פרשת לך לך - להזדרז!

להזדרז!

הרב קרליבך (אבן שלמה בראשית עמ' 86):

בראשית (יב,ד): "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'".

יש לנו הרגל לא טוב, אנחנו תמיד מבטיחים להתחיל מחר את מה שקיבלנו על עצמנו היום. אבל זה דבר נורא, זה ממש מחריב את העולם.

מה פירוש ״מחר״? לא רק שאסור לדחות למחר, אסור לדחות אפילו לחמש דקות. לכן כל הצדיקים מלמדים שהיסוד של חיים יהודיים הוא זריזות.

ה׳ אומר לאברהם, ״וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה״ (בראשית כב,ב). 

ה׳ לא אמר מדוע, או מתי, ואברהם היה יכול להגיד: אעשה את זה, אבל לפחות אבלה עם בני עוד שבת, לפחות עוד חג.

אבל אברהם אבינו יצא כבר למחרת בבוקר.

נחזור קצת אחורה, לימים שאברהם אבינו גר באור כשדים. המשפחה של אברהם אבינו הייתה עשירה מאוד. חלק גדול מאור כשדים היה בבעלות תרח ואברהם. ואז ה׳ אומר לאברהם אבינו, ״לך לך מארצך" - עזוב הכול ולך מכאן. מתי הלך אברהם אבינו? ממש למחרת בבוקר.

רמח"ל (אדיר במרום ח"א - עת אימת ניתב בקיימא דחד סמכא): 

"צריך זריזות גדול להשתמש מן האורות האלה ולקנא על הזמן העובר".

הקשיבו לסיפור שובר הלב הזה, שסיפר הרבי הקדוש מרוז׳ין.

רוז'ין היתה שושלת קדושה, אבל לצערנו לא נשאר ממנה הרבה. אחד מאלה שנשארו היה האדמו״ר מסדיגורה, שהתגורר בתל אביב. פעם אחת הגיע האדמו״ר לניו יורק, והתארח בבית מלון במנהטן במשך ארבעה שבועות. הוא נזקק למניין, ולכן התקשרתי וביקשתי להצטרף למניין. באותם ימים הרבי לא קיבל אנשים, פשוט מפני שהיה חלש. אולם, הוא היה צריך מניין, ואני זכיתי להשלים מניין באותו ליל שבת.

ברוז׳ין, הרבי איננו מתפלל ביחד עם המנין, אלא בחדר הצמוד. מיד אחרי קבלת שבת, הרבי שר ״שלום עליכם״, מקדש, כולם חוזרים לביתם, ואחרי זמן מה, כולם חוזרים ואוכלים את הסעודה עם הרבי. הרבי תמיד אומר תורה אחרי הקידוש, ואני זכיתי פעם אחת לשמוע את התורה שלו. לא אשכח את זה לעולם.

זה סיפור שרבי ישראל הקדוש מרוז'ין נהג לספר: בשנת ר״נ (1490 למניינם), התאספו יחד היהודים תושבי ספרד, שהיו בעלי נכסים רבים, והחליטו לקנות את ישראל כולה. זו הייתה התעוררות עצומה ומופלאה למען הארץ. הכסף לא היה בעיה עבורם, כי באותם ימים, הקהילה היהודית בספרד הייתה אולי הקהילה המוצלחת ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. כולם היו חכמים, כולם היו עשירים.

הקהילה מינתה שלושה נציגים, חכמים גדולים ובעלי השפעה, כדי שילכו לדבר עם הסולטן ולשכנע אותו למכור להם את ארץ ישראל.

והם באמת ערכו את כל ההכנות לחזור לארץ ישראל. בכל עיר החלו כולם ללמוד את המצוות התלויות בארץ - תרומות ומעשרות, שביעית. הם אפילו פתחו בתי מדרש להכשיר בהם כוהנים ולוויים, כי הם תכננו לבנות את בית המקדש, וצריך שם כוהנים שידעו את העבודה.

מדהים.

ראשי הקהילה קבעו תאריך כעבור שנה, שבו יחזרו כולם לשמוע את תשובת הסולטן. בשנת רנ״א (1491 למניינם), חזרו שלושת הנציגים ובישרו את הבשורה המופלאה: הסולטן מוכן למכור לנו את ארץ ישראל! היהודים התחילו לרקוד ברחובות, הם ממש יצאו מגדרם, ״אנחנו חוזרים אל ארץ ישראל!״

פתאום קם יהודי זקן ואמר, ״אם ה׳ רוצה שנחזור לארץ ישראל, מדוע לא נתן לנו אות משמים?״, אבל יהודי אחר אמר, ״אות משמים? יש לך אות גדול מזה? הסולטן מוכן למכור לנו את ארץ ישראל, ויש לנו הכסף, עשינו כבר את כל ההכנות - איזה אות צריך עוד? זה האות משמים הכי גדול שיש!״

אבל אחרי דבריו של אותו זקן נוצרה כבר מחלוקת. אלו אומרים ״בואו נלך״, ואלו אומרים ״נחכה לאות משמים״. לבסוף החליטו להיפגש כעבור שנה, בראש חודש אלול רנ״ב (492! למניינם). בכנס הגדול הזה היו אמורים להחליט האם לקנות את ארץ ישראל או לא.

למרבה הצער, בתשעה באב של אותה שנה, אירע גירוש ספרד, וכל הכסף היהודי הוחרם.

זה הסיפור הכי קשה בעולם.

זה מזכיר לנו את החיים של כל אחד מאתנו. כשאנחנו מסתכלים אחורה, ומבינים כמה הזדמנויות היו לנו לעשות משהו עצום, והחמצנו אותן כי לא פעלנו מיד. זה ממש שובר את הלב.

פעם שמעתי מאחד הצדיקים שכשאדם מגיע לשמים, מראים לו שני סרטים. בסרט אחד הוא רואה מה היה יכול להיות, ובאחר - מה היה בפועל. אם שני הסרטים האלו מתאימים, זה גן עדן, אבל אם אינם מתאימים, זה גיהינום. הגיהינום הכי קשה. מפני שהייתי יכול לעשות כל כך הרבה דברים טובים בקלות, מדוע אם כן החמצתי את השעה?

אומר עכשיו את הדבר הכואב ביותר שאפשר. תארו לכם איך נרגיש אם כשיבוא משיח נגלה שאולי היה אפשר להציל את ששת המיליונים?

הורים רבים אינם מצליחים להסתדר עם הילדים שלהם. אני בטוח שהיו להם בעבר רגעים שהם היו יכולים להסתדר. אני בטוח שהיו רגעים שהילדים שלהם התחננו, ״אני רק רוצה לדבר אתך״. אבל באותו רגע הם היו צריכים ללכת לפגישה, או שהיו עייפים, או שצפו בטלוויזיה. ״דבר אתי מחר״. אבל מחר כבר היה מאוחר מדי. אז אני מברך אתכם, ותברכו אותי בחזרה, שבכל רגע שהילדים שלנו רוצים אותנו, לא נדחה את זה. לעולם לא נדחה את זה.

זה היסוד של חיים יהודיים, כי אברהם אבינו הוא היהודי הראשון. במה התבטאה גדולתו המיוחדת של אברהם אבינו? אפשר לחשוב שאברהם אבינו היה כל כך גדול כי הוא השיג את ה׳ במדרגה גבוהה מאוד. אפשר לחשוב שמה שהפך אותו ל״אברהם אבינו״ הוא מעשה זה או אחר שלו.

אבל הרבי הקדוש ר׳ חנוך העניך מאלכסנדר אומר שגדולתו של אברהם אבינו היא שהוא הזדרז ולא חיכה. הוא ממש לא חיכה להתחיל את המסע שלו - לארץ ישראל, ולעקדה.

פרשת נח - עבודת הייחודים – פשוט להתחבר

 עבודת הייחודים – פשוט להתחבר

בראשית (ו,טז): "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה... תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ".

בעל שם טוב על התורה (פרשת נח): "ריב"ש ע"ה אמר, צהר תעשה לתבה, שתהיה התבה מצהיר, כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלוקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלוקות, ואחר כך מתייחדים ייחודים אמיתיים באלוקות וצריך האדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה מהנזכר ואז מתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול עד אין שיעור, וזהו תחתיים שניים ושלישים וכו', דהיינו, עולמות ונשמות ואלוקות".

הרב אליהו עובדיה (סיכום של איתי אשכנזי): רצוננו לעורר אותך, ואת כל איש ישראל לעבודת הייחודים.

המילים האלו נשמעות גדולות ועליונות, אך דע שאינן רחוקות ממך ולא מעבר לים, וכל אחד, על פי מדרגתו יכול לקיים אותן כפי דרכו.

כל מעשה ומעשה שאתה עושה ביום, הוא מפגש עם הבורא יתברך, בבחינת "מלוא כל הארץ כבודו". ובכל זאת, פעמים רבות אינך מרגיש זאת, אינך יוצר את החיבור. האור האלוקי גנוז בכל אך הוא נסתר ממך.

מה שמסתיר את האור, הם כוחות מתוך נפשך ומבחוץ לך, המונעים ממך להתחבר באופן שלם לכל דבר שאתה עושה, למקום שאתה נמצא בו, ולזמן העכשוי.

הסטרא אחרא, גורמת פירוד. צד הקדושה עוסק בחיבור. זהו הייחוד.

ברגע שאתה בחיבור מלא, שורה עליך אור אינסוף הגנוז בכל מציאות ומציאות. אך המצב שלך במשך היום עלול להיות רחוק מכך. למשל, אתה נמצא עם ילדיך בגן השעשועים, ורוצה להיות בבית. נמצא בתפילה וחושב על העסק. נמצא בעסק ורוצה ללמוד. המצבים האלו הם מצבים של פירוד, שבהם אינך בנוכחות, ובאופן טבעי אינך יכול להתייחד ולהתחבר עם האור.

הייחוד הוא סולם אינסופי, ורמת החיבור שלך למצב יכולה לנוע מחיבור בסיסי, שאתה בסך הכל רוצה להיות פה, מסכים, ולא נאבק. עד למצב של דבקות עליונה בשמחה, בלב ובחשק.

כדי להבין מהו החיבור הנקרא ייחוד, נכון להשוות לעוצמת הרצון והחיבור בייחוד בין איש לאשתו. למעשה, המפגש שלנו עם כל דבר במשך היום הוא מעין ייחוד שצריך להיעשות מתוך חשק, שמחה וחיבור כעין זיווג.

על כל זאת יש לומר שהייחוד השורשי הוא החיבור בין אדם לבין עצמו. כאשר תיכנס פנימה תגלה שחוסר החיבור שלך עם מצב, נובע מחוסר חיבור פנימי, מניתוקים בינך לבין עצמך.

לכן, עיקר העבודה כדי להתייחד, ולהידבק במצבים השונים בחייך היא עבודת חיבור פנימית.

המערכת הפנימית של האדם בנויה מכוחות שונים. אמנם הם מערכת אחת שלמה, אך בשלב ראשון, הם לא מצויים בהכרח בחיבור ובאחדות זה עם זה. למשל, אפשר שאדם יאמר מילים שהלב שלו אינו מסכים איתן. אפשר שהוא ירגיש משהו שהשכל שלו חושב שלא ראוי לו להרגיש. אפשר שהוא ירצה דבר שלפי הבנתו אינו נכון. המצב הזה הוא מצב של פירוד, סתירות ומאבקים פנימיים, שהוא הפך הייחוד.

החיבור עם מצב, עם דיבור, עם אשתך, עם התפילה ועם עצמך, תלוי ביכולת שלך להביא את כל חלקי נפשך למצב של חיבור ואחדות. מצב שבו החלקים השונים בך נותנים זה לזה ותומכים זה בזה ולא נאבקים ונלחמים. למשל, כדי להדבק במילות התפילה, יש צורך שהמח, הלב, והרצון שלך יסכימו עם מילות התפילה. שלא תהיה מודאג ממצב חשבון הבנק, ולא תרגיש שמישהו מכריח אותך להתפלל. וכן עוד כהנה.

בדרך כלל, אצל רובנו, עיקר הבעיה טמונה בלב. המחשבה בדרך כלל כבר יודעת מה נכון. אבל הלב אינו משוחרר. רבים יכולים להסיח דעתם, ולהיות במקום מסוים, או בעשייה מסויימת, אך כיצד להביא את הלב לחיבור מלא רצון, שמחה והתרגשות? לא שאנו רודפי חוויות. אין מדובר כאן על חיפוש מתמיד של "אורות". אך וודאי שכאשר אתה מגיש לאשתך מתנה, אינו דומה אדם שנותן את המתנה כי "יודע שנכון", לבין מצב שכל אהבתו לאשתו טמונה במתנה וברגע המפגש. זהו רגע של חיבור נפלא בין איש לאשתו. כך הוא הדבר, בכל מרחבי חיינו. אנו רוצים להתחבר, אך הלב סגור ואטום.

דבקות באותיות התפילה הוא מצב מופשט המצריך לב משוחרר. בתור התחלה אפשר ללמוד את תנועת הדבקות דרך מצבים יותר ברורים למחשבה וללב – חיבור עם המשפחה, חיבור עם עצמך וכדומה.

האדמו"ר מפיאסצנה (בני מחשבה טובה, עמ' 7): "אבינו אב הרחמן רחם עלינו והעיר בלבנו ניצוץ רצון ודעת שנדע שלא די לנו להיות רק כעבד בין שפחה, שעובד גם כן למלך רק שעבודתו היא אחר הרחיים הרחק מן המלך, את דבריו אינו שומע ומזיוו אינו נהנה ומתענג, עבודה שהיא בסגירת המוח וטמטום הלב ורצוננו ותשוקתנו הם להיות בחינת בן "בנים אתם לה' אלוקיכם". ובעבודתנו לה' הן בתורה ותפילה והן בשאר המצוות נרגיש את התקרבותנו לה', וכמו הבן ששמח לקראת אביו אחרי שלא ראהו כמה שנים ואחרי שנענה בגעגועים גדולים על אביו, כן גם אנחנו בשעת עבודתנו נרגיש את ריצת נפשנו לקראת אביה, שמתגעגעת עליו כל היום וכל הלילה, ריצה ונמיסה, נמיסת הנפש בהשתפכותה אל חיק אביה בשמיים".

מצב של ייחוד הוא מצב שבו אדם – בכל מצבי חייו, ולא רק בתפילה – חי, פועל ומדבר לא כעבד העושה מעשיו מן השפה ולחוץ ללא חיבור פנימי, אלא כבן שעושה מתוך חיבור מלא רגש ודבקות פנימית.

ה' פתח לנו ניגון של עבודה פנימית הבנוי משלושה חלקים, שדרכם אדם יוצר קשר עם כל מציאות שהוא פוגש - "מול", "עם", "רק":

"מול" – פירושו שאתה נמצא מול הדבר, כבר יש רצון לקשר, אך המרחק עוד רב. אפשר גם שיש בשלב זה מאבק פנימי, או לפחות תחושת ריחוק. אמנם, עצם העמידה במצב הזה היא כבר תחילת קשר.

"עם" – אתה מוצא כבר נקודת קשר ורצון להתחבר. המאבק יורד, וגם אם לא נוצר החיבור המלא, יש כבר תנועה של התקרבות.

"רק" – מצב החיבור השלם שבו כבר אינך מרגיש שיש כאן שני דברים, אלא אתה והדבר בחיבור ללא סתירה, מלא חום ושמחה.

לדוגמא, אתה מגיע לעבודה וממש אין לך כוח להתחיל את היום. אתה מרגיש שזה עול כבד ורוצה לחזור לישון. אתה "מול" העבודה. אתה מזכיר לעצמך את הדברים המשמחים שעומדים להיות היום, ומתחיל לעבוד על משהו שמשמח אותך. ואז כבר יש בך רצון לעבוד, אתה לא עושה את מחויבויותיך כעבד אחר הרחיים, אלא מתוך רצון אך מידי פעם עוד עולות בך מחשבות על הבית, ועל החופש בים שהסתיים לפני שבוע. אתה "עם" העבודה. ואז, אחרי כמה שעות, אתה מוצא את עצמך לפתע שקוע בתוך משימה, מלא התרגשות, מחובר, וכמעט שוכח לאכול. אתה לא חושב על העבודה, אלא פשוט עושה אותה, ומתמלא אושר, שמחת יצירה. נזכר למה באת לעבוד כאן מראש, וכמעט מתקשה לחזור הביתה, ולעצור את מה שאתה עושה. אתה במצב של "רק".

זו דוגמא אחת לתהליך החיבור והייחוד עם כל דבר ודבר בחיים, העיקר הוא להתחיל לראות את התהליך הזה שעובר עליך כמעט בכל מעשה במשך היום. לעיתים נשלם כל מעגל הניגון ולפעמים אתה נתקע באחד השלבים הראשונים.

לצערנו, אנו יודעים שאנשים רבים חיים את חייהם במצב של "מול" ואף רחוק מכך, במשך רוב שעות היום. אך אנו גם יודעים שאין הדבר גזרת גורל. יש לך יכולת לקבל ממשלה על פנימיותך, על נפשך, ולהעביר את חייך יותר ויותר למצב של החיבור הפנימי.

חיבור מעין זה, הוא התהליך שאתה עובר עם אותיות התפילה, עד לייחוד השלם איתן.

איגרת הבעל שם טוב: "אך זאת אני מודיעך והשם יהיה בעזרך לנכח ה' דרכך ואל יליזו, בעת תפלתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוין לייחד שם, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, ואח"כ מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלהות, ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל, ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים, ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור, בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות, וכ"ש במעלה העליונה כזאת".

כך הוא כשאתה ניגש לאותיות – שים לב, לתהליך שאתה עובר מולן, ונסה להוביל את עצמך מעלה בסולם החיבור: מול, עם, רק. ממצב שאתה עומד מולן כהכרח, מרגיש רחוק, אינך רוצה להיות כאן, למצב של חיבור מלא רגש והתקרבות, מתוך רצון שלם, וללא חלקים מנפשך שנשארו בחוץ. אמנם, אין לך עדיין את כל הכלים, אך עצם המודעות כבר מאפשרת תחילת תהליכי חיבור, וה' יסייע להולכים בתמים.

פרשת נח - איך מקרבים?

איך מקרבים? 

הרב קרליבך (אבן שלמה בראשית עמ' 79): אתם יודעים חברים, התורה קצת כועסת על נח. 

הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״ כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי" (ישעיה נד,ט). 

הנביא רומז בכך לנח: נח, למה לא ניסית לדבר עם אנשי הדור שלך? אמנם חשבת שהם משוגעים, סוטים וחוטאים, אבל מדוע חשבת שאין בכוחך לקרב אותם? 

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא. 

רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם?״ 

״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״. 

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה?״ 

החוזה מלובלין שאל, ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳?״ 

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״. 

חברים, אתם יודעים איך ניסה נח להחזיר אנשים בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים, אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא עוזר. געוואלד, זה לא עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף. 

לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה? 

כשאברהם אבינו רצה להחזיר אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה, הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה. 

תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו. 

ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (שמות לב,ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד מישהו, תשמיד אותי. 

אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״ אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו. 

ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם. על כך מגיב משה: אני מסרב. לא אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים. 

חברים, אנחנו ממש צריכים אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה שיאמרו. ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות. לא שומרים שבת״.

ליאורה קולטון אורלי:

"אימי, עליה השלום, נולדה בסוסונוביץ שבפולין. אביה (סבי, שלא הכרתיו) היה בעל חנות בגדים, לימים עזב את הישיבה והתחיל לפתוח את חנותו בשבת. 

באחד ממוצאי השבת, כשהיה בדרכו הביתה, ארבו לו כמה תלמידי ישיבה, שהחליטו ללמד אותו לקח, הכו אותו, ובעטו בו, והשאירו אותו מתבוסס בדמו בשלג. 

סבי נמצא רק לפנות בוקר, פונה לבית חולים אך לא שרד. 

נשארה סבתי עם שני ילדים קטנים. אימי היתה אז בת שלוש ואחיה בן שנה וחצי.

אימי גדלה עם שנאה עזה לחרדים, "הם רצחו אותו" היא היתה אומרת... 

כל משפחתה של אימי נרצחה בשואה. 

אימי, ששרדה את מחנות הריכוז, נישאה לחייל יהודי מהבריגדה, ועלתה לארץ.

שנאתה לחרדים עדיין היתה יוקדת. על זה גדלנו. 

והנה, כשביתי גדלה ובגרה, היא התחילה לגלות עניין בדת. חזרה בתשובה והיא מנהלת אורח חיים חרדי, ליטאי. 

כמובן שכולנו במשפחה נבהלנו. היינו בטוחים שאיבדנו אותה. אך לא! לאט לאט התחלנו להיחשף לדת. להתקרב, לגלות את האמונה. 

אותם אברכים שרצו ללמד את סבי "לקח" גרמו לכך ששני דורות התרחקו מאד מהדת. 

ביתי שחזרה בתשובה הכניסה לחיינו את החסד. והרי העולם אינו יכול להתקיים אלא אם קיימים בו שלושה קווים: דין, חסד, וביחד הרי זה רחמים".