שבת חנוכה - חינוך של חנוכה וחינוך של שבת

חינוך של חנוכה וחינוך של שבת

מצוות[1] הדלקת נר שבת ומצוות הדלקת נר חנוכה נראות דומות מאוד - ״להדליק נר של שבת״, ו״להדליק נר (של) חנוכה״, אך מהתבוננות בהלכותיהן ניכר שיש ביניהן הבדלים יסודיים ומשמעותיים:

א. סוג הפתילות והשמנים - ״פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת (מפני איכותם הגרועה שלא נאחז בהם האור כראוי), מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת״ (שבת כא:).

ב. זמן ההדלקה - הדלקת נר שבת היא מבעוד יום, ואילו הדלקת נר חנוכה היא דווקא לאחר מכן - משתשקע החמה.

ג. מקום ההדלקה - הדלקת נר שבת צריכה להיות בתוך ביתו של האדם - במקום אכילתו או שנתו, ובמקום הגבוה מעשרה טפחים, ואילו חובת הדלקת נר חנוכה היא דווקא ׳על פתח ביתו מבחוץ׳, ובמקום הנמוך מעשרה טפחים (ולמעלה מג׳ טפחים).

ד. עיקר מצוות ההדלקה - בנר שבת מטרת ההדלקה היא דווקא התוצאה, שיהיה הנר דולק והאור יהיה בבית, ואילו בנר חנוכה דווקא פעולת ההדלקה המהווה אמצעי למציאות האור היא העיקר, שהרי ׳הדלקה עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה׳ (אין צורך להדליקה שנית).

ה. מטרת ההדלקה, השימוש באור הנר - עניינה ומטרתה של הדלקת נר השבת היא שישתמשו באורו ובכך ירבה שלום הבית בבית, ואילו בנרות החנוכה אסור להשתמש אלא לראותם בלבד.

מהו אפוא המכנה המשותף להבדלים אלו ולהבדלים נוספים אחרים, ומהו ההבדל העקרוני בין שתי מצוות אלו כפי שבא הדבר לידי ביטוי בהלכותיהם השונות ואף המנוגדות זו לזו?

מובא בספרי החסידות (שפת אמת, שם משמואל, נתיבות שלום ועוד), שישנן שתי דרכים להפגיש בין האדם ובין האור שבעולם - הטוב, האמת, הצדק, המוסר והיושר האלוקיים שבעולמנו, עולם המלא חושך - שקר, רע, עקמימות ותאווה.

הדרך האחת - להוציא ולהרחיק את האדם מן ה׳חושך׳ - החיסרון, הרע והטומאה הקיימים בעולם, ולהביאו למחוזות אחרים אשר בהם נמצא ה׳אור׳ - הקדושה, הטהרה, הערכים והמוסר.

זוהי בחינת השבת אשר בה מתרחקים אנו מהחושך החומרי שבעולמנו ושבחיינו - מהטרדות, מהחסרונות ומהקלקולים שבהם, עד אשר מכוחה של השבת מתייחסים אנו אליהם, לפחות במהלכה של השבת - כלא קיימים במציאות, כמאמרם של חז״ל: ׳ראה מלאכתך כאילו עשויה׳... ואנו מפליגים אל הנפש (כנאמר: ׳וביום השביעי שבת וינפש׳ - מלשון נפש), אל הנשמה של עולמנו החומרי - השבת, המהווה מעין שגרירות של העולם הבא בעולם הזה...

הדרך השנייה הפוכה לגמרי מהראשונה - מטרתה איננה להוציא את האדם מהתמודדותו המורכבת עם העולם הזה ובכך כביכול להתייאש מתיקונו, אלא אדרבא, להכניס את האדם עם האור האלוקי הגנוז בו אל ממדי החושך המסובכים והמורכבים של עולמנו, להאירם ולתקנם ככל הניתן.

זו מהותו של חג החנוכה - להאיר בתוך החושך, לגלות את האור הגנוז בו, ואף לצרפו להיות חלק מן האור המאיר והמתקן את העולם.

מובן ששתי דרכים אלו נכונות ונדרשות, כשדרך השבת התדירית - פעם בשבוע, מהווה את היסוד האמיתי להצליח גם בדרך המסובכת של חג החנוכה.

מכאן מובנים ההבדלים ההלכתיים היסודיים בין הדלקת נר שבת להדלקת נר חנוכה:

בשבת אשר עניינה ומהותה הוא האור הרוחני העליון הנמצא למעלה מעולמנו והמאיר אליו מכוח קדושתה של השבת - הדלקת הנר היא למעלה מעשרה טפחים, הרומזים לגובה הרוחני אשר בו נמצאת השכינה לפי קבלתם של חז״ל, שהרי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. הפתילות צריכות להיות כאלה שהאש החומרית, כמשל לאש הרוחנית, נאחזת בהם היטב על מנת שאור האש ידלוק כראוי. זמן ההדלקה הוא דווקא ביום, בזמן אשר בו השמש זורחת ומאירה כמשל לקדושה המאירה את חיי העולם הזה, ומטרת ההדלקה היא שיהיה האור החומרי כמשל לאור הרוחני דולק.

לעומת זאת, בחג החנוכה אשר מטרתו להאיר את החשכה גם במקומות היותר שפלים ונמוכים, הגובה בו מדליקים את הנר הוא דווקא למטה מעשרה טפחים, בגובה אשר בו כביכול לא נמצאת השכינה. זמן ההדלקה הוא דווקא בחושך - משתשקע החמה, וגם פתילות ושמנים שכביכול אין האור נאחז בהם יפה מותרים להדלקה על מנת לגלות את האור הטמון גם בהם, וממילא מובן שעיקר המצוה היא פעולת ההדלקה הנעשית על ידי האדם אשר תפקידו להאיר את העולם גם במקומות החשוכים והמסובכים שבו.

גמ' (שבת כג:): "אמר רב הונא: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים".

רש"י מבאר, כי כוונת הגמרא להדלקת נר שבת ונר חנוכה: "בנים תלמידי חכמים – דכתיב (משלי ו): "כי נר מצוה ותורה אור", על ידי נר מצוה שבת וחנוכה בא אור התורה".

רואים מכאן שלנרות שבת וחנוכה יש קשר הדוק לחינוך הילדים!

ישנן כל מיני גישות לחינוך וישנם כל מיני סוגי ילדים, כל ילד זקוק לגישה אחרת, כל ילד 'נדלק' בצורה אחרת ומאיר בצורה מסויימת!

ישנם ילדים הצריכים התנהגות של חנוכה ואחרים הצריכים התנהגות של שבת...

בדור שלנו צריכים דמות שתחנך כמו חנוכה ותדע איך לרדת אל הילדים באהבה...

אמנות ההכלה (עמוד 88) – הצורה שבה מורחים את השוקולד:

מאוחר בלילה, ההורים מתחילים להילחץ: הילדים עדיין לא ישנים, התינוקת בוכה, הכלב נובח והם-עצמם עייפים... פתאום האב מתחיל לצעוק ולאיים, ותוך דקות ספורות הילדים במיטה. למרות המתח הם יירדמו, אולי ירטיבו, אולי יקומו מתוחים, אבל הם כבר ישנים, ומה זה בעצם משנה...?

כל הורה אוהב את ילדיו. זו עובדה ואין על זה ויכוח. עיקר המשימה הוא לגלות את אהבתנו, שכן מקום משימת החינוך הוא באמצעים ולא במטרה.

אם גם כך בסופו של דבר הילדים יירדמו, עיקר העיסוק שלנו אינו ה'מתי' אלא ה'איך׳ הם יירדמו.

לכן, מה שחסר בסיפור זה הוא חוויית המנהיגות של ההורה. ההורה הוא המוביל, הוא מאמין בהשפעתו, וכשיקיים את ״סוף מעשה במחשבה תחילה״, תחל ההתארגנות לקראת השינה שעה וחצי לפניה.

צריך לתכנן ארוחה נעימה, פשוטה אך שמחה, פיג׳מה וצחצוח שיניים ולבסוף סיפור, או לימוד הלכות לשון הרע או פרק תנ״ך, ואז קריאת שמע על המיטה.

עבודת החינוך אינה צריכה כאמור להתמקד במטרה, ״האם הכנת שיעורי בית?״, ״מה, לא אכלת את הסנדוויץ'?!״, ״אל תנבל את הפה!״, ״עוד לא קמת? מאוחר!״. זהו חלק זניח.

עיקר החינוך הוא בצורה, באווירה, במבט, בחיוך, בחיבוק, בדרך שבה אנחנו מורחים את השוקולד על הלחם...

אמנות ההכלה (עמוד 90) - הדרך להיות אב סמכותי:

שאלה: אני אבא חלש, ביישן, עדין, לא סמכותי... מהי הדרך לעורר את הסמכות האבהית שבי?

הסמכות האבהית היא אחד הדברים החסרים ביותר בדור הזה. כי האב במהותו הוא חסד מתוק וכל עבודתו היא להתגבר, כלומר להיות גבר, ״ברוך שלא עשני אשה״.

העבודה על הגבריות היא סוג של מלחמה. אולם מהי הגבריות?

החברה המודרנית פיתחה אצלנו דפוס מוטעה של הגבר כגס ורודני, וזה אינו נכון. האמת היא שההתפתחות הגברית היא על ידי גילוי רגשי, ביטויי חיבה, פתיחות אמוציונלית.

זה שאתה מדבר על עצמך באופן כזה כבר מעיד על כך שאת השלב הזה עברת. כי גבר ה״מראה שרירים״ אינו אלא ציור של אדם חסר ביטחון שצריך לעורר סביבו התפעלות או בהלה על מנת להוכיח את גבריותו.

אולם לאחר שלמדת לדבר באמת על רגשותיך, בעיקר עם אשתך, עליך ללמוד להעמיד פנים, לכעוס ב'כאילו', וזה באחוז אחד של המקרים. ברוב המקרים, הסמכות מתבטאת באקט של חיזוק, כמו ״אני לא מאמין שאתה - ילד שכולו עדינות - מסוגל לדבר בצורה כזאת״.

ולפעמים דיבורך עמו הוא תוצאה מחייבת של מעשה רע: ״אם אינך מסוגל לשבת בשקט בשולחן, היכנס לחדר לחמש דקות ותעשה ׳חושבים׳ על התנהגותך״, לגבי האחוז האחד הזה, תוכל לעמוד מול המראה ולדמיין שהילד מכניס ברזל לשקע, ואז תרים את קולך: ״תוציא מיד את הברזל!״ זה פיקוח נפש... כי הרי הילד ירא מאביו, כצורך נפשי, וזה הרי טמון בו!

בנין אמונה (חגים עמ' 100) – מהי גבורת המכבים?

גבורתם של המכבים המעטים בלחימתם אל מול הצבא היווני הרב והעצום שרדף אותם, כמתואר בספרים החיצוניים - ספר חשמונאים וכדומה, אינה מוטלת בספק.

על כן, מפתיע מאוד שבנוסח תפילת על הניסים המעצימה את נס הנצחון הצבאי שאותה אומרים אנו בימי החנוכה, מתוארים המכבים כחלשים ביחס ליוונים המכונים גיבורים, כנאמר: ״מסרת גיבורים (היוונים) ביד חלשים (המכבים)״, האומנם?

מבאר הרב קוק שישנם שני סוגי גבורה:

הגבורה האחת - גבורה גופנית חומרית, הנובעת פעמים רבות (לא תמיד, כמובן) מצדו הבהמי של האדם ומקלקוליו המוסריים, גבורה הבאה לידי ביטוי בהכנעת אחרים וכיבושם. זוהי גבורה חיצונית ויחסית - גבורת ההתפשטות וההתרחבות הבאה (בדרך כלל) על חשבונם של אחרים.

הגבורה השנייה היא גבורה מוסרית אלוקית, הנובעת מנשמתו העליונה של האדם, הבאה לידי ביטוי בכיבוש האדם את עצמו - בשימת גבולות ובסידור כוחותיו השונים וארגונם בתוכו בצורתם המדויקת והמאוזנת, המבטאת כל כוח וכל כישרון לפי ערכו האמתי. זוהי גבורה פנימית-אלוקית - גבורת הצמצום.

יסוד גבורתם של ישראל, הבאה לידי ביטוי פעמים רבות גם באופן חומרי, חיצוני ומעשי, כמו במלחמה צבאית כנגד אויביהם ובהכנעתם, איננה גבורה חומרית-כוחנית הנובעת מהצד הנמוך והשפל שבנפש האדם ומקלקוליו המוסריים, אלא גבורה חומרית ומעשית הנובעת מהגבורה הפנימית-המוסרית אלוקית!

הרב קוק (עולת ראי״ה א,עב): ״גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטיינת לא בכיבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם ומאבדים אותם אלא גבורה שבעיקרה היא קשורה בכיבוש שאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלוקית״.

וכן (אורות, ישראל ותחייתו ח): ״גבורתנו עדינה היא, אי אפשר שתהיה גבורת חורבן וכיליון״.

מכאן מובן, שאף על פי שלאורך כל ההיסטוריה מוטלת עלינו האחריות והחובה להתגבר על אויבינו באופן פיזי ובכוח הזרוע, גבורה חומרית זו אינה נובעת מקלקול מוסרי ואינה התפרצות פיזית אלימה חסרת שליטה, אלא מקורה ויסודה בגבורה מוסרית, ערכית וקדושה, הזוכה מכוח כך גם לסיעתא דשמיא אלוקית, היודעת "כי לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'״...

על כן, תיאורם של המכבים כחלשים לא מתאר את חולשתם הפיזית הצבאית אלא את חולשת דעתם המגלה את מעלתם הרוחנית, בכך שידעו שאין הניצחון תלוי רק בהם אלא בהקב׳׳ה הנלחם עימם, ובא הדבר ללמד שאף על פי שהיו גיבורים ונועזים באופן חומרי ומעשי, מקור כוחם לא היה גבורתם החיצונית, אלא קדושתם האלוקית הפנימית אשר ממנה נבעה גבורה חיצונית זו.

כדבריו הנפלאים של הגר׳׳א (סידור הגר׳׳א שיח יצחק): ״וזהו מאמרם - ׳חלשים׳, שהיו כל כך צדיקים שלא תלו ניצחונם מחמת גבורתם, אלא שהיו חלשים כדעתם שידעו שמחמתם (בזכות גבורת עצמם) לא ינצחו, אלא רק מחמת עזרת ה׳״!

ובחזרה לחינוך הילדים - השבת אשר בה חל חג החנוכה, היא שבת מיוחדת מאוד המסוגלת לאחד את הצדדים של שבת וחנוכה יחדיו!

ה׳נתיבות שלום׳ (מאמרים לחנוכה עמ' פו'): ״שבת חנוכה מעלתה גדולה מאוד והיא בבחינת תכלית השלמות שנר חנוכה ונר שבת משלימין זה את זה... ונמצא כי שבת חנוכה היא מהשבתות הגדולות בשנה, ומבחינה מסוימת זו השבת הגדולה של השנה שיש בה עליה לכל הפתילות והשמנים שאין מדליקים בהם בשבת, וכל יהודי יכול להידלק בה מאור השבת...״.

---

[1] בנין אמונה.

פרשת מקץ וחנוכה - פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת

סיפור[1] קורותיו של יוסף מכיל בתוכו עליות ומורדות קיצוניים, כולל מעבר בין ישיבה בכלא המצרי על לא עוול בכפו ועלייה מטאורית לגדולה והפיכתו למשנה למלך מצרים.

את המעבר החד הזה מתארת התורה במילה מקץ, כנאמר בתחילת פרשתנו (בראשית מא): ״ויהי מקץ שנתיים ימים״, שפירושה באופן פשוט סוף וסיום לתקופת ישיבתו של יוסף בכלא המצרי ותחילת עלייתו לגדולה.

אך את המילה מקץ, ניתן לבאר, לא רק במובן של סוף וסיום, אלא גם במובן של יקיצה - התעוררות פיזית ורוחנית, המלווה בקוצים - קשיים וסיבוכים רבים בשל שלבי הביניים שבתהליך ההתעוררות, עד ההתעוררות הסופית המתגלה בערנות שלמה והכרה שכלית מלאה.

מה משמעות הדברים?

היטיב לתאר את שלבי היקיצה הפיזית בהתעוררותו של אדם משנתו, הרב טוקצ׳ינסקי (לוח א״י התרס"ד, חצר רבינו יהודה החסיד): 

״מה זו התעוררות? אדם כי יקיץ משנתו, בתחילה ישובו איבריו להרגיש אך מעט, וייפתחו גבות העיניים כדי קבלת זהרורי האור וסוגר אותן וירדם, ובעוד שעה קלה יתנועע עוד, העיניים יפתחו שוב מסגוריהם, יביטו הבטה יותר רחבה, ישכב, יתעצל, יתחכך, עד כי יגביה ראשו וגופו ויקם על רגליו, ויחי! זוהי התעוררות של אדם ישן משנתו״.

הסבר - תהליך היקיצה הפיזי כאשר האדם מתעורר משנתו, כולל בתוכו התעוררות והירדמות, הכרה וחוסר הכרה, עצלות ומוכנות לקימה ופעולה לסירוגין.

היקיצה אמנם שמה קץ וסוף לשנתו של האדם, אך סדר הופעתה מלווה בקוצים רבים הנובעים מהתעוררותו החלקית והמעורפלת המתלווה למהלך יקיצתו בה חסר הוא את ההכרה השלמה והנכונה עם כל ההשלכות המעשיות הנובעות מכך, עד התעוררותו המלאה בהיותו בערנות מוחלטת ובהכרה מלאה לפעול ולעשות באופן הראוי והנכון.

דוגמה ליקיצה מעורפלת וחסרת בהירות מצויה בפרשתנו (בראשית מא) ביחס לחלומותיו של פרעה):

לאחר חלומו הראשון - חלום הפרות, נאמר: ״ויקץ פרעה״, פרעה הקיץ בבהלה אך לא התעורר עד כדי הכרה מלאה, כדבריו של הרב הירש - ״מראה הפרות הרעות הבהיל אותו עד שהתעורר, אך לא הגיע לידי הכרה ערה, אלא המשיך לישון ולחלום״.

גם לאחר החלום השני - חלום השיבולים, לא התעורר פרעה לגמרי כנאמר (שם מא,ד): ״ויקץ פרעה והנה חלום״.

רק בבוקר התעורר פרעה לחלוטין כנאמר: ״ויהי בבוקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה ויספר להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה״.

מתהליך היקיצה החומרי הפיזי הארוך והמסובך, ניתן ללמוד את מורכבות תהליך היקיצה הרוחני האלוקי העובר על האדם.

וכתהליך היקיצה החומרי והרוחני הפרטי, כן תהליך היקיצה הלאומי הכללי.

על-כן, תהליך יקיצתו של יוסף המופיע בפרשתנו, תהליך המלווה בקוצים רבים המתגלים בטלטלות וזעזועים שליליים וחיוביים שאותם עבר יוסף בחייו, הרמוזים במילה מקץ, הוא סימן ודוגמה לסדר היקיצה הלאומי החומרי והרוחני שלנו בגאולתנו בארצנו, הנקרא בפיהם של חז״ל ׳משיח בן יוסף׳, כמאמרם התמציתי (תנחומא בראשית מו,י): ״בוא וראה, כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון״.

גם אנו כעם מתעוררים חלקית, ושוב נרדמים, מתעוררים עם הכרות מעורפלות ומטושטשות, אשר מצד אחר חסרות מאוד את האידיאל האלוקי-הרוחני הגדול, אך מצד שני מהוות תשתית להמשך הבניין החומרי והרוחני שיופיע מכוחן ועל גבן.

כהמשך דבריו של הרב טוקצ׳ינסקי: ״זוהי ההתעוררות של אדם ישן משנתו, וזוהי גם אתערותא דלתתא לתחיית היישוב הקדוש.

זמן ארוך היינו ישנים שנתנו, ואחרי עבור תקופה ארוכה התחלנו להתעורר ושוב נרדמנו, ונתעוררנו חליפות, ובכל פעם הקיצה יותר חזקה, עד כי הננו עומדים עתה בעזה״י בתקופת פתיחת עיניים רחבה.

אם יש מי שיחשוב כי לישוב בארץ הקודש סיבה כאחת הסיבות משאר עיר גדולה (כמו בארצות אחרות) אשר פתאום תתפתח בגלל עסק ומסילה חדשה (התפתחות חומרית וטכנולוגית) אינו יודע כלל קורות היישוב הנוכחי שבארץ-ישראל, ואם יש מי שיאמר כי פעולות מתיישבים הראשונים ז״ל, לא היו לתועלת אחרי שלא נתקיימו, אינו אלא טועה. כמו מי שלא יבין אשר התעוררות הראשונה של אדם ישן הועילה להקיצו משנתו, אחרי עוד נרדם מעט״.

לכך גם כיוונו חז״ל בדבריהם המובאים בגמרא: ״אמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה שנאמר - ׳ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא״, כבאים ללמדנו שתהליך יקיצתנו-גאולתנו יחל בתחייתנו הלאומית החומרית - קיבוץ גלויות, עלייה לארץ, ההתיישבות בה, הקמת המדינה, ביסוסה ופיתוחה החומרי, כחלק ראשון מתהליך היקיצה הכללי, שיוביל בהמשך להירדמות - חוסר הכרה אמיתית בערכים האלוקיים-הרוחניים העומדים בבסיסו וביסודו של הבניין הלאומי החומרי, חוסר הכרה שיוביל למשברים תרבותיים ומעשיים קשים, בדומה לאדם המתעורר משנתו כשהכרתו מעורפלת, רצונו מטושטש ופעולתו חלקית וחסרה, עד התעוררותו השלמה והמלאה אשר תופיע בהמשך.

לכן, איננו מופתעים, ובוודאי לא מבוהלים מכלל המשברים המאפיינים את תהליך גאולתנו, אלא עלינו מוטלת האחריות הכבדה להבין את אופיו של תהליך זה, ולפעול להשלמתו בתחומים השונים ככל הניתן, שהרי הדרך אל הקץ - הסוף השלם והמתוקן, מופיעה דרך תהליך יקיצה ארוך ומסובך - התעוררות חלקית הכוללת התקדמות ונסיגה המלווה בקוצים - קשיים רבים, עד גאולתנו השלמה בעז״ה במהרה.

החכמה היא לעשות את דברים לאט לאט עם המון סבלנות...

סבלנות של מלך!

חכמה מקדם (עמ' 131): פעם ראה הרב פתיה אדם שעישן סיגריה בשבת. שאל אותו חכם פתיה, ״כמה סיגריות אתה מעשן ביום?״ השיב לו האדם: ״עשר סיגריות״, ״הפחת בשבת הבאה שתי סיגריות, וחזור אלי״. שב האדם ואמר בשמחה, ״הרב! הצלחתי!״ השיב לו הרב, ״יפה, בשבת הבאה הפחת עוד שתי סיגריות!" וכך המשיך עוד ועוד, עד שנגמל מחטא זה.

כך גם נפסק להלכה - נרות חנוכה מתחילים בקטן ולאט לאט מוסיפים והולכים...

שמואל שלנו, הסתכל על החנוכיה של המשפחה ביום הראשון של חנוכה ונהיה עצוב, שאלתי אותו מה קרה? והוא עונה לי: אני רוצה הרבה נרות!!!

קטע מקסים שכתבה חנה סנש בגיל 12: 

"יום חנוכה, מתלקחים הנרות, כל לב יהודי מתפעם אדירות/ מחזות עתיקים על ליבנו עולים, עמים שחלפו, עתיקים, גדולים/ ימי סבל מצרים, ממלכת יוון, ואת כוחותינו לא שיבר כל שלטון/ נשאנו תורתנו ממקום למקום, ממנה שאבנו אמונה ותום/ נדדנו בישימון רעבים מרודים, אך איתנו אלוהים - לא נהיה גלמודים/ ואנחנו צאצאים לאבות כמוהם, לא ניוואש. כי נוסיף הילחם/ הנרות הללו יעודדונו בכל עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד".

---

[1] בנין אמונה.

פרשת וישב – דיעבד לכתחילי

דיעבד לכתחילי

שלושת[1] הנושאים המרכזיים בפרשתנו - מכירת יוסף, מעשה יהודה ותמר, וחלומות שרי פרעה ופתרונם על-ידי יוסף, נראים על־פי פשט הכתוב כהשתלשלות מקרית בשל מאורעות מזדמנים, חסרי ערך וחסרי חשיבות.

מכירת יוסף בשל כתונת הפסים שעשה לו יעקב אביו וקנאת האחים שבאה בעקבותיה.

מעשה יהודה ותמר בשל ירידת יהודה לגזוז את צאנו בתמנתה.

ופתרון החלומות על־ידי יוסף בשל עלילת אשת פוטיפר ושליחתו לבית הסוהר.

לכאורה סיפורים אלה הם סיפורים מזדמנים, סיפורים מהחיים, חסרי חשיבות מיוחדת. אך באמת הסיפורים ה׳קטנים׳ הללו, דווקא הם הסיפורים שהובילו לדברים החשובים ביותר בהיסטוריה שלנו - עם ישראל.

כתונת הפסים הובילה לגלות מצרים וליציאת מצרים, אשר דרכה הופיע עם ישראל על במת ההיסטוריה, וגאולת העולם שתופיע דרכו.

גזיזת הצאן בתמנתה אליה ירד יהודה, אשר השתלשל ממנה מעשה יהודה ותמר, מעשה שמכוחו נולד המשיח וממנו נובעת הופעת מלכות בית דוד.

ואילו פתרון חלומותיהם של שרי פרעה בבית-הסוהר שבו היה כלוא יוסף, הוביל להפיכתו של יוסף למשנה למלך מצרים, בו גנוז תפקידו של ׳משיח בן יוסף, בגאולתנו.

כותב הרב קוק (עולת ראי״ה א׳ עמ׳ שו) ״כשיסתכל האדם בכלל הסיבובים שבהנהגת האבות, וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים (הכשר והכנה) ליציאת מצרים וצמיחת מלכות בית דוד, עניין כתונת הפסים של יוסף, הליכת יהודה לגוז את צאנו, והחלומות של פרעה ושל שר המשקים והאופים... (עלינו) להתבונן אורחות ההשגחה העליונה מהפועלות, שבשעתן לא היה עולה על הדעת שיש להן תכלית נשגבה״.

הסבר - על־פי המבט האנושי הרגיל והמצוי, מחלקים אנו בין דברים ׳גדולים׳ לדברים ׳קטנים', בין מעשים חשובים לכאלה הנראים לנו חסרי חשיבות. מעשים ׳קטנים׳ שעל-פי הבנתנו המצומצמת אין בהם מעלה ותכלית מרוממת, ואף נראים לכאורה כמיותרים במציאות.

יחס שלילי זה מתעצם ומתגבר מאוד ביחס לאותם הדברים הנובעים מהחלטות אנושיות מוטעות ופעמים אף מושחתות ומרושעות, הגורמות לנזקים חמורים שעדיף היה לכאורה שלא באו לעולם.

לעומת זאת, על-פי המבט האמוני וההנהגה האלוקית הרוממה, אין הדבר כן, שהרי בכל דבר ׳קטן׳ ואף שלילי, גנוז עומק גדול, בין מצד עצמו ובין מצד היותו מכשיר ומכין את המטרה ואת התכלית החיובית האמורה לצמוח ממנו, תכלית שבה טמון המשך בניין הדורות, וצמיחתה והתפתחותה של גאולת ישראל וגאולת העולם כולו.

כהמשך דברי הרב (שם) - ״ההכרה את דרכי השגחת ה׳... בחקור האדם תכלית המעשים, שגם המעשים הטפלים שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה, ומהחלק ישכיל אל הכלל ויבין, כי כל מעשינו יד ה׳ בם שולטת להנהיג ותכלית רוממה וטוב עליון... כי גם הדברים הרחוקים הנראים זרים, והמעשים הנעשים מכוח סיבות אנושיות בחיריות, ולפעמים גם משרירות לב, גם הם מעשה ה׳ המה לתוצאות תכליתם הרוממה״.

סח ר' אלכסנדר בונין ז"ל שעלה מרוסיה הקומוניסטית לארץ, למרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל: בשנות הרעה, השתבשו מספר תוכניות למעבר מאזורים מסוכנים ברוסיה, למקום בטוח ולישיבת קבע. התוכניות לא התגשמו ובשעתו הייתי בטוח שאסבול משינויין. הצטערתי מאד. לאחר זמן התברר לי שאילו הייתי מגיע למקומות המתוכננים הייתי נפגע ומגיע דווקא אז למצבים מסוכנים ביותר. בדיעבד סיים - גם זו לטובה...

מרן הרב זצ"ל שהקשיב בתשומת לב לדברים וללקח שהפיק מהם ר' אלכסנדר ז"ל. הגיב בקצרה וכה אמר: ביחס אלינו בהבנתנו ובראייתנו, נראה הדבר רק ׳בדיעבד׳ אבל לאחר זמן נתגלה ש׳גם זו לטובה׳. אבל כלפי קורא הדורות מראש, בורא העולם, הרי הכל גלוי וידוע. לדידו, אין שום מצב של ׳בדיעבד׳ אלא רק ׳לכתחילה׳ - שהרי כל מה שעושה הקב"ה - הוא לטובה, עשה, עושה ויעשה.

זהו עניינה של מלכות בית דוד, מרן הרב זצ"ל מבאר (עין איה ה,סז. שבת ב,מה) את ייחודיותה בכך שהיא יודעת לבנות ולשאוב מן המציאות ההווית – גם כשנראה שהיא היפך רצון ד' – את האור העתידי והתכלית הנצחית. לכן, דוקא הנהגתה של מלכות בית דוד ראויה להביא את עם ישראל לשלמותו!

הרב קוק (הקדמה לשיר השירים): "בנפשו הענקית של אברהם העתיד הרחוק ניצב כהווה"!

הגאון רבי שאול שלי מג'רבא בספר מוסר אביך: חז"ל אמרו (מובא ברש"י לז,כ), כי אחי יוסף קראו "לכו ונהרגהו", ורוח הקודש השיבתם: "ונראה מה יהיו חלומותיו"[2] כלומר, אין האדם יכול לשער את תוכניותיה של ההשגחה העליונה!

מעשה בסוחר יין, עני מרוד, שלא השתכר אפילו להוצאות שבת. הצטערה אימו הישישה בצערו, והיתה מתפללת עבורו שיזכה ויתעשר. בכל יום היתה מציעה לפני הבורא הצעה חדשה. יום אחד ביקשה שבנה יזכה בהגרלה, יום שני ביקשה שימצא מציאה, ויום שלישי שימציא איזו המצאה... השבת התקרבה, ולאיש אין כל בביתו. נזכר שיש ברשותו כמה חביות יין מאיכות ירודה. אולי ימצא להם קונה, וירויח כמה פרוטות ללחם משנה. ביקש מאימו שתציע קנקנן מאותו יין ליהודי שכן. נטל הלה את הקנקן ושילם את מחירו. שמחה האם. ריחרח הלה ביין ותהה על קנקנו, עיוה את פניו וביקש כספו בחזרה. חזרה האם בוכיה. אמר לה בנה: "אל תבכי אמא, מן השמים ירחמו". אותו רגע נשמעו נקישות בדלת. עשיר אחד נכנס ושאל, אם יש להם יין טוב. נבוך המוכר ואמר: "יין טוב? אתה תאמר אם טוב הוא". הושיט לו את הקנקן. הריח בו האיש, טעם ממנו, ואורו עיניו. "מה מחירו?", שאל. "דינר זהב", השיב הסוחר... "ויש לך עוד מיין זה?" שאל העשיר. "יש ויש", ענה. "טוב", אמר העשיר, "אני עומד לערוך משתה גדול וזקוק לכמות נכבדת. אקנה ממך את כל המלאי!". ובו ברגע, הפך הסוחר לעשיר... אמרה אימו: "שמעני, בני! מזה זמן רב התפללתי עבורך. הצעות רבות הצעתי לבורא יתברך. אבל דרך זו - מעולם לא עלתה בדעתי"...

רעיון דומה כותב ר' לוי יצחק מפשיסחא על הפס' "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" רבות מחשבות יש לך בלב איך לעשות דברים עם הקב"ה או נגד הקב"ה אבל עצת ה' היא תקום למרות כל המחשבות שלך!!!

מה הסוף של מכירת יוסף? בראשית (נ,כ): "אתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב"!!!

הרמח"ל מדבר על הקב"ה שמסובב סיבות בעולם והופך את כל הכיוון של העולם לגאולה למרות שעכשיו נראה רק חושך, אנחנו רואים רק את הסיבוב של העולם ואת זה שכל יום יש לך משהו חדש שמאיים עליך אבל אנחנו לא רואים שיש ידית לסביבון למעלה ומישהו מחזיק בידית ומסובב אותה!

---

[1] בנין אמונה.

[2] אומרת הגמרא (תענית כא.): "אילפא ור׳ יוחנן נזקקו מאד לפרנסה, אמרו נלך לעשות עסק, הלכו וישבו תחת כותל רעוע ואכלו פת, באו שני מלאכי השרת. שמע ר׳ יוחנן שאמר אחד לחברו, ״נשליך עליהם כותל זה ונהרגם לפי שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה!״ אמר לו המלאך האחר, ״הנח להם שיש ביניהם אחד שיצליח מאד״. ר׳ יוחנן שמע ור׳ אילפא לא שמע. שאל ר׳ יוחנן את ר׳ אילפא ״האם שמעת משהו?״ השיב לו שלא שמע. הבין ר׳ יוחנן היות והוא היחידי ששמע, משמע שהוא זה שיצליח בתורה, על־כן חזר ללמוד תורה ונעשה ראש ישיבה...".

גם במכירת יוסף אומר המדרש (מדרש תנחומא ישן וישב יג'): ״הם אמרו - לכו ונהרגהו, ורוח הקודש אומרת - ונראה מה יהיו חלומותיו״. אומר ׳הסנדלר הקדוש׳ (ליקוטי רבי משה יעקב רביקוב): ״וישמע ראובן ויצילהו מידם״ - רצונו לומר, שמע ראובן את הבת-קול. אמר ראובן אל אחיו, שמעתם מה אמרו בשמים? השיבו לו, ״לא״. אמר ראובן לעצמו, סימן שאני צריך להציל אותו, ומיד ״ויצילהו מידם״.