Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 3 באוקטובר 2018

פרשת בראשית - תשע"ח - תהא שנת עבודה חינוכית - הכל דיבורים!


הכול דיבורים!


בשנת תשע"ז דיברנו על תהא שנת עוצמה זוגית, השנה בע"ה נייחד את הדרשות בבוקר על חינוך ילדים, תהא שנת עוצמה חינוכית!

היסוד הנפשי בחינוך הוא לדעת שאתה תעשה כל שביכולתך ע"י חינוך נכון ואמיתי וחם ואוהב ועם הרבה הרבה תפילות אבל בסופו של דבר יש לילד נשמה ותפקיד ועוצמות ובחירה חופשית שהוא בלבד יחליט איך להופיע אותם בעולם, במיוחד בדורות אלו של סוף התהליך הארוך והתחלת הגאולה שישנם הרבה תיקונים שלא תלויים בך או בבחירה החופשית של הילד.

בראשית (ב,ז) ״ויהי האדם לנפש חיה״.

הגדרה מעוררת תמיהה, הרי גם בעלי החיים מכונים כך בתורה, כפי שנאמר קודם לכן: ״ויאמר אלוקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ״.

מהו אפוא ההבדל בין ׳נפש החיה׳ שבאדם לזו שבבעלי החיים?

גם פירושו של אונקלוס: ״והוות באדם לרוח ממללא״ - ויהי האדם לרוח מדברת, צריך בירור, שהרי גם בעלי החיים ממלמלים - ׳מדברים׳ בהוצאתם קולות מגרונם, ומהו ההבדל העקרוני בין שני סוגי דיבורים אלו?

רש״י: ״אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתווסף בו דעה ודיבור (ולא רק דיבור)״.

יוצא מדבריו שיש הבדל יסודי בין דיבורו של האדם, ל׳דיבורם׳ של בעלי החיים:

מקורו של הדיבור האנושי הוא דעתו - שכלו ומחשבתו של האדם, בניגוד ל׳דיבורם׳ של בעלי החיים שאינם אלא רק קולות והברות המבטאים את חושיהם ורגשותיהם הטבעיים.

דעת על-פי התורה וחז״ל אינה רק שכל וחכמה, מידע ואינפורמציה ׳יבשה׳ העומדת מחוץ לנפשו ועצמיותו של האדם, אלא החיבור הפנימי בין האדם למחשבותיו, חיבור המבטא את הזדהותו ושייכותו של האדם עם מחשבותיו המתגלות בדיבוריו המוציאים את פנימיותו של האדם החוצה אל חלל העולם...

דיבורו של אדם אינו ׳שליפה מהבטן׳ בשל רגש חולף המתעורר ממציאות מזדמנת, אלא נובע ממחשבה ביחס לתוכנו, התועלת שבו וכד׳, וכן אינו דיבור ׳צבוע׳ כלפי חוץ, בחינת ׳אחד בפה ואחד בלב׳, אלא ביטוי חיצוני המבטא את מחשבתו ועולמו הפנימי של האדם. דיבור איתו מזדהה האדם באמת ובתמים.

זו גם כוונתו של אונקלוס בתרגומו ׳רוח ממללא׳ - דהיינו דיבור הנובע מרוחו של האדם המבטאת את עולמו הרוחני, עצמיותו ומהותו הפנימית.

זו גם הסיבה לכוחו, עוצמתו והשפעתו של הדיבור על האדם והעולם.

דיבור יכול להיות אמצעי לבניין העולם אם יופיע כדיבור חיובי, או לחורבנו אם יופיע כדיבור שלילי כלשון הרע וכד'.

הרב קוק (עין אי״ה. שבת א׳ ב, תב): ״הרעה הגדולה שבלשון הרע, היא בעיקרה מפני שאין להעריך את גדולת ההפסד של פעולתה להרע. אמנם יסוד הדבר מפני מה פועלת לשון הרע כל-כך את פעולתה, ובמה כח הדיבור יפה כל-כך לפעול על הלבבות להזיק אל מה שהיא מכוונת להזיק ואת כל אשר תפגע, הוא מפני שכח הדיבור הוא כח נפשי עצום יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי״.

הרמב״ם (אבות א,טז) מחלק את הדיבור לחמישה סוגים: ״הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמישה חלקים: דיבור מצווה, דיבור אסור, דיבור מאוס, דיבור אהוב, דיבור מותר:

החלק הראשון - והוא הדבור המצווה הוא קריאה בתורה ולמודה והעיון בה, זו מצות עשה מחויבת, ״ודברת בם״ והיא כמו כל המצוות.

החלק השני - הוא הדיבור אשר נאסר והוזהר ממנו כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה... נבלות פה ולשון הרע.

החלק השלישי - הוא הדיבור המאוס והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו... כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה ואיך מנהג פלוני בארמונו ומה הייתה סיבת מות פלוני או עושר פלוני ואלה יקראו אצל החכמים שיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור.

החלק הרביעי - והוא הדיבור האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות וגנות הפחיתויות בהם... ויש אשר יקרא זה החלק ״דרך ארץ״.

החלק החמישי - והוא הדיבור המותר הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו.

ובזה החלק, הדיבור המותר ישובח לאדם מיעוט הדיבור... אבל הדיבור האסור והדיבור המאוס הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי, ואמנם הדיבור המצווה והדיבור האהוב אם יוכל לדבר בהם כל ימיו - הרי זו התכלית״.

החלוקה הזאת אינה חלוקה טכנית גרידא, אלא תלויה גם בנקודת המוצא והמטרה של המדבר.

בעיקר בנוגע לדיבור המאוס הנקרא שיחה (בטלה) אשר בדרך-כלל אין בו תועלת, אך במצבים מסוימים יכול גם הוא לשמש כלי ואמצעי לבניין העולם ותיקונו - כשיחה בין איש לאשתו ובחברה בכלל כדי להרבות אהבה אחווה שלום ורעות.

כדבריו של הרב קוק (אורות הקודש ג, רפא): ״וכל דיבור היוצא מעומק הרצון של קדושה ואצילות, גם כשהוא בחיצוניותו נראה כאילו הוא סתם שיחה, מכל מקום נובע הוא ממקור הרצון הקבוע (הנכון והרצוי) של בעליו״.

הדיבור עם הילדים הוא הדבר שהכי הכי מעצב אותם, את תודעתם, את חינוכם, ואת שאיפותיהם.

הסיפורים, ההתעניינות, ההקשבה, הצורה של הדיבור – הכל הכל חודר עמוק עמוק ומעצב את דעתו של הילד המתעצב.

הדעת שלך מעצבת דיבור המגיע אל הילד ומעצב את דעתו...

ברכות (ס.): "תנו רבנן, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי".

אחד הפירושים הוא שבביתו של הלל לא צעקו, גם כשהיו בעיות...

מאיפה בני ביתו למדו להתנהג כך?

מהלל בעצמו!

גמרא (שבת לא.): "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי.
מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו.
אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים.
אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן, אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל! אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז.
אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד".

כשאתה גדל עם כזה אבא אתה לומד איך לדבר בנחת בעצמך...

זהו סוד החינוך!

כל השאר זה סוגים שונים של אילוף...

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!"