חודש אדר - תמיד בשמחה! אבל איך???

תמיד בשמחה! אבל איך???

פורים העצוב (אסתר קל): "תקעתי בחצוצרה והלכתי לחפש את השמחה ברחובות. אנשים אמרו כי ראו אותה בפינה השלישית מימין. הצטרפו אלי עוד אנשים והלכנו כולנו חבורה גדולה ושותקת. הגענו למקום ואמרו לנו שחבל, הפסדנו, רק לפני כמה דקות עברה כאן השמחה אבל לא התעכבה, היתה ממהרת מאוד. אם נצליח להגיע אל הרחבה מעבר לשני הרחובות נמצאנה, שם היא בעיצומה. אוהו! עכשיו הלכנו המון רב, בהולים ודחוקים בצעד מהיר. הגענו ולא היה דבר. טעות... אחדים אמרו שהלכה לדיזינגוף. כן,  תמיד היא בדיזינגוף. ואחדים אמרו שהלכה לירקון ומשם שטה כנראה בסירות לעבר השני ומי יודע מתי תשוב.

האנשים היו נרגזים מאוד ולא ידעו להיכן לפנות, על כן דחקו וצעקו...

חבורה קטנה של אנשים, שהצטרפו יחד העבירו בסוד, מאוזן לאוזן, שעוזבים הכל והולכים לליפשיצים... כן, לליפשיצים! שם שמח! מה פתאום ברחובות?

אצל הליפשיצים היה אור אדום קטן וטנגו איטי, והאנשים הקישו כוסיות, כדי להתעורר ולהתחמם... ואדון ליפשיץ אמר כל הזמן: "מה אתם יושבים, בואו נעשה שמח..." מישהו מהחבורה הקטנה העביר בסוד, מאוזן לאוזן, שזה לא פה... מסתלקים... הולכים להוברמנים... שם תמיד עד דלא ידע, ועד הבוקר..."

...   והילד שלי פרץ הביתה בצהריים, פרוע, מזוהם, החולצה בחוץ ומה יהיה הסוף שלו, ואיך, אלוהים, צומחים בני אדם של ממש מכאלה, "וכמה פעמים אמרתי לך שלא לסחוב את תיק האוכל על הארץ... ולמה לא ניקית את הנעליים כשנכנסת..." – והוא בפנים מלוכלכות, בעיניים נוצצות מושיט לי פרח שקטף למעני במשיכה, מגדר אחת, בדרך מבית הספר, מושיט לי ואומר בכל הלב: "בשבילך!" – ופתאום ראיתי שהגיע האביב...".

דוד המלך מצוה אותנו - "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה" וכך פסקו הגמרא, והרמב"ם והאריז"ל והבעש"ט...

אבל איך מגיעים לשמחה?

א. תתחבר לנשמה! כותב הרב קוק שהשמחה היא המצב התדירי של הנפש! כשאתה על התדר הנכון אתה שמח! וזה טבעי זה לא מעייף, הריקודים בחתונה נראים מעייפים רק אם אתה לא בפנים!

אם אדם עושה דברים המתאימים לנשמה שלו: עבודת ה' על פי מהותו האישית, לימוד שהוא אוהב, תחביבים, וכמובן מצוות (האוכל העיקרי של הנשמה...) – אז הוא מתחבר לשורשו ומקבל שמחה אמיתית פנימית!

ב.  לקשור את המפסק על ON! לקבל על עצמך בקבלת עול מוחלטת שאתה שמח! לא שמחה כתוצאה ממשהו חיצוני שמעייף ונמאס בסוף אלא ממשהו פנימי כשהכפתור דלוק! ואז אתה לא צריך משהו חיצוני שידליק אותך! חתן נורמאלי ששמח שהוא מתחתן לא צריך אף אחד שיצחיק אותו! מי שנמצא בדיכאון לא יעזור לו שום דבר שיצחיק אותו מבחוץ כי המפסק שלו כרגע על off (עד שהוא יחליט לצאת מזה בעצמו...), ככה אתה צריך להיות בשמחה!!! בלי וויכוחים עם העצב בלי מלחמות בלי הסברים רק להחליט לצאת מזה!

'המשחק' (מתוך "פוליאנה"): ננסי איבדה את הסבלנות. "בואי מהר", משכה בידה, "יש לי עוד המון עבודה במטבח"

"אני אעזור לך", אמרה פוליאנה.

"בשום אופן!" נבהלה ננסי, "ואת גם רעבה, כי שכחת לבוא לארוחת הערב. כעת תצטרכי להסתפק בלחם וחלב, במטבח".

"נהדר!" אמרה פוליאנה, "אני שמחה. אני אוהבת לשבת במטבח ואני נורא אוהבת לחם וחלב!"

"מה את כל כך שמחה על כל דבר?" אמרה ננסי שנזכרה איך קבלה פוליאנה בשמחה את החדר הקטן בעליית הגג.

"זה המשחק", אמרה פוליאנה, "אבא לימד אותי, מזמן. זה היה בגלל הקביים שקיבלתי במתנה, במקום הבובות שביקשתי".

"אני לא מבינה שום דבר", אמרה ננסי, "מה יש פה לשחק?"

"המשחק הוא לדעת לשמוח בכל דבר, גם אם הוא לא משמח", אמרה פוליאנה בהתלהבות, "אני רציתי בזה וקיבלתי במקום קביים, אז אבא אמר שאני צריכה לשמוח שאני לא זקוקה לקביים, וזאת באמת שמחה מאד גדולה, את לא חושבת?"

ננסי התבוננה בפניה של הילדה המשולהבת ודמעות עלו בעיניה.

"ומה יש לך לשמוח על חדר קטן ומוזנח בקצה הבית המפואר?", שאלה ברוגז.

"אני שמחה שבכל פעם שאני יוצאת מהחדר שלי, אני מתרגשת מחדש מהדברים היפים שיש בבית, כי אם בחדר שלי היו וילונות ותמונות ושטיחים יפים, הייתי מתרגלת ולא מתרגשת, את מבינה?"

ננסי לא הצליחה לומר מילה ורק הניעה בראשה.

ג. לשמוח בחלקך - "איזהו עשיר? השמח בחלקו!" – אדם שלא רודף אחרי דברים, אלא מסתפק במה שיש לו, לא יוכל להתאכזב אף פעם.

פעם באישון לילה הגיע רבה של אניפולי לביתו של ר' זושא ושאלו: "כיצד יתכן שלי יש הכל ואני תמיד כועס ועצוב, ולך אין כלום ואתה תמיד מאושר?"

ענה לו ר' זושא: "בוא ניקח לדוגמא את החתונה שהיתה אתמול לגביר העיירה: השמש בא להזמין אותך, הסתכלת ברשימת המוזמנים וראית שאתה רק במקום החמישי – כעסת והחלטת ללמד אותם לקח ולבוא באיחור של שעה לחתונה, חשבת לעצמך: 'נראה אם הם לא צריכים אותי!'.

ואני, לעומתך, כשהשמש הגיע אליי והזמין אותי, ראיתי שאני מקום מאתיים שמונים ושמונה – התלהבתי! מדוע זכיתי שהגביר יזמין אותי לחתונתו? מה הוא חייב לי? כך אני הלכתי לישון שמח ואתה עצוב ועצבני.

למחרת, אני הגעתי בשמחה בזמן לחתונה, וראו שאתה מתעכב אז ביקשו ממני לערוך את סדר הקידושין – התפעלתי! במה זכיתי? מי אני בכלל? אבל הפצירו מאוד ולא סירבתי!

כך הושיבו אותי בראש שולחן הכבוד, כי אני ערכתי את הקידושין, וכשבאת אתה, לא רק שהתאכזבת וכעסת על כך שלא חיכו לך, אלא אף לא היה לך מקום לשבת בו.

כשהגיע האוכל אני אכלתי בשמחה, במקום כל השבוע שלא אכלתי. ואתה כעסת ולאות מחאה לא אכלת. וכך יצא שאני חזרתי הביתה שבע ומאושר ואתה חזרת רעב וממורמר...".

התורה מצווה אותנו לשמוח כל יום ויום במה שיש לנו - "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ"!

כשהיו באים לרב אליהו זצ"ל עם שאלות על נשים שלא זכו להתחתן או לא לפרנסה. הוא היה שואל האם אמרתם תודה לקב"ה על הטובות שקיבלתם ממנו? היה מקרה של ישוב שכמה בנות הגיעו לבגרות ולא זכו לשידוך. הרב ידע להכיר את שורש הבעיה ושאל אותם האם עשו מסיבת הודיה על לידתם של הבנות כשנולדו. ענו ההורים ואמרו שלא עשו, או שעשו משהו פשוט מידי.

אמר להם הרב שיעשו שמחת הודיה על הלידה של הילדות שעכשיו הן בנות עשרים או שלושים, ויזכו לשידוך הגון. עשו מסיבת הודיה על הלידה זו ואחר כך זכו רובן לשידוכים הגונים. כך גם היה הרב ז"ל אומר על מי שלא עשה חנוכת בית. שזה הודאה לה' על מה שיש לנו.

אומר שלמה המלך - "אהב כסף לא ישבע כסף..." – הרודף אחרי תענוגות העולם לעולם לא יהיה מאושר... ולעומתו השמח בחלקו יהיה מאושר תמיד!!

ר' נחמן מברסלב ("מעשה בחכם ותם"): "מנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד והיה רק מלא שמחה תמיד, והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים.

והיה אומר לאשתו: אשתי, תני לי לאכול! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל.

אחר כך היה אומר: תני לי הרוטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרטב הזה!

וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם והוא היה מתענג מאד מזה, ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.

וכן היה מצוה: אשתי, תני לי שכר לשתות! ונתנה לו מים, והיה משבח כמה יפה השכר הזה. תני לי דבש! ונתנה לו מים והיה משבח גם כן כנ"ל. תני לי יין וכו' כיוצא בזה! ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאלו הוא שותה אותה ממש.

וכן במלבושים היה להם בשותפות, לו ולאשתו מעיל פשוט אחד וכשהיה צריך ללבוש המעיל הפשוט, כגון לילך לשוק, היה אומר: אשתי, תני לי המעיל הפשוט! והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש מעיל עליון [בגד מכובד יותר] לילך בין אנשים היה אומר: אשתי, תני לי המעיל עליון! והיתה נותנת לו המעיל הפשוט, והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה המעיל עליון הזה! כשהיה צריך לקפוטה [בגד מכובד עוד יותר], כגון לילך לבית הכנסת היה מצוה ואומר: אשתי, תני לי הקפוטה! והיתה נותנת לו המעיל הפשוט, והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקפוטה הזה! וכן כשהיה צריך ללבוש יופא [בגד מכובד עוד יותר], היתה נותנת לו גם כן המעיל הפשוט, והיה משבח ומתענג גם כן: כמה יפה ונאה היופא הזאת כנ"ל, וכן בכיוצא בזה. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד.

כשהיה גומר המנעל ומן הסתם היה לו שלש קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו. והיה אומר: אשתי כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וסוכר המנעל הזה!

והיתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שאר סנדלרים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק זהוב וחצי? השיב לה: מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד".

ד. לחייך בכח - "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

לעשות דברים שהם רק ביטויים חיצוניים לשמחה, אך בהמשך הם יבטאו שמחה אמיתית, כמו שכותב הזוהר הקדוש (תצוה קפד:) שכאשר אדם יפגין שמחה מלמטה – יראו לו שמחה מלמעלה.

כתב ר' נחמן בספר 'הכסא הריק': הקב"ה מסתכל על ברואיו בשעה ששואלים אותם לשלומם:

אם האדם עונה: "מה נעשה? יש צרות, המצב נראה לא טוב...", עונה הקב"ה: "נראה לך שזה לא טוב? עכשיו תראה מה זה לא טוב! (ל"ע!)"

אך אם האדם עונה: "ב"ה הכל טוב", הקב"ה עונה: "זה נראה לך טוב? בוא תראה מה זה טוב באמת!".

"צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא" (ליקוטי מוהר"ן).

ה. שאיפות מציאותיות - "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם", למה המים הגנובים יותר מתוקים ממים רגילים, ומדוע לחם הסתרים יותר ינעם (יש להם את אותם רכיבים...)?

אצל הגנב ההנאה היא לא מהלחם והמים, אלא ממילוי השאיפה שלו להצליח לגנוב והתגברותו על המכשולים בביצוע משימה זו, וככל שהמשימה תהיה יותר קשה כך המים יהיו יותר מתוקים אם הגנב יצליח לממש את שאיפתו.

כך אצל האדם, ההנאה, בין גשמית בין רוחנית מגיעה ממילוי השאיפה ולא מהדבר עצמו.

לכן חשוב מאוד לשאוף לדברים ברי השגה! לא לתכנן ליום רגיל משימות לא שפויות ואז להיות עצובים שלא הספקנו... הרי מה שהספקת היה בדיוק! מה שה' תכנן לך אתמול לתוכנית של היום...

ו. התבוננות ('מחשבה' אותיות 'בשמחה') – החיים שלך מתרחשים איפשהו שם למעלה על גבי הדובדבן שנח על הקצפת!!! אז מה אתה עצוב?!?!?!?

אם היית אחרי תאונה ח"ו בשיקום ובית לוינשטיין ואורטופדים וכו' ל"ע, ביום הראשון שאתה תקום על הרגליים כל המחלקה תשמח ותמחא לך כפיים! אז תפתח את העיניים ותעמוד על הרגליים ותשמח!

יש לך עיניים, תחשוב שאתה ח"ו עיוור ועכשיו עברת ניתוח שהחזיר לך את הראיה... הנה תסתכל מסביב!!!

ז. אמונה - העצבות נובעת מהכעס, והכעס נובע מגאווה  - ששורשם היא נטיית האדם לראות את עצמו במרכז העולם, ויוצא מזה שהאדם עצוב / כועס ח"ו על דבר שנעשה ברצון הבורא...

"ברוח הקודש היתה שרה מצויינת יותר מאברהם אבינו... דאין רוח הקודש חל אלא מתוך שמחה של מצוה. ושרה זה צדקתה להפליא שהיתה באמונתה בבטחון חזק מאד נעלה... על כן לא נתעצבה בכל ימי חייה, והיתה שקועה ברוח הקודש" (הנצי"ב).

ח. ניגון - טוב שהאדם ירגיל את עצמו לנגן איזה ניגון שיוכל להחיותו, כי הניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד מאוד, ויש לו כוח לעורר את האדם ולמושכו לה' - כי את מעלת הניגון אין לשער.

ט. נתינה - כל פעם שתיתן תתחבר לקדושה שהיא נותנות ולא לוקחת, תתחבר יותר לקב"ה שהוא המשפיע הכי לא לוקח בעולם! כמה שאתה יותר קרוב לקב"ה אתה יותר שמח! "עז וחדוה במקומו"!!!

כמעט בכל מקום שהתורה מזכירה את המצווה של השמחה, היא מזכירה חובה לשמח אחרים. "לגר ליתום ולאלמנה". "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם".

י. לשבץ נקודות של שמחה במשך היום – חשוב להתחיל את היום במשהו משמח, ואחר כך לשבץ במשך היום נקודות מובנות במערכת שמשמחות אותך... כמה שיותר נקודות כאלו הדיכאון בכלל לא יתחיל...

יא. תפילה לשמחה, בטחון עצמי, והודאה להשם (הרב שמואל אליהו שליט"א):

"אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ‏ בִּי יכולה לעלות לשמחה ואמונה ויכולה לרדת לעצבות ויאוש. יכולה לעלות ולהתעלות כמו הצדיקים הגדולים, מאירי הפנים וטובי הלב, ויודעת לרדת כשהיא לא ממלאת את תפקידה.

אנא ה' תן לי כח להאמין בנְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ‏ בִּי. תן לי להאמין בכוחות שנטעת בתוכי. עזרני למלא את תפקידי בעולם באהבה ובשמחה.

אנא ה'. תזכיר לי תמיד שאתה מאמין בי ואוהב אותי כאילו אני בן יחיד / בת יחידה שלך. שאדע כי אתה מתפלל עלי תמיד שאצא מהבלבול והיאוש. שאדבק תמיד בתקוה באמונה ובשמחה. שאצא משאול תחתיות לגבהי מרומים. שאשמח בנשמה הקדושה שלי ולא אשכיח אותה בדברים בטלים.

אנא ה', גלה לי אהבתך ומלא אותי שמחה וברכה. זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה. אמן ואמן".

טיפים לשמחה – לגזור ולשמור:

להתחבר לנשמה (עבודת ה', לימוד, תחביבים). קבלת עול (לקבל על עצמך להיות שמח). לשמוח בחלקך (זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!). לחייך בכח ("אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"). שאיפות מציאותיות (לתכנן משימות שפויות ולשמוח שהספקת). התבוננות (על הבריאות, על הילדים, על מעלתך כיהודי וכו'. מחשבה=בשמחה). אמונה (עצבות=כעס=גאווה=חוסר אמונה, למה לא עשו את רצוני או לא קרה מה שתכננתי). ניגון (טוב שהאדם ירגיל את עצמו לנגן איזה ניגון שיוכל להחיותו). נתינה (נתינה=קירבה לה'=שמחה). לשבץ נקודות של שמחה במשך היום (ככה העצבות לא מגיעה בכלל). תפילה!

חודש שבט - לנחם את עם ישראל

לנחם את עם ישראל

חודש שבט[1] בשמו מופיע בתנ״ך פעם אחת בספר זכריה (א,ז): ״בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר".

הנבואה שמקבל זכריה הנביא מלאה דברי ניחומים ורחמים: "וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה: וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים" (יב-יג).

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם: עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם" (טז-יז).

הרב מלמד אותנו, שבתקופתנו הנחמה היא החובה הגדולה והקדושה המוטלת על תלמידי חכמים וכל מי שדבק בדרכיהם.

מאמרי הראי׳׳ה (ב' עמ' רע"ט): "גדולה היא מצות תנחומי אבלים על צרת יחיד, קל וחומר על צרת הרבים. אבלה היא כל האומה בכללה על בניה הרבים שנפלו חללים, שהומתו בידי רשעים ערלי בשר וערלי לב, ולבה נשבר ונדכא. ואיך לא ננחמנה?".

עם ישראל עבר צרות רבות בגלות ורבים מישראל הומתו, הרב כתב את הדברים עוד לפני השואה הנוראה שחווינו בדורנו, כשם שקיימת מצוות ניחום אבלים לפרט כך בוודאי קיימת מצוות ניחום אבלים לציבור.

"מה הוא הנוחם, זה אנו צריכים ללמוד עלינו להתעלות מעל השפלות של נחמה של תפלות, ומכל שכן מנחמתא דגידופא של "מאי אפשר למיעבד", ולבוא עד אותו מצב הנפש, ממנו נוכל להרעיף טל של נחומי אמת".

"לנחם את ישראל, לדבר על לב ירושלים שכבר לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאיה, שכבר נרצה עוונה, זה נחשב זה כמה לצעד מסוכן מאד. לחנופה מזקת ומבלה עולם. אבל הנה הגיעו ימים, שאנו מוכרחים להתרומם דווקא אל אותו הגובה שממנו נוכל להגיע לזה. שנוכל בלא פחד של סכנה לאמר נחמה לישראל, לאמר לו שכבר לקח מיד ה' כפלים בכל חטאתיו וכי נרצה עוונו".

הנחמה השלמה היא שתמה מכסת הייסורים, נרצה עוונה של האומה ומעתה ה' יעריף עלינו רחמים.

בנחמה יודגש יסוד נוסף והוא המדרגה הרוחנית המהותית הגבוהה של עם ישראל: "אנחנו חייבים לנחם את ישראל, להודיע את השבח הכללי של כנסת ישראל, בייחוד בכללותה, להודיע את טהרת הנשמה ובריאותה המושרשת בקרבה", ובעקבות כך בוודאי תגיע הגאולה.

נחמת ישראל היא עכשיו חובתנו היותר גדולה וקדושה, חובת תלמידי חכמים צדיקים וקדושים וכל מי שהוא מרגיש בלבבו נטיה ללכת בדרכיהם.

בחודש שבט משה רבנו החל לומר את נאומי הפרידה שלו מעם ישראל שבמרכזם תוכחות קשות על מעשי העם בארבעים שנות הנדודים במדבר ואזהרות חמורות מפני התבוללות דתית ותרבותית בארץ ישראל, ודווקא בחודש זה מנבא זכריה נבואה שכולה רחמים ותנחומים.

הגאולה האחרונה שזכריה חשב שתהיה בבית שני ולא זכינו ונדחתה לבית שלישי, הרב מלמד אותנו שבמרכזה יש להעמיד את הרחמים והניחומים.

משמעות השם "שבט" הוא מכה (בלשון האכדית) יש אומרים שזה בגלל הגשם הכבד היורד בתקופה זו.

אחת הדעות בחז"ל שמחודש זה התחילו מכות מצרים: "יש אומרים כי משבט התחילו המכות למצריים, לפיכך נקרא שבט - שבט למצריים, חשוב עשר מכות לשמונה שבועות, ארבעה בחודש שבט, וארבעה באדר, ושנים בחצי ניסו, ובחמשה עשר בניסו יצאו" (פסיקתא זוטרתא שמות פרשת בא י' כד).

מאידך בט"ו בשבט מתחילה הפריחה בראש השנה לאילנות, סימו המבשר את הקרבה לאביב, חודש הגאולה.

תוכחותיו של משה רבינו התקיימו בנו במלואו, הכו אותנו בשבטים רבים ולא רק את המצרים.

בחודש זה אנו בארץ ישראל רואים את שיבת השכינה ברחמים גדולים כנבואת זכריה שמתממשת לעינינו.

---

[1] הרב ברונר.

פרשת וארא - מוות למחבלים

מוות למחבלים

מעשה צדיקים: בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס שריף – מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו אסר על היהודים.

לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.

ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה, מה לך אמי היקרה שאת בוכיה ?

סיפרה לו את עניין הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם: "אני אנקום את נקמת היהודי". מה עשה? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול: מי רוצה לקנות חרוזים ?

יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו, שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.

רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת ממחרוזת אחת, אמר לה "אם תיקחי את הפתק הזה ותזרקי אותו לבאר המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה".

הסכימה המשרתת לדבריו, לקחת את החרוזים. זרקה את הפתק הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו, ומשרתיו, שיחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מתו כולם יחד עם השריף.

המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.

אמרו השרים למלך, כי עניין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים יום.

הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את עניין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו, אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי על לא עוול בכפיו. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.

אמר רב העיר לרבי אברהם, יישר כוחך ששיברת את זרוע הרשע. והמשיך עוד לומר לו, עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות. א. כדי שלא יענישך המלך. ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי "המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה", ולכן עליך לקבל גלות, וה' יכפר את עוונך.

הלך הרב למלך ויאמר לו : "חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו". אמר המלך, גם שרי ויעצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי תנור החימום.

אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר.

על פי איזה מקורות התנהג כך רבי אברהם?

הרב שמואל אליהו - לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

המופתים הגדולים שה' עושה למצרים הם מכת בכורות והטְבעת המצרים בים סוף. לפניהם אומר ה' למשה: "לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

המופתים הללו הם נקמה במצרים על כל הרע שעשו לישראל בשנות השעבוד.

בלעדי הנקמה הזו - אין נחת לארץ. "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה לג).

בגללה אסור לחמול על רוצחים ולקחת כופר לנפשו. "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" (שם).

כך נצטווינו בספר בראשית (ט,ה-ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

שו"ת "חוות יאיר" (קמו): "מפורסם ושגור בפי כל שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח. ויש כמה ראיות לאמיתות הדבר ממעשים שהיו. גם מדברי רז"ל על מקראי קודש גבי קין, ודמי נבות ודם זכריה". לכן הנוקם נקרא "גואל הדם".

המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר לרחמנים

הסיבה המעשית לנקמה ברוצחים היא החיים. רחמים על רוצח מזמינים את המוות הבא שיבוא על ידי הרוצח ועל ידי רשעים אחרים שיאמצו את דרכו.

גאולתם של ישראל מתחילה במשה שמחסל את הרוצח המצרי שהכה איש עברי מאחיו וטומן אותו בחול.

הגמרא (סנהדרין נח:) לומדת מכאן הלכה: "אמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל - חייב מיתה. שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי'".

כך נפסק ברמב"ם "וגוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר: ויפן כה וכה ויך את המצרי" (הלכות חובל ומזיק ה,ג).

רוצח שאין לו עדים – מכניסים לכיפה

בגלל חשיבות החיים ובגלל הצורך הגדול להגן על החיים, לא מקלים על הרוצחים כהוא זה. ואם יש בעיה משפטית להעמיד את הרוצח לדין, מחפשים כל דרך על מנת לנקום את נקמת ההרוגים, שלא תימלא הארץ דמים.

מכאן באה ההלכה הבאה: "ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה (מקום סגור) ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן, ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי (וימותו)" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד,יא).

גואל הדם הוא ימית את הרוצח

בגלל הסכנה שבוויתור לרוצחים קבעה התורה מצווה לגאול את הדם ולהרוג את הרוצח. ואם אין לנרצח גואל – בית דין ממיתים את הרוצח בסייף.

כך כותב הרמב"ם: "מצוה ביד גואל הדם שנאמר 'גואל הדם הוא ימית את הרוצח'. וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם, בית דין ממיתין את הרוצח בסייף" (סנהדרין מה ע"ב. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ב).

גם כשבטלו דיני נפשות – לא בטלו דיני נקמה

למרות שבטלו דיני נפשות אחרי המעבר של הסנהדרין ממקומם בלשכת הגזית להר הבית (ע"ז ח:) – "דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו" וכו'. ולא רק בזה לא בטלה, אלא גם בדיני נקמה.

כן כתוב בתשובת "בית יוסף" (ב') שמותר גם בימינו ללכת בשבת חוץ לתחום לנקום נקמת אביו (כנה"ג).

והקשה ה"מגן אברהם" (שו ס"ק כט) למה מצוות נקמה יתירה שהתירו בגללה ללכת מחוץ לתחום בשבת (ראה משנ"ב שו ס"ק נח). וכנראה שה"בית יוסף" סבר כמו הרמב"ם, שמצוות נקמה היא מצווה גדולה ובניין עולם תלוי בה.

חשוב להדגיש כי ה"מגן אברהם" והמשנה ברורה מסופקים אם מותר לחלל שבת לצורך נקמה. אבל הם לא מסופקים בעיקר הדין שחובת הנקמה ברוצחים קיימת גם בימינו. וטעמא דמסתבר הוא, כי אם לא נעשה נקמה ברוצחים בימינו – מלאה הארץ חמס ולא נוכל לחיות בארץ.

מצוות נקמה – מדין גואל הדם

בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים ה,יח) כתב כי הלכה זאת היא פלא, "וכי היכן מצינו שיש בכלל מצווה לנקום?". ותירץ כי חובת נקמה בימינו היא כנראה מדין מצוות גואל הדם. שהתורה אומרת על גואל דם: "מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה, רֹצֵחַ הוּא: גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ" (במדבר לה,כא). והגמרא (סנהדרין מה:) דורשת על זה: "מצוה בגואל הדם. ומניין שאם אין לו גואל, שבית דין מעמידין לו גואל? שנאמר בְּפִגְעוֹ בוֹ, מכל מקום".

רמב"ם - גאולת דם גם בלי בית דין

לדעת הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה ד) גואל הדם יכול להרוג את הרוצח גם במקרים שבהם בית הדין לא יכול להורגו. "ומה יעשה זה (הרוצח)? ישב וישמור עצמו מגואל הדם, וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה". והקשה הראב"ד על הרמב"ם דלעיל: "ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם"? ותירץ ה"כסף משנה" כי מדובר בעדות שבית-דין לא יכול להעניש על פיה, אבל ברור לנו כי האדם הזה הוא רוצח. למשל, כשעד אחד בא היום והשני מחר. העדות הזאת איננה קבילה בבית-דין, אבל לא ייתכן שזאת תהיה עילה לאפשר לרוצח ללכת חי על פני האדמה.

רמב"ן – גאולת דם לכתחילה עם בית דין

הרמב"ן חולק וכותב כי המצווה על גואל לנקום את דם קרובו היא אחרי שבית הדין קבע את חיוב הרוצח, וכן כתב (בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה יג): "שנצטוינו בענין הרוצח אחרי שנתחייב מיתה בבית דין שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו". ואם אין אפשרות להרגו על-ידי בית-דין - צריך גואל הדם להרוג את הרוצח מכל מקום. "או שירצח אותו הגואל אם לא יוכל לו בית דין". שכך אומרת הגמרא (סנהדרין מה:): "'מות יומת המכה רוצח הוא' - אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו - תלמוד לומר 'מות יומת המכה' - מכל מקום".

ריב"ש – לתקן עולם מצווה להורגם

על פי זה פסק הריב"ש (בשו"ת סימן רנא) כי גם בזמן הזה בית דין מכין ועונשין והורגים רוצחים, אם השעה צריכה. ואפילו אם אין עדים לרצח. "ומכל מקום, משום מיגדר מלתא, כיון שמת מביניהם, אם רואה אתה להמיתם, כיון שעשו כן בשאט בנפש, ביד רמה ובזדון, כמו שנראה, שארבו לו בלילה, וגם ביום ובפרהסיא, בפני טובי הקהל, היו הולכין בכלי זיין כנגדו, הרשות בידך". אע"פ שאין שם עדים, אלא רק ראיות חזקות ואמתלות אמיתיות. "ואם הייתי אני הדיין בהורמנא דמלכא, כך הייתי עושה, ולא הייתי מיקל עליהם ביותר מזה".

בזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות

ממשיך הריב"ש וכותב כי צריך להתחשב בחוקי הממלכה: "זהו מה שנראה לי בזה מתוך האומד. כי כבר ידעת, שבזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות, ואף לא לקוץ יד ורגל, כי המשפט למלך הוא. האמנם אתה, היושב על המשפט, ויודע מנהג משפט הארץ ושופטיה, איך נוהגין לדון מפני צורך השעה בענינים כאלה, עשה כהם, ואל תטוש תורת אמך. כי באמת, כשאני כותב בזה, רתתו ידי, וארכובותי דא לדא נקשן; ולכן, לא תסמוך בזה על דעתי, רק על דעתך, כאשר יורוך מן השמים. כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולא תהא שמיעתי גדולה מראיתך". גם תשמור על החוק וגם תהיה בטוח שהדין עם הרשע הזה נעשה.

רוצחים שהורגים בשאט נפש – גם בימינו

ב"קצות החושן" (סימן ב) הסתפק אם בזמן הזה שייך דינא דגואל הדם, שמצד אחד צריך לשבור זרוע הרשעים, ומצד שני צריך לברר את העובדות לאשורן ואין לנו בתי-דין שדנים דיני נפשות. גם רבי יהונתן אייבשיץ מסתפק בדבר ומסיק כי במקרה של רוצחים שהורגים בשאט נפש "ודאי למגדר מילתא אמרינן דיש לו אף בזמן הזה דין גואל הדם" (אורים סימן ב').

גאולת דם באמצעות עורך-דין

בשו"ת "צמח צדק" (הקדמון סימן קיא) נשאל: "באחד שנהרג בדרך ויודע מי הוא הרוצח ויכולין להנקם ממנו אם אחד מקרובי הנרצח יבקש דין על הרוצח. האם יכולין לכוף לקרובו שיהיה הוא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין? ואם יש לכופו שיוציא ממון על זה אם הוא אמוד ועד כמה יש לכופו, ועד היכן מיקרי 'קרוב'?". ועונה "כי יראה דיש לכוף לקרובו של הנרצח שיהא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין". כי "מצוה בגואל הדם". ואם הוא לא יכול לגרום להמתת הרוצח דרך בית-דין, שישכור עורכי-דין לשם כך. כשם שעושה בכל מצווה אחרת, כדוגמת מילת בנו, שאם אינו יודע למול את בנו שוכר לשם כך מוהל בכסף. 

גאולת דם – גם בנוכרי שרצח

גאולת דם שייכת גם בגוי שרצח יהודי, שאם לא תיקח דין מן הרוצחים הגויים – מלאה הארץ חמס.

וכך הוא מביא משם "ילקוט שמעוני" (א יז  קכז) על דוד המלך שלקח חמישה חלוקי אבנים להרוג בהם את גוליית, שהיה נוכרי, כידוע. והסביר המדרש כי דוד שימש שליח מצווה לחמישה גואלי דם מיד גוליית. "אחד לשמו של הקב"ה, ואחד לשמו של אהרן, ושלשה לשלשה אבות העולם". כיוון שגוליית חירף מערכות אלוקים, דוד נוקם נקמת אלוקים. וכיוון שפגע בברית האבות הקדושים, הוא נוקם את נקמת האבות. וכיוון שגוליית רצח את חפני ופנחס הכהנים בני עלי, על כן אהרון הכהן גואל הדם ודוד פועל בשמו (רד"ק שמואל א פרק יז פסוק מ). הרי מבואר דמיקרי גואל הדם להינקם מן הרוצח אפילו כשהוא גוי.

מהסיפור של אהרון הכהן אתה למד כי "אין שיעור לדבר, אלא כל שאין קרוב יותר ממנו מיקרי הוא קרוב אפילו שהוא רחוק בקורבתו רק שהוא ממשפחת אביו וראוי ליורשו. דהרי אהרן רחוק הרבה היה מן בני עלי ואפילו הכי אמר שהוא גואל הדם". וכך מובא ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ב): "וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם", וראויים כל בני ישראל לרשת אדם אם אין קרובים ממנו.

השתתפות הקהל בתשלום לנקמת דם

לכן, אם אין אפשרות לקרוב המשפחה לשלם לעורכי דין כדי שיהרגו את הרוצח, הציבור צריך לעזור לו בהוצאות. "ונכון הוא שאותן הוצאות היתירים על הרגיל כגון שכר מליצות ושְחדִים יתנו מתוך הקהל כדי לגדור הפרצה שאם הם לא יהיו נוקמים מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח"ו כהפקר, ויוסיפו לעשות כאלה ח"ו, והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם. לכך צריכין כולם לסייע לזה. וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים. ואפילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח, אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין, כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר".

נובמבר 1940.

בחודשים יולי-ספטמבר ניסה חיל האוויר הגרמני להכריע את חיל האוויר הבריטי לקראת פלישה לבריטניה ולא הצליח.

לאחר שהנסיון להכשיר את הקרקע לפלישה לא הצליח עברו הגרמנים לטקטיקה

של הכנעה מהאוויר.

הרעיון היה להרוג כמה שיותר אזרחים עד שהבריטים ייכנעו.

גם זה לא עבד.

הבריטים ספגו אבידות אבל לא נכנעו ומעבר לכך הם שלחו מטוסים להפציץ את ברלין

וזה בפני עצמו הוציא את היטלר הדיקטטור, שהבטיח לעמו כי בריטניה על סף כניעה, מכליו.

היטלר הזועם ראה כיצד בריטניה מחזיקה מעמד והיה ברור שהחורף רק יסייע לבריטים.

תנאי מזג האוויר בחורף (במיוחד לפני 65 שנים) מבטיחים למעשה הפוגה לבריטניה.

חלון ההזדמנויות לסיים את המלחמה במערב ולפנות ליעד האמיתי ,ברית המועצות, הלך והתפוגג. במצב הזה ניסה היטלר רעיון חדש.

הוא החליט לרכז מאמץ בעיר אחת, לשלוח מאות מטוסים (הפצצה + יירוט) ,

להרוס אותה עד היסוד וכך להטיל אימה על האזרחים הבריטים כך שבריטניה תיכנע סוף סוף. 

העיר שנבחרה היא קובנטרי.  עיר בינונית כ 250,000 תושבים במערב בריטניה.

בעיר הזו לא היו תותחי נ"מ , חיל האוויר המלכותי לא היה ערוך בבסיסים בקרבת העיר ותושבי העיר לא היו מתורגלים כמו תושבי לונדון לרוץ למקלטים מייד עם האזעקה.

הידיעה על הצפוי לקובנטרי הגיעה לצ'רצ'יל.

הידיעה על כוונת הגרמנים הושגה אודות לסוד חשאי שאסור היה שהגרמנים יגלו אותו.

מזה מספר שבועות הצליחו הבריטים לפצח את הצופנים הסודיים ביותר של הגרמנים.

הצלחת פיצוח הצופנים הייתה ידועה למספר מצומצם מאוד של אנשים בבריטניה.

למעשה חוץ מאנשי אותה יחידה שהצליחה לפצח ידע רק צ'רצ'יל על ההצלחה.

עד כדי כך הייתה הסודיות חשובה.

צ'רצ'יל קיבל ידיעות מפוענחות והציג את הידיעות הללו כמגיעות ממקור שהוא מסרב לחשוף אותו.

במקרה של קובנטרי הידיעה חשפה התייעצות בצמרת הנאצית.

היה ברור כי אם הגרמנים יראו שהבריטים יודעים על קובנטרי הם יחליפו את הצופן.

כאן עמד צ'רצ'יל בדילמה איומה.

אם הוא לא יעשה כלום אזי אלפי אזרחים יהרגו.

אם הוא ינחה על פינוי אזרחים, הגרמנים ישנו את הצופן ויפציצו עיר אחרת בזמן אחר.

מעבר לכך האפשרות לצותת לגרמנים היא למעשה כלי אסטרטגי שיכול לחסוך

חיי עשרות אלפי אנשים ולהכריע את המלחמה !!!

צ"רצ"יל התלבט האם לשתף את קבינט המלחמה שלו בהתלבטות הקיימת מבלי

למסור את מקור המידע.

אחרי ייסורי נפש רבים בין הלב ובין הראש הוא החליט לא לשתף אף אחד.

ההחלטה הייתה שאסור בשום מקרה לחשוף את הסוד.

בספר הזיכרונות שלו אחרי המלחמה מציין צ'רצ'יל כי זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שנאלץ לקבל בזמן המלחמה.

(בשעות שלפני ההפצצה החליט צ'רצ'יל להשתכר עד איבוד הכרה. הוא בחר בדרך של ניתוק כך שהוא לא יהיה זה שישמע על האסון שצפוי. הוא גם חשש שהוא לא יוכל לשחק כאילו שהוא מופתע).

קובנטרי הופצצה בזמן אותו קבעו הנאצים ללא הפרעה. היא נהרסה כמעט כולה, 2000 הרוגים, 10,000 פצועים. עשרות אלפי אנשים איבדו את בתיהם.

למחרת  הבטיח צ'רצ'יל לעמו שיום התשלום על קובנטרי עוד יגיע.

ידיעת הצפנים של הנאצים סייעה רבות להכרעת המלחמה ולהבסתם.

פברואר 1945.

גרמניה הנאצית על סף קריסה.

בנות הברית כבר פלשו מהמערב והרוסים נמצאים במזרח גרמניה.

חיל האוויר הגרמני כבר לא קיים.

חילות האוויר של בנות הברית שולטים ללא התנגדות ומפציצים בכל גרמניה.

היטלר כבר עמוק בבונקר בברלין.

הגיעה שעת הנקמה.

נבחרה העיר דרדזן.

התירוצים היו רבים ומגוונים:

1.העיר משמשת כמרכז בתי חרושת.

2.הרוסים מבקשים למנוע מהצבא הגרמני להחיש תגבורות דרך העיר למזרח גרמניה

ועוד ועוד.

אבל הסיבה היתה ברורה - קובנטרי.

במשך 3 ימים.  13-15 לפברואר.

חיל האוויר האמריקאי בשעות היום וחיל האוויר הבריטי בשעות הלילה הביאו ל 72 שעות רצופות של גיהינום. מעל 60,000 הרוגים (המספר הסופי לא ידוע כי היו אנשים שפשוט נעלמו) , מעל 100,000 פצועים, העיר חרבה לחלוטין !

כאשר פנה מישהו לצ'רצ'יל ושאל מדוע לקיים הפצצה על אזרחים - מאחר והמלחמה כבר הוכרעה  - צ'רצ'יל לא השפיל מבט ולא התחמק אלא ענה במילה אחת - "קובנטרי".

(כיום קובנטרי ודרדזן נמצאות בברית ערים תאומות).