תשובה בשמחה!
זוה"ק
(אחרי מות סו:): "אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לִפְנֵי יְיָ' מַמָּשׁ. דְּתַנְיָא,
מֵרֵישָׁא דְּיַרְחָא סִפְרִין פְּתִיחִין, וְדַיְינֵי דַּיָּינִין. בְּכָל יוֹמָא
וְיוֹמָא בָּתֵּי דִּינִין אִתְמַסְרָן, לְאִתְּפַתְחָא בְּדִינָא, עַד הַהוּא
יוֹמָא דְּאִקְרֵי תִּשְׁעָה לְיַרְחָא. בְּהַהוּא יוֹמָא, סַלְּקִין דִּינִין
כֻּלְּהוּ לְמָארֵי דְּדִינָא, וּמְתַקְּנֵי כּוּרְסְיָיא עִלָּאָה דְּרַחֲמֵי, לְמַלְכָּא
קַדִּישָׁא. בְּהַהוּא יוֹמָא בָּעָאן יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לְמֶחְדֵּי
בְּחֶדְוָותָא לְקַדְמוּת מָארֵיהוֹן, דְּזַמִּין לְיוֹמָא אָחֳרָא, לְמֵיתַב
עָלַיְיהוּ בְּכוּרְסְיָיא קַדִּישָׁא דְּרַחֲמֵי, בְּכוּרְסְיָיא
דְּוַותְּרָנוּתָא. וְכָל אִינּוּן סִפְרִין דִּפְתִּיחִין קָמֵיהּ, וּכְתִיבִין
קָמֵיהּ כָּל אִינּוּן חוֹבִין, הוּא מְזַכֵּי לוֹן, וּמַדְכֵּי לוֹן מְכֻּלְּהוּ,
הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ' תִּטְהָרוּ. לִפְנֵי יְיָ'
מַמָּשׁ".
[תרגום: אָמַר רַבִּי יִצְחָק,
לִפְנֵי ה' מַמָּשׁ. שֶׁשָּׁנִינוּ, מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ הַסְּפָרִים פְּתוּחִים
וְהַדַּיָּנִים דָּנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם בָּתֵּי הַדִּין נִמְסָרִים
לְהִפָּתֵחַ לְדִין, עַד אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּקְרָא תִּשְׁעָה לַחֹדֶשׁ. בְּאוֹתוֹ
יוֹם כָּל הַדִּינִים עוֹלִים לְבַעַל הַדִּין וּמְתַקְּנִים כִּסֵּא עֶלְיוֹן
שֶׁל רַחֲמִים לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. בְּאוֹתוֹ יוֹם צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל
לְמַטָּה לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה לִפְנֵי אֲדוֹנָם שֶׁעָתִיד לְיוֹם אַחֵר
לָשֶׁבֶת עֲלֵיהֶם בַּכִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ שֶׁל רַחֲמִים, בְּכִסֵּא שֶׁל
וַתְּרָנוּת. וְכָל אוֹתָם הַסְּפָרִים הַפְּתוּחִים לְפָנָיו וּכְתוּבִים
לְפָנָיו אֶת כָּל אוֹתָם הַחֲטָאִים, הוּא מְזַכֶּה אוֹתָם וּמְטַהֵר אוֹתָם
מִכֻּלָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. לִפְנֵי
ה' מַמָּשׁ].
הרב קוק (איגרת
שעח): "ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה,
ושמחת-עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו...
הגדולה העליונה של בהיקות חסד אור קדמון
ממלאת את כל חדרי הנשמה בטחה עצומה, עד שבגבורה נאמנה ובכל מלא-הנשמה יוצאת שירת- קודש מקורית, האומרת
בהדר וחיים מלאים: "הסולח לכל עוניכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי,
המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך, - תתחדש כנשר נעוריכי".
והבטחון הולך ומתגבר, והשמחה והצהלה
וזיו- עדנים הולך ומתרבה, עד שהנשמה מתחילה להרגיש בהרגשה זכה פנימית ועדינה, איך
כל הזדונות, לכל מדרגותיהם, וק"ו השגגות לכל מיניהן, מתהפכים לזכיות גמורות.
ורכוש גדול ועושר רב מתגלה מתוך אוצרות
חושך, "ונפשי תגל בד' תשיש בישועתו, וכל עצמותי תאמרנה: ד', מי כמוך מציל עני
מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו"...
והכל פותח שירה, שירת אדם הראשון, בכחה
של תשובה, מזמור שיר ליום השבת: "כי שמחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן".
וכל אלה הדברים לפרטיהם, עד כדי להביאם
עד מקום המעשה, ולהתאימם לכל המדרגות כולן, להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד
מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים, של תחתיות
ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון - לאור החיים.
ודוקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום
דרך עוצב וברוח עז וגבורת רעם, במסילות-קודש סלולות
ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ
החיים, ע"י קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים, הנושאים פרי וענף
לעם ד' אשר דרשוהו...
ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים
בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל
לכוין שום דבר לאמתתה של תורת אמת[1].
כי כל זמן מאיר בתכונתו[2],
ועצת ד' אשר יעץ, להחל אור גאולה, מעולפת במטמוני
מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים
רוחנים, - ודאי לא יועילו כל חשבונות, העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת
ד' העליונה אשר דבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים
להיות כולם שבי פשע, וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון-רוח ומוגת-לבב, כליל יחלוף,
ורוח מעודד, ממלא חיי ישע וענג ד' בגודל לבב ורוחב דעה והגיון עז, יקח את מקומו
בכל הלבבות הנגשים אל ד' בהר הקודש, להצמיח פדות, בהכשרת החיים, לאומץ אלהי
המבשר צבא רב של יצירת נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת, ההולכות מחיל
אל חיל בגבורות ישע ימין עליון...
כבר נתברר למדי במושגי העיון העליון,
שכל תוכן של זמן, אפילו המושג של עבר
ועתיד בכלל, הוא רק אחד מדרכי התבונה האנושית, וכלפי גבוה אין כ"ז שייך,
ע"כ אין מציאות לשום דבר של כח, החסר פועל, מצד המציאות המוחלטת העליונה.
שהרי כל מה שבכח יוצא הוא אל הפועל בהמשך-הזמן. והמשך-הזמן אין שייך כלפי מעלה.
ממילא אנו יכולים לומר: מה שיהיה הוא
כבר הוה. ומי שמקרב את חפצו ומעמקי חייו אל מרום הדבקות האלהית העליונה,
העומדת ברום עולם למעלה מסדר זמנים, לפי אותה המדה של עילוייו נעשים ההבדלים שבין
כח לפועל, וממילא בין עתיד להוה, קלושים עד שאינם חוצצים כלל ו"סוד ה' ליראיו
ובריתו להודיעם".
ואל תהיה קלה בעינינו כל תנועה שכלית
כלפי עילוי זה, שאפשר לכל הוגה-דעות הולך-מישרים לעלות אליה, כל אחד כפי מעלתו, רק
שלא ישים את נפשו למדרס ליראות רעות, היוצאות מצירופי אלהים דקטנות רק יגבה לבו
בד'.
וע"ד התשוקה והשמחה והמניעה
בהשגה באלהות, צריך להסביר כך: כל זמן שנדמה לנו, שאנו
עומדים במצב מהותי מיוחד, נפרד מהענין האלהי, אין האלהות מושגת לנו, ומתוך כך אנו
משתוקקים להשגתה השלמה, המעוררת בנו תשוקה של דבקות פנימית, המתגלה בשכל, ברגש,
ובמעשה, בדבור ובתנועה ובדמיון.
ומתוך התשוקה התמידית אנו מוסיפים
תמיד הכנה לעליה העליונה, שהננו באמת חיים באלהים חיים,
וכל פרט של מחשבה, המברר לנו את מניעת ההשגה האלהית שבמצבנו, מוכיח לנו את העורון שלנו,
והננו הולכים ומתפקחים, והאור ההולך ומתגלה זהו יסוד הפועל את השמחה,
"אור צדיקים ישמח" , ושורש השמחה הזאת בא ממקור התענוג העליון, הגבוה
מכל תכונות השמות, כאמור "אז תתענג על ד'" - "על ד' ודאי" ,
ולא תפיס בשום מחשבה כ"א ברעותא דליבא, "מה יקר חסדך אלהים".
אורות התשובה (ז,ו): "צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה ולהיות בטוח, שבהרהור
תשובה לבד ג"כ מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור
תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחלה. וקל וחומר כשכבר בא ההרהור
לידי הסכמה של תשובה, וכשהוא מחובר בתורה וחכמה ויראת שמים, ומכש"כ כשהתכונה
של האהבה האלהית פועמת בנפשו. וירצה את עצמו וינחם את נפשו הנהלאה, ויחזקה ככל
מיני חזוקים שבעולם, כי דבר ה' הוא "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי
אנחמכם". ואם ימצא בעצמו חטאים שבין אדם לחבירו וכחו חלש מלתקנם,
מ"מ אל יתיאש כלל מהתקנה הגדולה של התשובה, כי הרי העוונות שבין אדם למקום
ששב עליהם הרי הם נמחלים, וא"כ יש לדון שהחלקים הנשארים שלא תקן עדיין יהיו
בטלים ברוב מאחר שכבר נמחלו חלקים רבים מעונותיו ע"י תשובתו. ומ"מ אל
יניח ידו מלהזהר הרבה שלא להכשל בשום חטא שבן אדם לחברו, ולתקן כל מה שיוכל מהעבר
בדרך חכמה ואומץ רוח מאד, "הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש". אבל אל יפול
לבו עליו על החלקים שלא ספקה ידו לתקנם, כ"א יחזיק במעוז התורה ועבודת ד'
בכל לב בשמחה ביראה ובאהבה".
וכן בהמשך (ז*):
"להעמיק הרבה צריכים ביסוד התשובה, עד שאורה יאיר כל-כך עד שזכרון כל חטא
יעורר בו רגש שמחה עצומה, מפני הידיעה של הזכות הגדולה שמאירה בהם על ידי קדשת
התשובה, שהיא אור ד' הפועל בתקון העולם, יסוד הבריאה".
הרב קוק
(מאורות הראי"ה, ירח האיתנים עמ' נ"ט ד"ה "ובעלי
הרזין"): "בעלי הרזין צריכים להודיע לעולם, שהירידה שלו היא רק
חיצונית, אבל בפנים הכל מתעלה, ומימלא ההארה היא גדולה, ועצם הנשמות גדולות
הן... והתשובה בזמן הזה היא תמיד תשובה עילאה, תשובה מאהבה שהזדונות נעשים
זכויות גמורות, והחטא אינו יכול לפגום כל כך כבדורות ראשונים מפני רוב הביסום של
העולם, ושפע הרחמים והחסדים שזורחים עליו".
אריז"ל (שער הגלגולים הקדמה לח): "כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצות
גדולות שבדורות אחרים כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ, מש"כ
בדורות ראשונים".
תשובתו של הרב יוסף משאש (אוצה״מ ח״ג
עמ׳ קכו/ז) לרב אחד שדיבר קשות על עם ישראל והמליץ בעד שיטה ״אגרסיבית״ של חינוך
וחזרה בתשובה: ״קראתי את מכתבו והנה הוא מלא רעיונות של
פחדים וקריאה לייסורים, חדשים לבקרים, על מעשה בני אדם אשר לא טובים. דרך זו, לא
בלבד שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, אלא להיפך! תשים מועקה בכל
אברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שיגעון, ויגרום נזק
לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו. אך בזאת האדם במסגרת ביתו
תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, לא לעשות כמעשיהם אשר לא טובים ח״ו, רק לנהוג בהם
מנהג דרך ארץ, להקדים להם שלום ולקבל את כולם בסבר פנים יפות. לכל בר ישראל, יהיה
מי שיהיה, דתי או חילוני, ואם ראית אדם מישראל עושה מצווה, תשמח בו מאוד מאוד, כי
זה אלפי שנים שאנחנו נתונים בגלות מרה ואכזרית ומעורבים תערובת גדולה ומסובכים
בתוך תוכם של אומות העולם בכל מין מלאכה ומסחר ובכל מין חכמה ומדע, וכל לימודנו רק
בבתי ספריהם וכו״׳.
[1] אם הבנים שמחה (עמ' קפה') - בקבלת עמ"י את
מצות ארץ ישראל זה כבר נקרא שחזרו בתשובה והם צדיקים גמורים. (דוגמא על כך שחייבים
להסתכל אחרת בעקבות אור הישועה הזרוחה ולא חייבים ייסורים כשהמשיח יבוא כי זה נקרא
שעמ"י חזרו בתשובה, אבל אם לא מסתכלים על התהליכים של עמ"י בדורות
האחרונים נשארים עם ההפחדות של הגלות...].
הרב קוק
(יש לך כנפי רוח עמ' שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על
כן ההדרכה של עם ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת
הענש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות".
[2] איגרות רמח"ל (אגרת ט"ו, רמח"ל
לרב"ך, כל זמן וההארה שלו): "אמנם, ליקר נפש כ"ת אשר יקרה מאד,
מוכרח אני לגלות לו מסתרי אלקים, כאשר הורשיתי וכאשר יוכל המכתב שאת. ויראה ויבין
עין שכלו היקר והטהור עומק הדברים, אשר עמקו מחשבות ה'.
השתלשלות
החכמה אחרי החרבן - כאשר פתוח לרוחה היה פתח ההשפעה בהיות בית המקדש קיים, כן נסתם
בזמן חרבנו, ולקח הס"א כח ככח אשר לקחה על פי חטאי אבותינו אשר חטאו. ומאותה
השעה - גלגולי דברים נתגלגלו למעלה, לפי המדרגות הצריכות להתקן. וכל יום מאור
חדש הוא, ולפי טבע המאור ההוא, ולפי הפגם הנפגם בו, ולפי התיקון הפרטי הצריך לו,
כך נמשכו דברים למטה בעולם הזה. וכמה תיקונים נתקנו לישראל בזמן גלותם, הלא
המה תיקון המשנה, תיקון הגמרא, תיקון המדרשים, שכולם הם תיקונים פרטים, כולם
צריכים איש בזמנו דוקא, והם נעשים בזמן שבו הגיעה להאיר מדרגה אחת, שבה תלוי
התיקון ההוא ליתקן...
ועתה
ברצות ה' להיטיב לעמו רצה לגלות עוד אורה חדשה מבחינת הזוהר גם כן, שהוא מהארת
הטפה כנ"ל. והוא בחסדו בחר בי. ומה אומר בזה, אם על הכנתי ידרוש? הן אמת, שרק
חסד ה' עשה זאת, ולא כהכנתי. אך האמת הוא, כי שנים שקדתי על ענין היחודים ליחד
יחודים, כמעט בכל רביע שעה יחוד אחד, כאשר אני מתמיד גם עתה ת"ל. וגם ראיתי
לעמוד בטהרה. אך תעניות לא עשיתי הרבה, כי אם זאת היתה לי - התמדת היחודים. ושרש
הכל - הארת המדרגה אשר שלטה בזמן ההוא, ולקח הקב"ה אותי לכלי כאשר חפץ...".
