יום רביעי, 24 באוקטובר 2018

פרשת וירא - האם היהדות גזענית?


האם היהדות גזענית?


אחת השטויות המרכזיות שהעולם המערבי דוגל בהן היא "כולם נולדו שווים" "כולם אותו דבר" – אם זו היתה סתם סיסמה אז בסדר...

הבעיה מתחילה כשבחור יהודי פוגש גויה נחמדה באוניברסיטה ולא מבין מה הבעיה להתחתן איתה...
הבעיה נמצאת גם מתי שהחשיבה הזו מחלחלת לצבא ואז זו גם סכנת חיים...

שפת אמת  (וירא תרנ"ח): "... מה שהייתה שרה עקרה ואח"כ ניתן לה יצחק בדרך נס היה הכל הכנה לדורות שיוכלו הצדיקים להפוך את הטבע כמ"ש במדרש בענין אלישע 'האנוש מאלוקי יצדק', כי הנסים הנעשים על ידי הצדיקים היה הכל בהקדמת הבורא ית"ש שסידר סדר מיוחד לבני ישראל למעלה מן הטבע.
וכן כתב מורי זקני ז"ל בפרשת שמות, כי לידת כלל ישראל היה בדרך נס מהאי טעמא, ולהראות כי בנ"י עיקר מהותם למעלה בשמים ונשתלחו נשמות בנ"י בעוה"ז לתקן העולם...".

בא"ח: לרבנו בחיי היה ויכוח עם מלך ספרד. מלך ספרד טען: אתם היהודים מדברים תמיד על הגזע היהודי ומשתבחים בכך שאתם שונים מכל העמים, אבל באמת אין הבדל מהותי בין יהודי לגוי. שניהם בני אדם. כל השוני מקורו רק בתורה שאתם מלמדים. באופי של האדם, בתורשה ובנטיות – כמוני כמוך.
אולם רבנו בחיי השיב לו שהוא טועה. היהודי שונה לגמרי באופיו ובאישיותו מן הגוי, ואין ביניהם שום דמיון.
מלך ספרד עמד על דעתו והבטיח שביום מן הימים הוא יוכיח לרבנו בחיי את צדקת דבריו.
מה עשה? – הלך ללא ידיעת רבנו בחיי למקום שבו היו נשים יולדות, ולקח בכח תינוק יהודי מיד לאחר לידתו. היולדת האומללה ניסתה להתנגד, אולם איש לא שמע לה. המלך שילם לה פיצויים והודיע לה שאין לה שום ברירה אחרת. לאחר מכן הלך לקצה אחר של ממלכתו ולקח משם תינוק גוי בן יומו. לשתי האמהות הוא הודיע שהבנים יגדלו בבית המלך עד הגיעם לגיל 18, ובגיל 18 יורשו לשוב להוריהם. במשך כל התקופה אין להורים שום רשות לראות את הילדים, לטפל בהם או להתקרב אליהם.
הילדים גדלו בבית המלך כתאומים. שניהם אכלו יחד, למדו יחד, למדו לדבר ביחד, ולא היה ניכר ביניהם שום הבדל. איש לא ידע מי מהם הוא יהודי ומיהו הגוי מלבד המלך עצמו, שהכין ברצינות את ההוכחה שהבטיח לרבנו בחיי.
בהגיע הבחורים לגיל שמונה עשרה קרא המלך לרבנו בחיי ואמר לו: "האם אתה זוכר את הויכוח שהיה ביננו לפני שמונה עשרה שנה בענין יהודי וגוי? כעת הגיע יום פקודה. מחר אערוך אסיפה של כל שרי ויועצי, וכל המדענים וחכמי המדינה, אביא לך לשם שני בחורים ועליך יהיה להכריע מי מהם יהודי ומי מהם גוי. יכול אתה לבחון אותם בכל צורה שתמצא לנכון ולעשות להם כל תרגיל שתרצה".
למחרת סיפר המלך את שני הבחורים בתספורת זהה, הלביש אותם באותה תלבושת, כך שהיו נראים כתאומים, והביא אותם לאסיפה. ישבו השנים כחתנים בלי לדעת דבר, וסביבם עמדו כל השרים שגם הם לא ידעו על מה ולמה הוזמנו לכאן.
פתח המלך וסיפר את כל השתלשלות הדברים ואת הויכוח שהיה בינו לבין החכם היהודי, והזמין אותו בחגיגיות לגלות מי הוא הבחור היהודי ומיהו הגוי.
עמד רבנו בחיי במקומו, קיבל עצמו את האתגר שהוטל עליו, ושאל: "אדוני המלך, האם יש בבית המלך ענבים?"
"ודאי" – השיב לו המלך – "דבר לא חסר בבית המלך!"
עד מהרה הובא בציווי המלך מגש מלא ענבים למאכל. אחד הבחורים הגיש ידו ולקח את אשכול הענבים, והשני הושיט יד ולקח מן הענבים המופרדים. מיד אמר רבנו בחיי: "היהודי הוא מי שלקח את האשכול , והשני הוא הגוי".
השתומם המלך ושאל: "איך ידעת?"
נענה ואמר לו: "אדוני המלך, היהודי בוחר תמיד במה שיש לו חיבור. יהודי נמשך תמיד אל המקור שבו. כולנו מעולם הנשמות באנו מאותו מקור, וכולנו נמשכים תמיד למקור הזה. לעומת זאת לגוי – לגוי אין מקור. הזוהר הקדוש כותב (בראשית ט') שנשמות הגויים באות מהסטרא אחרא, מהמקום שממנו באות הנפשות של הדובים והאריות, הברדלסים, הנחשים, העקרבים והיתושים. אנחנו באנו ממקור קדוש, מחלק אלו-ה ממעל, ושם יש אחדות וחיבור".

דוגמה מעולם הנטתנועת האינטרנט מחולקת לחבילות של נתונים הנקראות מנות.
המנות מתחלקות כאשר אתה שולח אותן וחוזרות להיות יחד כאשר הן מגיעות ליעדן.
המנות האלו מומרות לפולסים של אותות רדיו שנוסעות באמצעות כבל להתקן הנקרא נתב.
הנתב שולח את המנות יחד עם היעד שלהן, כמו מיון של מסוע מטען בשדה התעופה.
כאשר אין גודש במסוע, המנות עוברות ליעד ללא קושי או עיכוב.
אבל מה קורה כאשר יש יותר מדי מנות נעות דרך צומת ברגע נתון בזמן, נניח הודעת דוא"ל מגיעה ופוגשת פקק בכניסה ונוצר צואר בקבוק, אז המייל ינסה שוב לעבור לאחר כמה אלפיות השנייה, ואז יצא שהדוא"ל שלך התעכב שנייה או שתיים, לא עניין גדול עבור רובנו.
אבל כאשר אנחנו צריכים להעביר תנועה בזמן אמת כמו וידאו צ'אט או שיחה קולית והן פוגעות באותו צוואר בקבוק, אם כמה מנות יורדות השיחה יכולה להתנתק, הוידאו נעשה מחורטש וזה מאוד מתסכל...
זה יותר בעייתי כאשר מדובר במסחר און-ליין של מניות או ביישומים של ניטור נתוני בריאות בזמן אמת - אם המנות לא יגיעו ליעדן בדיוק בזמן הנכון ובדיוק בסדר הנכון זה כבר ענין של סכנת חיים.
הרוב המכריע של הבעיות האלו נפתרות באמצעות תזמון של תעבורת האינטרנט על ידי תיוג מנות, מה שגורם למכשירי מיון להבין אילו מנות צריך ללכת לאן ומתי.
התזמון של תעבורת האינטרנט מאפשר ליישומים בזמן אמת להיות מנותבים ראשונים בעוד יישומים אחרים יכולים לחכות.
החוק הזה נקרא "not all bits are created equal" "לא כל הביטים נולדו שווים"!
בדומה לחוק של התיעדוף "לא כל המשימות נולדו שוות"!!!

בשעת צרה כשיש לחץ בשרת אז היהודים נכנסים ראשונים כי הם עובדים על העולם בשידור חי...

למה האמירה הזו היא לא גזענית?
כי כל עוד הם יכולים להתגייר אין כאן שום גזענות...
זה כמו להיות בסיירת מטכ"ל, רוצה לבוא ולעבוד הרבה יותר קשה? רוצה לעבוד על 613 מצוות במקום 7?
בכבוד!
מוזמן להצטרף!

לעומת זאת, אם אני מפלה מישהו בגלל צבע עור שלו, או בגלל שהוא נולד במקום כלשהו, דברים שהוא אינו יכול לשנות לעולם, זו גזענות!

הגדרה של גזענות (ויקיפדיה): "על פי חוק העונשין הישראלי, גזענות מוגדרת כרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, והכול בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני.
דוגמאות מובהקות לגזענות ממוסדת הן תורת הגזע הנאצית ומשטר האפרטהייד בדרום אפריקה".

לפי ההגדרה הזו בכלל אין קשר בין המילה גזענות למילה יהדות...
מתי היהודים ניסו לרדוף להשפיל או להשמיד מישהו בגלל שאינו יהודי???

העמק דבר (בראשית כא,ג): "...יצחק היה יסוד לפרנסה בהשגחה פרטית על ישראל ... והראה הקב"ה בלידת יצחק אופן פרנסת ישראל כאשר יבואר...
ולהגיע לזה הנני מבאר דבר הנביא ישעיה (נא) 'הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקראתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון' וגו'. המשיל הנביא את אברהם אבינו לצור חוצב ואת שרה אמנו לבור נוקר. היינו כמו מי שצמא למים וכורה בור ומזדמן לפניו שמוצא ים. אין זה פלא אלא על שמצא לכרות במקום מקור. אבל אחר שנמצא המקור אין שום פלא שמוציא ממנו מים משא"כ אם חוצב באבן ויוציא מים הרי זה פלא בשעת הוצאת מים.
כך היה לידת יצחק שאברהם היה כצור חוצב דבעת הולדה היה יבש כעץ ואבן ומכל מקום הוליד משא"כ שרה היתה כמקבת בור שהרי נעשית ילדה ואח"כ ילדה בטבע. ואמר ישעיה הנביא שיש לנו להביט ע"ז והדבר מובן כי הבטה זו באה לתועלת מוסר לנו. והיינו שמזה שרצה הקב"ה שתהיה לידת יצחק בזה האופן מובן שכמו כן עיקר פרנסת ישראל הבא ע"י השגחה פרטית כן הוא. היינו ראשית השפעת ה' הוא נסיי משום שבא עפ"י מעשיו של אדם וזה אינו טבע הרגילה ע"י כוכבי לכת המשולים בארץ. ... ודומה לחוצב בצור שהיה בתחלת לידת יצחק משא"כ סוף מעשה פרנסה בא ע"י השתדלות האדם מישראל כמו בכל אדם. והרי זה כסוף לידת יצחק שהיה כמקבת בור".


יום שלישי, 9 באוקטובר 2018

פרשת נח - תיבת נח - בין השתדלות לנס


תיבת נח - בין השתדלות לנס

https://www.hidabroot.org/article/100097

בראשית
(ו,יג-יח): ״ויאמר אלוקים לנח, קץ כל בשר בא לפני... והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תיבת עצי גופר. וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר״ ציווי מובן והגיוני...

אבל מהתבוננות מדויקת יותר ביחס שבין גודל התיבה שאותה צווה נח לבנות - כמאה חמישים מטר אורכה, כעשרים וחמישה מטרים רוחבה ובחמישה עשר מטר גובהה וחלוקתה לשלש קומות (בראשית ו,טו-טז), לבין תכולתה - כמות בעלי החיים שהיה הוא צריך להכניס לתיבה, כמויות האוכל ולאחר־מכן הזבל שהיו בתיבה במשך שנה תמימה, ברור ומובן שלא יכול היה ׳המעט להחזיק את המרובה׳ אלא בדרך נס.

רמב״ן (בראשית ו,יט): ״ידוע כי החיות רבות מאוד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג:): ׳מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכולם מין אחד של ׳איה׳ (סוג עוף) הם׳ ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה, אבל הוא נס המחזיק מועט את המרובה״.

שואל הרמב"ן - אז למה הוצרך נח להתאמץ מאוד ולהשתדל רבות בבניית תיבה גדולה זו בדרך הטבע, אם בכל אופן נזקק הוא לנס מן השמיים כדי שתכיל בתוכה את כל מה שנדרשה להכיל - ״ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה?״

מתרץ הרב (שם כתשובתו השנייה): ״עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים, לעשותם מה שביד האדם לעשות, והשאר יניח בידי שמים״.

יש כאן כלל עקרוני מהו היחס הנכון והרצוי בין השתדלותו של האדם מחד, ובטחונו בה׳ מאידך.

תחום אחריותו והשתדלותו של האדם היא לעשות כל מה שבידו לעשות באופן הגיוני ומקובל כדי להצליח בהשגת מבוקשו, ומה שאין ביכולתו לעשות, ישאיר להקב״ה להשלימו בדרך הטבע או בדרך הנס, כהגדרתו של הרמב״ן (תחילת פרשת בחוקותי): "בנס נסתר או בנס גלוי...".

כותב הירושלמי (שקלים פרק ו הלכה ג) ביחס להנחת בשר בעלי החיים לאחר שחיטתם בבית-המקדש על שולחנות של שיש שהוא חומר גלם קר המשמר את הבשר, ולא על שולחנות של עץ שהוא חומר חם המקלקלו, אף על פי שלכאורה ראוי היה להניח את הבשר דווקא על שולחנות של עץ כדי להעצים את הנס שנעשה בו, כמאמרם של חז״ל (אבות ה,ה): ״לא הסריח (לא התקלקל) בשר הקודש מעולם״, וכל זאת "כי כל מה שאפשר למעט בנס ממעטים", אפילו בדבר שהוא עצמו סימן ודוגמא לנס (מפרשים שם).

כך גם כתב המבי׳׳ט (בית אלוקים שער התפילה א): בהגדירו את מהותה של התפילה כ״בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו״, ביחס לכך שרשותו של האדם להתפלל ולבקש את בקשותיו מה׳, היא רק ביחס למה שאין ביכולתו לעשות בעצמו, משום שאין הדבר בתחום אחריותו והשתדלותו, אך כל מה שברשותו וביכולתו לעשות בעצמו אסור לו להתפלל שה׳ יעשה עבורו.

כך כתב גם רבינו בחיי (שמות יג,יח): ״רצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המלך ע״ה: 'סוס מוכן ליום מלחמה ולה׳ התשועה', כלומר חייבים בני האדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה, והקב״ה יושיע כי התשועה היא לו לבדו יתברך״.

סיבת הדבר שאין לסמוך על הנס, אלא על האדם לעשות בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות, היא ההכרה הישרה שרצון ה׳ מן האדם הוא שיהיה שותף אקטיבי בבניין העולם החומרי והרוחני, ובכך יגלה את מעלתו היחודית בבריאה ויגשים את המטרה שלמענה שם בו ה׳ כשרונות אלו.

המשך חכמה כותב על הפסוק (בראשית א,כב) "ויבא קין מפרי האדמה": "כי לא בחר ה' בהקרבן כי אם בהשתתף מעשה האדם בזה".

הרב קוק (עין אי״ה ברכות א,קא): ״ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול על-ידי חריצותו להשתלם בעצמו בכל ענייניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידיים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלוקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלוקית לתן לו כוח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו. הכוח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכול כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה״.

הרב כותב שזה "יוביל את האדם אל רוממות מעלתו" – ככה אתה דבק במידותיו של הבורא שהוא עושה הכל בעצמו!

הרב קוק (אוצרות הראי"ה כרך ב' לז. על הציונות ועל חידוש הסנהדרין):
"הננו מתפללים בתפלתנו ברכות הרבה: "אתה חונן לאדם דעת". היתכן שנאמר כי ההשתדלות לקנות דעת הוא נגד הבטחון שהשי"ת הוא [ה] חונן את הדעת? 
[וכן אנו מתפללים] "השיבנו אבינו לתורתך". הכי אין אנו המחויבים להשתדל כפי היכולת לשוב אל התורה, וד' יהיה גומר בעדנו? 
אנו מבקשים "רפואת חולים" וכי אין אנו דורשים בסמי רפואה? והננו תמיד מוכנים לקחת חלק בהרחבת חכמת הרפואה, להציל נפשות רבות מרדת שחת בלא עיתם. 
כולנו מברכים "ברכת השנים". היעלה על לבבנו להתרשל מעמל כפים, להפרות את הארץ ולהגדיל ולהאדיר חכמת הבוטניקא כפי כל ההמצאות החדשות המרחיבות את יסוד עבודת האדמה? האם יכנו ליבנו ע"ז כי הננו ממעטים בבטחון, בהיותנו משתדלים בכל האמצעים הבאים לידינו לטובתנו? תורה שלמה יהא לנו תולדות האבות שבתורה, וכל השתדלותם אשר עשו למלא חפצם הנאדר. 
ואנו יודעים כי רק בזה יצדק הבטחון, לעשות חיל ולאהוב עבודה ועמל כפים ולבטוח בד', כי הוא הנותן כח לעשות חיל (דברים ח, יח). 
כמו כן בתפלתנו "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותנו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ", עלינו לעשות ולהשתדל בזה כפי היכולת, והשי"ת אשר יאר פניו אלינו, הוא העושה הוא הגואל ולא אנחנו. "היתפאר הגרזן על החוצב בו?" (ישעיה י, טו). 
האם לא גם שיחנו ושיגנו, דעותינו ורעיוננו, כולם מיד ד' לנו המה. מי העיר רוחנו להתנער מעפר שפלותנו, ולשאוף גאון לאומנו? אם לא יד ד' עשתה זאת. והיא מראש מקדם תכן הסיבות ההסטוריות להביאנו עד הלום, כמו להכין מראש הסיבות לזעזע אותנו מארץ מולדתנו, לכלות פשע ולהתם חטאת (ע"פ דניאל ט, כד) כאשר העיד בנו מראש בתורתנו הק'.

תשובה שכתבתי ברוטר על צבא יהודי:

הצבא היהודי חייב להיות חזק וחכם ויעיל ומאומן כמו כל צבא אחר!

יעקב אבינו התכונן למלחמה.

הרמב"ם (אגרות לחכמי מרשיליא הוצאת אפשטין עמ' כא): "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותנו והגיעתנו עד הלום... ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות...".

הרמב"ן (במדבר א,מה. וכן ויקרא כא,יז. במדבר יג,ב): "כי היה זה (המיפקד) כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ, ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם... והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה - כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".


כותב הרב אהרן מרגלית (בספרו המדהים 'אתהלך' עמ' 275): "רבי יצחק עראמה מחכמי ספרד בדור הגירוש בספרו 'עקידת יצחק' כותב במילים מפורשות, אותן ראוי להציב בפתחו של כל בית אולפנא: "כי ישועת ה' והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים חוקו בפעולות אנושיות, ככל אשר יספיק שכלו"!".


יום רביעי, 3 באוקטובר 2018

פרשת בראשית - הכל דיבורים!


הכול דיבורים!


בשנת תשע"ז דיברנו על תהא שנת עוצמה זוגית, השנה בע"ה נייחד את הדרשות בבוקר על חינוך ילדים, תשע"ח - תהא שנת עוצמה חינוכית!

היסוד הנפשי בחינוך הוא לדעת שאתה תעשה כל שביכולתך ע"י חינוך נכון ואמיתי וחם ואוהב ועם הרבה הרבה תפילות אבל בסופו של דבר יש לילד נשמה ותפקיד ועוצמות ובחירה חופשית שהוא בלבד יחליט איך להופיע אותם בעולם, במיוחד בדורות אלו של סוף התהליך הארוך והתחלת הגאולה שישנם הרבה תיקונים שלא תלויים בך או בבחירה החופשית של הילד.

בראשית (ב,ז) ״ויהי האדם לנפש חיה״.

הגדרה מעוררת תמיהה, הרי גם בעלי החיים מכונים כך בתורה, כפי שנאמר קודם לכן: ״ויאמר אלוקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ״.

מהו אפוא ההבדל בין ׳נפש החיה׳ שבאדם לזו שבבעלי החיים?

גם פירושו של אונקלוס: ״והוות באדם לרוח ממללא״ - ויהי האדם לרוח מדברת, צריך בירור, שהרי גם בעלי החיים ממלמלים - ׳מדברים׳ בהוצאתם קולות מגרונם, ומהו ההבדל העקרוני בין שני סוגי דיבורים אלו?

רש״י: ״אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתווסף בו דעה ודיבור (ולא רק דיבור)״.

יוצא מדבריו שיש הבדל יסודי בין דיבורו של האדם, ל׳דיבורם׳ של בעלי החיים:

מקורו של הדיבור האנושי הוא דעתו - שכלו ומחשבתו של האדם, בניגוד ל׳דיבורם׳ של בעלי החיים שאינם אלא רק קולות והברות המבטאים את חושיהם ורגשותיהם הטבעיים.

דעת על-פי התורה וחז״ל אינה רק שכל וחכמה, מידע ואינפורמציה ׳יבשה׳ העומדת מחוץ לנפשו ועצמיותו של האדם, אלא החיבור הפנימי בין האדם למחשבותיו, חיבור המבטא את הזדהותו ושייכותו של האדם עם מחשבותיו המתגלות בדיבוריו המוציאים את פנימיותו של האדם החוצה אל חלל העולם...

דיבורו של אדם אינו ׳שליפה מהבטן׳ בשל רגש חולף המתעורר ממציאות מזדמנת, אלא נובע ממחשבה ביחס לתוכנו, התועלת שבו וכד׳, וכן אינו דיבור ׳צבוע׳ כלפי חוץ, בחינת ׳אחד בפה ואחד בלב׳, אלא ביטוי חיצוני המבטא את מחשבתו ועולמו הפנימי של האדם. דיבור איתו מזדהה האדם באמת ובתמים.

זו גם כוונתו של אונקלוס בתרגומו ׳רוח ממללא׳ - דהיינו דיבור הנובע מרוחו של האדם המבטאת את עולמו הרוחני, עצמיותו ומהותו הפנימית.

זו גם הסיבה לכוחו, עוצמתו והשפעתו של הדיבור על האדם והעולם.

דיבור יכול להיות אמצעי לבניין העולם אם יופיע כדיבור חיובי, או לחורבנו אם יופיע כדיבור שלילי כלשון הרע וכד'.

"מילים יכולות לעתים, ברגעי חסד, להיות חזקות כמו מעשים" (אלי ויזל)

הרב קוק (עין אי״ה. שבת א׳ ב, תב): ״הרעה הגדולה שבלשון הרע, היא בעיקרה מפני שאין להעריך את גדולת ההפסד של פעולתה להרע. אמנם יסוד הדבר מפני מה פועלת לשון הרע כל-כך את פעולתה, ובמה כח הדיבור יפה כל-כך לפעול על הלבבות להזיק אל מה שהיא מכוונת להזיק ואת כל אשר תפגע, הוא מפני שכח הדיבור הוא כח נפשי עצום יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי״.

הרמב״ם (אבות א,טז) מחלק את הדיבור לחמישה סוגים: ״הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמישה חלקים: דיבור מצווה, דיבור אסור, דיבור מאוס, דיבור אהוב, דיבור מותר:

החלק הראשון - והוא הדבור המצווה הוא קריאה בתורה ולמודה והעיון בה, זו מצות עשה מחויבת, ״ודברת בם״ והיא כמו כל המצוות.

החלק השני - הוא הדיבור אשר נאסר והוזהר ממנו כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה... נבלות פה ולשון הרע.

החלק השלישי - הוא הדיבור המאוס והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו... כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה ואיך מנהג פלוני בארמונו ומה הייתה סיבת מות פלוני או עושר פלוני ואלה יקראו אצל החכמים שיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור.

החלק הרביעי - והוא הדיבור האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות וגנות הפחיתויות בהם... ויש אשר יקרא זה החלק ״דרך ארץ״.

החלק החמישי - והוא הדיבור המותר הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו.

ובזה החלק, הדיבור המותר ישובח לאדם מיעוט הדיבור... אבל הדיבור האסור והדיבור המאוס הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי, ואמנם הדיבור המצווה והדיבור האהוב אם יוכל לדבר בהם כל ימיו - הרי זו התכלית״.

החלוקה הזאת אינה חלוקה טכנית גרידא, אלא תלויה גם בנקודת המוצא והמטרה של המדבר.

בעיקר בנוגע לדיבור המאוס הנקרא שיחה (בטלה) אשר בדרך-כלל אין בו תועלת, אך במצבים מסוימים יכול גם הוא לשמש כלי ואמצעי לבניין העולם ותיקונו - כשיחה בין איש לאשתו ובחברה בכלל כדי להרבות אהבה אחווה שלום ורעות.

כדבריו של הרב קוק (אורות הקודש ג, רפא): ״וכל דיבור היוצא מעומק הרצון של קדושה ואצילות, גם כשהוא בחיצוניותו נראה כאילו הוא סתם שיחה, מכל מקום נובע הוא ממקור הרצון הקבוע (הנכון והרצוי) של בעליו״.

הדיבור עם הילדים הוא הדבר שהכי הכי מעצב אותם, את תודעתם, את חינוכם, ואת שאיפותיהם.

הסיפורים, ההתעניינות, ההקשבה, הצורה של הדיבור – הכל הכל חודר עמוק עמוק ומעצב את דעתו של הילד המתעצב.

הדעת שלך מעצבת דיבור המגיע אל הילד ומעצב את דעתו...

ברכות (ס.): "תנו רבנן, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי".

אחד הפירושים הוא שבביתו של הלל לא צעקו, גם כשהיו בעיות...

מאיפה בני ביתו למדו להתנהג כך?

מהלל בעצמו!

גמרא (שבת לא.): "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי.
מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו.
אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים.
אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן, אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל! אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז.
אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד".

כשאתה גדל עם כזה אבא אתה לומד איך לדבר בנחת בעצמך...

זהו סוד החינוך!

כל השאר זה סוגים שונים של אילוף...

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!"

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: