כשהגלים מתחזקים - החזקים מתגלים
שלושת
השבועות שבין יז' בתמוז לתשעה באב נקראים ימי 'בין המצרים', על שם הפסוק (מגילת
איכה א,ג): 'כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים'.
הקב"ה
חיכה שלושה חדשי הבחנה אחרי יציאת מצרים (כדין שבויה וגרושה על מנת להבחין בין זרע
לזרע) ובי"ז בתמוז רצה לתת לנו את הלוחות שזו הכתובה.
זה
היה אמור להיות זמן אדיר!
אבל
זה נהפך לאבל!
גם תשעה
באב היה אמור להיות זמן אדיר של קבלת מתנת מלך - ארץ ישראל! (מלך לא נותן
במתנה עט עיפרון... כמו שאתה בא לתצוגה של מישהו דאן 7 והוא מראה לכולם שהוא שובר עיפרון
במכה אחת...) אבל בגלל המרגלים נהייתה בכייה לדורות...
הצער
על החורבן צריך להיות חי בתוכך כל הזמן!
כל
צרה שקוראת לך הקב"ה שם בתוך זה קצת מהצער על בית המקדש!
הרבי
מאפטא בא אליו יהודי שתינה לפניו את כל צרותיו והרב
שאל אותו: מה עם זה שלא הקריבו היום קרבן התמיד זה לא מטריד
אותך"?!?!?!?!?
ליקוטי
מוהר"ן (ח"ב - תורה פה - אֱגוֹזִים
הַנִּקְרָאִים לוּזִים): "שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵם עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם
שֶׁבֵּין הַמְּצָרִים וּכְנֶגְדּוֹ בְּאִילַן לוּז בִּשְׁבִיל זֶה נוֹהֲגִין
לֶאֱכל בֵּיצָה בַּסְּעֻדָּה הַמַּפֶסֶקֶת בְּתִשְׁעָה בְּאָב כִּי הַבֵּיצָה
נִגְמֶרֶת בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
... וְזֶהוּ הָעֶצֶם לוּז שֶׁיֵּשׁ בְּערֶף אָדָם, שֶׁיִּשָּׁאֵר אַחַר כִּלְיוֹן
הַגּוּף וּמִמֶּנּוּ יִתְחַדֵּשׁ בִּנְיַן הַגּוּף בִּשְׁעַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים
וְזֶהוּ עִקָּר נֶחָמוֹתֵינוּ בְּחִינַת 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ'...".
כוונת
חז"ל בעשרים ואחד יום של בין המצרים היא לעורר אותנו למחשבה על סודו של עצם
לוז, שהוא כנגד עץ השקד הנקרא: לוז - שנגמר גידולו ב21 יום!
זה
גם כל סוד כוונת האכילה של הביצה בסעודה המפסקת, לאמור: "הנה, אתה בן
אדם, הנך עומד כבר בערב תשעה באב אחר חצות יום, על פניך ניכרת כל עומק הצער של
החורבן, הנך שולף נעלך מעל רגלך ומתיישב על הקרקע לבד, בבדידות, לאכול את סעודת
המפסקת - זכור ואל תשכח! שכל עיקר צערך ואבלך היא מתוך תקווה ונחמה שבנין העתיד
יבוא מתוך אותם שורשים עמוקים שמתחבאים גם בעת החורבן! "לכן, קח לך ביצה
בידך, טבול אותה באפר, כן, נכון, זה מאכל אבלים. כן, נכון, זה אפר של שריפה - אבל
זכור תזכור! שהביצה נגמרת בעשרים ואחד יום!"
"זכור
תזכור! שיש עצם לוז!"
"זכור
תזכור! שעיקר תקוותינו - שאין כליון לגמרי!"
"זכור
תזכור! שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי
אתם כי אני ד' אלוקיהם".
"זכור
תזכור! שאני ד' השוכן אתם בתוך טומאתם".
בלקוטי
הלכות (הל' ביצה) מבאר מוהר"ן כיצד מרמזת הביצה על
האבלות של שלושת השבועות כי בביצה מרומז כל הענין שדברנו עכשיו חז"ל אומרים
(ע"ז מ"א) כי ביצת תרנגולת כשירה חייבת להיות עם חוד מצד אחד ובצד
השני עיגול. החוד מרמז על היסורים ועל האבלות ואילו העיגול מרמז על הנחמה.
גם בסוף
חוזר הכל לתיקון ביצה היא מציאות כזאת שבסוף הולך לצאת ממנו אפרוח... הביצה
היא רק הקדמה ומרמזת כי גם אם המצב חשוך אבל בסוף הולך להיות לידה.
עוד
מעט הזמנים האלו יהפכו חזרה לששון ושמחה!
י"ז
בתמוז יהיה חג ראשון עם חול המועד של שלושה שבועות ותשעה באב יהיה החג האחרון.
ולדעה
אחרת תשעה באב יהיה חג ראשון יז' בתמוז
החג האחרון וכל התקופה באמצע תהיה חול המועד.
"מי
שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" -
עכשיו! לא בלשון עתיד ׳יראה׳, כי עכשיו זה ההבשלה של הגאולה!
התהליך
של הלימוד ושל האימון הוא חלק מההצלחה בסוף ומי שחכם רואה את זה עוד באמצע התהליך!
ומבין שהעבודה הזאת נצרכת!!!
מי
שמכיר קצת את החיים יודע שיש כוחות אדירים שיוצאים בזמן של קשיים!
כשהגלים
מתחזקים החזקים מתגלים!
ואז
אתה מבין כמה הזמנים של הקושי הם נצרכים!
איזו
אחדות נפלאה יש בזמן של מלחמה בעמ״י...
כל
שניה של הגלות עמ״י אסף מלא ניצוצות מכל העולם ״עת שלט האדם באדם לרע לו (לשולט)״!
אומר
האריז"ל (שער הכוונות): "הנה בברכ' אבות באותה
ההוי"ה הא' (שם השם החותם את ברכת 'מגן אברהם'), תכוין שתאיר זו ההוי"ה
אל תמורתה היוצאת בחילוף אותיות שלפניה והיא טדה"ד (אותיות קודמות
לאותיות שם הוי"ה) ובהויה של 'אתה גבור' (שם השם החותם את ברכת 'מחיה המתים')
תכוין שתאיר הוי"ה זו אל תמורתה היוצאת בחילוף אותיות שלאחריו והיא כוז"ו
(אותיות הבאות אחרי אותיות שם הוי"ה) ובהויה ג' שב'אתה קדוש', תכוין שתאיר זו
ההוי"ה אל תמורתה בא"ב דא"ת ב"ש והיא מצפ"ץ".
המאור
ושמש: "ובזה נבין, מה שנקראו הימים ימי צרה,
שמי"ז בתמוז לט' באב בין המיצרים, לפי שהשם הוי-ה הוא בין שני שמות,
דהיינו השם טדה"ד לפניו כנ"ל, והשם כוז"ו לאחריו כאמור, וזהו בין
המיצרים, בין הגבולים, דהיינו השני שמות הנ"ל, כדי שלא יאחזו בו
החיצונים חלילה... ובזה ישמרנו השם ויצילנו מכל רע, ואך טוב לישראל והבן"
(פרשת בלק).
איכה
(א,ג): "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם,
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים".
נראה
לא פשוט (כשאתה נתפס בין ההרים זה מארב קטלני...)!!!
אבל
אם מסתכלים במבט אופטימי: כל רודפיה, כל מי שרודף אחר השכינה (יהודה...) כל השנה -
מתי ישיגו אותה מבקשיה? דווקא בתקופת בין המצרים.
דוד המלך:
"מִן הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּ-הּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ" (תהילים קי"ח
ה').
דווקא
כשאנחנו מוצאים את עצמנו במצר, החיים לוחצים אותנו אל המצר ואנו זועקים דווקא אז
אנחנו מגלים את האור!
כך היה
גם בגלות מצרים וע"י צעקת המצוקה הפציע אור הגאולה.
"מִן
הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּ-הּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ" – זה הפסוק שאומרים
כשיש סתימה בשופר.
דווקא
אז משיגים את השם י-ה הגבוה יותר!
כידוע
שהכלי העב יותר מסוגל לספוג את האור הזך והגדול ביותר.
הקאמרנא
אומר שבפסוק מתוך שירת הים, "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל;
תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי--אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" (שמות טו,ט), רואים
את תנועת גילוי האלוקות במיצר. זהו המקום היחידי בתורה בו יש חמש מילים המתחילות באות
א', אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק. האות א' מייצגת את האור האלוקי וכאן
מתגלות חמש אלפין כנגד חמש המדרגות של הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, דהיינו,
גילוי שלם.
דווקא
כאשר האויב בעקבותינו, דווקא כשאנו מרגישים הכי כלואים שאפשר, אז יש אפשרות לגילוי
של האור הכי גדול.
בין המצרים
היא דווקא תקופה של גילוי אור גדול. כן, זה לוחץ, זה מרגיש לעיתים בלתי אפשרי, אבל
אם נקשיב לחכמי ישראל ונשתדל להתבונן במציאות עם עיני האמונה, ולעשות את העבודה המוטלת
עלינו, נזכה לגלות באמת את האור הגדול המוצפן בתקופה זו.
ר'
צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק, סימן קעא): "דהקב"ה נותן
מלא עומסו וכו', ואי אפשר בעולם הזה לקבל רוב טובה ההוא כלל. ובאותו מקום זמן ונפש
שנשפע הפירעון ושכרו של השם יתברך מצד ריבוי השפע נעשה חס ושלום פורעניות לרע, כידוע
בסוד שבירתן של כלים זוהי מיתתן על ידי ריבוי האור, וכן אמרו ז"ל על פסוק
"לא יראני האדם וחי", הא בשעת מיתתן רואה.
ולכן
אמרו ז"ל שמצאו כרובים מעורים, אף על פי שלא היו עושין רצונו של מקום, כי אז היה
תוקף ריבוי שפע האור, ולכך זכה יחזקאל למראות אלוהים. ומי שזוכה באמת מקבל פירעון הטובה
אז, שזה ענין לידת משיח בט' באב... וכן השפע שירד לט' באב שהיה מלמעלה שפע גדול ועצום
כנזכר לעיל נתחלק גם לי' באב ולמטה נתהפך רחמנא ליצלן.
וידוע
נגד עשרים ושנים ימים שבין המצרים הם מראש השנה ועד שמיני עצרת... ובאותו זמן
(=ימי בין המצרים) יורד שפע תורה הרבה, רק שהוא בראיה כטעם מראות יחזקאל, ואמרו
ז"ל "הרואה יחזקאל בחלום יצפה לחכמה", שזהו דוגמת פסח - ראתה שפחה על
הים יותר מיחזקאל במרכבה... ואחר כך (=תקופת תשרי) מתחיל דברי תורה בקניין, כפי
תוקף הראיה שבין המצרים".
חשוב
גם בזמנים קשים כאלו לראות באופק את התהליך של הגאולה!
גמרא
(מכות כד): "וכבר היה ר''ג ורבי אלעזר בן עזריה
ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה
ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק.
אמרו
לו מפני מה אתה משחק? אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים?
אמרו
לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית
הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה?!?
אמר
להן לכך אני מצחק! ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!!!
שוב
פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים
קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין
ור''ע מצחק.
אמרו
לו מפני מה אתה מצחק?
אמר
להם מפני מה אתם בוכים?
אמרו
לו מקום שכתוב בו (במדבר א,נא) 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא
נבכה?!?
אמר
להן לכך אני מצחק! דכתיב (ישעיה ח,ב) 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת
זכריה בן יברכיהו' וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש
שני?
אלא
תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג,יב)
'לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה,
וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר', בזכריה כתיב (זכריה ח,ד) 'כֹּה אָמַר ה'
צְבָאוֹת, עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ
מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים',
עד
שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו
שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת!!!
בלשון
הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".
אנחנו
רואים בעיניים שלנו כיום לא רק את הנבואה הראשונה מתקיימת אלא גם את השניה!
עוד
ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים!!!
מדהים
לראות גם את ההבטחה הזאת מתקיימת מול עינינו:
״וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ
מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ,
בִּקְצֵה הַשָּמָיִם מִשָּם, יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּם, יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ
ה' אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ״.
(רק לדוגמא הנה רשימת הארצות מהם הגיעו ההורים או הסבים של ילדי הכיתה
שלי: בוכרה. ברזיל. הונגריה. גרמניה. כורדיסטן. מרוקו. אמריקה. הולנד. פרס.
איטליה. צרפת. פולין. רומניה. אנגליה. מקסיקו. טורקיה. שודיה. הודו. יפן. בלגיה.
רוסיה).
בטח ובטח
שאנחנו יכולים לחייך כמו רבי עקיבא ויותר!!! אנחנו ממש ממש קרובים לבית המקדש השלישי (מומלץ לעיין בזוה"ק ח"ג פנחס רכ: על בתי המקדשות)!!!
פרשת פנחס נקראת גם בשם ׳פרשת המועדים׳, משום
שהיא כוללת בתוכה את כל מועדי וחגי ישראל.
ולעולם היא נקראת בימי בין המצרים כאשר מפטירים
בתלתא דפורענותא, ובטעם הדבר, אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי״ע לפי שבימים
אלו ישראל מתאבלים על חרבן ביהמ״ק ויתר צרות וגזרות שאירעו בהם, עלולים הם חלילה
ליפול לזרועות העצבות והיאוש.
לפיכך תיקנו לקרא פרשת זו שהיא פרשת החגים
והמועדים להפיג את צערם ולחזק את תקות הגאולה ע"י שמחת החגים.
וכן ע"י שהנה עוד מעט נזכה להתגלות הגדולה
של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שזכה להיות אליהו הנביא זכור לטוב[1], ועתיד לבשר לנו על הגאולה העתידה, כפי שכתוב (מלאכי ג,כג): ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ
לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא״.
פנחס הוא
אליהו, והוא קיבל את הכח ממשה רבינו בשביל לבנות את בית המקדש השלישי...
זוה"ק (ח"ג פנחס רכ:): "אָמַר רִבִּי אַבָּא לְרִבִּי יוֹסֵי, הַהוּא מַרְגְּלָא
קַדִּישָׁא דְּהֲוָה תְּחוֹת יְדָךְ, מִגּוֹ סִיַּעְתָּא דַּחֲסִידָא קַדִּישָׁא דְּאִיהוּ
גַּבָּן, כַּמָּה שַׁפִּיר אִיהוּ, וְאָהֲדַרְנָא בֵּיהּ. דְּהָא וַדַּאי לָא אִצְטְרִיךְ
לְאַפָּקָא אִתְּתָא, לְמִשְׁרֵי בַּאֲתָר אַחֲרָא, עַד דְּבַעְלָהּ יַפְקֵד לָהּ וְיָהִיב
לָהּ רְשׁוּ לְמֵהַךְ. וְאוֹדְעִין לְבַעְלָהּ בְּקַדְמִיתָא, וּמְפַיְיסִין לֵיהּ,
דְּהוּא יַפְקֵד לָהּ, וְיָהִיב לָהּ רְשׁוּ לְמֵיהַךְ לְהַהוּא אֲתָר. כַּךְ קוּדְשָׁא
בְּרִיךְ הוּא פָּיִיס לְמֹשֶׁה, וְעַד דְּיָהַב לֵיהּ רְשׁוּ, וְאָמַר לֵיהּ אֵימָא
אַנְתְּ, הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, לְמִשְׁרֵי בְּגַוִּויהּ, וְעַד
דְּיָהַב לָהּ רְשׁוּ לְמֵהַךְ תַּמָּן, לָא אַזְלַת".
[אָמַר
רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי יוֹסֵי, אוֹתָהּ מַרְגָּלִית קְדוֹשָׁה שֶׁהָיְתָה תַּחַת יָדְךְ,
מִתּוֹךְ סִיּוּעַ שֶׁל הֶחָסִיד הַקָּדוֹשׁ שֶׁהוּא אֶצְלֵנוּ, כַּמָּה יָפֶה הוּא,
וְחָזַרְנוּ בוֹ. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי לֹא צָרִיךְ לְהוֹצִיא אִשָּׁה לְהַשְׁרוֹת בְּמָקוֹם
אַחֵר, עַד שֶׁבַּעְלָהּ יְצַוֶּה וְיִתֵּן לָהּ רְשׁוּת לָלֶכֶת, וּמוֹדִיעִים לְבַעְלָהּ
בַּהַתְחָלָה, וּמְפַיֵּס אוֹתוֹ שֶׁהוּא יְצַוֶּה אוֹתָהּ וְיִתֵּן לָהּ רְשׁוּת לָלֶכֶת
לְאוֹתוֹ מָקוֹם. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פִּיֵּס אֶת מֹשֶׁה, וְעַד שֶׁנָּתַן
לוֹ רְשׁוּת וְאָמַר לוֹ: אֱמֹר אַתָּה, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִית שָׁלוֹם, לִשְׁרוֹת
בְּתוֹכוֹ. וְעַד שֶׁנָּתַן לָהּ רְשׁוּת לָלֶכֶת לְשָׁם, לֹא הָלְכָה]
מְנָלָן.
מִצַּדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּיָהִיב לָהּ רְשׁוּ, לְמִשְׁרֵי גּוֹ צַדִּיקֵי בְּהַאי
עָלְמָא. וְיָתְבָא עִמְּהוֹן, כְּכַלָּה גּוֹ קִשּׁוּטָהָא. וְצַדִּיקָא דְּעָלְמָא
חָמֵי, וְחַדֵּי בְּהַאי. אֲבָל בֵּין דְּרוֹעֵי דְּבַעְלָהּ שְׁכִיבַת, וְאִתְהַדְּרַת
לְמֶהֱוִי בַּהֲדַיְיהוּ, וְתָבַת לְבַעְלָהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (אסתר ב) בָּעֶרֶב
הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה. בָּעֶרֶב הִיא בָאָה, לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. וּבַבֹּקֶר
הִיא שָׁבָה, לְגַבֵּי צַדִּיקַיָּיא דְּעָלְמָא. וְכֹלָּא בִּרְשׁוּתָא דְּבַעְלָהּ.
(הדא הוא דכתיב, (תהלים לז) וצדיק חונן ונותן).
[מִנַּיִן
לָנוּ? מִצַּדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנָּתַן לָהּ רְשׁוּת לִשְׁרוֹת בְּתוֹךְ צַדִּיקֵי
הָעוֹלָם הַזֶּה. וְיָשְׁבָה עִמָּם כְּמוֹ כַלָּה בְּתוֹךְ הַקִּשּׁוּטִים שֶׁלָּהּ.
וְצַדִּיק הָעוֹלָם רוֹאֶה וְשָׂמֵחַ בָּזֶה. אֲבָל בֵּין זְרוֹעוֹת בַּעְלָהּ שׁוֹכֶבֶת,
וְחוֹזֶרֶת לִהְיוֹת אִתָּם, וְשָׁבָה לְבַעְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) בָּעֶרֶב
הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה. בָּעֶרֶב הִיא בָאָה לְבַעְלָהּ, וּבַבֹּקֶר הִיא
שָׁבָה לְצַדִּיקֵי הָעוֹלָם, וְהַכֹּל בִּרְשׁוּת בַּעְלָהּ. (זהו שכתוב (תהלים לז)
וצדיק חונן ונותן)].
וּמֹשֶׁה כַּךְ אָמַר,
הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, כְּמָה דְּצַדִּיק דִּלְעֵילָּא נוֹתֵן, אוּף אֲנָא
הִנְנִי נוֹתֵן, מַתָּנָה לְמֶהֲדָר מַתָּנָה אִיהִי. וּבְגִין בְּרִית דָּא, רָוַוח
כְּהוּנָה עִלָּאָה. וְאִי לָא תְּהֵא בַּהֲדֵיהּ, לָא אִתְקְשַׁר פִּנְחָס בְּדַרְגָּא
דִּכְהוּנָה עִלָּאָה, דְּהָא בְּרִית דַּבְקָא אִיהוּ תָּדִיר בִּימִינָא עִלָּאָה.
וִימִינָא עִלָּאָה דָּא, זַמִּין לְמִבְנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, דְּאִיהוּ בְּרִית.
[וּמֹשֶׁה כָּךְ
אָמַר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי. כְּמוֹ שֶׁצַּדִּיק שֶׁלְּמַעְלָה נוֹתֵן,
גַּם אֲנִי הִנְנִי נוֹתֵן, מַתָּנָה לְהַחֲזִיר מַתָּנָה הִיא, וּבִשְׁבִיל בְּרִית
זוֹ הִרְוִיחַ כְּהֻנָּה עֶלְיוֹנָה. וְאִם לֹא תִהְיֶה אִתּוֹ, לֹא יִתְקַשֵּׁר פִּנְחָס
בְּדַרְגַּת כְּהֻנָּה עֶלְיוֹנָה, שֶׁהֲרֵי בְּרִית דְּבֵקָה תָּמִיד בְּיָמִין עֶלְיוֹן.
וְיָמִין עֶלְיוֹן זֶה עָתִיד לִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשׁ, שֶׁהוּא בְּרִית].
[1] אריז״ל (שער הגלגולים הקדמה ל״ב), וזהו: כי פינחס בלידתו
נתגלגלו בו שתי נשמות, א׳ משורש נשמת יוסף הצדיק, ב׳ משורש נשמת יתרו, ושתיהם נעשו
נשמה אחת כפינחס, אח״כ כשהרג פינחס את זמרי, זכה שנתעברו בו הנפשות של ״נדב
ואביהוא״, אשר לשניהם יחד היתה נפש אחת, כי הם היו תרי פלגי גופא, וכדי לקשר את
הנפש של נדב ואביהוא עם הנפש של פינחס, הוצרכה להתעבר בו נפש חדשה הנקראת ״אליהו
התשבי״ והיא היתה משורש גד, וכדי לקשר את נפש זו של אליהו התשבי החדשה עם נפשות
הישנות שהיו בפינחס, הוצרכה עוד להתעבר בו נפש אחת הנקראת גם כן ״אליהו״, והיא היתה
משורש בנימין (הנז׳ בדברי הימים א, ח, נח, ביחוס שבט בנימין), נמצא שפינחס
היה כלול מארבע נפשות, א׳ נפש עצמו כשנולד משורש יוסף ומשורש יתרו, ב׳ הנפש של נדב
ואביהוא, ג׳ הנפש של אליהו התשבי משורש גד, ד׳ הנפש של אליהו משורש בנימין.
ואחר זמן רב (בערך אחר שלש מאות שנה) כשהיה המעשה של
בת יפתח הגלעדי, שלא רצה פינחס לילך אצלו להתיר נדרו, ועל ידי זה מתה בת יפתח (כמבואר
במ״ר סוף פ׳ בחקותי), בשביל זה נענש פינחס שנסתלקה ממנו הנפש של נדב ואביהוא (ונתגלגלה
בשמואל הנביא), וגם הנפש משורש יתרו שנכנסה בו בלידתו גם כן נסתלקה ממנו, (ונתגלגלה
בחיאל בית האלי אשר בנה את יריחו), וגם הנפש של אליהו דשורש בנימין נסתלקה
ממנו, (ונתגלגלה באותו אליהו של שבט בנימין הנזכר בדברי הימים הנ״ל),
והעיקר שנשאר בפינחס היא הנפש של אליהו התשבי משבט גד, לכן אז נשתנה שמו מפינחס
לאליהו, וגם מטעם אחר, לפי שכשמת שמואל הנביא חזרה הנפש של נדב ואביהוא להתעבר
באליהו, ותיקנם על ידי המעשה של קידוש השם שעשה בהר הכרמל, שנפלו כל העם על פניהם
ואמרו ה׳ הוא האלהי״ם, כי על ידי זה נמחל לנדב ואביהוא העון שפגמו בשכינה בהקריבם
אש זרה, ומאחר שנתקנו, נסתלקו ועלו לצרור בצרור החיים, ונשאר בו רק הנפש של אליהו
התשבי משבט גד, וגם מטעם זה נשתנה שמו מפינחס לאליהו, כי אז עיקר נפשו של פינחס
היתה הנפש של אליהו התשבי משורש גד, לכן נקרא מאז אליהו הנביא, עד שעלה בסערה
השמים (בשנת מ״ז לאלף השלישי, בסוף ימיו של יהושפט מלך יהודה, סדר הדורות),
ובחינת נפש זו נשארה צרורה בצרור החיים ולא ירדה עוד לעולם, אלא הנפש של אליהו של
שורש בנימין שנתגלגלה באליהו הנזכר בדברי הימים כנ״ל, כשנפטר אותו אליהו עלתה נפשו
ונתחברה עם נפש של אליהו התשבי, ונפש זו של אליהו דשורש בנימין, היא העולה ויורדת
תמיד, ומתגלה לצדיקים לדבר עמהם, ולגלות להם סודות התורה, ועושה להם נסים, וזו
הנפש של שבט בנימין תשאר לאליהו התשבי גם לעתיד לבוא. (ע״כ קיצור שה״ג הנ״ל).
