקדם, חוזר בלילה מאוחר. הם לא רואים אותו מתפלל. לא רואים אותו לומד או מחזיק ספר. אבא הוא איש עבודה אולי אפילו איש עסקים, עסוק מהיום ועד הלילה. נקודה!!".

התשובה הזו שהגיחה לה בפתאומיות, הכתה בי כל כך חזק, עד שהדירה שינה מעיני.

ביום המחר כבר עמדתי בפתחו של אחד מגדולי ישראל לשפוך בפניו את שאלתי מימים ימימה.

המתנתי. המתנתי זמן רב, וכולי תקווה כי המתנה זו תימצא בסופו של דבר משתלמת וכדאית בעת אשר אצא עם פתרון הולם.

נכנסתי, הרב הקשיב בקשב רב, והנהן בראשו קלות, ונראה כמי שהפתרון מונח כבר בכיסו, אך ממתין לסיום דברי מפאת כבודי, סיימתי.

והוא אמר משפט קצר וקולע, שבאותה העת משמעותו לא היתה מובנית לי כלל.

"כשתגיע הביתה, שב ליד שולחן ותפתח את הגמרא", אמר תוך שהוא מושיט את ידו אלי, ללחיצת יד מקובלת לסיום המפגש.

מיד נמתחו איברי בחוסר נוחות ונראיתי כמי שמוחה על תשובתו.

"אבל הרב, אני חוזר אחרי חצות לילה, ללא כח ויכולת ללמוד שום דבר בשעות שכאלו".

הוא הנהן שוב בראשו, תוך שהוא ממשיך ללחוץ את ידי ולכל הנ"ל התווספו להם עוד ארבע מילים, "רק תפתח, יהיה בסדר".

יצאתי, התאכזבתי, ואולי אפילו קצת כעסתי.

היישר אל תוך סדר יומי העמוס המשכתי את אותו היום, ועצתו של הרב כבר אבדה ונשכחה בין שלל המטלות והשיעורים שהעברתי בהמשך היום.

מעט לפני חצות לילה חזרתי לביתי. התיישבתי ליד השולחן במטרה לנוח מעט בטרם אעלה על ייצועי. ראיתי בעיני רוחי שוב את המפגש עם הרב הבוקר ויכולתי לשמוע שוב את קולו השקט, "רק תפתח, יהיה בסדר".

ארון הספרים נראה רחוק מתמיד. הבטתי בו, הרהרתי מעט ולבסוף קמתי ושלפתי מהמדף איזו שהיא גמרא, שאף לשמה הפרטי, לא שאלתי.

התיישבתי שוב ופתחתי בעמוד אקראי.

אותו הרגע המדובר, קרה מיד לאחר 30שניות בדיוק!

קולות חלושים מכיוון אחד החדרים, הליכה שקטה לכיוון הסלון, היתה זו ביתי הבכורה.

"אבא, אני ממש צמאה...", אמרה בשקט כשעיניה עצומות למחצה.

"תשתי חמודה שלי", עניתי.

"אבא, מה אתה עושה?!", שאלה שוב בטרם תצעד לעבר הברז המיוחל.

"אני.... לומד תורה", השבתי מחויך.

"וואוו, כל הכבוד", אמרה ועיניה נפקחו לרווחה לשניות ספורות.

"לילה טוב", אחלנו זה לזה.

באותם רגעים החלה תשובתו של הרב לחלחל בתוככי ליבי והבנתי את משמעותה. הרגשתי כי היד האלוקית המשגיחה ומלטפת נמצאת איתי כאן בסלון ביתי ומסייעת לי בסיוע אישי בתהליך חינוך וגידול נשמות ילדי.

הפלא הגדול היה שדבר זה נמשך גם בלילות שלאחר מכן, כפטריות אחרי הגשם החלו ילדי לקום להם, בכל לילה ילד אחר, זה להרוות צמאונו וזה להפיג את פחדיו. ובפי כולם שאלה אחת זהה: "אבא, מה אתה עושה?".

בכל לילה התעוררה לה נשמה אחרת לתקבל שיעור בחינוך לאהבת תורה מאבא, שחזר עייף מיום העבודה ובסך הכל פותח את הגמרא ומשתף פעולה עם החברותא הנסתרת ששידכו לי מלמעלה.

---

[1] בנוי מתוך שיעור של הרב שמעון כהן.