ללמוד על מנת לעשות
בראשית (לה,יח): "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין".
לא ברור! בנשימה
האחרונה שלה היא קוראת לו שם, מעין צוואה ובא אבא שלו ומשנה את השם שניה אח"כ?!?
כותב האריז"ל שלכל אדם יש מלבוש שמחבר בין הגוף לנשמה, וכל אשה יש לה מספר לבושים שהיא יורדת איתם לעולם, אחד בשבילה וכמה שיש לה יותר ככה יש לה אפשרות שיוולדו לה ילדים, כי לכל ילד היא צריכה לתת לבוש אחד, לכן גם מכבדים את האחים הגדולים כי הם לא לקחו את הלבושים שלך כשיצאו לפניך, לא כמו עשיו שהגיע למסקנה שיעקב זה כבר אחד יותר מידי, וקרע את הרחם של אמא שלו כשהוא נולד...
רחל רואה שיש לה שני מלבושים בלבד והיא אומרת ליעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" - היא לא ערסית שמאיימת עליו אם אתה לא מביא לי אני מתה...
אלא היא התכוונה שאם הוא לא יצליח להוריד מהשמים בתפילה שלו מלבוש נוסף היא תתן לילד את המלבוש שלה כשהוא יוולד והיא תמות...
כמו שאכן קרה בסוף היא נתנה לתינוק את המלבוש שלה "בן אוני" הכח שלי את זה היא נתנה לו ומתה...
יעקב מפחד שלתינוק לא יהיו ילדים כי היא נתנה לו מלבוש מהצד של הנוק' ובן עם לבוש כזה לא יכול להוליד!
לכן משנה את השם לבן-ימין בן של הצד של הזכר ימין שיכול להוליד (ואח"כ באמת היו לו 10 ילדים).
בחלקו של בנימין היה בית המקדש ואפשר ללמוד מזה לעבודת ה' לא ללמוד תורה עם הצד של הנוק' שאין כלום שהתווסף לך בעבודת ה' אלא כל דבר שלומדים ישר להוליד ממנו דברים חדשים איך להתנהג עוד יותר טוב ואיך להתקרב מזה לקב"ה!!!
כמו שכותב הרמב"ן
"וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו"!
הרב נתנאל אריה, ר"מ בישיבת הגולן , חספין:
" רחל אמנו שיום פטירתה חל השבוע בי"א בחשוון, מסמלת יותר מכל את אמם של ישראל והשכינה, ואת הגעגועים והתקווה לשיבת ציון ולגאולת עולם.
בספרו של המזרחן פרופ' אברהם אבן שמואל מופיע תיאור מרגש המבהיר מה הביא את ד"ר מקס נורדאו (ממיסדיה של ההסתדרות הציונית) , שהיה רחוק מאד משורשיו היהודיים, לחשוב על פתרון הבעיה היהודית בדרך של שיבה לציון, והכל בזכותה של רחל אמנו וילד אחד קטן ...
ותודה לד"ר אבשלום קור על החשיפה.
בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם נורדאו נאום ארוך בגרמנית, ובו שילב כמוטו פעמים אחדות את שלוש המלים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם".
שאלו ציר צעיר מירושלים, ד"ר יהודה, איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי לא תאם את הרקע החינוכי שלו?
אמר ד"ר נורדאו: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי - אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן שמונה או עשר שנים. ומעשה שהיה כך היה.
יש לי קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי מהגרת מפולין, שביס לראשה, ועמה ילד כבן שמונה או עשר, חיוור פנים, וחולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל חדש, ומנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מגמגם צרפתית, ואני פונה לאמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת - הוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד ב"חדר", זה בית ספר ליהודים.
נזפתי בה קשות, כך מביאים אנטישמיות!
פתחנו בפניכם, הפליטים מפולין, את שערי המדינה, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן ?!
היא התנצלה שהוא עוד צעיר, ושבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה.
ואני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת ? אז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה ב"חדר".
יעקב על ערש דווי, הוא אומר, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו, "אל נא תקברני במצרים" אלא במערת המכפלה, שם קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, שם קברתי את לאה - "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". יעקב ממשיך ומספר ליוסף: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם" (בראשית, מז' מח').
מדוע דווקא כאן, בסמוך לבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? ממשיך הילד הזה, בן השמונה או העשר, להרצות ומביא דברי רש"י וחז"ל.
יעקב אבינו הרגיש צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה גדולה להוליכני ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי את הטרחה הזאת לאמא שלך, לרחל, על אף שהייתי קרוב מאד לבית לחם. אפילו העירה לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא ברשלנות עשיתי זאת. ריבונו של עולם רצה כך.
הוא ידע שבחורבן בית ראשון עתיד רב המרצחים של נבוכדנאצר להוביל לגלות את את בניה של רחל, את בני, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים יישמע, "רחל מבכה על בניה". ואלוקים יענה לה: רחל, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ...ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם!" (ירמיהו לא').
אני, מספר ד"ר נורדאו, לא ידעתי את נפשי. הסבתי פני לחלון כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות. ואמרתי לעצמי:"מקס, הלוא תבוש והלוא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב לאינטלקטואל עם תואר דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו. כלום! ופה, ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט והוא מדבר על יעקב ועל יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו".
מחיתי את לחיי לפי שהסבתי את פניי אליהם ואמרתי בלבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר!
בעתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: "מי שגורל העם חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תיאודור הרצל". מיד נעניתי.
כשהקמנו את "הקונגרס הציוני" הראשון וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיניי דמותו של הילד שאת שמו אינני זוכר. אבל את המילים האלה לא אשכח לעולם כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות. "ושבו בנים לגבולם" .
הרב נתנאל אריה, ר"מ בישיבת הגולן , חספין:
" רחל אמנו שיום פטירתה חל השבוע בי"א בחשוון, מסמלת יותר מכל את אמם של ישראל והשכינה, ואת הגעגועים והתקווה לשיבת ציון ולגאולת עולם.
בספרו של המזרחן פרופ' אברהם אבן שמואל מופיע תיאור מרגש המבהיר מה הביא את ד"ר מקס נורדאו (ממיסדיה של ההסתדרות הציונית) , שהיה רחוק מאד משורשיו היהודיים, לחשוב על פתרון הבעיה היהודית בדרך של שיבה לציון, והכל בזכותה של רחל אמנו וילד אחד קטן ...
ותודה לד"ר אבשלום קור על החשיפה.
בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם נורדאו נאום ארוך בגרמנית, ובו שילב כמוטו פעמים אחדות את שלוש המלים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם".
שאלו ציר צעיר מירושלים, ד"ר יהודה, איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי לא תאם את הרקע החינוכי שלו?
אמר ד"ר נורדאו: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי - אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן שמונה או עשר שנים. ומעשה שהיה כך היה.
יש לי קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי מהגרת מפולין, שביס לראשה, ועמה ילד כבן שמונה או עשר, חיוור פנים, וחולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל חדש, ומנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מגמגם צרפתית, ואני פונה לאמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת - הוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד ב"חדר", זה בית ספר ליהודים.
נזפתי בה קשות, כך מביאים אנטישמיות!
פתחנו בפניכם, הפליטים מפולין, את שערי המדינה, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן ?!
היא התנצלה שהוא עוד צעיר, ושבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה.
ואני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת ? אז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה ב"חדר".
יעקב על ערש דווי, הוא אומר, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו, "אל נא תקברני במצרים" אלא במערת המכפלה, שם קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, שם קברתי את לאה - "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". יעקב ממשיך ומספר ליוסף: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם" (בראשית, מז' מח').
מדוע דווקא כאן, בסמוך לבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? ממשיך הילד הזה, בן השמונה או העשר, להרצות ומביא דברי רש"י וחז"ל.
יעקב אבינו הרגיש צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה גדולה להוליכני ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי את הטרחה הזאת לאמא שלך, לרחל, על אף שהייתי קרוב מאד לבית לחם. אפילו העירה לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא ברשלנות עשיתי זאת. ריבונו של עולם רצה כך.
הוא ידע שבחורבן בית ראשון עתיד רב המרצחים של נבוכדנאצר להוביל לגלות את את בניה של רחל, את בני, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים יישמע, "רחל מבכה על בניה". ואלוקים יענה לה: רחל, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ...ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם!" (ירמיהו לא').
אני, מספר ד"ר נורדאו, לא ידעתי את נפשי. הסבתי פני לחלון כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות. ואמרתי לעצמי:"מקס, הלוא תבוש והלוא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב לאינטלקטואל עם תואר דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו. כלום! ופה, ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט והוא מדבר על יעקב ועל יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו".
מחיתי את לחיי לפי שהסבתי את פניי אליהם ואמרתי בלבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר!
בעתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: "מי שגורל העם חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תיאודור הרצל". מיד נעניתי.
כשהקמנו את "הקונגרס הציוני" הראשון וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיניי דמותו של הילד שאת שמו אינני זוכר. אבל את המילים האלה לא אשכח לעולם כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות. "ושבו בנים לגבולם" .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!