עשה לך רב
אדם[1] בשם אייל שלום עבד כנהג בחברת
הסעות בירושלים. בשנת 1987 התפרקה החברה והוא תבע את מעסיקיו בבית הדין לעבודה
סכום של מאתיים ושבעה שקלים בגין שבעה עשר ימי עבודה עליהם לא קיבל משכורת, בתוספת
פיצויים על הלנת שכר. התיק התנהל בפני השופטת אלישבע ברק, אך פסק דין לא ניתן. הוא
היה בטוח שזאת הסחבת הרגילה בבתי המשפט, אבל חלפו שנים ארוכות והוא לא זכה לקבל
פסק דין. התברר שהתיק נעלם. השופטת לא זוכרת את הנושא ואיש אינו יודע איפה אוחז
הדיון.
הוא פנה שוב
ושוב לבית הדין לעבודה בדרישה לקבל פסק דין, עד שבאמצע שנת 2005, שמונה עשרה שנים
אחרי המקרה, הנהלת בתי המשפט אישרה באופן רשמי כי התיק נעלם...
שלום הגיש
תביעת נזיקין כנגד הנהלת בתי המשפט על העוול שנגרם לו, ואחרי חמש שנים נוספות של
דיונים וערעורים הצדדים הגיעו לפשרה מוסכמת על פיצוי בסך עשרת אלפים שקלים.
מאתיים ושבעה
שקלים, עשרים ושלוש שנים...
הסחבת בבתי
המשפט היא רעה חולה ידועה, אך הנושא לא נולד היום. פרשת יתרו מספרת על ביקור של
אורח חשוב במחנה ישראל. "יתרו כוהן מדין", הבישוף המדייני הראשי, הגיע
לבקר במחנה. והנה הוא שם לב לשיטת הריכוזיות של משה רבינו.
משה יושב לבדו
לשפוט את העם. מאות אלפי אנשים תלויים בדיין אחד ויחיד המכריע לבדו את כל הבעיות,
החל משאלות הלכתיות יומיומיות והמשך בסכסוכי שכנים וסיפורי שלום בית. העומס היה
עצום, ומשה נאלץ לעבוד סביב השעון, וקצה התור לא נראה באופק.
יתרו נחרד
מהמצב והציע תכנית התייעלות די פשוטה: משה יכניס דיינים נוספים למערכת, ובעצם יבנה
מערכת היררכית של ערכאות. שאלות פשוטות יידונו בפני שופטים מהדרג הנמוך, בעיות
סבוכות יותר יעלו לערכאה גבוהה יותר, וכך הלאה. משה עצמו יעמוד בראש הפירמידה.
משה הופתע
מההצעה, הפנה אותה לקדוש ברוך הוא וקיבל אישור לקבל את עצת יתרו לייעול המערכת.
מה חשב משה
מלכתחילה? הוא באמת האמין שיהיה מסוגל לנהל לבדו את כל
עם ישראל? מדוע הוא התעקש לשמור את כל הסמכויות לעצמו?
הרבי
מליובאוויטש (ליקוטי שיחות, חלק טז, עמוד 203) רואה את
הדברים באופן עמוק. משה לא חשב על הרעיון של יתרו, כי הייתה לו תפיסת חיים אחרת.
משה רבינו
סבר שעם ישראל צריך לחיות באטמוספרה רוחנית גבוהה, שבה כל הבעיות הקטנות של החיים
פשוט לא תופסות מקום. במקום להקשיב למריבות, לפשר ולגשר
בין אנשים, צריך להתעלות מעל כל הבעיות הללו. יהודי צריך ללמוד תורה ולקחת את
הדברים בצורה מעמיקה כזו, עד שהוא פשוט יבעט את האגו הבעייתי שלו.
לכן משה התעקש
להיות השופט בעצמו. העמידה בפני משה תשכיח מהאנשים את השטויות הקטנות של החיים.
נניח בני זוג
שרבים את המריבות הרגילות, כמו מי יוציא את הילד מהגן באמצע שעות העבודה. הם
נפגעים מההתעקשות ההדדית ונוצר ביניהם נתק.
כעת נתאר
לעצמנו את הזוג הזה עומד בפני משה רבינו. הם יביטו בפניו של המנהיג הנערץ, שרק
אתמול עמד על הר סיני וקיבל את התורה מידו של האלוקים – וירגישו כל כך מטופשים. על
מה אנחנו רבים? על מה אנחנו מבזבזים את זמנו של משה? אני אוציא, את תוציאי –
אלוקים גדול...
למה הדבר
דומה? לפעמים אדם מגיע לשיעור תורה והוא כועס מאד. הוא רב קודם עם השותף שלו, עם
אשתו, עם כל מי שמצא לנכון, והוא רותח. אחרי עשרים דקות לימוד, הלב שלו מתרחב,
הוא מתרומם מעל השטויות ואומר לעצמו: תראה איזה אור יש בעולם! על מה אני מבזבז את
החיים?
אש קודש (יתרו תש"ב) – אחוז בכסא כבודי והראה למלאכים שאתה גבוה מהם כי
נשמתך מהבריאה ולא מהיצירה כמוהם, והתורה היא חמדה גנוזה וגם יהודי הוא חמדה
גנוזה!
בהפטרת
יתרו הנביא עובר ליבון על כך שקרא לעם ישראל עם טמא
שפתים...
אם זה כל
כך טוב, למה השם הצדיק את הדעה האחרת? מדוע התקבלה ההצעה ההפוכה של יתרו על שילוב
רבנים מן השורה במערכת?
משום
שאנחנו בני אדם, ועד להודעה חדשה אנחנו כנראה לא יכולים
לחיות באטמוספרה שבה אין יצר הרע. אלוקים ברא עולם מורכב, יצרי, מלא אגו, וצריכים
למצוא לו את הפתרונות המתאימים.
כאן הגיע
הרעיון הגאוני של יתרו: הוא טען כי במצבים הללו אדם צריך למצוא דווקא רב קרוב
אליו. הרב לא צריך להיות מושלם כמו משה רבינו. להיפך: הוא צריך להיות 'מנהיג
קטן', מישהו שאפשר לפתוח אליו את הלב ולקבל ממנו עצה מתאימה לבעיות הקטנות שלו.
הרבי
מליובאוויטש הפך את התפיסה הזו להוראה קבועה:
המשנה במסכת
אבות אומרת: "עשה לך רב". המשנה מורה לכל אחד לקבוע רב שאתו הוא יתייעץ
באופן קבוע. כל אדם אוהב את עצמו ורואה את הדברים מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו,
ולכן לא נכון לנהל את החיים לבד. יש חשיבות אדירה לקבל עצה מרב שרואה את הדברים
אחרת, וכך לקבל החלטות נכונות. החשיבות בכך כפולה: גם כדי לקבל את העצה הנכונה,
אבל יותר מכך: ההתייעצות עם הרב היא כלי לסייעתא דשמיא לזכות לקבל את הברכה
האלוקית.
איך בוחרים
רב? המשנה אומרת "עשה לך רב", ללמד: זה צריך
להיות רב 'שלך', רב שאתה מרגיש קרוב מספיק אליו שיהיה לך נח להיחשף בפניו,
להיות כן וגלוי לב – ובעיקר: כזה שתרגיש שאכפת לו ממך. הוא לא כספומט ששולף
תשובות, אלא עונה לך באותה אכפתיות שבה הוא היה עונה לבן שלו.
למעשה, זאת
הלכה מפורשת בשולחן ערוך: "מי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעירו
ויבקש עליו רחמים". לא נאמר לחפש את החכם הגדול ביותר, אלא את החכם האוהב
והאכפתי ביותר. ודווקא האהבה שלו היא הכלי לסייעתא דשמיא ולכוון לרצון ההשגחה
העליונה.
נסיים
בסיפור נפלא[2]:
יהודי מצרפת
הכיר את חסידי חב"ד שם, והפריעה לו מאד ההערצה הגדולה שלהם לרבי. האהבה אליו,
התמונות הגדולות על הקיר – כל אלה נראו לו לא במקום. הוא פנה לרבי במכתב ארוך ושאל
על כך, וגם שאל את השאלה החשובה מכל: כיצד הרבי יודע לענות לאנשים שפונים אליו
במגוון כזה של נושאים ותחומים?
הרבי השיב כי
כמו כל יהודי גם הוא מחויב במצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכיון שהוא מקיים
את המצווה בשלמות ואוהב באמת כל יהודי, הוא יודע לכוון לצורך האמתי של האדם ולענות
לו כראוי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!