ז' שבט - הילולת המקובל האלקי הרב לוי סעדיה נחמני זצוק"ל

מילדותו ניכר בשכלו הזך ובכישרונותיו, בשנת ה'ת"ש מונה כספרא דדיינא בבית הדין במרקש בהרכב הגאונים: ר' אפרים אנקווה, ר' מרדכי קורקוס ור' משה זריהן. משנת ה'תש"י עד ה'תשי"ט שימש כר"מ ברשת "אוצר התורה", כראש הישיבה לבוגרי אוצר התורה וכר"מ לתלמוד ופוסקים בעיר סאפי (מרוקו) בישיבתו של המרא דאתרא – ר' יהושע ממן.

בהתאם לבקשת ר' שלום משאש מסר שיעורים בתלמוד ובפוסקים בבית מדרש לרבנים "מגן דוד".

בשנת ה'תשכ"ב בעת שמסר שיעור בישיבת "מגן דוד" פנה לפתע לתלמידיו והודיע על החלטתו לעלות לארץ ישראל עם משפחתו: 'בעוד 5 שנים תהיה מלחמה גורלית וקשה בירושלים עיר הקודש (מלחמת ששת הימים), בעיקר על אזור העיר העתיקה והכותל המערבי ויהיו שותפים בה כמה מדינות ערביות נגד הישוב היהודי בארץ הקודש ובכ"ח באייר יד החיילים היהודים תהיה על העליונה, יכבשו את שריד מקדשנו מידיהם ולכן מסיבה הכמוסה עמי, חייב אני להקדים ולעלות לירושלים בטרם יבוא היום הזה'. בשנת ה'תשכ"ג ביקר בארץ ישראל על מנת להכין את קליטת בני ביתו, הכין את המסמכים הדרושים להם ולא הסתפק בעליית משפחתו בלבד אלא הרעיף מרוחו על כל מי שהייתה לו השפעה עליו וזיכה משפחות רבות להצטרף לעלייתו.

לאחר שהגיע באוניה לנמל חיפה, הוצע לו לשמש כרב בערים: אשדוד, טבריה ופתח תקוה. לאחר שהגאון הראשל"צ רבי עובדיה יוסף שליט"א פינה את כס הרבנות בפתח תקוה החליט לשמש ברבנות במקומו אך מששמע שגם חברו ר' משה מלכה ברשימת המועמדים, ויתר על מעמדו זה על מנת לא לפגוע בחברו, עזב את רעיון הרבנות לחלוטין, החל בהרבצת תורה ויחד עם רבי ראובן אלבז שליט"א פעל למען קירוב רחוקים. 

ר' לוי סעדיה שנודע כבעל חכמה רחבה וידיעה מקיפה וניחן בכוח הסברה מופלא פעל בקרב אקדמאים בטכניון ובאוניברסיטאות וזכה לתלמידים רבים. 

מאז עיקר למודו היה בחכמת הנסתר ובהרבצתה ליראי השם בהצנע לכת. דרכו בסדר שיעוריו בלימוד חכמה עמוקה וקדושה זו היתה שונה בהרבה מהנמצא אצל מלמדים אחרים, בהתעכבות על הקדמות רבות וסדרי לימוד שונים. טרם הכניס את תלמידיו בלימוד הספר "עץ-חיים" לימדם את ספר קהלת וספר משלי עם פירוש נפלא משלו, על מנת לסלול ללומדים דרך חיים בתוכחות מוסר. לאחר מכן לימדם "סדר-מעשה-בראשית" מהמלה בראשית עד ויכלו השמים, על פי פירושו המיוחד והמעמיק. אחר כך לימדם את הספר הקדוש "קל"ח-פתחי-חכמה" (לר' משה חיים לוצאטו) עם פירוש עמוק משלו ורק לאחר מכן הכניסם לטעום מ"עץ-החיים". 

במשך שנים רבות מסר שיעור בליל ששי בישיבת המקובלים העתיקה "בית - א-ל" מחצות לילה עד תפילת הוותיקין בנץ-החמה ולעיתים ארך השיעור כ - 6 שעות רק בביאור פסוק אחד.

בליל הושענא רבה, שנה קודם מלחמת יום הכיפורים, הכריז בפני תלמידיו על מלחמה שעתידה להתרחש בשנה הבאה, באם תתרחש בחודש ניסן תהיה מלחמה עם ישועה גדולה וניסים גלויים אך אם בחודש תשרי, תהיה קשה וכואבת.

היות ולא רצה ליהנות מזכות הרבצת התורה לצורך פרנסתו, בחר לו מלאכת כפים באופן שתורתו הייתה קבע ומלאכתו עראי ובמקביל ללימודיו עסק בכתיבת סת"ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות).

נודע באהבת ישראל ופעל רבות לאחדות בעם ישראל. הנהגותיו הקדושות היו בהצנע לכת מרובה, התרחק מכל פרסום. כל ימי חייו חי בצניעות מרובה למרות גדלותו העצומה בתורה וברח מכל צל של כבוד. כאשר נסע למקומות מרוחקים שלא הכירוהו לבש את הבגדים הפחות מצוחצחים על מנת שלא יחשבוהו לאדם גדול וחשוב. בשבת קודש לבש כמנהג המקובלים בגדי לבן, אולם כשהתארח במקומות שאין מכירים אותו לבש כשאר החכמים על מנת שלא לעורר תשומת לב מרובה. 

קיבל כל אדם בביתו באופן אישי בסבר פנים יפות ובנחת רוח. ללא משמש בקודש או מזכיר, בעצמו ענה לטלפונים והשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ללא שום תמורה כספית או תגמול אחר. רבים התדפקו על דלתות ביתו. לכל יהודי הקשיב בסבלנות מרובה כאילו הוא בנו יחידו, יעץ, בירך ולעתים רבות העניק גם עזרה ממשית מאונו ומהונו. עקרות רבות נפקדו וחולים חשוכי מרפא מצאו מזור בזכות ברכותיו ועצותיו הנפלאות.

היה ממקימי ישיבת "אוהל מועד" בשכונת בית וגן בירושלים, שותף להקמת בית הכנסת "בית שמואל" בשכונת שמואל הנביא, הקים את מוסד "דרכי נועם" להפצת תורה למבוגרים ונוער בשכונת פאג"י ולאחר מכן ברחוב ים סוף. טרם פטירתו הקים מקום של תורה ותפילה בביתו בשכונת רמות ג' בירושלים.

במוצאי שבת קודש (ז' שבט) שנת ה'תשנ"ה השיב את נשמתו ליוצרה.

דרכי הגעה לציון הצדיק:

ירושלים, הר המנוחות, בכניסה להר תמיר, חלקת עדת הספרדים ובני עדות המזרח (תמיר א'). כניסה חמישית שמצד שמאל (בסמוך ציון אביו-ר' יעקב, ר' ניסים יגן).

(קרדיט לאתר הצדיק)

מספריו:

• ברית הלוי: על קהלת

• קונטרס "וענתה השירה הזאת"

הרב עוזי ביננפלד - הרב נחמני זצוק"ל על הנבואה בימינו (דקה 16:00 והלאה...)

בשבת האחרונה, בבר המצווה של אחיין שלי, אבא שלי צעק.

בזמן התפילה, מספר נערים דיברו בקול בזמן 'קדיש'. אבא הסתובב, כחיה פצועה ומבוהלת וסימן להם שיפסיקו לדבר. אחר כך בארוחה כשהתבקש לשאת דברים הוא צעק.

הוא סיפר שהיה לומד אצל המקובל הרב נחמני. "הרב היה עדין ושקט, מעולם לא הרים את קולו", אמר אבא. "פעם אחת, ואת עוונותיי אני מזכיר, דיברתי בזמן 'קדיש'. לא אשכח איך צעקה פילחה את בית הכנסת. היה זה הרב נחמני שזעק 'קדיש! קדיש! קדיש!' כך, שלוש פעמים, בכאב נורא". אבא סיפר איך המתפללים קפאו במקומם, איך מאז ועד היום - עשרות שנים לאחר מכן - הוא אינו מסוגל לדבר ב'קדיש'.

כשצעק אבא את צעקת הרב נחמני, הוא צעק את צעקתו שלו. צעק על אלו המדברים ב'קדיש'. דמעות באו לעיניו. נדהמתי מכאבו הנורא. "מקדשים את ה'" הוא אמר לי אחר כך, "אז איך אפשר לדבר?! מקדשים את שמו".

תהיתי האם גם בי יש צעקה; משהו שיגרום לי למחות בקול. נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם ר' מוישה לכטנשטיין. היה זה לפני שהלכתי להדריך במחנה קיץ. ר' מוישה נתן לי כמה עצות חינוכיות. הוא סיפר איך פעם, כשהיה בשליחות בקליבלנד, ראה ילד משפיל ילד אחר בצורה מזעזעת. "באותו רגע", אמר לי ר' מוישה, "הגבתי מהקישקע". ר' מוישה, איש התלמוד וההיגיון, ראה לפניו מקרה של השפלת אדם אחר והוא הבין שאין זה המקום לדיונים מפולפלים. לפעמים צריך להגיב מהקישקע.