פרשת כי תצא - תשובה זוגית

תשובה זוגית

דבר נפלא[1] היה בלוחות שניים שירדו ביום כיפור (ולא בלוחות ראשונים): בלוחות הראשונים האות ט' לא היתה קיימת. כל האותיות היו, מלבדה. בלוחות שניים, מופיעה האות ט': "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ".

ט' היא המילה "טוב".

בני יששכר: בלוחות ראשונים חסרה האות ט', כי כשהם היו נשברים, היית יכול לומר "יופי. נשבר הטוב. לא אראה עוד טוב לעולם". והקב"ה רוצה להראות לך, שגם אחרי השבירה אפשר למצוא את הטוב.

בני יששכר: אלול הוא החודש היחיד שמזלו נשי, מזלו בתולה. יתר המזלות הם זכריים: עקרב, סרטן וכו', "מָצָא אִשָּׁה – מָצָא טוֹב!" 

הזוגיות והתשובה הן אותו הדבר בדיוק. לא סתם כותרת אלול היא ציטוט משיר השירים, שיר האהבה הגדול – "אני לדודי ודודי לי".

הרבי מלובביץ היה דורש רק דרשות חתונה בחודש אלול. גם יום נישואיו חל בחודש אלול.

אז מה הקשר בין תשובה לבין זוגיות?

קודם כל – המנוחה. התשובה היא מנוחה – "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי". גם מציאת בן הזוג, או מציאת הדרך לבן הזוג הקיים, היא מנוחה – "וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ". זיווג הוא חזרה אל המקום הכי-הכי טהור, כי מתחת לכיסא הכבוד הייתם נשמה אחת ואז התפצלתם לשניים. וגדולה תשובה, שמגעת עד כיסא הכבוד. התשובה משיבה אנשים ששייכים זה לזה. אותם שורשי-נשמות שבים זה אל זה.

האר"י הקדוש אומר: כל חודש אלול עליך להתהלך בעולם ולמלמל בלי סוף: "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ".

בשביל שלום בית, האיש, חייב אלול. חייב לחזור בתשובה ומהר, כי אישה לא סובלת בן זוג לא-קדוש. אישה סובלת!! מאיש לא קדוש. וגם כשתהיה נשוי לה, רבי נחמן אומר, היא תהיה מְנַגֵדֵת אליך כי אתה לא קדוש.

רבי נחמן מברסלב מלמד ש"דרך", בגימטריה, היא פעמיים "בקי". בקי ברצוֹא, בקי בשוֹב. בן אדם צריך לדעת, שלא משנה כמה הוא התרחק מהזיווג הבראשיתי שלו ומהתורה ומהמצוות, הוא חייב לדעת את הדרך חזרה.

בא"ח: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה" – לא יהיה הגבר כילי על אשתו!

---

[1] בשם הרבנית ימימה.

חודש אלול - ציונות וחזרה בתשובה

ציונות וחזרה בתשובה

הרב יהודה אריה ליאון ביבאס

הרב יהודה חי אלקלעי

עוד[1] לפני שהרצל חוזה המדינה וחיים ויצמן הנשיא הראשון של המדינה נולדו – כבר חלם הרב הקדוש יהודה ביבאס על מדינה ופעל להגשמתה...

הרב ד״ר יהודה ביבאס נולד בשנת 1789 (150 שנה לפני השואה...) להורים מרוקאים שהיגרו לג'יברלטר (בגלל השילטון הבריטי היה יותר נוח לחיות שם). הוא היה רב קהילה, פוסק, פייטן, מקובל ובעל השכלה כללית (נפטר בי"ז בניסן תרי"ז)[2].

הוריו היו מצאצאי מגורשי ספרד, אמו היתה ביתו של האור החיים הק'[3].

הרב יהודה ביבאס הושפע מאוד מתורת האוה"ק, תלמידו הרב אלקלעי המשיך בדרך זו, הם ועוד רבנים בודדים בתקופתם היוו בעצם את ההתחלה האמיתית של הציונות.

הם וחבריהם וכן הרב דוד בן שמעון (הצו"ף דב"ש)[4] ותלמידיו קנו אדמות ביפו והניחו את התשתית לעליות הבאות[5].

ההבנה שהגאולה תבוא בדרך הטבע, ע"י עבודה קשה של הקמת מדינה שלב אחר שלב - כתובה כבר באור החיים הק' (במדבר כד,טז): "כפל לומר דרך כוכב וגו' וקם שבט וגו'... כפל הענין ושינוי הלשון, יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (סנהדרין שם) שאמרו שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה הגואל ישראל מן השמים במופת ואות כאמור בספר הזוהר (ח"א קיט. וח"ג ריב:), מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה תהיה באופן אחר ועליה נאמר (זכרי' ט') שהגואל יבא עני ורוכב על חמור... וכנגד גאולת בעתה שרמז במאמר אשורנו ולא קרוב אמר וקם שבט מישראל פירוש שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך טבע, על דרך אומרו (דניאל ג) ושפל אנשים יקים עלה, שיבא עני ורוכב על חמור ויקום וימלוך ויעשה מה שנאמר בסמוך..."[6].

האור החיים הק'[7] כותב כבר בהקדמתו לתורה: "והמו עלי סערות ימי המונעים ולא שבו הרודפים... וצרה נוגעת בחברתה, והאיר ה' עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה עיר הרמה עיר החביבה על אלוהי עולם וממשלות עולם העליון והתחתון... ואזרתי כגבר חלצי וסיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו עד כי הביאני ה' פה עיר ליוארני יע"א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי וגו' ".

הרב מניח כאן עיקרון חשוב מאוד שהיה חוסך לעמ"י מליוני הרוגים אם היו מקשיבים לו - כשיש סכנות תעלה מייד לארץ ישראל[8]!!! (וגם כשאין כמו שנראה בהמשך...).

הרב דוד בן שמעון מביא ב'שער החצר' את דברי האור החיים הק' הללו, וכותב על זה "עיין שם דברי קדשו ויאהב צדיק דרכו ודי בזה הערה" - תלך בדרך הזו! לא צריך שום מילה מעבר לזה...

האוה"ק לא כותב זאת מעצמו, ריה"ל[9] הרבה לפניו מביא את רעיון העליה לארץ ישראל ובנייתה בפועל בחתימת ספרו 'הכוזרי': "גם מי שמעורר בלב בני האדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב את בוא תקוותנו, כמו שנאמר "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", זאת אומרת, ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה - עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה".

התפארת שלמה (רבי שלמה הכהן) מראדומסק כותב שיש שתי מצוות שלא היו מתגלות ללא ההתעוררות של עם ישראל בענין.

אחת היא בעקבות בנות צלופחד, שחרדו שמא יאבדו את החלקה שלהן בארץ ישראל, לאחר מכן התבטלה החלוקה הפרטית של כל שבט ושבט, למה התבטלה? כי כל זמן שהקב"ה ראה שהיתה להם חרדה לאבד את הקדושה של החלק הפרטי והפריע להם שקדושה תעבור לשבט אחר, אז זכו להוראה מיוחדת שנחלה לא תעבור מאחד לשני, אבל כשהתשוקה ירדה וההבנה במעלת הקדושה הפרטית שיש לכל אחד בארץ ישראל אז זה התבטל... תבין מה מעלת התשוקה במצוה הזאת של ארץ ישראל.

השניה היא פסח שני שבזכות התשוקה שלהם לקרבן זכו לקבל הזדמנות נוספת!

כותב הרב, איך אנחנו לא בוכים על זה שהקדושה עכשיו לא אצל יהודי אחר, היא אצל הגויים... והוא כותב את זה למדתי מר' חיים בן עטר!!!

אזהרות אבן גבירול לשבועות: "וחזק מך ימוט - ולעד לא תמוט", על איזו מצוה מדובר?

ויקרא (כה,כה): "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו".

אם הבעיה היא מכירה, אז הפיתרון הוא קניה, מי דיבר פה על גאולה?

אור החיים הק': "כי ימוך אחיך וגו' - פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל, כי ימוך על דרך אומרו (קהלת י,יח) בעצלתים[10] ימך המקרה, ואמרו ז''ל (תענית ז':) עשיתם לאותו שנאמר בו (תהלים קד) המקרה במים עליותיו מך!

כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב: 1. מסתלקים ההשפעות 2. ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים!

ואמר ומכר מאחוזתו ירצה על המשכן משכן העדות אשר הוא אחוזתו ית' שבו השרה שכינתו ובעונותינו נמכר הבית ביד האומות... והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק[11] אשר יהיה קרוב לה' על דרך אומרו (לעיל י,ג) בקרובי אקדש הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ב''ה יקרא לצדיקים אח כביכול דכתיב (תהלים קכ''ב) למען אחי ורעי.

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם הוא אלהי עולם ב''ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם.

ובזה יגאל ה' ממכרו".

האור החיים הקדוש מביא את הרעיון של הכוזרי מילה במילה!!! להעיר את האהבה של ישראל לעניינים האלו!!!

אם אין צרות אז צריך להסביר לעם ישראל "מה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה" ולשכנע אותם לחזור לארץ ישראל - "שולחן אביהם", ואם יש צרות אז אמר כבר בהקדמה - כשיש סכנות תעלה מייד לארץ ישראל!!!

זה לא עוד וורט, זו אזהרה רצינית, זו סכנה לא להתנהג ככה, לכן מסיים האוה"ק: "ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

האור החיים הק' טוען בעצם שישיבתו של עם ישראל בגלות 1,600 שנה אחרי חורבן הבית כבר איננה עונש כי אם חטא!!!

כל החסידות מתחילה באור החיים הק' והם לא מפסיקים לצטט אותו, כולל ב'ויואל משה'! מה ה'ויואל משה' עושה עם האור החיים הק' הזה? מתעלם...

זה לא חידוש של האור החיים הק', זה זהר מפורש!!!

זוה"ק (שמות יז ע"א): "דְּאָמַר רִבִּי חִיָּיא, לֵית שׁוּלְטָנוּ לְאוּמִין עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יוֹמָא חֲדָא לְחוֹד, דְּהוּא יוֹמוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא אֶלֶף שָׁנִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה א') נְתָנַי שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה. יוֹמָא חַד לְחוּד, וְלָא יַתִּיר. 

[שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּיא, אֵין שִׁלְטוֹן לָאֻמּוֹת עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד, שֶׁהוּא יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא אֶלֶף שָׁנִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב נְתָנַנִי שּמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה. יוֹם אֶחָד בִּלְבַד, וְלֹא יוֹתֵר.]

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִי יַתִּיר יִשְׁתַּעְבְּדוּן, לא עַל פּוּם גִּזְרַת מַלְכָּא הוּא, אֶלָּא עַל דְּלָא בַּעְיָין לְמֵיְהַדָר לָקֳבְלֵיהּ, וּכְתִיב (דברים ל') וְהָיָה כִּי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ', וּכְתִיב, (דברים ל') אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָׁם יְקַבֶּצְךָ וְגוֹ'. (שמות א') 

[אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם יִשְׁתַּעְבְּדוּ יוֹתֵר, לֹא עַל פִּי גְזֵרַת הַמֶּלֶךְ הוּא, אֶלָּא עַל שֶׁלֹּא רוֹצִים לַחֲזֹר אֵלָיו, וְכָתוּב (דברים ל) וְהָיָה כִּי יָבאוּ עָלֶיךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ', וְכָתוּב אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךְ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךְ וְגוֹ'.]

הגאולה תלויה בהתעוררות עם ישראל, ובמעשים בפועל, לכן כותב הצו"ף דב"ש את הספר שער החצר, כי אם לא תלמד איך יהיה לך חשק וכיסופים לזה?!?

לכן כל הגדולי עולם האלו (הכוזרי, האור החיים הק', ר' יהודה ביבאס, הרב אלקלעי, הרב צוף דבש) עלו לארץ ישראל!!!

ממשיך דרכו של האור החיים הק' הוא נכדו הרב ביבאס שהלך בכל קהילות ישראל וקיבלו אותו בכבוד גדול, ובכל מקום הוא מעביר את הרעיון הזה של סבו!

בספרו דרכי נועם (עמ' 20) כותב הרב אלקלעי מתורתו של הרב ביבאס: "...חס ושלום, ישראל פשענו ביוצרנו, פנינו לו עורף ולא פנים, וכבר אמרו רז"ל (כתובות פי"ג) 'הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה', חס ושלום, ומה אנו עושים ישראל? בכל ארצות תבל נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו, ואין אנו הולכים לארץ ישראל, ארץ אשר ה’ אלוהיך דורש אותה תמיד, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוהיך על הארץ הטובה, ככתוב, ושם לעבוד את יוצרנו. והמצוות נקראו  משפט אלוהי הארץ, כדברי המפרשים על יעקב אבינו, שנשא שתי אחיות בחוצה לארץ, וכמה מצוות ישנן, שיש לנהוג בארץ דווקא. טוב היה, אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה: הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. וכבר ידוע שההתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה, ואמר הקב"ה פתחו לי פתח כחודו של מחט וכו' ככתוב "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג,ז), ואומרת הגמרא כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה... תשובה זו באלף ושבע מאות ושבעים שנה לא נעשתה, ועתה מה עלינו לעשות? אם כן חס ושלום אבדה תקוותנו חלילה וחס, אלא פירוש הדבר הוא, שיבת ישראל לארצם[12] וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם, וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונָראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתנו, מיד הקב"ה מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתנו במהרה בימינו, אמן...".

הרב ביבאס דגל גם במלחמה בעת הצורך בשביל ישוב הארץ: "יש לבטל את החלוקה בארץ הקדושה ועל היהודים לעבוד ואפילו בכידון בעת הצורך", וכן יצא כנגד יהדות הבנויה על צדקה, כספי החלוקה של היישוב הישן הם כ"מכשיר ההופך את תושבי הארץ לאינוואלדים מחוסרי ישע".

אחרי פטירת אשתו, רחל, בשנת תר"י, עלה הרב ביבאס (בשנת תרי"ב) לארץ ישראל והתישב בחברון, שם התרחק מכל עסקנות וישב על התורה והעבודה, הוא מת ונקבר בעיר האבות זמן קצר אחר עלייתו, באותה השנה.

על מיתתו נאמר "כי כמעט היתה מיתת נשיקה ממש, כי בהיותו מדבר בד"ת ומוציא מפיו רזין עלאין נתעלף והלך לבית עולמו".

הרב יהודה אלקלעי נולד בסרייבו, בירת בוסניה, בשנת תקנ"ח (1798), היה תלמידו של הרב אליעזר פאפו בעל ה'פלא יועץ', וכיהן כרב בעיר זמלין שליד בלגרד, בירת סרביה, והרב ביבאס הגיע גם לשם.

הרב אלקלעי מספר (בהקדמתו לספרו דרכי נועם) על פגישתו עם הרב ביבאס - "ואין אני יכול להתאמץ ולהסתיר דברי מוסר השכל. אשר שמעתי מפי איש אלוהים קדוש הרב המופלא וכבוד ה' מלא, המקובל האלוהי כבוד הר"ר יהודה ביבאס הי"ל (השם ישמרהו לנצח) יש"ל (יהי שמו לעד)... ועוד דברים כהנה, וכהנה, נוראים מאוד, אשר הרעידו לבי, וברכי כשלו, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה".

בשנת ת"ר, בעקבות עלילת הדם בדמשק, החליט הרב אלקלעי להתחיל לפעול באופן מעשי לקידום הגאולה ולשיבת ישראל לארצו. הוא הוציא לאור ספרים, מאמרים וחוברות שבהם שרטט את חזון הגאולה במישור הרוחני העקרוני, לצד תוכניות מפורטות לגאולת ישראל ברמה המעשית, ובכלל זה גם תחיית הלשון העברית.

הרב אלקלעי ערך מסעות הסברה בבירות אירופה ונפגש עם מנהיגים יהודיים מרכזיים ואותם ביקש לרתום להגשמת חזון הגאולה.

שנים רבות לפני הרצל, טווה הרב אלקלעי תכנית מדינית שלמה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, וראה בה תהליך תשובה כללי.

המהפכה הגדולה שחולל הרב ביבאס בתפיסותיו של הרב אלקלעי הייתה שהשיבה איננה ה"תשובה" המקובלת אלא בראש ובראשונה שיבת עם ישראל לארצו, הקב"ה קורא לעם ישראל לשוב לארצו וכשיתחיל בכך ישוב ה' אליו!

כתביו הרבים של הרב אלקלעי שבים שוב ושוב על הפסוק הזה ועל הרעיון הגלום בו: "כשישובו לארץ ישראל, הקדוש ברוך הוא ישיב שכינתו לציון"[13].

הרב אלקלעי פעל ללא לאות לשינוי התפיסה ביחס ליישוב ארץ ישראל, וביקש כמו רבו, לחדול מלעסוק בקיבוץ נדבות "אם יישוב הארץ יהיה מן נדבות - הוא דבר שאין בו ממש, מפני שאין לו קיום, ולכן החברה הקדושה עליה לייסד את הארץ בדרך סחורה, בשטרי אמונה, בניין בתים וכו'... מפעל עָם - אי אפשר שיתכונן באמצעים קטנים... יש לבטל את אוסף הכספים למען ארץ הקודש. יהודי ארץ ישראל יש להכריחם לעבודה, אפילו יצטרכו להשתמש לכך ברובים. תוכניתו של סיר משה מונטפיורי לקנות למענם אדמה בארץ ישראל היא ללא תועלת, כל זמן שאין שם בטחון לרכוש".

שו"ת אבני נזר (חו"מ, סי' צ"ה): "כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א חידש לנו, דעיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל היא אם מתפרנס מן ההכנסה אשר יש לו בארץ ישראל; אבל אם הוא מקבל צדקה מאנשי חוץ לארץ, אינו מקיים המצווה בשלמות... ועיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל להיות השפעתו ע"י השי"ת בעצמו, לא באמצעות שר הארץ (=של חו"ל)".

התעלמות החכמים:

חכמי ירושלים התנגדו לתוכניתו המעשית של הרב אלקלעי, שטען שירושלים צריכה להיבנות בדרך הטבע על ידי עבודה מעשית לצד לימוד התורה ועבודת ה', והם אומרים לו (קול קורא, עמ' 7): "כי לא נבראת ירושלים אלא לעסוק בתורה".

עונה הרב אלקלעי: "אי אפשר בעולם הזה להתנהג בדרך העולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה".

חכמי ירושלים התעלמו מדבריו, ובכמה מקומות הרב אלקלעי קורא לחכמי ירושלים לדון במשא ומתן הלכתי ולהסביר מדוע הם מבטלים את דעתו ללא התייחסות עניינית לדבריו.

בטרם הביא חיבורו "מנחת יהודה", בו הוא מתווה את תוכנית הגאולה, לבית הדפוס שלחו הרב אלקלעי לחכמי ירושלים, שיחוו דעתם על דבריו: אולם לא זכה לקבל מהם תשובה. הוא הדפיס את ספרו מבלי לחכות למוצא פיהם, והוא משביע אותם, "שבתוך עשרה ימים לקבלת הקונטרס הזה, תמנו עשרה זקנים, בעלי תושיה, שיעמדו על דברי" וזה מפני שהדבר תלוי בחכמי ירושלים, כי הם "בני היכלא דמלכא, ועליהם לעורר את שרינו הגדולים" לגשת לביצוע התוכנית.

בשנים הבאות הוא מוציא את הקונטרסים "קול קורא" (תר"ח) ו"פתח כחודה של מחט" (תר"ט), בהם הוא חוזר להגן על דעותיו ולחזקן, ומשביע שוב את חכמי ארץ ישראל להביע דעתם על דבריו. שתיקתם מעכבת את הרבים מלעשות תשובה, "ולכן במטותא מנייכו, מלכי, תנו לה' אלהיכם כבוד, ואל תעכבו גאולתן של ישראל, ואל תעכבו את הרבים מלעשות תשובה כללית בעת הצרה הזאת".

במר לבו הוא כותב (רגלי מבשר, עמ' 635): "זה לי עשרים וחמש שנה אשר בערה בי ארץ חמדה שחמדו לה אבותינו הקדושים, ואני קורא בחיל על ישוב הארץ... ואף כי שמעתי אומרים כי יש חכמים שאין רוחם נוחה בישוב הארץ – אנוכי אחור לא נסוגותי, כי אמרתי תכתב זאת לדור אחרון, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן".

בסוף הקונטרס 'פתח כחודה של מחט', הוא מציין כמעט בייאוש לאור ההתעלמות מדבריו: "ואני בתומי אלך. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, קנאת ה' צבאות תעשה זאת[14]. ותהי זאת נחמתי כי האמת יורה דרכו, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן".

ראוי לציון הרב יששכר שלמה טייכטל, בעל "אם הבנים שמחה" (תש"ג), הוא אחד היחידים שמצטט, מתוך הערכה גדולה, את דברי הרב אלקלעי (אם הבנים שמחה, פ"ג אותיות יז-כ).

חזון מחריד:

בהקדמתו לקונטרס "שלום ירושלים" הוא קובע ששנת ת"ר, שנת הגאולה, אינה שנה אחת בלבד אלא "מאה שנה, מן היום ועד שנת התרצ"ט, כי אחריה באה שנת ת"ש (1940) חס ושלום".

מהו החשש, ומדוע "חס ושלום"?

כותב הרב (ספר חיים, עמ' 399) בשנת תרי"א (1860) דברים נבואיים ממש, החוזים את העתיד המר אך גם את התקומה שתבוא אחריו: "ואם ח"ו ינסך ה' עלינו רוח תרדמה ולא נתעורר להקבץ באגודה אחת לפקח ולהשגיח בעסק הקיבוץ יאבדו ימות המשיח בן יוסף, שהם באלף הששי, ובסוף האלף הששי יבא בן דוד[15] ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה ויקבץ נדחנו אחד מעיר ושנים ממשפחה עם עני ודל מוכים ומעונים תמהים מרעות ותשים מצרות על אשר לא נתנו את כבוד לא־להי ישראל לשוב להסתופף בצלו בארץ ישראל".

"האסיפה הזאת היו חייבים ישראל לעשותה בתחילת האלף הששי כי גזרת הגלות היתה אלף שנים, "נתנני שוממה כל היום דוה", וכיון שלא התעוררו ישראל אל הקיבוץ הזה התחילו הצרות והמאורעות הרעות והגירושין והשמדות[16]. זהו שכתב ר' יהושע בפרק חלק: "הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב", רצונו לומר אם לא יעשו תשובה לארץ ישראל הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות ורעות ומחזירן בעל כרחם שלא בטובתם, "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" בעירום ובחוסר כל כמו שאירע לאבותינו מגורשי ספרד ודומיהן".

לצערנו הרב, לא זכינו שנבואת משנת התשובה של הרב אלקלעי[17] תציל את הרבים מאימי השואה[18].

בשנת ה'תרל"א הגיע הרב אלקלעי לארץ ישראל על מנת לבחון את האפשרויות המעשיות להתיישבות בה. הוא הקהיל קהילות ביפו ובירושלים ונשא נאומים נרגשים שהותירו רושם עמוק על השומעים. כך הוקם בירושלים ארגון "כל ישראל חברים ליישוב ארץ ישראל", ערב חזרתו לביתו בזמלין קורה לו מקרה מופלא - לאחר שטבל שבע טבילות עמד והתפלל לפני הכותל המערבי, ובדמעות שליש בכה על גלות השכינה, גלות התורה וגלות רוח ישראל. הוא התחנן לפני ה' כי עמלו לא יהיה לשווא. באותו לילה ראה בחלום את אליהו הנביא כשפניו מאירות ושוחקות, והוא מברכו על מפעלו הכביר. לאחר מכן ראה הרב אלקלעי בחלום את רחל אמנו מבכה על בניה הנידחים, והנה ירד עמוד אש ועליו חרות "ושבו בנים לגבולם". אז הקיץ הרב אלקלעי משנתו והנה חלום.

בשנת ה'תרל"ד החליט הרב אלקלעי לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. כעבור ארבע שנים, ביום ד' תשרי ה'תרל"ח, נתבקש הרב יהודה שלמה חי אלקלעי לישיבה של מעלה והוא בן שמונים, ונקבר בהר הזיתים.

על ימיו האחרונים בירושלים מספר י. ד. פרומקין בהספדו ב'חבצלת': "אחרי מות הרבנים הגאונים מוהר"א גוטמאכר ומוהר"ץ קאלישר ז"ל, אשר אחוז זרוע הלך עמהם בענין ישוב ארץ ישראל על ידי עבודת אדמה, רפו ידיו מעבודתו וכל ימי שבתו בירושלים היה נחבא אל הכלים, בבית המדרש אשר היה בחצרו התפלל, ובתורת ה' יהגה יומם ולילה. דבר לא היה לו עם ראשי העדה, וכמטחווי קשת רחק משאון העיר והמונה. אוהביו מעטים היו בעירנו, כי לא הכירוהו ולא ידעו להוקיר ערכו הרם והנשגב".

ברבות השנים, נקראה על שמו העיירה אור יהודה.

מעניין מאוד שהגבאי והחזן והתוקע בשופר בבית כנסת של הרב אלקלעי היה שמעון ליב יהודה הרצל, סבו של ד"ר בנימין תיאודור הרצל, מיסד ההסתדרות הציונית העולמית (יש קבלות על שמו בארכיון הציוני המרכזי בירושלים), כמו כן אביו של הרצל היה תלמידו של הרב אלקלעי.

דברים אלו שייכים גם אלינו מאוד יושבי ארץ הקודש! מכמה סיבות:

א. אצלנו פנימה יש עוד הרבה געגועים וכיסופים שצריך להעיר למען ארץ ישראל, השמירה עליה, בנייתה, צבאה, כיבוש שטחי א"י השלמה, אי מסירת שטחים, טיולים דוקא בארץ ועוד ועוד...

ב. עלינו מוטל לעורר בכל הדברים האלו את יושבי הארץ הרדומים.

ג. עוד יותר מזה מוטל עלינו להעיר את יושבי חו"ל היושבים על סיר הבשר בחושך העמים...

ד. אותן הטענות שנטענו כנגד העולים לארץ ישראל לפני השואה, נטענות כרגע מילה במילה כנגד הדורשים את העליה להר הבית, כאילו לא השתנה כלום, רק צריך להחליף את המילים 'הר הבית' המילים 'ארץ ישראל' ויש לנו את כל הדיונים של המאה שנה לפני השואה... לא הבנו את הלקח? לא הפנמנו שהגאולה תלויה בנו בדרך הטבע? לא הפנמנו שכל עוד שאנחנו יושבים ספונים בביתנו ובית ה' חרב ואיננו עושים את המוטל עלינו יהיו עוד ועוד צרות וייסורים... (אמנם שואה לא תהיה ליושבי הארץ, עברנו כבר את גוג ומגוג ב"ה, אבל הקומה הבאה של עמ"י תמשיך לדחוף אותנו להוציא ואתה לפועל בטוב ובמוטב ח"ו).

ראו בדברי האוה"ק "ומכר מאחוזתו - ירצה על המשכן משכן העדות... עלבון הבית העלוב".

כשבאים לחזור בתשובה בחודש אלול, חייבים לפני החשבון נפש הפרטי לעשות את החשבון נפש הכללי, החשוב יותר, המהותי יותר!

כותב הרב אלקלעי: "תדע לך, שהרי תיבת תשובה הוראתו הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו: ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו (שמואל ב' ז,יז).

ורז"ל ע"ד השאלה הניחו את השם הזה לשב מחטאו. שהיה נראה ונדחה וחוזר ונראה. והוראתו זאת נמצאת כי אם בדברי רז"ל וכיון שהוראתו זאת היא נצרכת למאוד ונוהגת בכל מקום ובכל זמן.

ודברו בה כל חכמי המוסר והרגל נעשה טבע כאלו לא היתה הוראה אחרת בתיבת תשובה, והוראתו הראשונה נשכחת כמת מלב.

והתשובה הכללית היא לפי הוראתו הראשונה שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו.

וכן באה התשובה הכללית הזאת מפורשת (ירמיה לא,כ): הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה".

זה השלב הראשון, לשוב אל ארץ ישראל, אבל העבודה עוד לא נגמרה, שני פסוקים אחר כך כתוב (שם לא,כב): "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ".

מצודת דוד: "עוד יבוא זמן אשר הכל יאמרו: בשובי - בעת אשיב בני השבי למקומם, יאמרו יברכך ה' אתה נוה הצדק - והוא ירושלים, הר הקדש - זהו בית המקדש".

וכן ביתר פירוט כותב הנביא ירמיה[19] פרק לפני כן (ל,יח): "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב".

משרטט שם המלבי"ם תכנית עבודה: "כי הנני שב שבות אהלי יעקב, ואח''כ ישכנו במשכנות קבועים ומשכנותיו ארחם, ואח''כ ונבנתה עיר על תלה.

ר''ל תחלה ישבו שם באהלים (מעברות?), ואח''כ יבנו משכנות (שיכון?), ואח''כ תבנה ציון כמו שהיתה לפנים (כמו הבניה היום ועוד יותר בע"ה), ואח''כ יבנה המקדש ובית המלך וארמון על משפטו ישב (זה השלב הבא עלינו לטובה, על זה צריך לעבוד...)".

ואז אין סיבה שיהיו צרות...

שם (פס' יט): "וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה וְקוֹל מְשַׂחֲקִים וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ".

מלבי"ם: "ויצא מהם תודה הודאה על הנסים שנעשו להם וקול משחקים מרוב טוב, והרבתים ברוב עם, והכבדתים בכבוד ומשרה".

הקומה הזאת תלויה במעשינו (גאולה בדרך הטבע...), אם הבורא ירצה לקצר לנו את הדרך – אהלן וסהלן, אבל עד אז זה תלוי רק בנו! בתפילות ובמעשה בפועל[20]!

לבנות את בית המקדש החומרי, כדי שעליו יוכל לחול בית המקדש הרוחני.

כדברי אם הבנים שמחה (פ"ג, מאמר מקדש ה'): "כתיב בעזרא (ו,טז): "ויעשו חנוכת הבית הזה בחדוה". עיין מלבי"ם (שם) שהביא בשם קדמונים בדקדוק לשון הכתוב "הבית הזה": "שאם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד בית המקדש מן השמים, כמקדש שראה יחזקאל לעתיד לבוא. והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמרה ביחזקאל. ולעת עתה עשו "חנוכת הבית הזה", שמלת "הזה" מורה שמצפה על חנוכת בית אחר. והנה חנוכת יחזקאל תתחיל בכ"ג אדר, כמבואר שם, והם המשיכו את החנוכה שלהם עד כ"ג אדר, שהם כ"א יום. ואם היו זוכים, היתה תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים. ויען שבימים אלה חל פורים, שהם ימי משתה ושמחה, אמר שהיה עיקר החדוה על החנוכה, שהיתה גדולה משמחת פורים". עכ"ד בשם הקדמונים.

מדברי קדמונים אלה נראה, שאם שהבנין שלעתיד יהיה בידי שמים, עם כל זה מתחילה נהיה אנו בונים בית המקדש בידינו, ואח"כ ירד הבנין המקווה שבידי שמים...

עכ"פ, אין סתירה בין הזהר בפרשת פנחס והגמרא במסכת בבא קמא, שמשמע מהם שהבית דלעתיד יהיה מעשה ידי הקב"ה, לזהר בפרשת פקודי שמשמע ממנו שיהיה מעשה ידי אדם, וכן משמע עוד מהזהר בפרשת תולדות, דשניהם אמת - דתחילה נבנה למטה מעשה ידי אדם, ואח"כ ירד עליו מלמעלה...

ונראה פשוט, שבית המקדש שלמטה, שיהיה מעשה ידי אדם, יבנה עוד קודם ביאת המשיח. שיהיה קיבוץ ישראל תחילה ע"י רשיון המלכויות, ונבנה בית המקדש שלמטה, ואח"כ יבא משיח, ואח"כ ירד בית המקדש שלמעלה.

ודבר זה מבואר בפסיקתא (פיסקא "קומי אורי"). דאיתא שם בזה הלשון: "ת"ר, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גג בית המקדש, והיה משמיע להם לישראל ואומר להם: ענוים, הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים - ראו באורו שזרח עליכם, שנאמר 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח'".

וכתב שם בביאור "זרע אפרים", לרבנו ר' אפרים זלמן מרגליות, וז"ל: "'עומד על גג בית המקדש' - בירושלמי דמעשר שני (ה,ב (כא,ב) עיי"ש, וצ"ע), הובא בתוס' יו"ט (שם), שבנין בית המקדש יהיה ארבעים שנה קודם לביאת המשיח. לפי"ז אתי שפיר 'עומד על גג בית המקדש' בפשיטות", עכ"ד. הרי בפירוש, דבנין בית המקדש שלמטה יהיה קודם ביאת המשיח...

ונראה לי לרמז הענין הנ"ל בפסוק בזכריה (א,טז): "לכן כה אמר ה' שַׁבְתִּי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות, וְקָו יִנָּטֶה על ירושלים", עכ"ל הפסוק. היינו, שקודם יבנה בית בירושלים, והיינו שע"י האדם יבנה בית למטה, ואח"כ קו ינטה על ירושלים - שירד בית המקדש שלמעלה על ירושלים, ודוק".

וכך דברי רבינו הרמח"ל (משכני עליון): "אבל לעתיד, לא די שיהיו דומים, אלא שהבית העליון יתפשט ויגיע למטה. והוא משרז"ל, שמקדש שלישי הוא מעשה ידיו של מקום, כי לא יעקר הבית העליון ממקומו, רק יתפשט ויגיע למטה, ואז יבנה סביבותיו בנין חמרי כאשר לעולם הזה, ויתחבר בנין בבנין להיות אחד, לא יתפרדו זה מזה".

---

[1] הרעיון והרבה מהמקורות בשיעור לקוחים משיעורו של הרב משה אלחרר רבה של שלומי, וכן מהבלוג רגלי מבשר.

[2] יעל ויילר: בילדותו ובנערותו למד ביבאס בתלמוד תורה ובישיבות בגיברלטר ובליבורנו, וקנה לו בקיאות בתנ״ך, במשנה, בתלמוד, בספרות ההלכה, בהגות תורת הסוד היהודית ובפילוסופיה. בהיותו יליד גיברלטר הוא היה נתין בריטי, דיבר אנגלית בשטף וידע איטלקית וצרפתית, הוא גם קנה לו ידיעות במדעי הטבע. את ידיעותיו הרבות הנחיל לרבים. הוא ניחן בכושר ביטוי רב- סוגתי, ביכולת לנאום לפני קהל רב, לדרוש דרשות ששולבו בהן פסוקי התנ״ך, הלכות וענייני דיומא, וכן חיבר תפילות, איגרות ותעודות רשמיות. הלך נפשו ולשונו הפיוטית מצד אחד, ויכולתו כאיש הלכה, השוקל, מתדיין ופוסק בשאלות שהובאו לפניו מצד אחר, ניכרים בחיבוריו ההלכתיים, למשל באיגרתו אל רבי אברהם עזריה אוטולנגי מאקווי מכ״ב בשבט תקפ״ח 7 בפברואר 1828), ובחיבורו ההלכתי על אתרוגי קורפו, בשם אנשי חיל, שכתב ביושבו בקורפו בתר״ו (1846).

[3]  ההיסטוריון מולכו כותב שאביו של רבי יהודה ביבאס, רבי שמואל, "נשא לו לאישה אחת מבנות משפחת המקובל הנעלה, רבי חיים בן עטר, בעל הספר אור החיים". רבי יהודה ביבאס עצמו כתב: "ואני הקטן חוטר מגזעו ונצר משורשיהם... ולמן העת אשר בא לארצות המערב הרב הנזכר הוא הקדוש נשיא בית אב משפחתינו בארצות מערב הפנימי".

גם הרב גץ היה מצאצאיו של האור החיים הק', דור שביעי לבת של האוה"ק רחל, כך אמר ד"ר שיש מאלעזר וכך מעיד הרב ישראל אביחיל ראש ישיבת המקובלים בית אל שהחליף את הרב גז זצוק"ל.

[4] ספרו שער החצר (יש בו 613 הבדלים בין א"י לחוץ לארץ) מתחיל את ספרו במילים: כל אחד ואחד צריך לקנות אדמה בא"י אם הוא רוצה שיהיה לו חלק בעוה"ב (כך מובן מהזוה"ק פרשת וישלח דף קעז:), כמו יעקב אבינו - "ויקן את חלקת השדה".

[5] ראשית הציונות - המזרחים הנשכחים - טוביה בסקינד: הציונים הראשונים לא עלו לארץ ממינסק או מחרקוב וגם לא מאודסה או מפלונסק. הם לא באו מהשטעטלעך במזרח אירופה וגם לא נשאו שמות אשכנזיים כמו מאירוביץ, בלקינד או יודלביץ.

הציונים הראשונים באו מהמגרב ומטורקיה כבר בשנת 1827, ונשאו שמות כמו פרג'ון, פריינטה, מויאל, שמחון ואלקיים. שמות מזרחיים אילו הם לא חלק מהפנתיאון הציוני, משום ששנת 1881 היא זו שנבחרה לשנת האפס לתחילתה של התנועה הציונית בארץ ישראל. היא נקבעה ככזאת בניגוד למהלכי ההיסטוריה, אולי משום שכותבי ההיסטוריה – רובם ככולם ממוצא אשכנזי – ראו את הציונות כתנועה אשכנזית בלבד, שאליה נספחים, פה ושם, גם בני עדות אחרות.

אחד מהמתעלמים מקיומה של קהילת יפו הוא ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור, שר החינוך בימי ראשית המדינה ומי שהקים את הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. הוא האיש שמתח קו ברור בין היישוב הישן לבין התנועה הציונית, הוא האיש שקבע את תחילתה של העלייה לשנת 1881, שנים רבות לאחר עלייתם ליפו של הציונים. וכך הוא כתב: "ראשונה על שום מה? על שום אופייה הלאומי והמדיני המובהק. עלייה זו שינתה מן המטבע שטבעו העליות הקודמות לה. הן המשיכו בארץ ישראל באורח החיים, בצורת ההווי ובדרכי הפרנסה שהיו רגילות בהם בארצות הגולה, ואילו היא יצאה לדרך חדשה, דרך גאולת העם על ידי היאחזות מחודשת באדמת מולדתו ההיסטורית" (ספר תולדות ההגנה, א, חלק ראשון, עמ' 28)

העלייה הראשונה נבדלה מהיישוב הישן בשל היותה הראשונה לממש "התיישבות יצרנית ועצמאית, עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל". ההגדרה הזאת מבדילה בין היישוב היהודי בארבע ארצות (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) שנשען על כספי החלוקה לבין המושבות הראשונות, שבהן ביקשו ליצור תרבות כלכלית חדשה, שנשענת במידה רבה על השיבה אל האדמה ופרנסה מעמל כפיים (אך בו בזמן מסובסדת על ידי הברון רוטשילד).

ביפו (ולא בבאזל) נוסדה מדינת היהודים. העולים הנשכחים (או המושכחים) הקימו בעיר את הגרעין היהודי הראשון, שניהל חיי קהילה על פי קריטריונים ציוניים-מדיניים, וזאת עוד לפני לידתו של הרצל, אשר שמו נחקק בספרי ההיסטוריה כ"מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת".

הקהילה היהודית ביפו לא רק שלא הייתה חלק מהיישוב הישן שהתפרנס מכספי החלוקה, אלא גם הייתה בסיס אורבני שהעניק תשתית ראשונה וחיונית למושבות הברון. כאשר רבני היישוב הישן התנגדו ב-1881 לבואם של העולים בשל החשש שייפגע חלקם בכספי החלוקה, הקהילה הציונית ביפו ראתה בעולים החדשים ממזרח אירופה סימן לגאולה ולמימוש חזונם. היא שימשה ראש גשר בקליטתם בארץ, קיבלה אותם בזרועות פתוחות וסייעה ברכישת אדמות ראשון לציון. אברהם מויאל, נציגה של משפחת רוטשילד בארץ ישראל, הוא זה שהמליץ לברון ולחברת אליאנס לבוא לעזרתם. עוד קודם לכן, בשנת 1870, ילדי הקהילה היו התלמידים הראשונים בבית הספר החקלאי הראשון, מקווה ישראל, שהישוב הציוני ביפו פעל ודחף להקמתו. אולם ככל שהדברים אמורים בתיעוד היסטורי ומורשת, הציונים הראשונים כמעט ואינם קיימים. זכרם נדחק ונגרס.

הציונים הראשונים – בניגוד לעליות החסידים ותלמידי הגאון מווילנה – לא באו לכאן כדי להמית את עצמם באוהלה של תורה בחסדי כספי החלוקה. הם עלו לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה. כמעט כולם היו סוחרים צעירים ועשירים שהושפעו מד"ר יהודה ביבאס, רב ופוסק, בן למשפחה שמוצאה מתטואן. גם אם היו במעמד של בני חסות בארצות מוצאם, הציונים הראשונים לא באו לכאן בעקבות פוגרומים והם לא היו פליטים חסרי כל. להפך, רובם היו מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָה, ועל אף שנמנו עם האליטות בארץ מוצאם, הם העדיפו לא לשבת על סיר הבשר.

כבר בעשור השלישי של המאה ה-19, יותר מ-50 שנה לפני התכנסותו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, יצא הרב ביבאס למסעות בקהילות יהודיות באירופה ובצפון אפריקה, כדי לעודד את היהודים לעלות לארץ ולפעול להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כבר אז, לנוכח מלחמת העצמאות היוונית ואולי בהשפעת המשורר לורד ביירון, הוא קרא לשחרר את ארץ ישראל מעול הטורקים בעזרת נשק.

"יש לבטל את החלוקה בארץ הקדושה ועל היהודים לעבוד ואפילו בכידון בעת הצורך", אמר הרב, שתיאר את כספי החלוקה של היישוב הישן כ"מכשיר ההופך את תושבי הארץ לאינוואלדים מחוסרי ישע". קריאתו לא נפלה על אוזניים ערלות, היא השפיעה מאוד על תלמידו, הרב יהודה אלקלעי, והניעה לפעולה את הציונים הראשונים, אשר ממשו את חזונו הלכה למעשה בעלייה לארץ.

אנשי היישוב החדש ביפו לא הסתפקו בחיי קהילה מסוגרים והם פעלו כזרוע ביצועית בהתהוותה של תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי. בפעילותם במסחר ובשוק הכספים והודות לקשרים שטוו עם השלטון הטורקי, הם הניחו את התשתית לקליטת גל ההגירה מרוסיה בעקבות הפוגרומים שתחילתם ב-1881. התחייה הלאומית גם לא התחילה בשנת 1878 עם ייסודה של המושבה החקלאית פתח תקווה (על ידי בני היישוב הישן!). המושבה אשר זכתה שלא כדין בתואר אם המושבות (ראש פינה הקדימה אותה בכמה שבועות), נשענה בשנותיה הראשונות על תשתית עירונית ביפו, והייתה תלויה בה בכל צרכיה. את הצרכים הללו סיפקו סוחרים יהודים ובהם עזוז וסעיד אלקיים, יוסף בק מויאל ומאיר עמוס. גם רכישת הקרקעות בעבור המתיישבים נעשתה בעזרתה של הקהילה היהודית ביפו ובראשה חיים אמזלג, סגן הקונסול של בריטניה ביפו. רמז קלוש לחשיבותה הרבה של יפו בייסוד פתח תקווה אפשר למצוא בבלדה על יואל משה סלומון מאת יורם טהרלב: בבוקר לח בשנת תרל"ח/ עת בציר הענבים/ יצאו מיפו על סוסים/ חמשת הרוכבים.

אשכנזים, ברובם, לא נחשפים בבית לתרבות יהודית שמקורה צפון אפריקה או במדינות ערב. גם לא בבית הספר. ואם לא יתעניינו, לא יידעו. ולכן אך טבעי שבוזגלו יהיה בעבורם (וגם בעבורי) אסוציאציה ראשונית לאמירתו של השופט אהרן ברק על מבחן בוזגלו או למאור בוזגלו מהפועל באר שבע – ולא למשורר והפייטן ר' דוד בוזגלו (אביו של ד"ר מאיר בוזגלו). וכך, כשם שהושתקה השירה המזרחית בידי התרבות ההגמונית, כך גם נמחקו פרקים מההיסטוריה של יהודי המגרב ומדינות ערב הן בארץ מוצאם והן בארץ שאליה בחרו לעלות. הפרעות בעיראק (פרהוד) ובמרוקו (תרית'ל) הן לכל היותר הד עמום לפוגרום בקישינב (בקישינב נהרגו 49 יהודים בפוגרום הראשון ולאחר שנתיים עוד 19 יהודים הי"ד, באותה שנה במרוקו נהרגו 80 יהודים הי"ד... מישהו שמע עליהם בכלל?) והציונים הראשונים ביפו הם פסיק קטן בהשוואה לקבוצת ביל"ו הזערורית.

על אף השפעתו הגדולה ולמרות תרומתו להתהוותה של התנועה הציונית, ד"ר ביבאס נדחק מספרי ההיסטוריה ומהתודעה הציבורית. בעוד שפועלו של תלמידו, הרב אלקלעי, קיבל ביטוי נאות בספרי ההיסטוריה ובתוכניות הלימוד והיישוב אור יהודה אף נקרא על שמו, המורה ופורץ הדרך היה כלא היה. הוא מוזכר, אם בכלל, רק פה ושם בהערות אגב בספרי ההיסטוריה. "איש זה נשכח אצלנו ובספרי תולדות התנועה הציונות אין זכר לו", כתב עליו ההיסטוריון פרופ' יוסף קלויזנר.

חשוב לשאול: מדוע דוד צבי פנקס, שר התחבורה במשך 10 חודשים, זכה שהמדינה תקרא על שמו ישוב (רמת פנקס) ורחוב מרכזי בת אביב, בעוד שהרב ביבאס – "ראשון ממבשרי הציונות ומאבות רעיון תקומתנו המדינית המדינית בחזונו על שיבת ציון", על פי פרופ' קלויזנר – נאלץ להסתפק בפירור זערורי בדמותו של רחוב נידח ומוזנח בירושלים? האם קופח חלקו וחלקם של תלמידיו בהיסטוריה ציונית?

התשובה היא ברורה: לא קיפוח יש כאן, אלא דיכוי של תרבות אחת בידי בני תרבות אחרת.

[6] וכן בסנהדרין (צח.): "אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי כתיב 'בעתה' וכתיב 'אחישנה'. זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה... זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני רוכב על חמור".

ירושלמי (ברכות א,ה): "רב חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא וראו איילת השחר שבקע אורה, אמר לו רב חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת".

מיכה (ד,ח): "וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר עֹפֶל בַּת צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלִָם".

המלבי"ם: "..ומפרש שזה (=הקבוץ) יהיה בשלוש מדרגות, תחילה בת ציון עדיך תאתה שהגלויות יתחילו להתקבץ וגלות יהודה ובנימין, שהם בת ציון שגלו מציון בחורבן בית שני יתקבצו אליך, ואח"כ ובאה הממשלה הראשונה, תבוא ממשלה קטנה, שיהיה להם קצת ממשלה והנהגה כמו שהיו לישראל בימים הראשונים לפני מלך מלך לבני ישראל שהיה להם שופטים מנהיגים אותם, ואח"כ תבוא ממלכת לבת ירושלים, יהיה להם מלכות קבוע שהוא מלכות בית דוד, שאח"כ ימלוך המלך המשיח בממלכה קבועה, וכן התבאר ביחזקאל פרק לד כג כד, ועמוס פרק יא, שמלכות בית דוד תתגלה בהדרגה, ותחילה לא יהיה רק במדרגת שופט ויתעלה לאט לאט עד שיהיה לד' המלוכה, עיין שם".

הרב צבי הירש קאלישר (דרישת ציון מאמר א'): "גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב כי פתאום ירד ד' יתברך שמו משמים ארץ לאמור לעמו: צאו! או ישלח משיחו כרגע מן השמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש ומקדש אל ממרומים ירד, כאשר הבטיח על ידי עבדיו הנביאים. לא כן קורא המשכיל, ודאי כי יעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, ולא ייפול חס וחלילה דבר ארצה, אך לא במנוסה נלך ולא בחיפזון יום אחד. כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמח קרן ישועה עד 'וישראל יעשה חיל' וישגה מאוד באחריתו'".

[7] כותב תלמידו החיד"א: "... ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה עשרה מחכמתו, ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני עולם הזה ורוב עוזו ונוראותיו".

[8] מדרש (תהלים כ'): "אב ובנו הלכו בדרך. התעייף הבן ושאל את אביו: "היכן היא המדינה?" (בלשון חז"ל מדינה זו עיר). אמר לו: "בני, סימן זה יהא בידך, כשתראה את בית הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך", והנמשל: "כך הנביא אומר לישראל, אם ראית הצרות שיכסו אתכם (צרות עד מעל הראש) מיד אתם נגאלים שנאמר - יענך ה' ביום צרה".

קומי אורי: צרות המגיעות בגלל הזנחת העליה לארץ הן לא דבר חדש, כבר בקללות נאמר: 'אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם', ואמרו חז"ל 'אשאיר פאה מהם', ניתן לציין את עונש חטא המרגלים כאסון רחב ממדים, שפקד את עמנו לראשונה על פי הכתובים המפורשים. בגינו נגזרה כליה על כל יוצאי מצרים במשך 40 שנה. אין ספק שזהו אסון עצום שחז"ל הגדירו אותו כ'בכיה לדורות'. חז"ל אומרים לנו שהאסון הראשון היה במצרים, כאשר 80 אחוז מהעם הושמד על אדמת מצרים במכת חושך. בשני המקרים הללו הבעיה הייתה סירוב העם לצאת ממקום גלותם, ולעלות לארץ ישראל. בחטא המרגלים הדברים מפורשים בתהילים: 'וימאסו בארץ חמדה'. בני ישראל הפכו את המדבר למטרה רוחנית עליונה וממילא אין צורך בארץ ישראל. גם אותם מבני ישראל שהושמדו במכת חושך על פי חז"ל לא רצו לצאת ממצרים לארץ ישראל.

אף גדולי ישראל הזהירו לבל נצמד לאדמת הגלות יתר על המידה, הדבר יגרור אסונות גדולים:

רבי יעקב עמדין (בהקדמתו לסידור בית יעקב, עמ' יג): "אל תחשבו להשתקע בחו"ל... זאת הייתה חטאת אבותינו... והיא שעמדה לנו בגלותינו המר שלא אחד בלבד עמד עלינו אלא שבכל דור ודור... על צוארינו נרדפנו... כמדומה לנו בהיותנו בשלווה בחו"ל, שמצאנו א"י וירושלים אחרת כדוגמתה, על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ שפניא (ספרד) וארצות אחרות.. ואלמלא לא היה עוון זה בידינו.. הוא בעיני הסיבה הקרובה ביותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונות אשר מצאנו בגלות".

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק ('משך חכמה', עמ' קצא-קצב): "...והישראלי... יחשוב כי ברלין היא ירושלים.. אז יבוא רוח סועה וסער יעקר אותו מגזעו". 'יקום רוח סערה ויפיץ המון גליו, יבלה ויהרוס ישטוף ולא יחמול".

מתוך דבריהם עולה, שכאשר יהודים שכחו את א"י, ונטו לאהוב את ערי הגלות במקום את ירושלים, הרי שהאסונות כבדים לא אחרו לבוא.

הנביא יחזקאל (כ,לג-לד) מספר שבאו אליו אנשים וביקשו להיות ככל הגויים מאחר וד' זנח את בני ישראל בגלות, ואם כן לדעתם הם משוחררים מקיום תורה ומצוות. עונה להם הנביא יחזקאל בחריפות ובנחרצות: "חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה", הנביא משתמש בביטויים קשים הלקוחים ממכות מצרים ושאר הגויים: 'זרוע נטויה', 'יד חזקה', 'חמה שפוכה', הכל במטרה להחזיר אותנו לארץ ישראל ('וקיבצתי אתכם מן הארצות').

הדברים מפורשים שד' ימיט עלינו אסונות גדולים כדי שלא נטבע בגלות, ובתרבות הגויים, אלא נשוב ונתיישב בארץ ישראל.

[9] למד אצל הרי"ף ביחד עם הר"י מיגאש, היו הכי סמוכים לתקופת הגאונים.

[10] יש עבירות, אבל יש עצלנות! העצלנות הורסת! אפילו אם אתה לא עושה עבירות... הקב"ה סומך עלינו שנעשה הרבה דברים כאן בעולם! אם אנחנו מתרשלים הקב"ה בבעיה!!!

[11] לפי הזוה"ק המובא בחסד לאברהם וכן באם הבנים שמחה, כל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק! שאם היה רשע היתה ארץ ישראל מקיאתו...

[12] ממילא גם לא ישארו להם עוונות לאחר השיבה לארץ ישראל:

ספרי (האזינו שלג): "היה רבי מאיר אומר כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו, שנאמר העם היושב בה נשוא עון".

מאמרי הראיה (חלק ב / (חליפת מכתבים) / הלכה ומעשה): "ברכות נז. העומד ערום בחלום, בבבל עומד בלא חטא בארץ ישראל ערום בלא מצות, ופירש"י שם ד"ה בלא חטא, לפי שחו"ל אין לה זכיות אלא עון יש בישיבתה, וזה עומד ערום בלא אותן עוונות, בארץ ישראל שהרבה מצות תלויות בה, וזה העומד ערום סי' שהוא ערום ממצותיה. הרי שיש חטא לישראל לשבת בחו"ל וחובה היא להתאמץ לשבת בארץ ישראל".

שיחות הרב צבי יהודה על התורה (שלח / סדרה א - תשל"ב / 5. סליחה לכל הדורות): "מתוך גילוי הנשמה הכלל ישראלית של עם ישראל, על ידי בירור ענין ארץ ישראל, נמשכת הסליחה והכפרה לכל פרטי עם ישראל על עוונותיהם".

כתבי ר' יהודה אלקלעי (ב', עמ' 675-677. מנחם ציון): "ישוב הארץ הוא בית החולים הגדול הכולל, והוא יעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואי בית ישראל, חולי אהבת ה' ואהבת התורה ואהבת האחוה ואהבת ארץ קברת אבותינו, כמ"ש: אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני, ישוב הארץ ירפא את חולי הרוח עועים ותעתועים מחלת הכפירה מכה מהלכת ומתדבקת ולה כנפים ככנפי החסידה, ועתה כאשר יוסר המסובב תסור הסבה, הצדיקים יתקנו את אשר שחתו, והמתקנו לא ירעו ולא ישחיתו, וישובו אל ה' מתיקון התורה לתיקון העולם".

ואפילו אם לא ימחלו עוונותיהם, עדיין הקב"ה מעדיף שיהיו בארץ ישראל ולא בחו"ל!

הגדה של פסח אילת השחר (אילת השחר / מגיד): "ידועה היתה המחלוקת שנטשה בזמנו סביב הישוב החדש, כשבאו אנשי העליה פורקי עול, חמושים ברוח אידיאליסטית ליישב את הארץ, אבל את מורשת אבותם נטשו זה מכבר.

אנשי הישוב הישן צררו את הצעירים החפשיים, ואנשי העלייה בזו לאנשי ה"חלוקה" כפי שכינו את אנשי הישוב הישן.

ובתווך עמדו אנשי רוח ואמונה, שקראו לאלה ולאלה ללמוד זה מזה, אלה ילמדו את רוח ההקרבה ומסירות הנפש בעד ישוב ארצנו הקדושה וכינון בית לאומי לעם ישראל, ואלה יחזרו לשרשם, להחזיק בקיום תורה ומצוות שהם צורתנו הטבעית לחיים כאן בארץ ישראל.

פעם אחת דרש רב אחד לפני מקשיבי לקחו כי כוונת המגיד בפיסקא: "אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל ­ דיינו", מכוונת כל כולה כנגד החלוצים החילוניים, שעדיף היה שישארו בחו"ל, ולא יבואו ארצה.

באו וספרו הדברים לפני מרן הגאון הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת "מרכז הרב", והוא פטרם בתשובה קצרה שהיא ארוכה: עיין בילקוט שמעוני איכה רמז תתרל"ח.

וכזאת סיפר גם הרה"ג רבי שלמה זלמן שרגאי זצ"ל, מראשי המזרחי כאן בארץ ישראל, שכשעלתה שאלת הבאתם של יהודי צפון אפריקה, והוא צידד בהבאתם ארצה, עמדו עליו מתנגדים מכמה זרמים, ובאו עליו בטענות מטענות שונות המנמקות את הדרישה למה לא להעלות יהודים אלה ארצה, ואחת הטענות המרכזיות שטענו כנגדו, שהנה מביא הוא יהודים יראי שמים מדקדקים קלה כבחמורה לארץ חפשית ופורקת עול תורה ומצוות, והוא ישא באחריות לקלקולם, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו...

לא ידע הרב שרגאי לשית עצות בנפשו, שכן ידע שאלה המתקיפים, לא לשם שמים רוגנים ומקטרגים. שם פעמיו והלך אצל עמוד ההוראה, רבה של ירושלים, הגאון מרן רבי צבי פסח פראנק זצ"ל. סיפר לו דברים כהווייתם, איך שמתקיפים אותו מכל החוגים על רצונו להעלות את יהודי צפון אפריקה, הטענות והנימוקים לכאן ולכאן.

הרהר הגאון הרב פראנק קלות, ומיד פנה לספריה שמאחוריו, הוציא את ה"ילקוט שמעוני" (איכה רמז תתרל"ח) וקרא: "זכור אזכור וכו' דכוותיה בני ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה, אמר הקב"ה הלוואי יהוין בני עמי בארץ ישראל אע"פ שמטמאין אותה"....

ומעתה - המשיך הרב - המשך במשימתך הקדושה, ואל תשים לב לכל המקטרגים...

(ובעוונות הרבים, ישנם עד היום כאלה, מוציאי דיבת הארץ רעה, לאמר שבו לכם בארצות לאומים חטאת, כי בארץ עלולים 'להתקלקל' ח"ו, ואלה גלגולי המרגלים מרפי ידי העם הממסים לב העם מלעלות, ולא למדו כלום ממה שארע את אבותינו ואינם בשואה הנוראה שפקדה את אחינו באירופה, שגם אז כהיום, היו שמנעו בכל טצדקי מיהודים לעלות ארצה, בטענות מטענות משונות, ולא ראו כי הגיע עת לחננה, ויש למאוס בישיבת הגלות הארורה שהשקתה אותנו לענה, והרוותה עצמה מדם ישראל הנקי ­ הערת מחבר איילת השחר).

[13] "כשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונכספה נפשנו לחסות בשכינתו, מיד הקב"ה מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתו, במהרה בימינו".

"ואף כי הנבואה הזאת נאמרה על גולי בבל כמו שפי' המבאר, יש בה גם על הגלות הזה כמ"ש רש"י (ישעיה נב,יא): סורו סורו צאו משם צאו מתוכה: מתוך הגלות, כל כל הנחמות האלו האחרונות אינן אלא על גלות האחרון, ע"ש. ועד כמ"ש המבאר, כי גם בימי עזרא הגיעה עת דודים לכנס נידחי ישראל, ומפני שלא שבו כולם לא היתה גאולתם שלימה, כמ"ש ביומא (ט:), וכן בשה"ר (ח,יא), פסוק אני חומה: אלו עלו ישראל חומה מן הגולה כולם יחד, לא נחרב הבית. והמכשלה הזאת תחת ידינו, ואפילו שגורשנו כמה פעמים מארצות מגורנו לא שבנו אליו ית' לארץ אבותינו. א"כ אין הדבר תלוי אלא בתשובה לארץ ישראל".

כתבי ר' יהודה אלקלעי (ב', עמ' 469, ספר חיים): "[…] הגאולה תלויה בתשובה כללית דהיינו תשובה לארץ. ומדת הדין דהיינו מלכות שלמעלה לא תחפץ עד שיביאנה המלך חדריו. והקב"ה נשבע שלא יבא בירושלים של מעלה עד שיבאו ישראל בעיר שחוברה לה יחדיו ירושלים של מטה (תהלים קכב,ג. תענית ה.) ומלכותו לא תגלה ולא תראה עלינו עד שישובו ישראל לארץ. זה אומרו: ר' ברכיה אמר, אהבה שאהב הקב"ה לישראל ונשבע שלא יבוא בירושלים של מעלה ציון אוה למושב לו זהו עיכוב גאולתנו בעוה"ר. מדת הדין מעכבת עד שישובו ישראל לארץ כדי שישוב הקב"ה לירושלים של מעלה. וכיון שלא זכינו בתשובה הכללית נתארך הגלות […]".

כתבי ר' יהודה אלקלעי (ב', עמ' 345-346. פתח כחודה של מחט): "'ולכן כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם' (ישעיה נח,א). לפי דרכי נ"ל לבאר הפשע והחטאת הזה כי [א]נחנו פשענו ומרינו בענין המרגלים שהוציאו דבה על הארץ הטובה. 'ויבכו העם בלילה ההוא' ואמרו רז"ל (תענית כט.): ליל תשעה באב היה, ונקבע אותו היום מוכן לפורענות לבכות על חרבן פעמים. ויחס את הפשע הזה לעם, כמ"ש ויבכו העם. ועד חטאנו לה' כאשר נהרג גדליה בן אחיקם, כמ"ש (ירמיה מב,א-י): ויגשו כל שרי החילים ויאמרו אל ירמיהו הנביא תפל נא תחינתנו לפניך והתפלל בעדנו אל יי אלהיך וגו' ויאמר אליהם כה אמר ה' אלהי ישראל אם שוב תשבו בארץ הזאת ובניתי אתכם ולא אהרוס ונטעתי אתכם ולא אתוש כי נחמתי על הרעה אשר עשיתי לכם. וכל האנשים הזדים אומרים אל ירמיהו שקר אתה מדבר וגו'. והעיד בהם: ועתה כה אמר ה' אלהי צבאות למה אתם עושים רעה גדולה אל נפשותיכם להכרית להם איש ואשה עולל ויונק מתוך יהודה לבלתי הותיר לכם שארית וגו'. ולא שמעו ולא הטו את אזנם וילכו מצרימה ויחר אף ה' בהם וישבע לבלתי השיבם אל הארץ כי אם פליטים. ויחס את החטאת הזה לבית יעקב אלו הנשים. מפני שגם הנה אמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו. וזאת תהיה תשובתנו אליו ית'. לחבב את ארצו אשר מאסו אבותינו בה, וזהו אומרו: והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם אולי ישמעו וישובו לא"י לתקן את אשר שיחתו. ולכן תיקנו רז"ל להפטיר את ההפטרה הזאת ביום הכיפורים להודיע כי זאת היא תשובתנו הכללית.

ושתי תשובות אלו רמזו רז"ל בברכת השיבנו אבינו לתורתך, ר"ל תשובה פרטית. והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, ר"ל תשובה כללית. ואחריה סלח לנו אבינו כי חטאנו, בהריגת גדליה. מחול לנו מלכנו כי פשענו, בענין המרגלים. וכפר אדמתו עמו. ואחריה גואל ישראל, כי הגאולה היא על תנאי אם נשוב אל הארץ".

[14] בדומה לדברי הרמח"ל (תקט"ו תפילות, תפילה קעז): "ואם בישראל נא' וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, הרי קנאת ה' צבאות תעשה זאת שהוא צדיק חי העולמים, שבו קנאתי לציון קנאה גדולה, ויונה תשוב אל נח לתקן הוא בעדה מה שלא ידעו לתקן ישראל למטה, מיד ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו".

[15] אם הבנים שמחה (פ"ג אות כ' עמ' קצב'): "האומר, שראשית הגאולה תהיה ע"י משיח בן דוד כמו שמְקַוִים דַלַת עמי הארץ, הוא כמי שאומר שקודם אור הבוקר יזרח השמש, שהם דברים בטלים ומבוטלים. והרעה הגדולה הנמשכת מן הרעה הנפסדת הזאת, הוא דבר מורגש, והנסיון יוכיח. והדבר הזה, מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. וברוך המקדש שמו ברבים. ולפי דעתי, המסתיר את הדבר הזה, הוא מחלל שם שמים בסתר".

[16] דוגמא לכמה מצרות האלו (רק באירופה...) נמצאת בהגדה של מחנה עקורים לאחר המלחמה: "אילו פיזרנו בין הגויים ולא נתן לנו גזרות מסע צלב ראשון – דיינו. אילו נתן לנו גזרות מסע צלב ראשון ולא נתן לנו גזרות מסע צלב שני - דיינו. אילו נתן לנו גזרות מסע צלב שני ולא נתן לנו עלילות דם – דיינו. אילו  נתן לנו עלילות דם ולא נתן לנו רדיפות מסע צלב שלישי – דיינו. אילו נתן לנו רדיפות מסע צלב שלישי ולא נתן לנו 'אות קלון' – דיינו. אילו נתן לנו  'אות קלון' ולא נתן לנו גזרות 'המגיפה השחורה' - דיינו. אילו נתן לנו גזרות 'המגיפה השחורה' ולא נתן לנו את האינקוויזיציה - דיינו. אילו נתן לנו את האינקוויזיציה ולא נתן לנו את גזרות ת"ח ות"ט - דיינו. אילו נתן לנו את גזרות ת"ח ות"ט ולא נתן לנו את שחיטות תרע"ט - דיינו. אילו נתן לנו את השחיטות באוקראינה בתרע"ט ולא נתן לנו את היטלר – דיינו. אילו נתן לנו את היטלר ולא הקימו לנו גטאות – דיינו. אילו הקימו לנו גטאות ולא הקימו לנו תאי גזים  וכבשנים - דיינו. אילו הקימו לנו תאים גזים וכבשנים ולא התעללו בנשינו וטפינו – דיינו. אילו התעללו בנשינו וטפינו ולא העבידו אותנו בפרך – דיינו. על אחת כמה וכמה משהגיע לנו כל אלה אנו חייבים לעלות, ולהעפיל, לחסל את הגלות, לבנות את ארץ הבחירה ולהקים בה בית לנו ולבנינו עד עולם".

[17] וכן לא הקשיבו לקריאות של רבים וטובים אחרים שהתריעו:

הרב קוק: בזמן עליית היטלר לשלטון בשנת 1933, שנתיים לפני מותו, נשא הרב קוק דרשה בחורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה בה הוא מדבר על השואה האיומה שש שנים לפני שהחלה. בדברים אלה הצטרף הרב קוק לחזונם ולבקשותיהם של רבים מאבות הציונות שקראו לבני הגולה לשוב לארצם:

"...אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה, היטלר, וכו' מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע. ואף הוא יוצא ידי חובה, גם לאומיות זו של השוט, של "צרת היהודים", גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו" (ברכות פ"ו, מ"ד)" (מאמרי הראי"ה א', עמ' 268-269) לדרשה המלאה: http://bit.ly/1mKIbQb

החפץ חיים: על חזית בניין ישיבת פוניבז' בבני ברק מתנוסס הפסוק מספר עובדיה: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". מקורו של הציטוט בשיחה שקיים הרב כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז', עם החפץ חיים לפני השואה. בסוף ימיו של החפץ חיים כבר עלה היטלר לשלטון בגרמניה והאנטישמיות החלה להציף את אירופה. החפץ חיים הרבה לדבר על המוראות הממתינות לעם ישראל. כשהרב מפוניבז' שאל את החפץ חיים מה יקרה ליהודים, ענה לו החפץ חיים: כתוב: "ובהר ציון תהיה פליטה".

ז'בוטינסקי: עדותו של זאב ז'בוטינסקי בבית הכנסת בוורשה בט' באב תרצ"ח (1938): "מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת. שערותי הלבינו וזַקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום, הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל. אני יודע: אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום. האזינו לדבריי בשעה השתיים-עשרה: למען השם! יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך, - והזמן קצר! ועוד דבר ברצוני לומר לכם ביום תשעה באב זה: אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אזכה לזאת, בני כן! אני מאמין בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבוקר שוב תזרח השמש. אני מאמין באמונה שלמה".

[18] בעל 'אם הבנים שמחה' הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד ערך חשבון נפש פנימי וצורב בין חומות הגטו: "בעשרות השנים האחרונות, נפתחו עיניהם של החופשים והכירו טעותם במה שדימו למצוא פה בגלות חפץ נפשם, כי ראו שדברי שטנה יסובבום מכל צד, ותחת אהבתם – יִשְטמום ולוחמים אותם חינם, אז נתנו ליבם לפקוח עיניהם ולהכיר כי אך לשוא תוחלתם למצוא מנוח פה בגולה, והתעוררה התשוקה בקרבם לשוב לארץ אבותינו, וכך עשו התחלה בזה. אבל, החרדים על דבר ד', עמדו והעמידו עצמם מן הצד ולא לקחו חלק בעבודתם, כי החזיקו עצמם מחזקה ישנה שלהם מאז, כי – 'שב ואל תעשה עדיף'. ובינו לבינו (=בינתיים) ארצנו הקדושה נבנית במקצת (כן ירבה וכן יפרוץ) ע"י המתחילים הנ"ל, והחרדים והצדיקים עמדו מרחוק. וממילא מובן, כי – אשר טרח בשבת יאכל בשבת. והואיל והחרדים לא טרחו בזה, אין להם השפעה בארץ כלל, והשפעה בארץ היא בידי הטורחים והבונים אותה, והמה אדוני הארץ. על כן אין חידוש ופלא כלל, מי המושלים בארץ, כי 'נוצר תאנה יאכל פריה'. ועתה, יאמרו נא החרדים, ולא ידעתי אם יוכלו באיזה פעם לתרץ עצמם לפני בית דין של מעלה, על מניעתם מליקח חלק בתנועת בניין הארץ, ולא נתנו אוזן קשבת לקול קריאתם של צדיקי הדור הנ"ל, שהיו ידועים ומפורסמים לקדושי ד' מבלי נגיעה עצמית כלל, וכל דבריהם היו תורה שלימה ותורת אמת כמשה מפי הגבורה. ויען שההתעוררות יצאה מפיהם הקדוש, היה להם להטות את לבבם אל דבריהם, ולציית אל מיליהן, וליקח חלק במפעל הקדוש הזה. וממילא, אם גם החרדים היו בעצה ובמפעל הזה, היה לארצנו הקדושה מראה ותואר אחר לגמרי, במעלה של קדושה, ממה שיש לה עתה, אם כי גם הפנים והתואר של עתה הוא רצוי ונחמד לפני אבינו שבשמיים, וכמו שאכתוב בפנים להלן בראיות מוכחות מחז"ל. אבל, הכל מודים, שאם היה הבניין בצירוף והשתתפות חרדים, היה זה במעלה קדושה ועדיפה טפי, במעלה עליונה ובקדושה עליונה הרבה הרבה מאוד. ועתה, שהם עצמם התייצבו מרחוק, אין להם להתפלא ולשאול שאלות על זה ועל זה, כי המה חייבים בדבר. ועוד, אילו היה הבניין של הארץ עוד מלפנים בהשתתפות ובהסכמת כל כלל ישראל, כבר הייתה הארץ מבונה ומשוכללת להתקבץ בתוכה חלק גדול מיושבי הגלות, וחלק גדול מאחינו בני ישראל שנהרגו בימינו בעוונותינו הרבים היו ניצולין על ידי שהיו כבר בארץ ישראל. ועתה, מי מקבל האחריות בשביל אותו דם כשר שנשפך בימינו בעוונותינו הרבים. וכמדומה לי, שכל אלו המנהיגים שהיו מונעין את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים, לא יוכלו לכפר ידיהם ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה"!!!

[19] על הנבואה הזאת כותב ירמיה בסופה (שם פס' כה'): "עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי".

מלבי"ם: "על זאת הקיצותי ואראה, שירמיה לא היה יכול לראות נבואתו בהקיץ כי מרוב צערו שראה תמיד פורעניות לא חל עליו הרוח בהקיץ רק בחלום, שאז הראהו נבואותיו ונטרד שנתו תמיד ונבעת מחזיונות מבהילות, אבל על נבואה זאת שהיא בשורות טובות הקיצותי ואראה ראיתי אותה בעת היקיצה, (שנבואה בהקיץ גדלה מעלתה מנבואה בחלום), ושנתי ערבה לי כי לא נגזלה שנתי".

[20] אם הבנים שמחה (פ"ג אות כא' עמ' קצג'): "אביא ראיה גם מרבנו הרמב"ם, שאין לנו לסמוך על נסים גרידא, אלא לעשות כל מה שבידינו לעשות בטבע, ואח"כ יבוא לנו הסיוע מן השמים, ממה שכתב באגרותיו לחכמי מרשילא (אגרות ותשובות לרמב"ם, אגרות שונות עמ' כא) אודות חכמת החוזים בכוכבים, מה דעתו בזה. ואחר שכתב שאין ממש בספרים אלו שמדברים בזה, ואין בהם חכמה כלל אלא טפשות, ואין בלימוד בספרים הללו אלא איבוד זמן בלבד בלי שום תועלת כלל, כתב בזה"ל: "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים וטעו ונהו אחריהם, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהם תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו אותם יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואוילים, ודאי סכלים ואוילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה הלכו", עכ"ל הקדוש.

 הרי שאדונינו הרמב"ם האשים את אבותינו על חורבן ארצנו ומקדשנו, על שלא התעסקו בלמידת המלחמה ובכיבוש ארצות, אלא בילו ימיהם בתוהו ובוהו וסמכו על זה. ולמה לא האשים אותם על שלא התעסקו בתורה ובעבודה כדבעי למיהוי? ועל כרחך, דזה לחוד לא מהני, וכדברי הרמב"ן בכמה מקומות (ויקרא כא,יז. במדבר א,מה. יג,ב), דאין לסמוך על נסים, אלא צריך לעשות הכל מה שבטבע לעשות, ואז יבוא הסיוע מן השמים. וכן כתב הרשב"א בתשובה (סי' תיט). וכפירוש המדרש (תנחומא פקודי ח'), על הפסוק "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" - שאין הכונה שהאדם לא יעשה כלל אלא יסמוך על הי"ת שהוא לבדו יבנה, אלא הכונה, שבְּעֵת שהאדם עושה ועמל, לא יסמוך על מעשי ידיו לחוד - שאז שוא עמלו בוניו בו - אלא יסמוך על הסיוע מן השמים שיסייעו לו...

וה' יתן בלבנו להכיר את האמת, ויעורר את לב כל ישראל לשוב ולחמוד לחיק אמנו, ולעשות פעלים לזה. ויפקח את עיני העוורים אשר הס"מ, ר"ל, מסמא את עיניהם בטענות בדויות, אשר אין להם שורש ועיקר, ואדרבה מבואר בחז"ל היפך דבריהם, וד"ל".