הרב ישכר שלמה טייכטל - "אם הבנים שמחה"
הרב ישכר (יששכר) שלמה טייכטל (כ"ד בשבט ה'תרמ"ה - י"ג בשבט ה'תש"ה, 27 בינואר 1945), מחבר שו"ת "משנה שכיר" והספר אם הבנים שמחה.
נולד בהונגריה בשנת תרמ"ה. למד בישיבה הגדולה בעיר פרשבורג שהקים החתם סופר. כיהן כרב ואב בית דין בעיירה הסלובקית פישטיאן. הרב היה מחסידיו של רבי חיים אלעזר שפירא האדמו"ר ממונקאטש, בעל "מנחת אלעזר", שהיה ידוע בהתנגדותו החריפה לציונות. גם הרב טייכטל, כמרבית רבני הונגריה בתקופה ההיא, התנגד נחרצות לתנועה הציונית, ואף פרסם כנגדה מאמר בעיתון "יידישע צייטונג" שהתפרסם במונקאטש.
השואה, הביאה אותו לחשיבה מחודשת בנושא זה. מתוך שראה את מחשכי הגלות והחורבן שהיא ממיטה על עם ישראל, הגיע למסקנה שיש איזשהו גורם המעכב את הגאולה, שבגללו עם ישראל עדיין בגלות.
הוא מציין שמעולם לא חשב ועסק בנושא זה, כי גדל לתוך מציאות אחרת וכי סבר שהמצווה הזו מוטלת על כתפיהם של אחרים, אולם משראה את נוראות השואה, ומשלא יכל ללמוד בה כי נפרד מתלמידיו והיה בלי ספרים, החל לחשוב על הסיבות לעיכוב הגאולה.
הרב הגיע למסקנה, שההתרשלות בישוב ובבנין ארץ ישראל, היא המעכבת את הגאולה. הרב הוכיח זאת ממקורות רבים, וקבצם לספר אחד- אם הבנים שמחה.
את ספרו כתב בלי ספרים, בזמן שנחבא מאימת הנאצים בבודפסט (על פי מסורות, התחבא תקופה מסוימת בעלית גגו של הרב ישראל וועלץ, רבה של פסט), ואף על פי כן, זוכר הרב בעל פה כמעט ללא שגיאות אלפי מקורות בדברי חז"ל ובדברי גדולי הראשונים והאחרונים.
כשנסע הרב ברכבת המוות, ביקש יהודי שהיה על ידו לחם (או מים), והאוקראינים שהיו בסביבתו ניסו להכות בו. הרב ראה זאת וניסה להגן בגופו על אותו יהודי. האוקראינים היכו ברב עד שיצאה נשמתו בטהרה על קידוש ה'.
מילותיו האחרונות היו "הפיצו את מעיינותי חוצה".
מתורתו:
נקודות חשובות בספרו כפי שרשמתי לעצמי:
גאולה בדרך הטבע:
אם הבנים שמחה (עמ' צח-קא): "המדרש מדבר על הגאולה שתהיה בדרך הטבע, אז צריך שתהיה קמעא קמעא כדי שלא תזיק להם, דומיא דהארת השמש עלי ארץ דבר בהדרגת הטבע. אבל כשתהיה על פי נס, תהיה בפעם אחת שלא בהדרגת הטבע. ויען שהצרות באו על ידי עוונותיהן, שאלמלי היו בבחינת "זכו" שעושין רצונו של מקום, לא היו בצרות גדולות והיו יכולין לסבול האור הגדול של הגאולה, והייתה יכולה להיות בבת אחת, אבל בעת שיהיו בבחינת "לא זכו" אזי מוכרחים להיות חבלי משיח וצרות גדולות... אזי אינם יכולים לסבול אור גדול הבא בבת אחת, על כן מוכרחת לבוא הישועה והגאולה קמעא קמעא, בבחינת הטבע שבא קמעא קמעא, וזה אמת וברור...
הרי דביארו לנו חכמינו האמתיים במקומות הנ"ל, שלא כמו שרבים מבני עמנו מדמים ועולה על לבם שהמשיח יבוא לישראל פתאום כנהר שוטף מאפלה לאור גדול בפעם אחת, כי אם עלייתם תהיה מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר שיתרגלו לאותה מדרגה יעלו למדרגה שלמעלה ממנה, עד שיעלו ויבואו למדרגה היותר גבוהה על ידי שכבר הורגלו במדרגות העולות סולם בית אל מעט מעט. כי העלייה כמו רגע מקצה האחרון אל קצה העליון, מלבד שהיא רחוקה מהמציאות, אף גם זאת הן עם בני ישראל לא יוכלו לסבול רוב טובה, כמו שלא יוכל הנרפא ממחלתו הקשה והמסוכנת לקבל תכף ריבוי המאכלים ותענוגות בני אדם לרוב חולשתו. וכמו למאן דגני בבית אפל, אם פתאום ירווהו אור גדול, לא יכול ליהנות מזיו אורו, וכמו שאמרו זה המשל בירושלמי ובזוהר הנ"ל. כמו כן הוא אצל גאולתן של ישראל, שתבוא אלינו רק במדרגה ולא בבת אחת...
ונראה לי דמשום זה כינו בנביאים את משיח צדקנו בשם "צמח", כדכתיב (זכריה ג, ח) "הנני מביא את עבדי צמח", "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו, יב), "והקימותי לדוד צמח צדיק" (ירמיה כג, ה). וכן אנו אומרים בתפילתנו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"...
שכן תעלה מעלתו ומעלת ישראל מעט מעט עד שתגדל מאוד, כמו צמח האדמה.
ממילא מוכח מכל זה, דישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, רצוני לומר בנס המלובש בטבע, ועל כן יצטרך לזה עת השתלשלות הטבע, שבא במעט מעט ולא בבת אחת".
אמונה ללא מעשה לא מועילה:
אם הבנים שמחה (עמ' שלד'-שלו'): "אנחנו אומרים בכל יום: 'אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה עכ״ז אחכה לו בכל יום שיבוא'.
וכן אמרו חז״ל (ילקו"ש ח"א בשלח רמז רמ'): 'את מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות אמונה שהאמינו, שנאמר: ׳ויאמן העם' וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה, שנאמר: ׳אתי מלבנון כלה, וגו׳ וארשתיך לי לעולם... וארשתיך לי באמונה'.
אבל, תדע שאמונה בלא מעשה לא סגי ולא מהני! וכמו שראיתי בספר הנפלא 'יד יוסף' להחכם האלקי ר' יוסף צרפתי, (היה רב בק״ק אנדרינפול בשנת שע״ז) בדרוש שני לסוכות, שכתב בביאור המדרש (שו"ט פרשה קב. ילקו"ש ח"ב רמז תתנ"ה. ויק"ר ל,יב): ״ ׳תכתב זאת לדור אחרון' — אלו דורות שהן נטויין למיתה. ׳ועם נברא יהלל יה' - שעתיד הקב״ה לברוא אותם בריה חדשה. ומה עלינו ליקח? - לולב ואתרוג ונקלס לקב״ה. לפיכך משה מזהיר לישראל ׳ולקחתם לכם ביום הראשון' ״. והקשה: איך תמשך ממה שאמר שהקב״ה עתיד לברוא אותנו בריה חדשה השאלה 'ומה עלינו ליקח'? דמי מחייב אותנו משום שהקב״ה יעשה אותנו בריה חדשה לקחת שום דבר ששאל 'ומה עלינו ליקח'? וגם קשה אומרו 'לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון״, דמי יאמר שבגלל זה צוה כך?
וכתב לפרש, שאלו הארבעה מינים באו להורות על אמונת התשובה, שהבחירה בידינו לתקן כל חטאותינו בתשובה שלימה, שהיא במחשבה ודיבור ומעשה, כמו שאמר הכתוב 'כי קרוב אליך הדבר, בפיך ובלבבך לעשותו', שקאי על תשובה. ואלו המינים רומזים על המחשבה ועל דבור ועל מעשה, כמו שכתב שם וכאן אני מקצר. וזה המכוון במדרש הנ״ל, להיות אמת, שגדולה תשובה שקורעת הגזירה. וזה שאמר: תכתב זאת לדור אחרון - אלו דורות שמצד חטאותם הם נטויין למיתה, וכשחוזרים בתשובה עתיד הקב״ה לבראותם בריה חדשה. ושאל: אבל מה עלינו ליקח להורות על אמונה זו, שהבחירה בידינו לשוב בתשובה? ויען שכל אמונה שאין בה מעשה אין לה קיום ולא מהני, כדכתב הרמב״ם במורה נבוכים (ח"ב פרק לא') בטעם השבת — כדי שתהיה קיימת אמונת החידוש. א״כ, מה עלינו ליקח להורות על אמונת הבחירה שבידינו לשוב בתשובה? — יש עלינו ליקח לולב ואתרוג בידינו, להורות שהכל בידינו, מחשבה דבור ומעשה, שהם כלי התשובה. לפיכך משה מזהיר לישראל ״ולקחתם לכם ביום הראשון״, עכתו״ד.
עכ״פ, הורה לנו החכם האלקי הנ״ל, שאמונה בלא מעשה שיחזק את האמונה לא מהני. והביא כן בשם רבנו הרמב״ם, והעמיס כן גם בדברי רבותינו בעלי המדרש, שזאת היתה כוונתם במה שאמרו ״ומה עלינו ליקח״ במעשה ובפעולה מה שאנו מאמינים באמונה, וזולת המעשה לא תועיל האמונה גרידא.
ובזה יאיר לנו לפרש את הכתוב 'מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו', שהקשו כל המפרשים: הלא בעת צרה מה לו לאדם הישראלי לעשות אם לא לצעוק לקב״ה? ורש׳׳י שם פירש: ׳דבר אל בני ישראל ויסעו - אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים'.
פירש בשפתי חכמים: ״והכי פירושו — שע׳׳י שיסעו יועיל הרמת מטך שיבקע הים. משא׳׳כ אם לא יסעו, לא יקרע הים אע״פ שתרים מטך על הים. כי כדאי זכות וכו' והאמונה וכו'. ולפי׳׳ז יהיה הפירוש ׳מה תצעק אלי׳ — סבור אתה להועיל בתפילתך, אין הדבר כן אלא ׳ויסעו'...".
וכמו כן הוא ג״כ באמונת המשיח. שאף שכולנו מגדולינו עד קטנינו מאמינים בו, עד שאפילו כל הרוחות והמאורעות שבעולם לא יכולים להזיז אמונה זו מלבינו אפילו זיז כל שהוא. אבל לא די באמונה בלבד, אלא צריך לזה עוד מעשה מצדינו לקיים אמונה זו.
ועלינו לעשות כמו שעשו בימי צאתם ממצרים: 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ואח״כ באה הישועה מהקב׳׳ה. כמו כן המצווה, עלינו, לדבר אל בני ישראל ויסעו לארץ ישראל, כדי לחזק אמונתינו בביאת המשיח בב״א במעשה ובפועל, ואז תבוא הישועה מהקב״ה.
אבל זולת מעשה מצדינו, גם התפילה לא תועיל, וכמו שכתב ב״שפתי חכמים״. אבל כשנעשה מעשה בפועל לעלות לארץ ישראל, אז יצליח ה׳ מעשה ידינו ונזכה לגאולה שלימה בב״א.
נמצא, לפי הכלל שהניח רבנו הרמב״ם הנ״ל, שכל אמונה צריכה שתחוזק במעשה, וזולת המעשה אין לאמונה קיום ומאד חלושה היא אצל האדם ותבוטל לגמרי אצלו.
נמצא, אנן נמי בדידן, באמונת ביאת המשיח, מי שאינו רוצה לעשות דבר בזה, אלא ממתין לבואו שיבוא וישא אותו לארץ ישראל, הוא סימן שאין לו אמונה כלל בזה וכל אמונתו היא רק מהשפה ולחוץ ומשטה עצמו בכך.
אך מי שעושה דבר בזה, מראה שמאמין בזה, וזאת האמונה תאמצהו לעשות פעלים בזה מצד עצמו, ובזה יחזק האמונה בקרבו ואז יבוא הסיוע מן השמים. וכאשר ראינו כי כן היה במצרים בגאולה הראשונה, שהיא שורש כל הגאולות האחרונות, שה׳ הקפיד 'מה תצעק אלי׳ בתפילה, שהתפילה לא תועיל לך כאן כלל, אלא 'דבר אל בני ישראל ויסעו', אף שהנסיעה מצד עצמה היתה בסכנה, כי לא היתה להם דרך אחרת ליסע רק אל תוך הים בהיותו עוד מים שוטפים, אבל מעשה הנסיעה הזה השלים להם האמונה בגאולה, ואז באה מהקב״ה הגאולה האמיתית.
כן ממש צריך להיות אצלינו. וזה שאמר הנביא 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'. ובאופן שהיה במצרים צריך להיות גם אצלינו, ואז יראה ה׳ לנו נפלאות, אמן סלה".
זכות בנין ארץ ישראל:
אם הבנים שמחה (עמ' סא'): "אביא כאן רק ראיה אחת מוכרחת שאין עליה תשובה, מסנהדרין (קב:): 'א״ר יוחנן: מפני מה זכה עמרי למלכות — מפני שהוסיף כרך אחת על ארץ ישראל'. [ילקו"ש ח"ב (מלכים א,טז) רמז רז']: 'תנא דבי אליהו: פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש, אמרתי להם, רבותי מה נשתנה עמרי מכל המלכים שלא הושיבו בניהם אחריהם, עד שבא עמרי והושיבו לו שלשה מלכים על כסאו? אמרו לי: לא שמענו. אמרתי להם: רבותי, על שהוסיף עיר גדולה בישראל. וכך חשב עמרי בדעתו — אמר: כשם שירושלים היא למלכי יהודה, כך תהא שומרון למלכי ישראל״.
וראיתי בספר ״אוצרות יוסף״, להגאון המובהק ר' יוסף ענגיל ז״ל (רבה של קרקא), המיוסד על קבלה, שהביא בשם המקובלים (מאמר הלבנה תחילת אות ו'): דלכאורה קשה, למה נתן לו הקב״ה שכר זה — דוקא מלכות — עבור מעשה הנ״ל ולא שכר אחר? וכתבו המקובלים, דידוע דארץ ישראל הוי בספירת מלכות דלמעלה, ויען דהוא תיקן בחינת מלכות בהוספה דהוסיף עיר אחת בארץ ישראל, על כן זכה למלכות דוקא, עכ״ד הקדושים.
הרי דאף דעמרי היה ממלכי הרשעים, ומקרא מלא דיבר הכתוב (מלכים א' טז,כד-כו): ״(ויעלה עמרי) ויקן את ההר שומרון, ויבן את ההר, ויקרא את שם העיר אשר בנה... שומרון. ויעש עמרי הרע בעיני ה', וירע מכל אשר לפניו. וילך בכל דרך ירבעם בן נבט ובחטאתו אשר החטיא את ישראל״. וגם כרך זה שהעמיד, לא היתה כוונתו לשם שמים אלא לכבודו, וכמו שהבאתי לעיל, שאמר: ״כשם שירושלים למלכי יהודה כך תהא שומרון למלכי ישראל״ (שומרן בגימ' ירושלים!). ועל כרחך, אף דנבנה בעבירות גדולות ורבות כאלו, קיים בזה מצות עשה דישוב ארץ ישראל, דאל״כ — דליכא מצוה — ליכא שכר.
וגם כיון דקיבל שכר מלכות דוקא, על כרחך דתיקן בזה ספירת מלכות עליונה, ועל כן הגיע למלכות כל כך במידה גדולה, שזכה למלכות שלשה דורות כדלעיל. הרי, דקיים את המצוה בכל תיקוניה אף למעלה בעליונים, והרימה והקימה בבנינו דלמטה, אף-דלא היתה כוונתו לזה כלל, וגם היה בעבירה, והא ראיה — מקבלת השכר שהגיע על ידי זה בבחינת מדה כנגד מדה. א״כ, יש לך-ראיה ברורה שאין עליה תשובה. שאף אם בעל עבירה היותר גדול וכופר בכל התורה כולה, ר״ל, כעמרי שהיה מעובדי עבודה זרה. וכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, אעפ״כ זכה ותיקן בבנין העיר בארץ ישראל לכל התיקונים שיש במצוה זו בעולמות עליונים. א״כ, הא לך ראיה ברורה גם על הנעשה בזמנינו, שבוני הארץ המה בעוה״ר עוזבי התורה, ר״ל, אבל בטח שאינם גרועים מעמרי שהכתוב העיד עליו שהרע בעיני ה' מכל אשר לפניו, והלך בדרך של ירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל, ואעפ״כ בבנינו שבבנה ארץ ישראל קיים את המצוה כתיקונה, וגם היחוד נעשה למעלה על ידו. כמו כן נראה ברור, דספירת המלכות למעלה בעולמות עליונים נתקנה ונתגדלה ע״י מעשה הבנין של אלו בוני הארץ לזמנינו. יהיו מה שיהיו אף הפושעים היותר גדולים — מ״מ מעשיהם רצויים לפני הבורא כל עולם. והתיקונים והיהודים נעשו על ידיהם, היינו על ידי הבנינים שבנו והוסיפו והפריחו את הארץ לארץ פוריה, אשר זה עיקר ישוב הארץ. וכמו שכתב רבנו המהרש״א (ברכות נח.), דעיקר מצות ישוב הארץ הוא ע״י שדות וכרמים, עיי״ש".
הגאולה צריכה לבוא מאתערותא דלתתא:
אם הבנים שמחה (בהסכמות, הסכמת הראשון לציון ר' חיים דוד חזן לרב קאלישר): "...האמונה האמיתית אשר באמת ובתמים לה' הישועה ואין זולתו, ולכל היד החזקה והאותות והמופתים הנוראים אשר הם למעלה מן השכל, ואלקים משמים ישלח בית המקדש בנוי ומשוכלל בידי שמים, ומעיינות חכמה ולכל הטובות השלימות וההבטחות העתידות, את הטוב נקבל מאת האלקים באחרית הימים אחר ההכנה הטובה. וזו משלנו היא, להכין לבבנו לקבל הטובה ההיא אשר ייטיב ה' עמנו ע"י מעשה בשר ודם, להיות נעזר בגבורה וכשרון מעשה המיוחדים לעורר אהבת דודים כימי נעורינו ללכת אחרי ה'... ואנחנו בשם ה' נקומה בעזרת ה' בגבורים, עד קמתי אני לפתוח לדודי. ואם ח"ו נתרשל בדבר, ודודי חמק עבר ונבקשהו ולא נמצא ח"ו... כפשט דברי הנביא (ישעיה מט,ח-יג): "ביום ישועה (פשטיה - בעת הקץ) עֲזַרְתִּיךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ (פירש"י: "להקים ארץ - ארץ ישראל, הבחירה לי בכל הארצות") להנחיל נְחָלוֹת שׁמֵמוֹת וגו', לא יִרְעָבוּ ולא יִצְמָאוּ" וגו', ואח"כ "וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כי נִחַם ה' עמו וַעֲנִיָּו יְרַחֵם", ע"כ לשון עתיד. וגם "כי נחם" כמוהו, כמו שתרגם יונתן: "עתיד ה' לנחמא עמיה". ואחרי היות לנו שדות וכרמים ומהם ניזונים אביוני עמֵנו, לא ירעבו ולא יצמאו, ונחלו לעולם נחלת שדה וכרם ובתים טובים, והשגחתו יתברך עלינו בבית ובשדה, וראו כל עמי הארץ בית ישראל יושבים על אדמתם, לא תחסר כל לכל עבודה בשדה, כמונו כמוהם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא יקנאו לבית ישראל, אין שטן ואין פגע רע בהיות מלכי אדמה וכבודם חופף עלינו לקרבנו לעבודתו יתברך שמו - איהו גופא יהיה לנו לאות ולמופת גדול כי מאת ה' היתה זאת, והוא הנותן כח ולב אביר, ודעת עליון יתננו לאות ולהבין ולהשכיל ולהסביר להתקרב עוד אל ה', לעמוד לפניו ולשרתו בעבודת הקודש, ומזבח חדש בציון נכין...".
אם הבנים שמחה (פרק שני ט): "כדי להבהיר יותר את הדברים נביא בהרחבה את דבריו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר על דברי תנא דבי אליהו (שם פרק ו אות ב): "...ועל שנאמר בך 'אל צדיק ומושיע אין זולתי' [ישעיה מה,כא], הִשְרֵיתָ את שמך הגדול בשם ישראל, ואת שם ישראל שתפת בשמך הגדול. על אותה שעה הוא אומר [שיה"ש ה,ב]: 'אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי', ומה כתיב למעלה ממנו 'באתי לגני אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים' [שם פס' א]. לכך נאמר 'נגילה ונשמחה בך' [שם א,ד]" -...אך הענין דיש שפע מלמעלה... ויש שפע מלמטה העולה על ידי מעשים טובים ואתערותא דלתתא. והנה, בתחילה, ממצרים אשר גאלנו בחסד עליון, ככתוב (יחזקאל טז,ז) 'ואת ערום ועריה' וגו', והביאנו עד קבלת התורה לבחינת גדלות, עד שנעשו בה שותפים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית ובהלכותיהם, כמו שהוא בגמ' [שבת י.]. ולא עוד אלא שנתעלו למעלה, עד אשר מכריעים בהלכה כלפי מעלה, לאמר 'לא בשמים היא' כמו [בבא מציעא נט:], לא רק שִׁתפת וגם הִשְׂרֵיתָ. כן בתורה, וגם בעבודה 'ותגזור אומר ויקום' (איוב כב,כח), ומי מושל בי - צדיק וכו' כנ"ל ככתוב (עי' שמואל ב כג,ב: "אמר אלוקי ישראל לי דִבֶּר צור ישראל, מושל בָּאָדָם צדיק מושל יראת אלהים", וע"ז אומר רבי אבהו שפירוש הפסוק: "אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק..."). מצורף ומשותף שמו הגדול בישראל ממש, ככתוב 'כי שרית עם אלקים' וגו' (בראשית לב,כט). ולא עוד, כי רק באתערותא דלתתא אתער לעילא, ובלא אתערותא דלתתא לא אתער לעילא [זוהר ע"ג]. מעתה היות הגעת למדרגה כזאת (ע"כ דברי הרב שלזינגר) - אני ישנה, כמשל למלך אשר הלך לישן בחדרי חדריו כי נמסר בינתים ממשלתו לבנו, ככתוב בירושלמי פ"ק דראש השנה: משל למלך שהיה לו אורלוגין, כיון שגדל בנו מסרו לו, מעתה הכל מונח על בנו לבדו, כי אני ישנה ועליך הדבר. ועל כן קול דודי דופק פתחי לי, כי כבר מסרתי בידך הממשלה... אתה עשה בכחך כל אשר בידך עשה, ושוב ככתוב 'וייקץ כישן אדני' וגו' (תהלים עח,סה), וכדרז"ל 'פתחו לי פתח כמחט ואני אפתח פתח כפתחו של אולם' (מדרש רבה שיה"ש שם). וזה על אותה שעה - שכבר הגעת לגדלות. כמו ילד כל זמן אשר הוא קטן נושאים אותו על כתפיו, עד אחר שנתגדל מוכרח לילך בעצמו. ועל זה מביא דוגמתו באתי לגני - בזמן בית שני, כפירש"י, כאשר אז הלכתי בעצמי לארץ ישראל עם נחמיה, אכלתי יערי עם דבשי - כל הכנות היו במעשה בשר ודם, יערי דבשי - אני שתלתי ביגיע כפי לעלות לארץ ישראל ולעשות לו מקדש ולהקריב. ועליו נאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא', 'וגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מן יראת שמים' (ברכות ח.), אשר סומך עצמו על נסים ולהטריח כלפי מעלה ורואה לשמים למען בכוח צדקתו יעשו לו נסים, אך שמא לא יעשו לו נס, ואם עושין מנכין לו מזכויותיו... כן אריתי מורי - עשיתי לי אחת לאחת עד הגעתי אל גדול יהיה כבוד בית אחרון מן הראשון (חגי ב,ט), ועד כי קדושה ראשונה קדשו לשעתו ולא קדשו לעתיד לבוא וקדושה שניה קדשו לשעתו וקדשו לעתיד לבוא (רמב"ם הל' תרומות א,ה), כי קדושתה עומדת לעד על ידי כי במעשה ידינו היתה, וגדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ [כתובות ה.]. ושוב 'נגילה ונשמחה בך' (שיה"ש א,ד) כתב במדרש בך ולא בישועתך (עי' שיה"ש רבה א,ד), פירוש, אם לשמוח בישועה כולם שמחים בישועה, לא כן אני, שמחתי בך אם גם ישועתי לפי הנראה היתה לי מעצמי. משל לבן אשר היה לו אב עשיר אשר מחזיקו, אם שמח לקראתו לא נודע שמחתו עם אביו או אם בממונו. לא כן בן עשיר אשר לו אב עני, אם שמח לקראתו אז נחשב כיבוד אב ממש. כמו כן 'כבד ה' מהונך' וגו' (משלי ג,ט), עם 'מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו' (תהלים צ,יז). ועל כזה נאמר 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיה מט,ג), אם גם נדמה כמו 'כוחי ועוצם ידי עשה את החיל' (דברים ח,יז) 'ולא תצא אלקים בצבאותינו' וגו' (תהלים קח,יב), בכל זאת נגילה ונשמחה בך אם גם לא בישועתך, כי אם אשר יתעלה כבוד שמים על ידינו. ועל דרך זה הוא 'ישראל נושע בה' מגן עזרך' (דברים לג,כט), וכי תאמר 'ואשר חרב' - למה צריך היה אז לנו חרב שלנו לכבוש ארץ ישראל בראשונה? - זה רק 'גאותך' לקרוא על שמך, כמו עשית, אשר 'ואתה על במותימו תדרך' - לכבודך הוא... עיקר שבח ושמחה להקב"ה אשר נעשה במעשה צדיקים, ולא את אשר הוא כביכול עשה, אשר אין בזה כבודו כל כך לכבד אב מן של אב. ורק צריכין לדעת השכל וידוע אותו, כי לא כוחו ועוצם ידו עושה כי אם בעזרתו יתברך. כך יהא אדם זוכר ומשבח להקב"ה, הִמָלֵךְ בקונך תחילה, ולבקש ממנו עזרו למען יהיה ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו, ובסוף יהא דרכו לפני הקב"ה, אחר כך ילך לדרכו על פי הליכתו בדרך הטבע. בכל זה 'על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו', ו'בכל דרכך דעהו' וגו', כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בו ולא ימתינו עד שינטלם וינשאם כי אם ילכו בו, ופושעים יכשלו בם לאמר כוחי ועוצם ידי עשה את החיל. לא כן אני, 'כוס ישועות אשא' מן היין אשר עשיתי בכרמי, 'ובשם ה' אקרא' לברכו עליו".
אם הבנים שמחה (פ"ג אות כ' עמ' קצב'): "האומר, שראשית הגאולה תהיה ע"י משיח בן דוד כמו שמְקַוִים דַלַת עמי הארץ, הוא כמי שאומר שקודם אור הבוקר יזרח השמש, שהם דברים בטלים ומבוטלים. והרעה הגדולה הנמשכת מן הרעה הנפסדת הזאת, הוא דבר מורגש, והנסיון יוכיח. והדבר הזה, מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. וברוך המקדש שמו ברבים. ולפי דעתי, המסתיר את הדבר הזה, הוא מחלל שם שמים בסתר".
הגאולה באה דווקא על ידי עוף טמא:
אם הבנים שמחה (ב,יג עמ' קלד-קלז): "ידעתי בני ידעתי, כי תוקשה לך קושיא גדולה על דברינו. אם כן הרי שהבנין שנעשה בימינו בארץ הקדושה הוא סימן ואות על הקץ שקרב לבוא, ואתחלתא דגאולה, איך יתכן שרוב בוני הארץ המה לדאבונינו מחללי שבתות ועוברי עבירה, ר״ל וכמעט אשר כגויי הארץ המה בעוה״ר, ואיך יתכן שהבורא כל עולמים יעשה אתחלתא דגאולה ואות וסימן על ידיהם, הלא קיי״ל מגלגלין זכות ע״י זכאי?
אהובי, בני, קושיתך עצומה לכאורה, אבל הסכת ושמע לדברי. דע בני כי מי יעמוד על מפעלות תמים דעים, והנה זה אלקי עולם בורא הכל, ומאתו כל אשר נעשה בארץ, ועמקו מחשבותיו, מסבב סיבות וגלגולים, וקושר נימא בנימא, עד שיתקיימו גזירותיו למטה בעולם התחתון — הוא יודע ומבין למה בחר דוקא באלו לעשות אתחלתא דגאולה, ואות וסימן לטובה על ידיהם.
ולרווחא דמילתא, בא ואראך דוגמא, גמרא מפורשת בחולין (סג.), לגבי עופות טמאים. שאומרת הגמרא: ״רחם — זו שרקרק. א״ר יוחנן: למה נקרא שמו ׳רחם, — כיון שבא רחם באו רחמים לעולם (ופירש רש״י: ״רחמים — מטר״). אמר רב ביבי בר אביי: והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק (ופירש רש״י: ״כשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק״). וגמירי, דאי יתיב אארעא ושריק — אתא משיחא, שנאמר ׳אשרקה להם ואקבצם״, עיי״ש. ובזכריה (י,ח) פירש רש״י: "אשרקה להם — כדרך השורקים לסימן ואות לבוא אליו הטועין בדרך. ׳ואקבצם — לעת קץ לעתיד״, עכ״ד.
ולפום ריהטא, עמדתי משתומם כשעה חדא על דברי חז״ל בזה. דעפ״י דבריהם הבטיח הנביא, שלעת קץ העתיד ינתן לנו האות והסימן של הגאולה ע״י עוף טמא, וכן אמרה הגמרא בפירוש: ״גמירי, דאי יתיב אארעא — אתי משיחא״, וכאומר — דבא להם בקבלה, דעוף זה יבשר לנו את הבשורה של הגאולה, וכפירוש רש״י (שם בחולין) דסימן בשורה הוא, עיי״ש.
הרי, דבשורת הגאולה דלעתיד תהיה ע״י עופות טמאים. ומה תאמר בני על זאת, ותקשה ג״כ ככה קושיא לאלקינו, למה יעשה כזאת לבשר לנו את הבשורה היותר גדולה שאנו מצפין אליה בכליון עינים ובכל אות נפשינו ע״י עופות טמאים דוקא, הלא יותר היה מן הראוי לעשות זאת ע״י עופות טהורים, לגלגל זכות כזאת ע״י זכאי וטהור ולא ע״י טמא. אלא האמת היא כאשר כבר אמר איוב (יא,ז): ״החקר אלוק תמצא", מי יחקור פעולותיו ומי יעמוד על דרכיו, אלקים הבין דרכו למה דוקא עושה שליחותו בבריה זו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך.
עכ״פ, הראתיך לדעת בני, דוגמא לנידון שלפנינו, אשר מזה תבין שאין לאדם להקשות קושיות כמו אלה על מעשה אלקינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו. והעיקר, כי האמת עד לעצמו, כי המה שלוחי דרחמנא, ושתוק ואל תקשה קושיא לאלקינו, ודי לחכימא ברמיזא.
ואם תרצה, אראך ביתר ביאור דבוני הארץ האלה — אשר הם בעיניך כרשעי ישראל, ח״ו — הם הם מבשרי הגאולה, ועליהם רומז הש״ס דחולין הנ״ל למבשרי הגאולה.
דרבנו הקדוש (ר' אלימלך מליז'נסק זצ"ל), בספר הקדוש ״נועם אלימלך (פרשת ויקרא דף נד עמ' ד) מכנה את רשעי ישראל בשם עופות טמאים, וכתב עפ״י הקבלה דהמה העופות הטמאים הנזכרים בתורה (עי' ״בכור שור" בבבא קמא צב:, ו״תורת חיים״ בפרק חלק, שג״כ כתבו כן עפ״י הקבלה. ויען שאני כותב כעת בלי ספרים במחיצתי. כי אני בגלות פה עיר הבירה וטמון בירכתי הבית במקום מוצנע, א״א לי לציין המקומות בספרים הנ״ל). ועפי״ז, הענין מבואר בהדיא, שחכמי הש״ס גילו לנו שסימן הגאולה יבא לנו ע״י עופות טמאים, ורשעי ישראל המה העופות הטמאים עפ״י הקבלה. א״כ, הרי לך בני, דכך באה בקבלה, וכמו שאמרו בש״ס ״גמירי״, ועל הקבלה אין להקשות מידי, וכמו שאמרו בש״ס הרבה פעמים ״אם הלכה נקבל״, ואין להקשות מידי. והבן, כי זה ברורא דמילתא, ואקוה בני שתנוח דעתך בזה, וד״ל...
אך בני, חוץ ממה שכתבתי למעלה להניח דעתך בתמיהתך הגדולה, שאיך יתכן שהקב״ה יתחיל הגאולה ע״י עוברי רצונו וע״י אנשים שאין ניכר בהם שום לחלוחית של יהדות, ח״ו, העיר ה' את לבי לתת טעם לשבח בזה, אף לדעתינו הקצרה.
ואקדים לך גמרא דסנהדרין (דף צז ע״ב) על הפסוק ״אם יתמהמה חכה לו״ — ״שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר 'לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם (ישעיה ל,יח) (ופירש רש״י: ״יחכה ה״ — הוא עצמו מחכה ומתאוה שיבוא משיח). וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב? — מדת הדין מעכבת״, עכ״ל הש״ס הנצרך לענינינו. הרי לך, שהי״ת מחכה ואנו מחכים לגאולה, ורק מדת הדין עומדת ומעכבת.
והנה. מבואר בספרי המקובלים. שבעת שהי״ת רוצה לעשות איזה דבר גדול בעולם שנוגע לעליונים בשמי שמים ולתחתונים בארץ, אז הי״ת מעטף דבר זה בכמה מיני עיטופים, ואפילו באמצעים שאינם נאים ועוד הם כעורים, כדי שלא ירגישו בזה הדינים והמקטרגים. ואלמלי (אילו כן) היה נעשה בפומבי, תיכף היה עולה המקטרג לקטרג, ומדת הדין היתה מעכבת בדבר.
וזה לשון הש״ך (על התורה בפרשת ״וישב״): ״שמעתי בשם הר׳ יעקב ארי״ז ז"ל, שקיבל מרבותיו, למה היחס והשררה והמלכות של ישראל יהיה על זה הדרך, שהרואה יראה שח׳׳ו יהיה צד ממזרות?" עיי״ש שחשב כל ההשתלשלות של משיח, שהיתה על דרך מכוערת ופריצות. ״אלא, שעשה הקב׳׳ה כן, כדי להביא מלך המשיח בהיסח הדעת, כדי שלא יקטרג המקטרג, כמו שאמר בזהר... ולזה רמזו ז"ל (סנהדרין צז. שם הגירסא עקרב) נחש, מציאה, משיח — באין בהיסח הדעת של מקטרג... ועשה הקב׳׳ה כן, כדי שיסיח השטן דעתו ויאמר: השררה והמשיח לא יבואו אלא מהיחס והקדושה, ולא יבוא על זה הדרך" עיי׳׳ש שהאריך בזה.
ועיין ג״כ בספר הקדוש ״מגיד מישרים״ (בפרשת ״ויגש"), דהמלאך גילה לרבנו הב׳׳י הטעם שאיצטריך דוד ומלכא משיחא דייתו מרות המואביה, משום דע׳׳י כך ״אית לה תוקפא לאתקפא על ההוא סטרא״, עכ״ל.
וכן כתב בספר הקדוש ״נועם אלימלך״ (בפרשת ״וישב״), ״שכל דבר שאדם רוצה לשבר כוחו, צריך לשבר בדוגמא מיניה וביה״, עיי׳׳ש. והן הן ממש כדברי ה׳׳מגיד מישרים״ הנ׳׳ל. ועיין עוד ב׳׳נועם אלימלך" (פרשת ״קרח״) על מדרש (ב"ר נ,י): ׳״מצאתי דוד עבדי״ — היכן מצאו בסדום״. וכתב: ״דנראה שהוא על דרך דאיתא בספרי המקובלים (שער הגלגולים הקדמות טו,כז,לח. שער הפסוקים איוב סי' א. ליקוטי תורה לאריז"ל איוב א ד"ה 'ענין איוב') טעם למה יצא אברהם מתרח, וכן כמה צדיקים הקדושים יצאו מאבות הטומאה? ופירשו, מחמת שהמקטרגים החיצונים בראותם הנשמה העליונה וגבוהה — אינם מגיחים לה לצאת לעולם. ועושים כל התחבולות לעכבה. מה עושה הקב׳׳ה. נותן אותה בגרף טמא ואז מניחין אותה, ועי"ז באתה הנשמה בעולם, כי גם הם בראותם שיורדת למקום טמא סוברים שבודאי אי אפשר שתעלה במעלות קדושים (ומניחים לה לצאת)״. עכ״ד הקדושים.
וכן הוא ב״אלשיך״ (על רות פ"ג ובסוף הספר), וב׳׳אגרת שמואל״ (על רות פ"ג), דאי אפשר לדבר גדול בקדושה להשתלשל אלא ע׳׳י עבירה. עיין בדבריהם.
(ודע, דבמה שהבאתי בפנים בשם גדולי המקובלים, דאורו של משיח, יען שגבה מאד, לא היה יכול להשתלשל למטה אלא ע׳׳י עיטופים מכוערים, כדי להתגנב מפני המקטרגים, תתיישב מאד תמיהת רש״י (בדברי הימים א' ב,ד) בפסוק ״ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח״. וז״ל: ״תמיה אני, האיך מזכיר גנות זקנתו של דוד״, עכ״ל הקדוש. ונראה לתרץ תמיהת רש״י ז״ל, דבתחילת הספר (דבה"י א' א,א) כתב רבנו ז״ל, דעזרא כתב היחס הזה ע״י חגי זכריה ומלאכי, והכל בשביל יחס דוד המלך. ולפיכך יחסם מאדם עד אברהם ומאברהם עד דוד. ובשביל שכל היחוס נכתב בשביל דוד, השגיח הכתוב על כבודו של דוד בכל סדר היחוס, וכמו שכתב רש״י (שם) בפסוק ״בני יצחק עשו וישראל" (שם,שם,לד), וז״ל: ״מפני כבודו של דוד אמר ׳ישראל׳ ולא ׳יעקב׳״. ועתה, אחר זה, תגדל התימה של רש״י, למה כתב הפסוק ״ותמר כלתו״ וכו', האיך מזכיר גנות זקנתו של דוד, והיא תימה גדולה. ובודאי, שתמיהת רבנו היא, שלא היה לו להזכיר תיבת ״כלתו״, אלא לכתוב סתם ״ותמר ילדה לו את פרץ ואת זרח״. דאם שלא לכתוב כלל מלידת פרץ וזרח ליהודה — זה אי אפשר, כיון שהם עיקר יחוסו של דוד, שבא מהם. אלא ודאי, דכוונתו היתה, שלא היה להכותב להזכיר תיבת ״כלתו״, דבתיבת ״כלתו״ היא גנות לזקנתו של דוד. וזה ברור בכוונתו של רבנו רש׳׳י.
ונראה, דבמה שהבאתי בשם המקובלים, שהיה מוכרח לעטוף לידת המשיח במעטה מכוער, כמו מעשה לוט ותמר ואינך, א״כ, עיקר ביאת אורו של אדונינו דוד לעוה׳׳ז היתה ע״י שתמר היתה כלתו של דוד (צ"ל יהודה), שלולי זה לא היה בכוחה להוליד את פרץ ואת זרח, וגם היתה מתעכבת ביאת דוד לעוה׳׳ז. וכיון דהעיקר בסדר היחס הזה הוא להודיענו איך היתה ביאתו לעולם, והך סיפור כלתו — הוא העיקר בסיפור ביאת דוד לעוה״ז, על כן לא היה הכותב חושש על הגנות שיש בתיבה זו, כיון שהוא הוא העיקר בסיפור היחס של ביאת אדונינו אלינו. ועוד יותר, יש לומר דלא הוי גנות כלל, דמתוך גנותו בא לידי שבחו, דיען שאורו גדול כל כך, לעילא ולעילא עד גבהי מרומים, מוכרח היה להעלימו במכסה לא יפה. נמצא, דזה באמת שבחו הגמור, ואין כאן גנות כלל וכלל. ומיושב היטב תמיהת רבנו רש׳׳י. והדברים כנים ואמיתיים, ודוק).
וכן עיין בספר ״גבורות השם״ לרבנו מהר״ל מפראג (פרק יח), ואעתיק את לשונו הקדוש, כי דבריו הקדושים מפיצים אור על הנעשה בזמנינו בארץ ישראל, הגם שנעשה ע״י פועלים בעלי החומר במדה גדולה מאד ובגשמיות רבה, אעפ"כ יהיו מביאים למדרגות אלקיות גדולות, וח׳׳ו לרחקם ולמנעם במפעלם, אלא אדרבה לקרב אותם בכל מה שאפשר, ולהיות בסיעתם. כי זה הרצוו האלקי להעשות דוקא כן, ותכליתו ויסודתו בהררי קודש להשתלשל מאלו הפועלים ענין נורא ונשגב מאד. אשר הוא תכלית עתידינו הגדול והרמת הקרן של האומה הקדושה אשר עליה נבאו כל נביאינו הקדושים.
וזה לשון רבנו ז׳׳ל: ״ועוד יש לך להבין... כי מלכות ישראל הקדושה, שיש לה מדרגה אלקית פנימית, היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלקית. מעלה פנימית. והכל רמזו במה שאמר ׳ואוציא אש מתוכך׳ (יחזקאל כח,יח), כי יציאת הקדושה הנמשלת לאש, לדקות האש, תצא מתוך דבר חול ושורף את הכל. וכן תמצא. שהפרי כאשר הוא בלתי נשלם, הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלימותו, ואז כאשר הפרי גדול — נפסדה הקליפה מכח גידול הפרי. שכל דבר שיש לו מדרגה פנימית, הוא יוצא מתור דבר שהוא חיצון לו. ולכך היה גדל משה רבנו ע״ה בבית פרעה, להיות יוצאת המדרגה הקדושה האלקית שהיתה למשה מתוך דבר החמרי, דאל"כ — לא היה אל הנבדל מדרגה פנימית. והבן הדבר כי הוא עמוק מאד. והוא ידוע למי שיודע בעניו דברים הנבדלים היוצאים ומתעלים מתוך דברים החומריים. וכן משיח יושב במדינת אדום״, עכ״ד האלקיים.
הרי כל דברי רבותינו גדולי עולם הנ׳׳ל, עולים בקנה אחד, שכל דבר גדול צריך לצאת מדברי חול, ואז עולה ונתעלה למעלה ולמעלה, והכל הוא להתגנב מן המקטרגים, שיבוא להם בהיסח הדעת".
אנחנו צריכים לבנות את בית המקדש הגשמי, לאחר מכן הבורא יוריד עליו את בית המקדש הרוחני מהשמים:
אם הבנים שמחה (פ"ג, מאמר מקדש ה'): "כתיב בעזרא (ו,טז): "ויעשו חנוכת הבית הזה בחדוה". עיין מלבי"ם (שם) שהביא בשם קדמונים בדקדוק לשון הכתוב "הבית הזה": "שאם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד בית המקדש מן השמים, כמקדש שראה יחזקאל לעתיד לבוא. והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמרה ביחזקאל. ולעת עתה עשו "חנוכת הבית הזה", שמלת "הזה" מורה שמצפה על חנוכת בית אחר. והנה חנוכת יחזקאל תתחיל בכ"ג אדר, כמבואר שם, והם המשיכו את החנוכה שלהם עד כ"ג אדר, שהם כ"א יום. ואם היו זוכים, היתה תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים. ויען שבימים אלה חל פורים, שהם ימי משתה ושמחה, אמר שהיה עיקר החדוה על החנוכה, שהיתה גדולה משמחת פורים". עכ"ד בשם הקדמונים.
מדברי קדמונים אלה נראה, שאם שהבנין שלעתיד יהיה בידי שמים, עם כל זה מתחילה נהיה אנו בונים בית המקדש בידינו, ואח"כ ירד הבנין המקווה שבידי שמים...
עכ"פ, אין סתירה בין הזהר בפרשת פנחס והגמרא במסכת בבא קמא, שמשמע מהם שהבית דלעתיד יהיה מעשה ידי הקב"ה, לזהר בפרשת פקודי שמשמע ממנו שיהיה מעשה ידי אדם, וכן משמע עוד מהזהר בפרשת תולדות, דשניהם אמת - דתחילה נבנה למטה מעשה ידי אדם, ואח"כ ירד עליו מלמעלה...
ונראה פשוט, שבית המקדש שלמטה, שיהיה מעשה ידי אדם, יבנה עוד קודם ביאת המשיח. שיהיה קיבוץ ישראל תחילה ע"י רשיון המלכויות, ונבנה בית המקדש שלמטה, ואח"כ יבא משיח, ואח"כ ירד בית המקדש שלמעלה.
ודבר זה מבואר בפסיקתא (פיסקא "קומי אורי"). דאיתא שם בזה הלשון: "ת"ר, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גג בית המקדש, והיה משמיע להם לישראל ואומר להם: ענוים, הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים - ראו באורו שזרח עליכם, שנאמר 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח'".
וכתב שם בביאור "זרע אפרים", לרבנו ר' אפרים זלמן מרגליות, וז"ל: "'עומד על גג בית המקדש' - בירושלמי דמעשר שני (ה,ב (כא,ב) עיי"ש, וצ"ע), הובא בתוס' יו"ט (שם), שבנין בית המקדש יהיה ארבעים שנה קודם לביאת המשיח. לפי"ז אתי שפיר 'עומד על גג בית המקדש' בפשיטות", עכ"ד. הרי בפירוש, דבנין בית המקדש שלמטה יהיה קודם ביאת המשיח...
ונראה לי לרמז הענין הנ"ל בפסוק בזכריה (א,טז): "לכן כה אמר ה' שַׁבְתִּי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות, וְקָו יִנָּטֶה על ירושלים", עכ"ל הפסוק. היינו, שקודם יבנה בית בירושלים, והיינו שע"י האדם יבנה בית למטה, ואח"כ קו ינטה על ירושלים - שירד בית המקדש שלמעלה על ירושלים, ודוק".
לעשות השתדלות, לא לסמוך רק על ניסים:
אם הבנים שמחה (פ"ג אות כא' עמ' קצג'): "אביא ראיה גם מרבנו הרמב"ם, שאין לנו לסמוך על נסים גרידא, אלא לעשות כל מה שבידינו לעשות בטבע, ואח"כ יבוא לנו הסיוע מן השמים, ממה שכתב באגרותיו לחכמי מרשילא (אגרות ותשובות לרמב"ם, אגרות שונות עמ' כא) אודות חכמת החוזים בכוכבים, מה דעתו בזה. ואחר שכתב שאין ממש בספרים אלו שמדברים בזה, ואין בהם חכמה כלל אלא טפשות, ואין בלימוד בספרים הללו אלא איבוד זמן בלבד בלי שום תועלת כלל, כתב בזה"ל: "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים וטעו ונהו אחריהם, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהם תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו אותם יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואוילים, ודאי סכלים ואוילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה הלכו", עכ"ל הקדוש.
הרי שאדונינו הרמב"ם האשים את אבותינו על חורבן ארצנו ומקדשנו, על שלא התעסקו בלמידת המלחמה ובכיבוש ארצות, אלא בילו ימיהם בתוהו ובוהו וסמכו על זה. ולמה לא האשים אותם על שלא התעסקו בתורה ובעבודה כדבעי למיהוי? ועל כרחך, דזה לחוד לא מהני, וכדברי הרמב"ן בכמה מקומות (ויקרא כא,יז. במדבר א,מה. יג,ב), דאין לסמוך על נסים, אלא צריך לעשות הכל מה שבטבע לעשות, ואז יבוא הסיוע מן השמים. וכן כתב הרשב"א בתשובה (סי' תיט). וכפירוש המדרש (תנחומא פקודי ח'), על הפסוק "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" - שאין הכונה שהאדם לא יעשה כלל אלא יסמוך על הי"ת שהוא לבדו יבנה, אלא הכונה, שבְּעֵת שהאדם עושה ועמל, לא יסמוך על מעשי ידיו לחוד - שאז שוא עמלו בוניו בו - אלא יסמוך על הסיוע מן השמים שיסייעו לו...
וה' יתן בלבנו להכיר את האמת, ויעורר את לב כל ישראל לשוב ולחמוד לחיק אמנו, ולעשות פעלים לזה. ויפקח את עיני העוורים אשר הס"מ, ר"ל, מסמא את עיניהם בטענות בדויות, אשר אין להם שורש ועיקר, ואדרבה מבואר בחז"ל היפך דבריהם, וד"ל".
מה קרה למי שלא עלה עם עזרא:
אם הבנים שמחה (דף מ'): "עיין רש״י קידושין (סט:), דבימי עזרא אלו שישבו בשלוה בגולה לא הלכו עמו, רק העניים והמדוכאים עלו עמו.
עיין בסדר הדורות (ח"א, ערך ה"א שנת ש"פ) שהביא בשם רבנו הסמ׳׳ע, שראה בספר ״מעשה נסים, לרבנו אליעזר מגרמיזא בעל ״הרוקח, דעזרא שלח אגרות לכל ערי הגולה שיעלו אתו לארץ ישראל, ובא מכתב כזה גם למדינת אשכנז לעיר ווארמס שדרו שם ישראל, והשיבו: שבו אתם בירושלים הגדולה ואנחנו נדור פה בירושלים הקטנה כי היו חשובים מאד בעיני השרים והערלים, והיו עשירים גדולים וישבו שם בשלום ושלוה. והביא שם בשם הסמ״ע, שעל כן שכיחים גזירות גדולות וקשות בארץ אשכנז ובקהילת ווירמיזא יותר משאר הקהילות. כי בחורבן בית ראשון באו ונתיישבו שם. ואחר כלות ע' שנה כתב אליהם עזרא שיבואו ג״כ לשם ולא עלו, עיי״ש.
ובאמת, אנו רואים מקורות ימי עמינו, שכל הצרות והגזירות יצאו מארץ אשכנז כמו שהוא בימינו (השואה), והכל בא מהחטא שלא רצו לעלות עם עזרא שקרא אותם לעלות אתו, מתור שהיו יושבים בגולה בשלום ושלוה, וכדברי רש״י הנ״ל.
וכן היה תמיד, מתוך שלות ישראל בארצות הגולה לא רצו לשמוע מעלית ארץ ישראל. אך כעת בימינו, שמעצה העמוקה של גדול העצה ונורא עלילות, עלת כל העילות וסבת כל הסיבות, סיבב שכל שכינינו הגויים יהיו רודפים אותנו בגזרות קשות שא״א להשאר עוד פה ביניהם, עד שכל אחד מישראל היה מאושר ומוצלח אם היה יכול לשוב לארצנו הקדושה, ובעת הזאת באהבה ובחיבה ישמע לקול קריאת העליה לעלות לארץ ישראל.
ונראה דזה הפירוש במדרש שיר השירים (שיר השירים רבה א,ד,ד) בפסוק ״משכני אחריו נרוצה״ (שיר השירים א,ד), ואמרו ע״ז חז״ל במדרש: ״ממה שגרית בי שכני הרעים — אחריך נרוצה״. רצונם לומר, שזה כמה שנים שחיינו בטובה ובחיבה עם שכינינו הגרים, ובפתאם נהפכו לנו לאויבים ולשכנים רעים אשר רודפים אותנו. ואין זה רק שנתגרו עלי מאיזה צד, אלא כל זה נעשה ונסבב מעצה העמוקה מה' יתברך, כדי שאחריך נרוצה לעלות לארץ ישראל, שארץ ישראל הוא תיכף אחר הי״ת, כמבואר בספר הקדוש ״צרור המור״ למרן חותנו זקינו של רבנו ה״בית יוסף״ (בסדר מסעי). וזהו שאמר במדרש: ממה שגרית בי שכיני אני מבין שאחריך נרוצה, רצונו לומר — לארץ ישראל שהוא אחריך. והבן הדברים כי המה אמת לאמיתה של תורה".
אצבע אלוהים היא המורה לנו לעלות מן הגולה:
אם הבנים שמחה (עמ' רד'): "... אחינו בני ישראל, הגיע השעה שנעלה לציון ולארץ אבותינו, שזהו רצון ה', שלא במקרה נעשה לנו מה שנעשה עמנו פה בגלות, אלא אצבע אלוהים היא המורה לנו לעלות מן הגולה לירושת אבותינו [...] שזו הוראה מן השמים שנעזוב את ארצות הגלות, ונקומה ונלכה לארץ ישראל, אשר ה' אלוהינו דורש אותה, וזה רצונו כעת... וכה אבדנו מאות ואלפים בשנים בגלות, וכל כוחנו ודמינו נתנו לאמנו החורגת ועכשיו זכינו לקבל ממנה הכרת תודה על כל תרומותינו שתרמנו בעדה - לקחה מקל והלקתה אותנו הכאות אכזריות בלי רחמנות ובלי חמלה, [...] והוכרחנו לצאת מביתה בעירום ובחוסר כל. כמה וכמה מאחינו בני ישראל מתו במיתות משונות על ידה, לאלפים ולרבבות. [...] מאין לנו הבטחה שלאחר כמה עשרות שנים לא תעשה עמנו עוד כזאת וכזאת? וכאשר באמת אנו רואים בקורות ימי חיינו, שמעשים כאלה עשו עמנו בכל חילופי השנים, ועד כעת לא למדנו מהעבר ממה שעבר עלינו בכל תקופות השנים. שלא ליתן עוד אומן אל ארצות הגולה. [...] אלא נקומה ונעלה אל אמנו האמיתית [...] לבנות חומותיה ולתקן חורבותיה וחזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' הטוב יעשה עמנו אות לטובה, ויראו שונאנו ויבושו".
להתווכח עם ראיות מהתורה לא בסברות כרס:
אם הבנים שמחה (עמ' לח-לט): "ברם, צריך אני להודיע, שדברי ערוכים אל האדם הישראלי אשר רוצה לידע האמת לאמיתו בדרך ויכוח ומשא ומתן של הלכה, כי גם עניין הקץ הוא דבר הלכה, כאשר דרשו חז"ל בשבת (דף קלח) וב'תנא דבי אליהו': 'דבר ד'- זו הלכה, דבר ד' – זה הקץ'. הורו בזה, כי גם במה שנוגע לקץ הוא כדבר הלכה שצריך ויכוח של חכמים בזה... ולא יגרע הלכה זו דקץ משאר הלכות התורה שיתווכחו חכמים בזה בהוכחות מתורתינו הקדושה מה לעשות בזה, ולמה יגרע הלכה זו דבנין הארץ משאר הלכות התורה. מה גם הלכה זו, שנוגעת לכבוד ד' ולכבוד אומה הקדושה ולכבוד ארצנו הקדושה, וזה בונה וזה סותר עד שיתבררו הדברים כשמלה, וד' יתברך יתעלה בכך, כמבואר בתשובת מבי"ט (ס' קי"ו). ושם במבי"ט כתב, דגם הסותר צריך להביא ראיות ולא לסתור בפיטומי מילי בעלמא ובלי ראיות. וזה לשון רבינו מהריב"ל בתשובות מבי"ט הנ"ל: 'כל חכם הרוצה להשיג על פסק חכם חבירו שהאריך בכתב להטעים דבריו, אינו יכול להשיג על פסקו רק אם ג"כ מברר דבריו בטענות צודקות, אבל בפיטומי מילי דעלמא, לומר שאין הדין כפסקו, אין שומעין לו'".
תביעה מאלו שלא השתתפו בבנין הארץ:
"בעשרות השנים האחרונות, נפתחו עיניהם של החופשים והכירו טעותם במה שדימו למצוא פה בגלות חפץ נפשם, כי ראו שדברי שטנה יסובבום מכל צד, ותחת אהבתם – יִשְטמום ולוחמים אותם חינם, אז נתנו ליבם לפקוח עיניהם ולהכיר כי אך לשוא תוחלתם למצוא מנוח פה בגולה, והתעוררה התשוקה בקרבם לשוב לארץ אבותינו, וכך עשו התחלה בזה. אבל, החרדים על דבר ד', עמדו והעמידו עצמם מן הצד ולא לקחו חלק בעבודתם, כי החזיקו עצמם מחזקה ישנה שלהם מאז, כי – 'שב ואל תעשה עדיף'. ובינו לבינו (=בינתיים) ארצנו הקדושה נבנית במקצת (כן ירבה וכן יפרוץ) ע"י המתחילים הנ"ל, והחרדים והצדיקים עמדו מרחוק. וממילא מובן, כי – אשר טרח בשבת יאכל בשבת. והואיל והחרדים לא טרחו בזה, אין להם השפעה בארץ כלל, והשפעה בארץ היא בידי הטורחים והבונים אותה, והמה אדוני הארץ. על כן אין חידוש ופלא כלל, מי המושלים בארץ, כי 'נוצר תאנה יאכל פריה'. ועתה, יאמרו נא החרדים, ולא ידעתי אם יוכלו באיזה פעם לתרץ עצמם לפני בית דין של מעלה, על מניעתם מליקח חלק בתנועת בניין הארץ, ולא נתנו אוזן קשבת לקול קריאתם של צדיקי הדור הנ"ל, שהיו ידועים ומפורסמים לקדושי ד' מבלי נגיעה עצמית כלל, וכל דבריהם היו תורה שלימה ותורת אמת כמשה מפי הגבורה. ויען שההתעוררות יצאה מפיהם הקדוש, היה להם להטות את לבבם אל דבריהם, ולציית אל מיליהן, וליקח חלק במפעל הקדוש הזה. וממילא, אם גם החרדים היו בעצה ובמפעל הזה, היה לארצנו הקדושה מראה ותואר אחר לגמרי, במעלה של קדושה, ממה שיש לה עתה, אם כי גם הפנים והתואר של עתה הוא רצוי ונחמד לפני אבינו שבשמיים, וכמו שאכתוב בפנים להלן בראיות מוכחות מחז"ל. אבל, הכל מודים, שאם היה הבניין בצירוף והשתתפות חרדים, היה זה במעלה קדושה ועדיפה טפי, במעלה עליונה ובקדושה עליונה הרבה הרבה מאוד. ועתה, שהם עצמם התייצבו מרחוק, אין להם להתפלא ולשאול שאלות על זה ועל זה, כי המה חייבים בדבר. ועוד, אילו היה הבניין של הארץ עוד מלפנים בהשתתפות ובהסכמת כל כלל ישראל, כבר הייתה הארץ מבונה ומשוכללת להתקבץ בתוכה חלק גדול מיושבי הגלות, וחלק גדול מאחינו בני ישראל שנהרגו בימינו בעוונותינו הרבים היו ניצולין על ידי שהיו כבר בארץ ישראל. ועתה, מי מקבל האחריות בשביל אותו דם כשר שנשפך בימינו בעוונותינו הרבים. וכמדומה לי, שכל אלו המנהיגים שהיו מונעין את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים, לא יוכלו לכפר ידיהם ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה"!
