פורים - להיות מרדכי

להיות מרדכי

אהובה קליין

"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ....מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ"

הרב אליאב תורגמן (קוממיות – דימונה):

לגדול בדור של חורבן ,לגדל את הכוחות, לצמוח  כתלמיד חכם ביזע ודמעות, לבנות אמון בעם ישראל – בלי תנאים, לגדל אחיינית יתומה:

להיות מרדכי.

להאמין בגאולת עם ישראל – תהיה לנו תקומה!, לעלות לארץ ישראל, להאמין בבניין המקדש ובממשיות החזון, לדחוף את העם לעלות:

להיות מרדכי.

לחזור לשושן כשהעניינים מתעכבים, להיכנס לקבינט 'שער המלך', להיות גנרל בצבא המלך, לא לפחד מלהיכנס לפוליטיקה פרסית מלוכלכת:

להיות מרדכי.

לתבוע מהיהודים – לא להתייאש!, להעמיד עמדה מול המתירנות התרבותית הפרסית, לבקש ולהתחנן לא להשתתף במשתה הייאוש מהמקדש:

להיות מרדכי.

לעמוד מול אסתר כשנלקחת אל המלך, להאמין שהקב"ה מסתתר בעומק הסיבוך הזה גם כן, להאמין בה ולבנות אותה בכל יום ויום:

להיות מרדכי.

לדבר טוב על המלך (אותו אחד מהסעודה) ולהציל אותו. לעמוד מול המן בזקיפות קומה. להיות יחידי ולא להיבהל מהקולות המייאשים שמאשימים בגזירה. לתבוע מאסתר – תגידי הנני! לצעוק ולתבוע התעוררות מהעם:

להיות מרדכי.

להאמין במהפך, בטוב שמתגלה מתוך הקושי, בכוחות של העם לגלות את הטוב המונח בעומק הנשמה גם בתוך תהומות ייאוש והסתרות

לגלות שכל העם הוא:

עם מרדכי!

פורים שמח!

דרך השם - שיעור 9 - חלק א פרק ג - גוף ונשמה

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

בחירת האדם:

א. כבר זכרנו היות האדם אותה הבריה הנבראת לידבק בו ית', והיא המוטלת בין השלימות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלימות.

ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו, כי אלו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלימות, לא היה נקרא באמת בעל שלימותו, כי איננו בעליו, כיון שהוכרח מאחר לקנותו, והמקנהו הוא בעל שלימותו, ולא היתה הכונה העליונה מתקיימת.

על כן הוכרח שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטיתו שקולה לשני הצדדין ולא מוכרחת לאחד מהם, ויהיה בו כח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה, והיכולת גם כן בידו לקנות איזה מהם שירצה. על כן נברא האדם ביצר טוב ויצר רע, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה.

הרכבת הגוף והנשמה:

ב. ואולם להיות הדבר הזה נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארציי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו, דהיינו הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלימות המעותד, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלימות, ונדחה ממנו ח"ו, ולאדם הזה יכולת להשפיל חומרו לפני שכלו ונשמתו, ולקנות שלימותו כמ"ש.

הרב יהושע שפירא - דרגות הקיום של האדם ושל האומה - גוף, נפש, רוח ונשמה:

הדרגה הנמוכה, הבסיסית, היא קיום הגוף במציאות הפיזית. הגוף כשלעצמו הוא דומם, ואף השפל שבדוממים, שהרי כאשר מסתלקת החיות ביום המוות, הגוף מסריח, נרקב, ובטל תוך זמן קצר ביותר, במהירות רבה יותר משאר דוממים, המתכלים כעבור זמן רב.

למעלה מקיום הגוף, ישנן שלוש דרגות הבאות לגילוי במציאות: נפש, רוח ונשמה (-נר"ן) ומעליהן שתי דרגות שאינן נגלות בעולם הזה: חיה ויחידה (-ח"י).

הנפש היא כוח החיוּת הבהמי של הגוף הכוללת את דמו "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב,כג), ואת רצונותיו הקשורים לחיי הגוף - "אם יש את נפשכם... שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר" (בראשית כג,ח). הנפש הינה הצד בהמי של הקיום, השייכת גם בבהמה, ומבטאת את החיות והדינמיות של הגוף הדומם.

למעלה מן הנפש, באה דרגת הרוח, השייכת לצד האנושי והמופשט של הקיום, "אכן רוח היא באנוש" (איוב לב,ח). מדרגה זו באדם, עוסקת בתחומי התרבות, האומנות, המדע והיצירה, ובתחומי המוסר האנושי.

על גבי הרוח, באה הנשמה. הנשמה היא המבטאת את שייכותו של האדם אל האלוקי, שמעבר לו, ובה מתגלה השאיפה הבוערת לדבקות אלוקית- "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז).

כאשר אנו נמצאים בעולם הזה נדמה לנו שהעיקר בו הוא מימד הנפש. לפעמים מתגלה אלינו מימד הרוח, ולעיתים מציצה הנשמה מבין החרכים, אך הרגשתנו העיקרית היא, כי עיקר חיותנו בעולם הזה שייכת לנפש הבהמית, ואילו כל המדרגות שלמעלה ממנה נראות לנו כתוספת בלבד.

אך באמת, המציאות הממשית היא הפוכה. עיקר מציאותנו ואמיתת קיומנו שייכים דווקא למימד הנשמה, שהינה "חלק אלוק ממעל ממש" (תניא, א). המציאות הממשית היא הנשמה, ואילו שאר דרגות הקיום הינם דרגות התעבות שונות של הנשמה בעצמה.

כאשר יורדת הנשמה אל העולם הזה, היא הולכת ומתעבה, עד שהיא מולידה מתוכה את הרוח האנושית. לאחר התעבות הנשמה ברוח, יורדת הנשמה ומתעבה ונעשית נפש, ועוד מתעבה, ונעשית צורה לגוף.

כל הכשרונות, הרגשות, המחשבות והדיבור, שהינם הצד הרוחני האנושי שבאדם, הם רק צל של הנשמה האלוקית - "בצלם אלוקים ברא את האדם". הצלם, כשהוא עומד לעצמו הוא כמו צלם בהיכל, אך כאשר הוא מרגיש את מקורו, הוא נעשה כצל לאלוקות המתגלה בנשמה שבקרבו.

הגוף והנשמה הנם דבר אחד המשתקף באופנים שונים וברבדים שונים. גוף האדם הוא השתקפות בחיי החומר של מציאות נשמתו, ואינו דבר נפרד ממנה. לכן, גם כאשר הגוף מתכלה, הנשמה עדיין שוכנת בגוף במידה מסוימת.

כך הדבר אצל צדיקים עליונים, שגופם אינו מתכלה כלל, מפני שאור הנשמה מאיר כל כך חזק בגופם, עד כי הגוף עצמו נעשה בר קיום, והוא מתעלה לדרגת הנשמה, שאין לה כליון.

ההליכה לקברות אבותינו מהווה ביטוי לעובדה, כי מצד הצדיקים אין חילוק בין הנשמה לגוף. מצידנו הם אמנם נראים מתים, אך מצד מעלתם, אין  בהם מוות גמור.

העלייה לקברו של כל אדם, ולא רק של צדיקים, הינה ביטוי לעובדה כי בכל אדם ישנה נקודה בגופו אשר אינה מתכלה ומתפוררת, אלא נשארת נצחית, וממנה עתיד הקב"ה להחיות את המתים. זוהי עצם הלוז, אשר מקבלת חיותה מסעודת 'מלווה מלכה', וממנה, כמו מהדנ"א, ניתן לשבט את האישיות כולה. המשכת השבת בסעודת מלווה מלכה היא עצמה בחינה של תחיית המתים, כאשר לוקחים מימות החול ומשייכים אותם לדרגת השבת, כמו שהגוף עצמו מתעלה לדרגת הנשמה בעצם הלוז שבו.

כשם שיש באדם הפרטי דרגות שונות של קיום - גוף, נפש, רוח ונשמה, כך ישנן דרגות קיום שונות אף באומה כולה, הכלולה מגוף, נפש, רוח ונשמה.

גופה של האומה הוא ארץ ישראל, שהינה כלי הקיבול הפיזי לחייה של האומה. כמו באדם הפרטי, הגוף הוא דומם ואין לו חיים משל עצמו, כך גם הגוף הלאומי. אין לארץ ישראל חיים כאשר ישראל אינם נמצאים על אדמתם, והיא נעשית שממה - "ושממו עליה אויביכם".

דרגת הנפש מקבילה לקיום המדינה על מוסדותיה העסוקים בפיתוח הצד הפיזי של החיים, כדוגמת משרד הביטחון, הכלכלה והשיכון.

דרגת הרוח באומה הישראלית, שייכת להתגלות התורה שבעל פה באומה, שהיא הרוח הלאומית שלנו. זוהי דרגה השייכת לצד האנושי שבשכלנו, המתגלה בקרב תלמידי החכמים העוסקים בהמשכת הנשמה האלוקית לתוך כלי השכל האנושי, בשקלא וטריא של ההלכה.

דרגת הנשמה היא דרגת התגלות האלוקיות שבנו המתגלה בעיקר בנביאים ובהשראת השכינה במקדש. נשמת ישראל היא הגילוי האלוקי שבעולם, היא השכינה בעצמה. לכן, כל מקום שגלו ישראל - שכינה עימהם, ובעת שיצאו ישראל לגלות אף השכינה בגלות.

כמו באדם הפרטי, גם באומה, נדמה למראית עין, כי המציאות האמיתית עיקרה במימד החיות של הנפש. אך באמת, כמו באדם הפרטי, המציאות האמיתית של האומה היא הנשמה, והיא שיורדת ומשתקפת ברבדים הנמוכים יותר של הקיום - ברוח, בנפש ובגוף. הנשמה האלוקית והשראת השכינה שבאומה, משתקפות בכל הרבדים הנמוכים, עד למימד הגוף, של הארץ בעצמה. עפרה של ארץ ישראל קדוש בקדושת השכינה, כיוון שהוא בעצמו נשמה אלוקית מעובה. כך אומר הכתוב בפירוש "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", שהארץ עצמה היא אלוקית, היא השכינה. הארץ היא המקום האחרון בו משתקפת הנשמה.

לכן, כאשר מתבטל הקשר בין הנשמה לרוח, וחל ביניהם ניתוק, ממילא גם הארץ אינה משקפת את הנשמה, ובאה גלות.

לאור הסברנו, ניתן כעת להבין לעומקם את דברי מרן הרב קוק זצ"ל (אורות, ארץ ישראל א): "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ".

הארץ אינה רק מקום פיסי לחיי האומה, אלא היא היא מציאותה הנשמתית של האומה, כפי שהיא משתקפת ברובד הגשמי, בדיוק כפי שגופו של האדם הוא השתקפות מציאות נשמתו.

בגלל חשיבות הנשמה לעומת הגוף, יכול אדם להגיע למצב של הזנחת הגוף והשקעה בנשמה בלבד, דבר זה איננו נכון!

ויקרא רבה (לד,ג. אבות דרבי נתן ב,ל): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד (משלי יא,יז).

גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן.

הלל הזקן, בשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך.

אמרו לו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך?

אמר להן: לעשות מצוה.

אמרו לו: וכי מה מצוה הלל עושה?

אמר להן: לרחוץ במרחץ.

אמרו לו: וזו היא מצוה?

אמר להן: אִין [כן]!

ומה אם איקוניות [צלמים] של מלכים שמעמידין אותן בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות שלהן, מי שהוא ממונה עליהן, מורקן ושוטפן, והן מעלין לו סלרין [שכר], ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות,

אנו שנבראנו בצלם ובדמות, דכתיב: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, על אחת כמה וכמה!".

גמרא (שבת נ:): "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר: 'כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ' (משלי טז,ד)".

כדברי הרלב"ג על הפסוק: "הנה, מי שגומל נפשו החומרית ומחזיק אותה, לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש, הוא איש חסד, שלא יגרע מדבר חֻקּוֹ הראוי לו, ויחמול על הראוי לחמלה עליו... קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתברך מה שיענו גופם ענוי, וזה הפך רצון ה' יתברך! ולזה תמצא, שלא העמידה התורה דבר יהיה בו ענוי לנפש הבהמית, רק מעט, ביום אחד בשנה; והיה זה, כי כן הכחות הנפשיות החמריות הוכנו לעבודת השכל, ולא יוכן להם זה אם לא היו בבריאות. ולזה, מי שיהיה סיבה להחלות הגוף, אשר בחלותו ייחלו אלו הכחות, הנה הוא יבלבל כוונת השם יתברך".

כך הם דברי הרמח"ל במסילת ישרים (יג): "אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו גופם ביסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו (תענית כ"ב): "אסור לאדם שיסגף עצמו", ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): "כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים", וכן אמרו (תענית כ"ב): "לנפש חיה - נשמה שנתתי בך החיה אותה", ואמרו (תענית י"א): "כל היושב בתענית נקרא חוטא" והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה, והלל היה אומר "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים".

שו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן ריז): "ובלשון הצדיקים שמעתי, נקב בגוף עושה נקב בנשמה, ולכן שקדו חז"ל לשמור על בריאות הגוף".

הצלם אלוהים שבאדם הוא לא רק החלק הרוחני, אלא גם הגוף, וגם הוא צריך שמירה וטיפוח לפי צרכו.

הרעיון הזה נכון גם בחומריות ארץ ישראל.

הרב קוק (שמונה קבצים קובץ ז,ר):

"מתוך הרעננות החומרית והנפשית של חיי החול, אנו צריכים להדליק את אבוקת הקודש. 

כשיהיו חיי הגוף באומה מפותחים, וחיי הטבע של הרוח עז וצוהל, אז יוכלו תנאים טובים של חיי קודש, עזיזים ומיושרים, להיות נולדים.

אל נפחד מפני תגבורת כח החיים, בכל אופן שבא מתת אלהים היא, ולברכה לעולם היא באה".

תשובה מדולדלת:

פעמים רבות נדמה לאדם שהדרך הנכונה להתקדש ולהתעלות מבחינה רוחנית, היא לשבור את כוחות הגוף, למאוס בהם ולבטלם ככל יכולתו.

מתוך תפיסה מוטעית זו, מתחיל הוא להתנתק מגופו באופן מעשי כגון באמצעות תעניות גופניות שונות כתענית אכילה, שינה וכדומה, ניתוק מהחברה ומהמשפחה, ניתוק אשר בשלב הראשון מסב לו עונג, סיפוק ושמחה, כי הרי הוא לכאורה מתנתק מהממדים החומריים השליליים שבחייו, ה׳מפריעים׳ לו להתרומם אל הקדושה והטהרה הרוחנית העליונה הנמצאת בדמיונו.

תוצאותיו החמורות של ניתוק זה לא יאחרו לבוא, מפני שסוף-סוף האדם כולל בתוכו לא רק את הממד הרוחני שבו אלא גם את הממד החומרי, ועליו לחיות את שני הממדים הללו באופן הנכון וביחס הראוי ביניהם. ועל כן, כש'ינחת׳ מדמיונו ה׳רוחני׳ וישוב אל גופו ׳בלית ברירה' ימצא הוא את גופו שבור ומרוסק כתוצאה ממשך הזמן בו היה הגוף לבדו ללא ההדרכה הרוחנית הנצרכת לו.

כדבריו של הרב קוק (אורות התשובה יד,ג): ״לפעמים, על ידי מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, ועל ידי זה המידות הרעות שולטות בו, ואחר כך כשההסתכלות הרוחנית נגמרת, וכוח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד״.

עיכובים רבים ושונים מונעים את מהלך התשובה מן האדם באופן אישי-פרטי, ומהחברה והציבור באופן כללי. עיכובים מעשיים, נפשיים ואחרים. כגון: הקושי בשינוי ארחות החיים מפני ההרגל, הפחד מתגובת החברה, אי-הידיעה האם המהלך יצליח וכדומה.

אבל אומר הרב זו הסיבה המרכזית, סיבת הסיבות, ובה יש לתלות את אי הופעת התשובה בפרט ובכלל ישראל!

הרב קוק (אורות התשובה, תוספות תשובה ז מאמר ׳התשובה והשלום׳): ״ישנם דברים רבים שהם מעכבים את התשובה ואנחנו חייבים לסלק אותם מקרבנו ולהתגבר עליהם בכל עוז. אבל הדבר שהוא המעכב שהוא כולל בקרבו באמת את כל שאר העיכובים, הוא המושג של ציור התשובה, המקושר שלא על פי אמת, רק עם דלדול נפש, עם חולשה ורפיון והנמכת החיים. הציור הזה הוא באמת פוגם גם בתוכן התשובה של כל יחיד במידה ידועה, אבל יותר מכל הוא מעכב את התשובה הכללית״.

הבנה שטחית זו ביחס למהלך התשובה הנדרש כביכול מן האדם, יוצרת בנפשו התנגדות פנימית עמוקה מאוד, התנגדות מובנת ומוצדקת, שהרי מי מאתנו מעוניין בדיכוי כוחותיו, וחפץ באי מיצויים של יכולותיו וכישרונותיו?

אם כן, המעכב הראשי להופעת התשובה בישראל אשר ממנו נובעים כל העיכובים האחרים, הוא ציור התשובה המסולף הנמצא במוחם של רבים, שהתשובה חייבת להופיע עם ׳דלדול נפש, חולשה ורפיון והנמכת החיים' (כנזכר לעיל), ציור שקרי אשר אותו יש לעקור ממוחנו ולתקנו בציור התשובה האמיתי, הכולל בתוכו את עוז החיים, רעננותם, ואת מיצוי הכישרונות שבהם מתוך גבורה ושמחה ומלאות של חיים.

מסיים הרב קוק: ״מוכרחת (התשובה) לבוא כעת עם רשמי קווי הגאולה, שעמהם אנו חייבים להיות אמיצי רוח, מלאי חיל ומשתוקקים לשובע טל של חיים, של יצירה עצומה ושל רעננות... בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב, וברוח עוז וגבורת רעם״.

הרב קוק (עין איה שבת ב׳ ט,פג): ״ישנן הדרכות מוסריות (רוחניות, אשר מטרתן המדומה לקרב את האדם אל בוראו) כאלה, שבתכונתן הן מחלישות את כוח העוז של החיים (הטבעיים-החומריים)״.

השקפה מוטעית זו נוגדת את רצון ה׳ האמיתי, החפץ בהוצאתם של כוחות חיים אלו מהכוח אל הפועל, בהגשמתם ובמיצויים על פי הכוונתה המדויקת של התורה, כהמשך דבריו:

״ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית, שאליה ראוי לערוג על פי מגמתה של תורת חיים... אמנם התכונות הנישאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש, הינן אלה שעוצמת החיים מפכה בהן, כוח המרץ הנפשי פועם בהן בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש הוא המעדן אותן, ונותן בהן חן תפארתו... ׳ואוהביו כצאת השמש בגבורתו׳, אוהביו אינם מטושטשי החיים ומדולדלי הכוח, חסרי... עוצמת כשרון החיים, שנכשלים כאלה, לפעמים יתראו כצנועים וטהורי המידות, אבל החולשה החיונית אינה האהבה האלוקית, שהיא בתכונה מלאה חיים ועוז, רק ׳אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו׳, שבכל מלוא זוהרו ורוב חומו, הוא פועל את מפעלי החיים והאור, ההפראה והברכה על מלוא עולם״.

קדושה עליונה - הקדושה שבטבע. קדושה (רגילה) - הלוחמת נגד הטבע:

הרב קוק (עין אי״ה שבת ב׳ ט,כב): "הקדושה העליונה (הקדושה שבטבע) - היא הבעת החיים השלמים בכל מילואיהם״.

הקדושה העליונה היא הקדושה המבטאת את הממד האלוקי הנמצא בכל דבר במציאות, בין בטבע (הדומם, הצומח, החי והאדם לסוגיהם השונים), ובין בהיסטוריה (במאורעות השונים - הטובים והרעים וכו'). קדושה זו נקראת קדושה עליונה, כי היא כה עליונה, עד שביכולתה - באופיה ותכונתה, לרדת לתחתיות הארץ לעולם החומרי השפל על כלל צדדיו, מורכבותו וסיבוכיו, ולחשוף ולגלות את הקדושה האלוקית הפנימית הנסתרת שבתוכו, להתחבר אליה ולהשפיע ממנה על כל הצדדים החומריים הסובבים אותה ולקדשם באמת.

הרב קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 234) : ״הרוחניות הגדולה והנשגבה המקפת את הכול וחודרת אל תוך הכול ממלאה גם את החיים הריאליים החומריים, מצרפת (מלשון צירוף - ברירת הטוב מהרע) ומזככת אותם, מפני שלפניה (אצלה) אין העולם החומרי נפרד מהעולם הרוחני, אחדות שלמה יש בין שני העולמות האלה, כי שניהם ממקור אחד מוצאם״.

כאשר האדם חי בקדושה עליונה זו, אין הוא בורח מהחול אל הקודש, הוא אינו מתנתק מהעולם הזה על שלל צדדיו החומריים והסיבוכים שבהם, ואינו רואה כאידיאל את בועת הרוחניות הסטרילית והטהורה היכולה להופיע בדמיונו.

בדיוק להפך, הוא מתאמץ ומשתדל לגלות בפועל את כלל כוחותיו וכישרונותיו החומריים, כי יודע הוא שכך ורק כך יקדש את שם ה׳ בחייו באמת.

הרב קוק (אורות, אורות התחיה כז): ״ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתעניינות בעולם ובחיים ובכל אשר בם״.

זוהי ׳הקדושה שבטבע׳ - הטבועה בעומק הטבע, מקדשת ומרוממת אותו, ומביאה את האדם ואת העולם מכוחו, לחיות בהרמוניה ובשמחה, בביטוי כלל כל כוחותיו הרוחניים והחומריים באופן מאוזן ומדויק.

לעומת קדושה עליונה זו, ישנה קדושה פחותה במעלתה, אותה מכנה הרב קוק במקומות רבים ־ ׳הקודש הרגיל׳, קדושה הרואה בטבע, בחומר ובחול - אויב...

קדושה זו אינה מסוגלת לגלות את האלוקות בחיי החומר והחול ובכישרונותיו הטבעיים של האדם.

קדושה זו ׳מפחדת׳ מהמפגש עם הטבע וחרדה באופן בסיסי מכל מה שקשור לעולם הזה, ועל־כן מנסה היא ׳לברוח׳ מפניו ולהתנתק ממנו ככל יכולתה. במצב זה האדם חי כל הזמן במלחמה, במתח, בלחץ, במאבק חיצוני ובעיקר פנימי - בין תביעת הקודש הרוחנית שלו לבין כישרונות וממדי החול שבו ובעולם, בין ה׳שמים׳ ל׳ארץ׳ ובין העולם הרוחני הטהור לעולם החומרי המסובך והמורכב.

על-כן ״הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהיא יסוד תיקון עולם כולו וביסומו הגמור... אז המלחמה חודלת לגמרי, מידת הדין מתבסמת והכל נוטה כלפי חסד, כל הכוחות שבאדם הפרטי (והציבורי) נראים בעדינותם (הרוחנית) המרוממה כפי מה שהם בטבעם... והאדם חש בקרבו חופש של נועם קודש... בקרבך קדוש״ (אורות התחיה שם).

ההבדל העקרוני הזה, בין הקדושה העליונה המתגלה בכל מרחבי החיים החומריים, לבין הקדושה הרגילה המתנתקת מהם והחוצצת בינה ובינם, הוא ההבדל היסודי בין תורת ארץ-ישראל לתורת חוץ-לארץ.

הבדל שבא לידי ביטוי באופן מעשי בצומת ההיסטורית שבין תקופת הגלות לתקופת הגאולה בה אנו חיים.

הרב קוק (אורות, אורות התחיה כח): ״הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ-ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל היא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. ועתידין בתי כנסיות (המהווים ביטוי לעבודת הלב) ובתי מדרשות שבבבל (המהווים ביטוי לעבודת השכל) שיקבעו (יופיעו בשלמותם) בארץ ישראל״.

מובן הדבר, שכל אחד משני סוגי קדושה אלו, חשוב הוא מצד עצמו ונצרך להתגלות בפועל בזמן ובמקום המתאים כדי להביא את העולם לתיקונו.

על-כן כאשר עם ישראל חי בגלות – בחוץ-לארץ, תחת השפעתם של אומות העולם שאין בתכונתם וממילא ביכולתם לגלות אידיאלים אלוקיים בחיים חומריים, הסתכמו החיים התורניים הישראליים, בבית-המדרש ובבית-הכנסת, בלימוד תורה, בתפילה ובקיום מצוות, כאשר היחס לכוחות החיים והכישרונות החומריים והמעשיים של האדם, ומיצויים והגשמתם בפועל בעולם, היו ׳מחוץ לתחום׳ ומעין ׳ביטול תורה׳, שהרי אין להקב״ה בעולמו (שם, בגלות בחוץ־לארץ) ״אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד״.

ד׳ אמות אלו של קדושה, של התרחקות מעולם חומרי ומעשי, היו אלה ששמרו עלינו בגלות, ומנעו את בלבולו והתבוללותו של עם ישראל בין העמים, ובפרט כאשר התפרצה אל העולם ׳תנועת ההשכלה׳ על כלל השלכותיה ומורכבויותיה.

אך כאשר חזר עם ישראל לארצו ההיסטורית בה הקים את מדינתו, מתחילה להופיע בתהליך הדרגתי הקדושה היותר העליונה - הקדושה שבטבע, אותה הקדושה המבטאת את סגולתו ותכונתו האמיתית של עם ישראל, הקדושה המתגלה בעוז החיים החומריים בכל עוצמתם, כפי שבא לידי ביטוי בשני ממדים עיקריים:

א. בחיי היחיד - במימושם של כוחות החיים הטבעיים החומריים הנמצאים בו, ובמיצויים של הכישרונות והיכולות השכליים והמעשיים שלו.

ב. בחיי הציבור - בהופעת הערכים האלוקיים במערכת החברתית והלאומית על כלל צדדיה המעשיים - בפוליטיקה, בצבא, בחינוך, במשפט, בכלכלה, בחברה, בתיישבות, במדע, ואפילו בתקשורת וכו׳.

כך כותב הרב (אגרות א׳ אגרת קמו): ״התנועה החיה של הישוב החדש - חדוות החיים ואומץ הלב, הרחבת הדעת וגאוות הלאום השורר בקרב הישוב החדש, לא יכולה לשאת את הגו הכפוף, את הפנים הצמוקות והעצובות המפיקות פחד ומורך לב, את העיניים התועות המראות יאוש ושנאת החיים... כל אלה לא יוכלו להיות מתקבלים בלא זעף בקרב הישוב החדש. וכאשר הטיפוס היותר מצוי בין חניכי הישיבות של הישוב הישן הוא זה הצביון, על כן עצום הוא הניגוד במושבות נגד קבלת רבנים... על כן החלטתי שאי-אפשר לתקן את הדבר הגדול הזה... כי אם על ידי מה שנייסד ישיבה פה במרכז הישוב החדש... עד שיצאו לנו גדולי תורה שיהיו בעלי אומנות המתפרנסים מיגיע כפם או אנשים מוכשרים לכל עסקי החיים... ומאחר שזאת היא כל עיקרה של הצורה החדשה שאני חפץ בישיבה, דהיינו שיהיה שורר בה עוז החיים.. ושמחת לב... והמצוינים מישיבה כזאת לא יוכלו להיות ממוצעים, שהם כקדירא הלא חמימא ולא קרירא, כי אם גיבורים כאריות במלחמתה של תורה ומלאים חפץ לרוממה ולשגבה על אדמת הקודש...״!

הרב קוק (אורות, המלחמה, ב): "אָנוּ מִסְתַּכְּלִים בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, הַמְסֻפָּרִים בַּתּוֹרָה, בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, אוֹתָם הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּמִלְחָמָה, – וְהֵם הֵם הַגְּדוֹלִים שֶׁאָנוּ מִתְיַחֲסִים אֲלֵיהֶם בִּידִידוּת וּגְדֻלַּת-קדֶשׁ. הִנְנוּ מְבִינִים, שֶׁהַזִּיק הַנִּשְׁמָתִי הוּא הַיְסוֹד: אוֹתוֹ מַעֲמַד-הָעוֹלָם, שֶׁהָלַךְ בִּמְרוּצָתוֹ אָז, שֶׁהָיְתָה הַמִּלְחָמָה כָּל-כָּךְ נְחוּצָה בּוֹ, הוּא גָּרַם לְהוֹפִיעַ אֶת אֵלֶּה הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהַרְגָּשָׁתָן הַפְּנִימִית בְּתֹכֶן שָׁלֵם הָיְתָה. מִלְחֶמֶת קִיּוּמָם, קִיּוּם הָאֻמָּה, מִלְחֶמֶת ד' הָיְתָה בְּהַכָּרָה פְּנִימִית. עַזִּיזִים הָיוּ בְּרוּחָם וְיָדְעוּ בְּעמֶק הַחֹשֶׁךְ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלָסוּר מִן הָרַע, "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע". כְּשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים אֲלֵיהֶם, הִנְנוּ בְּכָל הַהוֹפָעָה הָרוּחָנִית שֶׁאָנוּ כָּל-כָּךְ שׁוֹקְקִים לָהּ, מִשְׁתּוֹקְקִים לְאִמּוּצָם, לְכחַ הַחַיִּים הֶחָטוּב וְהַגָּבוּשׁ, הָאֵיתָן וְהַמּוּצָק, שֶׁשָּׁכַן בְּקִרְבָּם, וּמִתּוֹךְ תְּשׁוּקָה זוֹ, כּחֵנוּ הָרוּחָנִי מִתְאַמֵּץ וְכחַ-גְּבוּרָתֵנוּ מִתְעַדֵּן, וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת הַחֲזָקוֹת חוֹזְרוֹת לִחְיוֹת בָּנוּ כִּימֵי עוֹלָם".

הרב קוק (אורות, אורות התחיה, לג): "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, "אמונת זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים וזורע". כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית".

רמח"ל (מסל"ש פי"ח): "מידת החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול. כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים מבני האדם בשם חסידות, ואינם אלא גולמי חסידות, בלי תואר ובלי צורה ובלי תיקון. ונמשך זה מחסרון העיון וההשכלה האמיתית אשר לבעלי המידות ההם, כי לא טרחו ולא נתייגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה וישרה, אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה, ולא העמיקו בדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה.

והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים ומן המשכילים עימהם, באשר כבר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדעה הנכונה, ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידויים גדולים, ובכיות והשתחוויות גדולות, ובסגופים הזרים שימית בהם האדם את עצמו, כטבילות הקרח והשלג, וכיוצא בדברים האלה.

והנה לא ידעו, כי אף על פי שקצת דברים אלה צריכים לבעלי תשובה, וקצתם ראויים לפרושים, הנה לא על אלה נוסד החסידות כלל...".

אז הגוף חשוב או הנשמה חשובה?

בספר ״אהבת חיים״ הובא מעשה נפלא על משפט צדק של רב בישראל, סיפור עם מוסר השכל נוקב ומעורר:

מעשה בעשיר נדיב וירא שמים, שגידל יתום בתוך ביתו. האכילו והשקהו, הלבישו והנעילו, השיאו אישה, קנה לו דירה, מילא אותה בכל טוב, ואף קנה לו כרכרה, כדי שיפרנס את משפחתו בכבוד. ולא זו בלבד, אלא בכל פעם שהיה זקוק לנסיעה היה מזמין את היתום ומשלם שכרו בעין יפה.

פעם קרא העשיר ליתום, ואמר: ״ראה, עלי לנסוע בעסקי מסחרי למקומות חדשים וארצות רחוקות. האם תיאות לשמש כעגלון במסעי״ נקב בסכום נכבד, והיתום הסכים ברצון, נסעו מעיר לעיר, ממחוז למחוז וממדינה למדינה, הגיעו לארץ רחוקה וזרה, ולנו שם במלון.

באמצע הלילה בא היצר הרע ופיתה את היתום ולחש באזניו: ״עד מתי תהיה עגלון, מתי תהיה גם אתה לאדון״, מה עשה, קם ממיטתו ולבש את בגדי אדוניו ואלו את בגדיו הניח ליד מיטת האדון, ובאשמורת הבוקר פתח פיו בגערות: ״קום, עצל, עד מתי תשכב, עד מתי תאכל לחם חסד?!״ פילבל העשיר בעיניו, וחשב שהוא עדיין חולם. משרתו עומד מעליו, לבוש בבגדיו שלו, וגוער בו!

והמשרת פקד: ״קום, עצל, והתלבש!״ אמר לו: ״תן לי את בגדי, ואלבשם!״

צחק היתום: ״וכי משרתך אני? הן בגדיך למראשותיך, קום ולבש ותכין מהר את העגלה לנסיעה, כי עוד רחוקה הדרך לפנינו!״ משהתמהמה - איים להכותו!

בעל כרחו קם ולבש את בגדי משרתו. נטל את השוט וישב על דוכן העגלון, משך במושכות, ובן טיפוחיו השתרע במרכבה ולא פסק מלהמטיר פקודות. בכה העשיר במר נפשו, כי ברגע אחד איבד הכל.

כך נסעו יום ויומיים, שבוע ושבועיים, כשהאדון משרת כעגלון ונפשו קצה בחייו. אמר לעצמו: הרי אני גידלתי את הנער מקטנותו, נתתי לו הכל, לא חסכתי ממנו מאומה. הזו התודה המגיעה לי, הזו הכרת הטוב?!

הגיעו לעיר אחת, ו״האדון נכנס בלוויית ״משרתו״ ליקרה שבאכסניות וביקש חדר מרווח עבורו. ״משרתו״ יכול לישון בחצר, ליד האורוות...

פנה העשיר בכפיפות קומה לפינתו, וכעבור שעה קלה, כשהיתום עלה לחדרו, חמק אל הרחוב, ראה זקן הדור צורה והשיח בפניו את לבו, ביקש את עצתו. אמר לו: ״אל תירא, יש לנו כאן רב גדול, נבון וחכם. אלך אליו ואשאל את פיו״. ״לך״, אמר העשיר, ״ויברכך הא-להים״.

בבוקר, התדפקו שלוחי בית הדין על דלת המלון: הרב ציוונו להביא בפניו את האורחים שבאו לכאן הלילה, להתייצב בפניו לדין תורה! חרד ״העשיר״ המתחזה. דין תורה? מה לו ולרב?! אך אין מסרבים להזמנת הרב. עלה עם ״משרתו״ לבית הדין. הושיבום בחדר המבוא והורום לחכות ולהמתין.

הדלת נפתחה, והרב קרא: ״העגלון״! מיד קם היתום, הבין שטעה, ושב למקומו. אבל היה זה רגע קט מאוחר מדי... הרב נתן בו עיניו ואמר: ״כן, אליך התכוונתי!״ אמר: ״אבל אני... אינני העגלון, הוא העגלון!״ ״בוא, היכנס לחדרי״, הורה הרב. כשנכנס, הצליף עליו בשבט לשונו. לא העיז פניו כנגד הרב, והרב קרא לעשיר שילבש את בגדיו ויטול את רכושו.

מי האדון ומי המשרת?

הקדוש ברוך הוא שלח לעולמנו את הנשמה, חלק אלוה ממעל, אצילה ומרוממת, כדי להתעשר בתורה, במצוות ובמעשים טובים. אבל הנשמה, כשלעצמה, רוחנית היא, זקוקה ל״משרת״, הוא הגוף, ועליה לספק לו את צרכיו. אכילה, שתיה, לבוש, מעון - הכל.

אך נורא הוא, כאשר ה״משרת״ הופך לאדון, ומכניע תחתיו את אדוניו. כאשר כל ההידורים והמשאבים מכוונים לצרכי הנוף, והנשמה ניזונת מפירורים... 

הבה נשיב לנשמה את בכורתה!

תבדוק כל הזמן האם אתה בכיוון, האם בטעות בלי לשים לב במשך החיים (או יותר גרוע בכוונה...) התחלפו אצלך היוצרות והנשמה שלך משרתת את הגוף ולא ההיפך...

הנשמה היא העיקר, הגוף הוא רק המשרת – לא להתבלבל!

הנשמה לא נועדה לתת לגוף את ההרגשה הנפלאה של סיפוק כשהוא משיג את תאוותיו, הגוף נועד לשאת את הנשמה לכל המטרות שלה!

תבדוק שהחיים שלך עובדים ככה במקרו ותבדוק גם במיקרו בכל מעשה ומעשה מי שולט בו? הנשמה או הגוף?

מסופר על שלושה אחים עשירים שהחליטו לקנות לאמא שלהם ליום-הולדת. הראשון קנה לה טירה גדולה. השני קנה לה פורשה יפה ומהירה. השלישי ידע שהיא אוהבת תנ"ך, לכן השקיע המון המון כסף וקנה לה תוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ, רק אומרים לו פרק ופסוק באיזה ספר וישר הוא שורק הכל ישר הפוך.

אחרי כמה שבועות הם מקבלים מאמא מכתב: תודה רבה לכם בניי היקרים על המתנות. אבל הטירה הגדולה צריכה צוות גדול של משרתים כדי לתחזק אותה ואני כל הזמן הולכת בה לאיבוד... ובכלל מה אני אמורה לעשות עם הרכב הזה? אני נוסעת פעם ביום למכולת מעבר לפינת הרחוב וחוזרת.... אבל העוף – העוף היה ממש טעים! תודה רבה...

הקב"ה ישב וחשב איך לברוא יצור מושלם שיהיה לו את כל התנאים לעבודת ה' ולשרת את הנשמה כמו שצריך, וברא לנו: מוח מדהים, עיניים עם המצלמות וידאו הכי משוכללות, מערכת עצבים, נשימה, דם, עור, חילוף חומרים וכו'

ח"ו שלא נגיע למעלה ונגיד "העוף היה ממש טעים...".

רמח"ל (מסל"ש פ"א): "ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".

גם הגוף וגם הנשמה חשובים וצריך להשקיע בהם, השאלה היא מי שולט ומנהיג!!!

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎

דרך השם - שיעור 8 - חלק א פרק ב – עבודת המידות

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

העיקר שבבריות והטפל בהם:

ד. והנה לשיהיו במציאות, הענינים השונים האלה של שלימות וחסרון שזכרנו, ותמצא הבריה שזכרנו בתכונה שהיא צריכה להיות, פירוש - באפשרות לשני הענינים וביכולת עליהם, שיקנה השלימות ויעדר מן החסרונות, ושימצאו לו האמצעיים לדבר הזה, פירוש - לקנות זה השלימות, הנה ודאי שפרטים רבים ושונים צריך שימצאו בבריאה, ויחסים רבים בין הפרטים האלה, עד שיצלח התכלית המכוון בה.

ואולם הבריה אשר התעתדה לענין הגדול הזה, דהיינו לדביקות בו ית' כמ"ש, היא תקרא העיקרית שבכל הבריאה,

וכל שאר מה שימצא במציאות לא יהיה אלא עוזר באיזה צד או באיזה בחינה אל התכלית לשיצלח וימצא, ועל כן יקראו טפלים לבריה העיקרית שזכרנו.

ה. אך הבריה העיקרית באמת היא המין האנושי, וכל שאר הנבראים בין הגבוהים ממנו ובין השפלים ממנו, אינן אלא בעבורו להשלמת ענינו, לפי כל הבחינות הרבות והשונות הראויות לימצא בהם, וכמ"ש עוד לפנים בס"ד.

והנה ההשכלה וכל המדות הטובות, הם עניני שלימות שנמצאו להשתלם בם האדם, 

ועניני החומר ומדות הרעות הם עניני החסרון שזכרנו,

שהאדם מושם ביניהם לקנות לו השלימות.

איך נפגשים עם אלוקים???

הרב קוק (אורות, זרעונים א', "צמאון לא-ל חי"): "מקום מנוחתנו הוא רק בא-להים".

הרב יהודה בן חמו: כולנו מחפשים דרך להיפגש עם הבורא ולחוש אותו עוד כשאנחנו כאן למטה.

אבל איך אפשר להיפגש עם משהו שהוא גבוה מעל גבוה? משהו רוחני כל כך מעבר לתפישתנו ולהשגתנו?

"אבל הא-להים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא... ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח?

על כן ימצאו על פי רוב... מבקשי א-להים יגעים ועייפים ברוח..."

המרחק הזה בין הרצון שלנו לבין היכולת שלנו לתפוס את א-להים הוא מרחק מתסכל!

אז איך מגשרים על הפער הזה?

"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין - דרך השער"

אם אני רוצה לדבר עם חבר שלי, לשבת איתו לקפה, לחבק אותו – אין לי יכולת לעשות את כל זה עם נשמתו, היא מופשטת מידי (למרות שאני קורא לו 'נשמה'...).

לכן הכל מתבצע דרך הגוף שלו שנושא את הנשמה, עם הגוף יש לי דיאלוג, יש לי דיבור, יש לי השגה, ודרכו מתבטאת הנשמה המחיה את הגוף...

אבל לא-להים אין גוף ואין דמות הגוף... אז איך אני יכול להיפגש איתו? מה הממוצע שיהיה בינינו כדי שבכל אופן נוכל להיפגש (עוד כאן למטה)? מהו השער?

"השער הוא הא-לוהות המתגלה בעולם"

כתוב בתורה: "אחרי ה' א-להיכם תלכו", שואלת הגמרא, איך אפשר ללכת אחרי השכינה? ועונה הגמרא  – "הלך אחר מידותיו של הקב''ה".

לכן כותב הרב: "הדבקות של 'ואתם הדבקים בד' א-להיכם' היא הדבקות במדותיו של הקב"ה, כי אי- אפשר להדבק בשכינה, אלא התדבק בדרכיו. מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון וכו' ".

אם אני אנסה להיפגש רק עם הנשמה של חבר שלי בלי המפגש עם גופו אני אכשל בהכרח, אני חייב לעבור דרך הגשר / השער / הגוף שלו ומעשיו שאני רואה בחוץ...

המעשים החיצוניים של הבורא שאותם אני רואה מולי בכל יום אלו מידותיו המתבטאות בעולם – הטוב, האומץ, היופי, היושר, צדק חברתי, אהבה, חכמה, חירות, אחדות ושלום...

כל העצמה והשתלמות של המידות האלו היא גילוי א-להות!!!

"אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה אלוהית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלוהית היותר מאירה".

לכן, אין דבר כזה 'חילוני גמור' כי חילוני זה מלשון 'חול' ואין 'חילוני' שלא מחובר לא-להים, הרי גם הוא רוצה ושואף ומנסה כל הזמן להגביר את האידיאלים האלו שהוא מאמין בהם ורוצה אותם!

'חילוני' שיושב באוהל ברוטשילד כדי שיהיה יותר צדק במדינה – מגביר באותו רגע את נוכחות א-להים בעולם!

"עבודת א-להים... היא העיבוד של האידיאלים האלוהיים (מידות ה'), לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם... זאת היא עבודת ד' הנאורה"!

לכפור אפשר רק בא-להים כפי שהבנת אותו ברמה שהגננת הסבירה (ומאז לא הגדלת את הבנתך בנושא הזה) או איך שקלטת אותו בתקשורת... 

א-להים כזה באמת יכול להוביל לכפירה ולעיוותים... בא-להים כזה גם אני כופר...

אבל, אחרי שהבנו את עבודת א-להים בצורה הנכונה - לא-להים כזה אפשר להתכחש?

אפשר לכפור בא-לוהות כזאת?

יש מישהו שלא ייצא להגנת ילדה שמקבלת מכות?

שלא יעזור למישהו שעבר תאונה?

שלא רוצה שיהיה שלום ושלוה בעולם?

השער להיפגש עם הבורא כאן בעולם הוא דרך עבודת המידות, כל מידה ומידה טובה במתגלית בך ובעולם חושפת כאן עוד קצת אלוקות!

באחת המסעדות באמריקה, כזו שאפשר להזמין בה אוכל בטלפון, להגיע עם הרכב לדלפק והם מוציאים את המנות אליך, על מגש, ישר לתוך המכונית, הגיע יום אחד מישהו לקבל את האוכל שהזמין.

הוא פתח את החלון כדי לשלם לקופאית והתחיל לחפש בכיסים. הנהג שמאחוריו התעצבן, צפר שוב ושוב, ומשלא נענה, התחיל לצעוק ולנסוע קדימה עד שדחף את המכונית העומדת לפניו!

הנהג שילם את ההזמנה שלו והגיש עוד עשרה דולרים. "זה תשלום על ההזמנה של הנהג שמאחורי", אמר לקופאית.

הקופאית לא הבינה: "השתגעת? הוא דוחף אותך ואתה משלם עבורו?". הנהג ענה: "כן, אני רואה שהוא עצבני, בטח היה לו יום קשה. אז אם אני יכול לגרום לו להרגיש קצת יותר טוב, למה לא?"

הקופאית הביטה בהזמנה של הנהג השני ואמרה, "מצטערת, הוא הזמין אוכל לחמישה אנשים... הכסף שנתת לי לא יספיק לזה". הנהג פתח את הארנק, שלף כרטיס אשראי ושילם! ואז קרה דבר מדהים: הוא המשיך לנסוע ואפילו לא הסתכל אחורה לראות מיהו הנהג שעמד מאחוריו!

סוף סוף הגיע תורו של הנהג העצבני. הוא הוציא כסף, והקופאית אומרת לו: "לא צריך, הנהג שלפניך כבר שילם". הנהג היה בהלם, מה? מי? והקופאית סיפרה לו "הוא חשב שהיה לך יום קשה, ורצה לעשות לך קצת טוב". הנהג העצבני כל־כך התרגש, ואמר לקופאית: "את יודעת מה, גם אני רוצה לעשות משהו טוב. אני רוצה לשלם עבור הנהג שמאחורי". הגיע תור הנהג הבא, וגם הוא מוציא כסף לשלם, והקופאית אומרת לו "הנהג הקודם שילם בשבילך" ומספרת לו את כל מה שקרה. גם הוא מתרגש מאד ומשלם עבור הנהג שאחריו. וכך, כל אותו היום, הסיפור חוזר על עצמו – כל אחד שילם בשביל השני.

שואל מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער ב') למה אנחנו לא מצווים בתורה על עבודת המידות?

עונה מהרח"ו - כי המידות קודמות לתורה!

כמ"ש בויק"ר (ט,ג): "דרך ארץ קדמה לתורה" המידות הן הכלים היחידים שאפשר לתת בתוכם תורה!

כמו שאתה לא תבוא לאוניברסיטה ותתלונן למה לא מלמדים אותך קודם כל לקרוא ולכתוב?!?! 

אם אתה לא יודע את זה אין לך מה לעשות פה!!! מי שמושחת במידותיו איפה הוא ישים את התורה שילמד?!?

לפני שמקבלים את עשרת הדברות, צריך דרך ארץ, עבודת המידות...

חב"ד - 54 שיחות: מדרש קדום מספר על גוליית שחבש לראשו קסדה העשויה מברזל, וכאשר דוד המלך זרק את האבן לעברו של גולית, התרחש נס.

מבחינה טבעית, האבן לא יכולה לחדור קסדה סגורה העשויה מברזל, אלא שהברזל שינה את טבעו, הוא התרכך, גרם לאבן לחדור דרכו וכתוצאה מכן נהרג גוליית.

בזכות זה, שהברזל שינה את טבעו - הוא קיבל פרס - יהודים בכל העולם יעשו ברית באמצעות סכין העשויה ברזל (עד אז מלו באמצעות אבן או באמצעות זכוכית וכדומה, כמו שכתוב על ציפורה אשת משה: ״ותקח ציפורה צור ותכרות את ערלת בנה״).

הברזל זכה שבני ישראל ימולו בו את בניהם לדורות, והרי מצוות המילה היא מצווה גדולה ששקולה כנגד כל המצוות (״ברית״ בגימטריה ערכו 612, בתוספת המצווה עצמה מגיעים ל – 613 כלומר לתרי״ג מצוות).

מה ניתן ללמוד מהסיפור?

כמו שהברזל זכה לשכר גדול משום שהתרכך ושינה את טבעו, כך יכול כל אדם לקבל פרס גדול אם יצליח לרכך את עמדותיו, להתגמש, לצאת ממגבלותיו, לשנות ולהשתנות לטובה.

חינוך ילדים – הדבר שהכי מרכך את האדם!!!

תסתכלו על האדם עם האופי הכי קשה שיש כשהוא רואה את הבת שלו מחייכת... או כשמישהו ייגע באחד הילדים...

הרבי מחב"ד ענה לכלה צעירה שסירבה להתחתן בטענה שהיא עצבנית מידי – עוד מעט יהיו לך ילדים והם ירככו אותך...

כשלוקחים בחשבון שאחת המטרות בגידול ילדים היא לגדל את עצמך ולהפוך לאדם עם יותר סבלנות ודרך ארץ – מתעצבנים פחות כשהם עושים דברים לא פשוטים...

מדות טובות מול מדות רעות:

מהרח"ו (שערי קדושה ח"א שער ב'): "יותר צריך להיזהר ממידות הרעות יותר מקיום מצוות עשה ולא תעשה"!!!

סוטה (ה.): "א''ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנא' (ישעיה כו,יט) הקיצו ורננו שכני עפר - שכבי בעפר לא נאמר אלא שכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו! ... רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקב''ה אינו כן הוא גבוה ורואה את השפל שנא' (תהילים קלח,ו) כי רם ה' ושפל יראה".

סנהדרין (פח:): "שלחו מתם איזהו בן העולם הבא ענוותן ושפל ברך...".

גמרא (ראש השנה יז:): "ויעבור ה' על פניו ויקרא - אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם".

"יעשו לפני כסדר הזה" אמר הקב"ה, ולא "יאמרו לפני כסדר הזה"!

גמרא (ראש השנה יז.): "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נושא עוון ועובר על פשע' - למי נושא עוון למי שעובר על פשע".

רש"י: המעביר על מידותיו - שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו... - מעבירין לו על כל פשעיו - אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת".

הגמרא (שם) מספרת על רב פפא שבא לבקר את רב הונא שחלה. כשראה את מצבו אמר שיכינו לו תכריכים. לבסוף נרפא רב הונא ואמר שאכן נגזרה עליו מיתה, אלא שהקב"ה אמר שמכיון שאינו עומד על מידותיו אלא מעביר עליהן, אל תדקדקו אחריו. הרי לנו שאף לאחר שנגזרה עליו מיתה והיה כבר במצב של גסיסה, הועילה לו מידה זו להצילו מן הדין ולהשיבו לתחיה.

תנחומא (שם יד): ״אתה מוצא שביום שעשו ישראל את העגל, בו ביום ירד להם המן, ונטלו ממנו והקריבו ממנו לפני העגל״.

הרי לנו כי לסבלנותו של הבורא אין גבול וקצבה.

תומר דבורה (פרק א׳ -מי אל כמוך): "מלים אלה מורות על היות הקב״״ה מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו הרעיון. שהרי אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו... ואם היות שהאדם חוטא בכוח ההוא ־ לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקב״״ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והוא (האדם) מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועוון, ומכעיס, והקב״ה - סובל״.

רבי שבתאי פרנקל זצ״ל היה ניצול שואה, אדם עשיר שהשקיע את כל אונו והונו בהגהה של ספר ההלכה של הרמב״ם - היד החזקה, במטרה להוציא גרסא מתוקנת של טעויות המעתיקים שהשתרבבו במהלך הדורות. הוא הסתובב בספריות בוונציה, פריז, מילאנו, ועוד מקומות בעולם, צילם במיקרופילם, שילם משכורות לעשרות אנשים שישוו ויגיהו, ואכן זכה אחרי הכל להוציא גרסא מתוקנת של הרמב״ם.

כשנתיים לפני פטירתו הוא שמע שיש במצרים, בגניזה בקהיר, עותק של הרמב״ם בן 750 שנה, גרסא מדויקת ביותר. הוא עשה את כל המאמצים האפשריים להשיג את העותק, שדרכו קיווה להשוות ולראות אם עבודת חייו אכן קלעה למקור.

לאחר מאמצים מרובים, הוא הצליח דרך קשרים בממשל האמריקאי לשכנע את הנשיא מובארק למכור את העותק תמורת 750,000 דולר. היום בו עותק זה הגיע לשולחנו היה כיום חג בשבילו, ור' שבתאי ומזכירו באו לבדוק את העותק הנדיר הזה. אותו עוזר היה כנראה קצת ביש מזל, וכוס הקפה נשפכה לו על כתב היד הישן, שהפך מיד לעיסת קלף שלא ניתן לעשות איתה דבר.

המזכיר הזדעזע, וחשש מתגובתו של ר׳ שבתאי, שמול עיניו נהרס לו העותק היחיד והנדיר, שאין לו תחליף. אבל ר׳ שבתאי עזב את החדר וחזר כעבור חצי דקה ואמר: ״שמתי לב שהקפה שלך נשפך, קח, הכנתי לך קפה חדש...".

הוא לא פיטר את המזכיר מתפקידו, וגם לא הזכיר לו דבר זה מעולם. לולא היה המזכיר מספר סיפור זה אחר פטירתו, לא היינו מתוודעים לסיפור זה לעולם!

במשלי אריסטו מסופר על עשיר גדול אחד היה כלב ששמר על ביתו בנאמנות, ולא פעם גירש מן הבית גנבים וחיות רעות. העשיר לא חשש מעולם לעזוב את ביתו, בידעו שכלבו ישמור עליו מכל משמר.

פעם הלך ליער לכרות עצים, והשאיר את בנו הקטן בביתו יחד עם הכלב.

בחזרתו, כשהתקרב לדלת מצא כתמי דם גדולים על הרצפה. הוא נבהל וקרא בקול לבנו, אך הבן לא ענה. קרא שוב ולא היה מענה. ניגש למיטתו של הילד - ולא מצאו...

והנה הוא מבחין כי בפינת החדר שוכב הכלב ועל פיו כתמי דם. האב בטוח היה שהכלב טרף את בנו, ובחמת זעם עם הקרדום שבידו הוריד את ראש הכלב וישב לבכות בקול בכי מר את מות בנו.

הבן שנרדם מאחורי הבית שמע את קול הבכי והתעורר, ובא לפני אביו הנדהם.

כשיצא האב החוצה לברר את פשר כתמי הדם מצא פגר של זאב מוטל על הרצפה בחצר.

לולא הכלב לא היה עוד בנו בחיים.

כאן זה הכלב, אבל לפעמים הקורבן לחוסר סבלנות הוא מישהו יותר חשוב:

מחנך אחד הגיע לכיתה באיחור רב מאוד, כשהוא נכנס לכיתה הוא רואה את אחד הילדים עומד ליד הדלת ומצביע על השעון שעל היד שלו... המחנך כ"כ התעצבן ניגש לילד והעיף לו סטירה!

באותו לילה הוא קיבל טלפון מאמו של הילד שסיפרה לו שהילד קיבל מתנה ליום הולדת שעון והוא חיכה כ"כ לשניה שהוא יוכל להראות למורה שלו את השעון החדש...

אמרו חכמים (בראשית רבה מז,ו. זוה"ק ח"א רי: זוה"ק ח"ג קפד:): "האבות הן הן המרכבה", האבות זיככו את מידותיהם בצורה כ"כ רצינית עד שהאור האלקי יכל לשרות עליהם ללא מונע וללא מעכב.

כדרך שאמר המדרש על אברהם אבינו: "כך אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד שם במקומי וישמור משמרתי".

נסיים בסגולה נפלאה הקשורה לעבודת המידות:

כותב הפלא יועץ בשם הרמ"ק: כל אדם שיודע בעצמו שחטא איזה חטא... בתפילות שלא בכוונה וברכות, וחטאות נעורים חדשים עם ישנים. ואם יאמרו לו שצריך הפסקות ותעניות הרבה, הוא עונה שכשל כוחו ואינו יכול לסבול. ואם יאמרו לו שיענש במיתת בנים, כה יאמר: אתה ה' תשמרם. ואם יאמרו לו שיענש שלא יהיה לו פרנסה וצרה דעניותא רדיף אבתריה, שאוג ישאג כי חסרון כיס קשה מכולם.

והנה מצינו כפרה בזול בלי כל זה, והוא להעביר על מידותיו שמעבירין לו על כל פשעיו. וכמה יבוש ויכלם מי שיש לו לב, כי אלוקינו מרחם הורה לנו כפרה בזול, ואין מקיץ ואין שומע. ומה יענה האדם בזה".

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎