יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

פרשת נח - המבול כמקוה

המבול כמקוה


בראשית (ו,יב): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״.

שואל מהר"י קארולמה היה צריך מבול שישטוף את כל העולם? מספיק קצת מים בשביל להרוג את כולם?

בבית חולים ותיק, שנוסד לפני כמה דורות, הבחינו הרופאים בתופעה מוזרה המתרחשת בין כתלי בית החולים, וגם הבכירים שבהם לא ידעו לתת לה הסבר וטעם.

חולים שהגיעו לבית החולים עם סימפטום של מחלה מסויימת, וברישומים אף נכתב במפורש שהאישפוז היה בשל אותה מחלה, נתקפו - במהלך שהותם בבית החולים - במחלות אחרות, שלא חלו בהן מעולם. התופעה התרחשה ללא כל סיבה הגיונית, גם כאשר בבית החולים לא היה אף חולה שהיה נגוע באותן מחלות' ותהום כל העיר. במשך תקופה ארוכה ניסו הרופאים לעמול על חקר התופעה, ולא עלתה בידם. למקום הובאו פרופסורים גדולים ובעלי-שם, וגם הם לא הצליחו לאתר את מקור המחלות.

רק לאחר חדשים רבים של עבודת-צוות מייגעת, שבמהלכה חקרו ובדקו את התופעה המשונה לאורך ולרוחב, הגיעו החוקרים לידי מסקנה שיש בה לקח מאלף לפרשתנו. הואיל ובית החולים עומד על תילו מזה כמה דורות, ובמשך השנים אושפזו בו חולים לאין-מספר שהיו נגועים בחיידקים רבים, והיות וקירותיו עשויים מעצים עבים, נבלעו חיידקי המחלות בכתלים, והדביקו את החולים שאושפזו.

לאחר שהסיבה אומתה, המליצו החוקרים להרוס ולנתץ את הבית כולו, על עציו ואבניו, להוציאם חוצה לעיר ולשרפם, ולבנות את בית החולים מחדש. ואכן, לאחר שיושמו המסקנות, פסקה התופעה.

המדרש (רבה, פרשה כ״ח פסקה ח׳) מספר שהכל קלקלו מעשיהן בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס, ויש מי שאומר שאף הארץ זנתה, שהיו זורעים לה חטים והיתה מוציאה דבר אחר.

אבל איך אפשר לומר על בעלי חיים ש'קלקלו', וכי הם בעלי בחירה, אלא, אכן הם אינם אשמים בזה אלא שבמציאות, גם הם נדבקו מרוח הטומאה שהשתררה בעולם באותה תקופה, וכמו החולים שנדבקו בחיידקים שנותרו בתוך הכתלים.

לכן היה צריך לשטוף את האויר של העולם מהעבירות של האנושות שזיהמו אותו.

לכל יהודי יש כח של פצצת אטום ביד שלו ויכול לאדות את כל העולם אם יעשה עבירות כי הוא מטמא את עצמו ואת כל העולם.

כיון שמידה טובה מרובה פי חמש מאות ממידת פורענות, הרי שהאדם יכול לגרום טובה עצומה לעולם ולטהר את כולו אם מטהר את מעשיו ומחשבותיו.

כמו שכתוב שכשקוראים את הזוה"ק מטהרים את האויר של העולם, וכמו שכותב רשב"י שהזהר הקדוש הוא התיבת נח שמצילה מעקבתא דמשיחא את כל מי שנכנס אליה.

פרשת נח - עולם חסד יבנה

עולם חסד יבנה


אישה אחת אומרת לשכנה שלה: "את נראית מאוד יפה היום". 
אומרת השכנה: "חבל שאני לא יכולה להגיד אותו דבר עלייך..." 
אומרת האישה: "למה את לא יכולה להגיד? תשקרי כמוני...".

רמח"ל (דעת תבונות פו'): "אם תדקדק דקדוק עמוק על בניין האדם הנה מלבד הגוף הגשמי והנשמה הרוחנית נמצא דבר אחד מהתחברות שניהם והוא זיו הפנים שבו משתנה החי מן המת. והחולה פניו רעות. ומחשבת הלב ניכרת בו: פנים שוחקות, פנים זועפות, פנים מסבירות".

בראשית (ט,י): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם".

בבא מציעא (נח:): "המלבין פני חבירו הרי הוא כשופך דמים".

המהר"ל (נתיבות עולם נתיב אהבת ריע א'): "והוא ענין פנימי שמכבה אור הפנים שהוא האדם כמו שמכבה את הנר".

כל פעם שאתה ח"ו מעליב את החבר שלך והוא מחויר זה רצח!
יוצא מזה שכל פעם שאתה אומר לו מילה טובה או מחמאה אתה עושה לו החיאה אתה נותן לו חיים!!!

אין חסד גדול מזה!!!

מספרים שהיה קמצן שהגיע לביתו, ואישתו אמרה לו שהעוף מקולקל וצריך לזרוק אותו. "לזרוק?" מזדעזע הקמצן, "אפשר לתת לשכן העני שלא ראה עוף כבר הרבה זמן".
העני אכל בשמחה, ומיד אושפז בבית חולים!
בבוקר שמע הקמצן שהעני בבית החולים, והלך לבקר אותו ולקיים מצוות ביקור חולים.
בלילה נפטר העני, ולמחרת התקיימה ההלויה, לאחר שחזר מהלוויה אמר הקמצן לאשתו: "נו? ואת רצית לזרוק את העוף? ארבע מצוות קיימנו בעזרתו: מתן בסתר, ביקור חולים, הלווית המת, וגם ניחום אבלים... כזה עוף לזרוק?!"

כתוב "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה"

הבניה של העולם היא ע"י עשיית חסד!

עשיר מכובד נוסע ברכבו המפואר וברמזור הוא רואה קבצן אוכל עשב מהכיכר בצומת. הוא פותח את החלון ושואל אותו מה פשר מעשיו. מסביר לו הקבצן שהוא כל כך עני עד שהברירה לחיות היא לאכול עשב. 
העשיר המכובד נסער מהסיפור העצוב ומזמין את הקבצן לביתו. הקבצן מספר שיש לו גם אישה ושני ילדים והעשיר אומר לו: "הבא גם אותם!" 
במהלך הנסיעה, אומר הקבצן: "אנחנו מודים לך מאוד!" 
עונה לו העשיר: "אני שמח לעשות זאת. אתם תאהבו את התנאים החדשים, העשב אצלי בגינה מגיע לגובה חצי מטר..."

כותב הסבא מקלם[1]: "בשעתו, כשעולם שלם חרב ונח ובניו נבחרו ליסד עולם חדש, באיזו זכות נבחרו ומה נדרשו לעשות? נדרשו לשרת שנה שלמה את כל החיות והבהמות העופות והרמשים, הזוחלים והמעופפים כי; "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" ('תהלים' פט ג). אין זכות ואין חובה נעלים יותר מעשיית חסד ומהטבה לזולת. ודרגות דרגות יש; נח היטיב לבעלי חיים, אברהם אבינו הטיב לנכרים, משה רבנו יצא אל אחיו וראה בסבלותם והטה שכם לעזור לכל אחד. אבל העיקר; להטיב ולשרת ולעזור ככל היכולת"...


לפני שנים, האנתרופולוגית מרגרט מיד נשאלה על ידי סטודנטית מה היא רואה כסימן הציוויליזציה הראשון בתרבות?

התלמידה ציפתה ממיד לדבר על קרסי דגים או כלי חרס או אבני משחזת. אבל לא.

מיד אמרה שהסימן הראשון לציוויליזציה בתרבות עתיקה הוא עצם ירך שנשברה ואז נרפאה
מיד הסבירה שבעולם החי, אם שברת את הרגל שלך, אתה מת. אתה לא יכול לברוח מסכנה, להגיע לנהר כדי לשתות, או לצוד מזון. אתה הופך להיות מזון לחיות אחרות. אף חיה לא שורדת רגל שבורה מספיק זמן כדי שהעצם תחלים.

עצם ירך שבורה שהחלימה היא עדות לכך שמישהו לקח זמן להישאר עם מי שנפל, קשר את הפצע, נשא את האדם למקום בטוח וטיפל באדם עד להחלמתו.

"עזרה למישהו אחר בתקופה קשה היא המקום בו מתחילה הציוויליזציה", אמרה מיד.
אנו במיטבנו כאשר אנו עוזרים לאחר.
היו מתורבתים, עזרו לאחרים.
(אירה ביוק)



-----
[1] מזה עשרות בשנים היה הסבא מקלם חולה במחלת לב קשה ומיסרת שכילתה את כחותיו, אמנם הוא לא נכנע. המשיך לשמור על סדר יום קפדני; ישן היה שעתים וחצי ביממה, כשהוא מקיץ בכל חצי שעה כדי שלא לטעום טעם מיתה. לומד היה שתים עשרה שעות רצופות בעמידה. סיפרו שהתקין לעצמו עמוד, 'סטנדר' בלי מסמרים, רופף, שעליו הניח את הספר כדי שאם ישען עליו יתמוטט ויקרוס. הרופאים ציוו עליו דיאטה קפדנית וקבעו שבדרך הטבע לא יכול היה לחיות. לא אחת נאלץ להפסיק את תפילתו אף את תפילת העמידה כדי לסעוד את לבו. תוך כדי שיחת מוסר פורץ היה שטף דם מגרונו, ממתין היה כמה דקות וממשיך בשיחה, לאחריה היה נופל באפיסת כחות. את מכתבי ההדרכה שכתב לתלמידיו (קובצו בספרי 'חכמה ומוסר', 'אור רש"ז ו'כתבי הסבא מקלם') כתב פסקאות פסקאות כי לא יכול היה לכתבם ברצף אחד. ומחלתו הלכה והחמירה ובשנתו האחרונה, כאשר כל צעד כרוך היה ביסורים וכל פעולה בקשיים ומאמצים, נשלח רבי ירוחם ללמוד מפיו והגיע לבית המדרש. בכל בית מדרש יש כיור בכניסה לנטילת ידים שלפני התפילה ובאותם ימים לא היו מים בברזים ולא היה כיור לניקוזם. נוטלים היו ידים מן החבית לתוך גיגית. כשנכנס רבי ירוחם למבוא בית המדרש ראה מולו את ה'סבא' הנערץ חולה הלב בשנות השמונים לחייו נושא את הגיגית המלאה והכבדה כדי לשפכה. מיהר והושיט ידיו לנטלה מידו והתחיל את לימודו בקלם בשגיאה נוראה. הסבא נתן בו מבטו ואמר: "מי אתה שתעז ליטול ממני את הזכות העצומה לשרת את באי בית המדרש"?! משכילה מלאכתו ושפך את המים, קידם את פני רבי ירוחם בשלום ואמר לו את הרעיון הזה.

פרשת נח - כח התפילה

כח התפילה


מבול - שואה איומה על כל העולם . מי אשם במבול ? האם היה ניתן למנוע אסון עולמי זה ?

לכאורה התשובה פשוטה – ברור שאנשי דור המבול הרשעים שידם מלאה חמס הם האשמים והם גם יכלו למנוע את המבול אם היו מטיבים את דרכם כמו שאנשי נינוה ע"י תשובתם ביטלו את הגזירה להפוך את עירם.

אך בזוהר הקדוש כתוב משהו אחר (מדרש הנעלם פרשת נח מאמר - נח לא בקש רחמים על העולם): "מה השיב הקב"ה לנח כשיצא מן התיבה וראה כל העולם חרב והתחיל לבכות עליו ואמר רבש"ע נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך השיבו הקב"ה רעיא שטיא כען אמרת דא ולא בזמנא דאמרית לך בלישנא רכיכא דכתיב עשה לך תבת עצי גופר כו' ואני הנני מביא את המבול כו' לשחת כל בשר כו' ויאמר ה' לנח כו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה כולי האי אתעכבית עמך ואמרית לך בדיל דתבעי רחמין על עלמא ומכדין דשמעת דתשתיזיב את בתיבותא לא עאל בלבך בישותא דעלמא ועבדת תיבותא ואשתזבתא וכען דאתאביד עלמא פתחית פומך למללא קדמי בעיין ותחנונין".

הזוה"ק מגלה לנו סוד גדול – גם כשהמצב נראה אבוד וגם כשנגזרה כבר גזירה איומה – ע"י תפילה ניתן לשנות את הגזירה – זו כוחה של תפילה להעביר את רוע הגזירה.

כל מטרת הדיבור של ה' לנח לבנות תיבה אינה בשביל שנח ינצל אלא בשביל שיתעורר להתפלל ובכך יציל את העולם.

בהמשך הזוה"ק (א' סז:) משווה בין משה לאחר חטא העגל לבין נח, והביקורת על נח גדלה אף יותר: "ת"ח מה בין משה לשאר בני עלמא? בשעתא דא"ל קודשא בריך הוא למשה (שמות ל"ב) ועתה הניחה לי וגו', ואעשה אותך לגוי גדול וגו', מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני, השתא יימרון כל אינון בני עלמא דאנא קטלית לון לישראל כמה דעבד נח דכיון דאמר ליה קודשא בריך הוא דישזיב ליה בתיבותא (כמה דאתמר) דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו', וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה ואני הנני מקים את בריתי וגו' ובאת אל התיבה כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה כמה דאת אמר (ישעיה נ"ד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח, אמר משה השתא יימרון בני עלמא דאנא קטילת לון בגין דאמר לי ואעשה אותך לגוי גדול השתא טב לי דאימות ולא ישתצון ישראל, מיד ויחל משה את פני יי' אלהיו, בעא רחמין עלייהו ואתער רחמי על עלמא".

לא רק ביקורת על נח שלא התפלל, אלא האשמה מפורשת שהוא האשם במבול ובגללו אבד העולם – עד כדי כך !!!

בגלל שכוחה של התפילה כל כך גדול ויכול להציל ממילא מי שלא משתמש בכח זה אשמתו כבדה מאוד, ולכן הנביא קורא למבול "מי נח" – הוא האשם – לא פחות ולא יותר !!!

מנין למד משה שניתן ע"י תפילה להציל במצב כזה קשה?

הקב"ה בעצמו רומז לו (ברכות לב.): "וידבר ה' אל משה לך רד (שמות לב), מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו - אתה למה לי? מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר. וכיון שאמר: הרף ממני ואשמידם (דברים ט), אמר משה: דבר זה תלוי בי - מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים. משל, למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר לו דבר. אמר המלך: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך! אמר: דבר זה תלוי בי - מיד עמד והצילו. 'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו' - אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו; מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".

"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" "הרף ממני ואשמידם" – כמו שילדים רבים וזה שרוצה להרביץ אומר – תחזיק אותי שאני לא אהרוג אותו. 

מכאן למד משה שע"י תפילה ניתן להעביר את רוע הגזירה.

כותב האריז"ל שמשה רבינו הוא גלגול של נח – והדבר מובן שיש כאן תיקון לחטאו של נח שדאג לעצמו להנצל ולא התפלל על דורו, ומשה מתפלל על דורו ובכך מציל אותו.

כך מסבירה הגמ' (מכות יא.) את המשנה שאמו של הכהן הגדול שולחת מתנות לרוצחים בשגגה היושבים בעיר מקלט כדי שלא יתפללו על הכהן הגדול שימות שהרי האם יוצאים מעיר המקלט לאחר מות הכהן הגדול, ולכאורה מה זה משנה אם יתפללו שימות והרי אם הכהן הגדול לא צריך למות אז הוא לא ימות ?

מסבירה הגמ' שיש אשמה לכהן הגדול בכך שנגרם הרצח בשגגה – שהיה לו לבקש על בני דורו ולא ביקש.

מביאה הגמ' סיפור על רבי יהושע בן לוי שאליהו הנביא היה בא כל יום ללמוד איתו, ופעם אחת קרה ששלשה ימים לא בא בגלל שאריה טרף אדם במרחק שלש פרסות מביתו של ריב"ל – לכאורה מה אשם בכך ריב"ל ? אלא שבאו ללמדנו שאם היה מתפלל יותר טוב גם אסון כזה לא היה קורה – כוחה של תפילה.

כך גם הגמ' בברכות מספרת על ישעיהו שמנבא לחזקיהו שימות בעוה"ז ובעוה"ב על כך שלא עסק בפריה ורביה – וכשחזקיהו רוצה לחזור בתשובה אומר לו ישעיה שכבר נגזרה גזרה – על כך מגיב חזקיהו המלך (ברכות י.): "אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ... מיד (ישעיהו ל"ח): ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. מאי קיר? אמר רבי שמעון בן לקיש: מקירות לבו".

לעיתים הקב"ה שולח את הצרה בשביל שהאדם יתפלל – כמו שחז"ל מלמדים אותנו על האמהות שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים ולפיכך עשה את האמהות עקרות – שאין כאן עונש על חטא כל שהוא והתפילה היא אמצעי להעביר את הצרה – אלא ההפך – הצרה היא האמצעי לגרום לאדם להתפלל מקירות ליבו – הקב"ה מרוב אהבתו לבניו רוצה בקירבתם וקירבה זו מושגת ע"י תפילה מעומקא דליבא – וזו עיקר מטרת התפילה לגרום לאדם להתקרב לבורא העולם ולחוש בקירבתו, אלא שאנו לפעמים מרוב השיגרה שבתפילה לא כ"כ מתכוונים בתפילה ולכן לא משיגים את מטרת התפילה, ולכן הקב"ה מכניס את האדם למצוקה ברוב אהבתו וברצונו בקירבתו ואז האדם מתעורר להתפלל מכל הלב.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: