יום חמישי, 20 במאי 2021

"כף החיים" – רבי יעקב חיים סופר זצוק"ל

 

"כף החיים" – רבי יעקב חיים סופר זצוק"ל



רבי יעקב חיים סופר נולד בבגדד שבעיראק בשנת 1870 (התרכ"ז או התר"ל) לרבי יצחק ברוך שהיה סופר, ולאסתר לבית בדהובא.

רבי יעקב חיים סופר למד תורה מאביו וכתיבת סת"ם, ולמד בישיבת "מדרש בית זלכה" של הרב עבדאללה סומך - מנהיגה של יהדות בבל במאה ה-19,  בין רבותיו היה הרב אלישע דנגור - רבה הראשי של בגדד.

הרב יוסף חיים - ה"בן איש חי" הסמיך את רבי יעקב חיים סופר לפוסק, והשפיע על לימוד התורה והקבלה שלו.

רבי יעקב יוסף חיים נישא לפרחה בדהובא ועבד כסופר סת"ם.

בשנת ה'תרס"ד (1904), כשהיה בן 34, עלה רבי יעקב חיים סופר לארץ ישראל ביחד עם רבנים נוספים, והוסיף לשמו את תוארו: סופר. הרב התגורר בירושלים בשכונת בית ישראל ולמד בישיבת המקובלים בית אל.

בשנת התרס"ט (1909) ייסד יחד עם רבי יחזקאל עזרא הלוי, אשר היה החברותא שלו, בית כנסת: "שושנים לדוד", בו נשא דרשות בשבתות וביום טוב וחיבר את ספריו.

רבי יעקב יוסף חיים סופר עבר ללמוד קבלה בישיבת רחובות הנהר ביחד עם רבי חיים שאולי הכהן דוויק - "השד"ה", מקובל שהיה רבה הראשי של ארם צובא בסוריה, וכיהן כדיין וכראש ישיבה.

רבי יעקב יוסף חיים סופר הלך לעולמו בט' סיון ה'תרצ"ט (1939) ונקבר בחלקת החסידים בהר הזיתים.

 

חכם יעקב סופר היה גאון גדול בכל התורה וזכה שספרו הקדוש ''כף החיים'' התפרסם בכל העולם, וזאת מפני זהירותו הרבה בשמירת הלשון, שמימיו לא שח שיחה בטלה ובפרט בבית הכנסת בחר במידת השתיקה ובנוסף לכך היה חסידא קדישא ופרישא, שהיה נזהר מאד בקימת חצות ולימוד אחר חצות ומתפלל בנץ החמה עם כוונות הרש''ש והיה יושב ועוסק בתורה כעשרים שעות ביממה ומסתגר בעליית הגג בבית הכנסת ''שושנים לדוד'' למעלה משלושים וחמש שנה ועוסק בכתיבת חיבורו הגדול ''כף החיים''.

בספרו זה הביא את דבר הפוסקים הפשטנים בשילוב מנהגי רבינו האר''י ז''ל, הרש''ש ומקובלי ''בית אל'' אשר נהג ועשה תמיד כדבריהם. הלומד בספרו זוכה מלבד הידע הגדול, גם כן לתיקון המידות, אהבת השם ויראתו.

 

ספרים נוספים של הרב:

הודפסו: קול יעקב - על הלכות סת"ם, חיים עד העולם - דרשות וביאורים לסיומי מסכתות הש"ס, יגל יעקב - דרשות על סדר פרשת השבוע, ישמח ישראל – 2 חלקים - דרשות על סדר פרשת השבוע, חוקי חיים - דרשות בציבור וקובץ תשובות (י' תשובות בהלכה).

בכתב יד: באר מים חיים - שו"ת, בית יעקב - דרשות על פרשת השבוע, חפץ בחיים - דרשות, עדות ביעקב - דרשות לארבע פרשיות וביאור פרקי אבות, חזיונות חיים - חלומות וגילויים והערות והארות על ספר זבחי צד'ק ו-כוונות הפסח - על הגדה של פסח.

 

לרבינו היה ''קונטרס החלומות'' ובו כתב את חלומותיו ומה שגילו לו מן השמים, פעם אחת נגלה לו רבינו האר''י ז''ל ודיבר עימו, ולמחרת כתב בקונטרסו ''ורבינו האר'י ז''ל הקדוש נגלה לי ומראה פניו אדמוני'', כמו כן מובא שם שהוכיחו אותו מן השמים על שלא נתן ג' פרוטות לצדקה ב''ויברך דוד'' ופעם אחרת שלא אמר קורבנות במנחה (ומובן מזה שאלו היה ''עוונותיו'').

 

לאחר פטירת ''הבן איש חי'' חלם ''כף החיים'' שראה שאומרים במתיבתא דרקיעא: ''משה נסתלק את מי השאיר אחריו? את יהושע, ''הרב יוסף חיים נסתלק, את מי השאיר אחריו? את ר' יעקב חיים סופר''.

 

הרב ישראל מרגלית (כף שכולה חיים): אהבתו וחיבתו לארצנו הקדושה היתה עד להפליא, ובב' אייר תרס"ד יצא מבגדאד יחד עם כמה חכמים, ביניהם הגאון רבי יחזקאל עזרא רחמים זלה"ה בעל "עצי היע"ר", והגאון רבי צדקה חוצין זלה"ה, לימים ראב"ד עדת הספרדים בירושלים. הנסיעה נועדה מתחלה ל"זייארה" (השתטחות על קברי הצדיקים) וחזרה לבבל, אך מסובב הסיבות נתן לבסוף בדעתו של רבינו להישאר בארץ הקודש. בני החבורה נסעו בשיירה בעגלות רעועות, דרך לא סלולה מלאה חתחתים.

בכל ערב שבת קטע רבינו בשליחותם של חברי השיירה את המסע, בתמורה מלאה שהעביר לידי ראש השיירה, כשהוא שוקל לידו מטפחת גדושה במטבעות זהב. מסע השיירה היה נעצר אפוא משקיעת החמה ועד לאחר שסיימו הרבנים להבדיל על כוס היין בצאת השבת.

לאחר טלטולים ונדודים ותלאות רבות הגיעו ליפו בערב חג השבועות. ובאסרו חג הגיעו ירושלימה. בהקדמתו לספר "קול יעקב" מציין רבינו אודות עלייתו לארץ ישראל וכה כתב: "...הגדיל ה' חסדו עמי וזיכני לעלות ולהסתופף בהיכלו עיה"ק ירושלים תוובב"א שנת התרס"ד ר"ח אייר והגעתי לשם ביום שמחות שהוא אסרו חג של שבועות...".

תחילת בואם ארצה, פקדו את המקומות הקדושים כדי להשתטח על קברי הצדיקים ובביקורם בעיר האבות חברון עלו לבקר במעונו של המרא דאתרא אוצר התורה, מרן הגאון רבי חיים חזקיה מדיני זלה"ה, בעל שדי חמד, שחיבבם מאוד ושש לקראתם.

מעת שדרכה כף רגלו של רבינו באדמת ארץ הקדש גמלה בלבו ההחלטה "פה אשב כי איויתיה" ואף שהוריו, אשתו הרבנית וארבעת ילדיו עדיין נותרו בגולה. יש מספרים שהסיבה שבחר רבינו להישאר בארץ ישראל הייתה כי ראה את קהילת החסידים "בית א-ל" שעושים לילות כימים בלימודים, תיקונים, תפילות וכוונות ולכן החליט להישאר בירושלים עיר הקודש על מנת להצטרף לחבר רבני ולומדי הישיבה. מיד לאחר החלטתו זו, כתב רבינו מכתב לאשתו ע"ה ובו הודיע לה על החלטתו. כאשר קיבלה את המכתב, פנתה אל ריש גלותא דבבל בעל בן איש חי זלה"ה לשאול בעצתו, וענה לה: "הכל מעלין תנן", וכוונתו שהעת ללכת אחריו, שהרי שנינו במשנה במסכת כתובות "הכל מעלין לארץ ישראל". ובדבר הוצאות הנסיעה, יעץ לה למכור חלק מספריית בעלה הגדול לכיסוי הוצאות הדרך. לא נותר לה אפוא אלא למכור את חפצי הבית, לארוז את מיטלטליה ולעלות לארץ הקדש.

בתחילת שנת תרס"ה עלו אביו, אמו, חמותו, רעיתו וארבעת ילדיו לארץ הקודש. הוא מתעד זאת בהקדמת הספר כף החיים למהדורא הראשונה (ח"א, תרס"ה) שכתב רבינו בזה"ל: "וחסדי ה' אזכיר תהילות על כל אשר גמלני כל טוב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בירושלם עיר עז לנו אני וביתי ובני ובנותי. אודה ה' בכל לבב כי גבר עלי חסדו אשר כמה ניסים ונפלאות עשה עמדי מיום היותי עד היום הזה".

נציין כאן עוד את מה שכתב רבינו בספר חיים עד העולם (הדרן למסכת תמיד) "אף על פי שהגדיל ה' חסדו עמנו בזמן הזה ויש הרבה ישראל דרים בארץ ישראל ובירושלים ת"ו, אפילו הכי צריך להתפלל תמיד אל ה' שיבנה בית המקדש, כדי לעשות רצונו להיות כהנים בעבודתם ולהקריב תמידים במועדם".

מיד בהגיעו של רבינו ירושלימה אשר איווה לשכון כבוד בתוכה, קבע את מגוריו בעיר העתיקה שבירושלים והצטרף אל חבר הרבנים המקובלים בבית המדרש של החסידים ק"ק "בית א-ל" אשר בעיר העתיקה, והם ששו לקראתו, ותהילתו בקהל חסידים. ועל ידי שקידתו העצומה, והצטיינותו במיעוט שיחה ובמיעוט שינה, רכש לו ידיעות נשגבות בתורת הח"ן, והחל להתפלל בקדושה ובטהרה על פי כוונות רבינו האר"י ז"ל, וכאשר הורה רבינו הרש"ש זיע"א בסידורו. ועלה מעלה מעלה במעלות בקדש ונתפרסם לארי במסתרים ושר בית הזוהר. ושמו נערץ בקדושה ותהילה.

לאחר כמה שנים שלמד בישיבת בית א-ל עבר ללמוד בישיבת המקובלים שנוסדה לא מכבר, בשנת תרנ"ו, "רחובות הנהר" שבשכונת רחובות הבוכרים בעיר החדשה, שהוקמה בסיועו של הנדיב - מקורבו של רבינו - סניור רבי נסים נחום זלה"ה, שם למד את תורת הח"ן מפיו של שר בית הזוהר, גדול המקובלים דאז - ראש הישיבה הגאון הקדוש רבי חיים שאול דוייק הכהן זלה"ה, המכונה "השד"ה". בישיבה זו קבע רבינו את מקום תפילתו ברציפות מאז כניסתו לישיבה עד אחרית ימיו יחד עם חבורת המכוונים שהתפללו בכוונות הרש"ש.

הגאון רבי אברהם מונסה זלה"ה בספר "פדה את אברהם" (עמוד תכ"ב): "הרה"ג יעקב חיים סופר זיע"א מחבר ספר כף החיים... היה רב חסיד מקובל ומתפלל בביהכנ"ס 'המכוונים'... בבוקר כשמגיע זמן טלית ותפילין, היה מתעטף בטלית ותפילין והולך לביהכנ"ס 'המכוונים' ומתפלל בכוונות. לא התפלל חזן, אבל היה קובע לו המוספין של ראש השנה וכפור ובהם היה עובר לפני התיבה ומתפלל חזן".

הרב השד"ה, שעמד על תכונותיו של רבינו, ידיעותיו הרחבות ועומק עיונו בחכמת הנסתר, נתן לימים לו ולרעו הגאון המקובל רבי יהודה פתיה זלה"ה בעל "מנחת יהודה", את מלאכת עריכת ספרו העמוק בחכמת הנסתר "איפה שלמה", שכן הרב השד"ה היה בעת זקנותו סגי נהור וקשתה עליו מלאכת הכתיבה.

בעניין זה סיפר הגאון רבי יעקב משה הלל שליט"א בהקדמה לספר "פאת השד"ה": "רבי נסים נחום ז"ל, נטל על עצמו הטיפול בהוצאת ספר "איפה שלימה", והיה מוליך ומביא יום יום את גליוני הספר מבית הדפוס אל הרב להגהה, ומהרב בחזרה אל בית הדפוס. כי כתיבת הספר נעשתה במהירות גדולה באופן מופתי, שתלמידי השד"ה - ר"י פתייה ורי"ח סופר היו כותבים עבורו את הספר כפי שהיה מקריא להם מפיו... ובמשך פחות משנה נסתיימה כמעט מלאכת הספר כולו, והיה השד"ה דוחק על הוצאתו לאור בהקדם".

על אף עיסוקו של רבינו בחכמת הקבלה, נמנע כליל מלהתעסק בקבלה מעשית וכתיבת קמיעות. פעם אירע מעשה ביהודי ממצרים שהיה לבנו חולי הנפל ובא לרבינו והפציר בפניו שיכתוב לו קמע עבור בנו, בהתחלה רבינו התחמק ויעץ לו להתפלל, אך כשהפצרותיו חזרו ונשנו, כתב רבינו קמע ושם אותו עליו והזהירו שלא יוריד את הקמע אף פעם. ואכן הבן נרפא. לאחר שנים מספר אירע מקרה ונעלם הקמע, ואז חזרה המחלה, חזר האב לרבינו והפציר בו שוב שיכתוב, לבסוף הסכים לכתוב "בפעם האחרונה" וחזר ונרפא.

רבינו היה עוסק בתורה בכל רגע ורגע מנצל את זמנו ללימוד, הן בלימוד וכתיבת ספריו, הן בלימוד סוגיות הש"ס, וכפי שהעיד בנו רבי משה סופר זלה"ה שיודע על (לפחות) עשר פעמים שאביו סיים את הש"ס כולו מכריכה לכריכה, והן בלימוד ח"י פרקי משניות בכל יום, כך שבערך אחת לחודש סיים את כל השישה סדרי משנה. ובכלל על התמדתו בתורה סיפר הגאון רבי יהודה צדקה זלה"ה: "פלא פלאים. התנהגות פשוטה. אולי מעולם לא ראה את רחוב יפו, ואני חושב שכלל לא ידע איך הולכים. מה שכן היה הולך מביתו שבבית ישראל למאה שערים בשביל הדואר שהיו בקשות של ספרים. אף פעם לא ביטל תורה. אף פעם לא הלך לשום מקום. לחתונה היה הולך, מקדש כמה רגעים ומיד היה חוזר. איך זכה? אותה השאלה נשאל החפץ חיים מחבר המשנה ברורה - שמירת הפה!! מעולם לא דיבר הכף החיים אפילו ברחוב, רק למד כתב למד וכתב, אם בדרך היו שואלים אותו שאלה היה עונה להם בקיצור נמרץ והולך הביתה מיד".

על אופן תפילותיו של רבינו - סיפר הגאון רבי יהודה צדקה זלה"ה: "כמובן, התפילות שלו היו לפי הכוונות. היום כמעט אין אחד שהוא מכוון. אז באותו הדור היו עשרות רבנים שכיוונו, על כל אחד היה אפשר לומר סיני ועוקר הרים". "היו מתפללים בבוקר באשמורת, נמשך התפילה ארבע שעות בערך. בלי לשתות כלום. על כל מילה מהתפילה יש שלושה ארבעה דפים של כוונות, עד שמכוונים את זה – נורא!" "הוא היה אחד מהם. היה הולך בבוקר באשמורת עטוף טלית ותפילין לבית הכנסת, תחילה היה 'צופיוף', אחר כך 'בביוף'. כשהיה יוצא מביתו לבית הכנסת כל החנויות סגורות, אין איש ברחוב, כשהיה חוזר כבר כל החנויות פתוחות... שמונה, תשע, היה הולך בארבע חוזר בתשע. דבר נפלא".

"במנחה היה רגיל לבוא בדיוק בזמן שאומרים 'למנצח על הגיתית', בכדי שלא ידבר איתו מישהו. 'למנצח על הגיתית' היו רגילים לומר באחד עשרה ועשרים לפי השעון הערבי, כלומר שעה קבועה בין בקיץ בין בחורף. כשהוא היה בא כל אחד מדייק את השעון שלו... כי ידוע שלא יבוא רגע קודם, וכל שכן שלא יבוא רגע מאוחר. ככה היה דייקן. וכל כך למה? מפני שלא רצה לדבר מילה בבית כנסת! שאם יבוא אחד וישאל אותו, אם זה פוליטיקה אם זה עניין אחר, מחלוקת וכדו', איננו. בשעת התפילה אף אחד לא מעז לגשת אליו, אחרי התפילה - בעלינו לשבח כבר היה בפתח, ומיד אח"כ היה הולך. לא פוגשים אותו בבית הכנסת לדבר איתו, בכדי לחסוך אולי מילה של דברים בטלים בבית כנסת. זה לא שנה ולא שנתיים, זה עשרות בשנים! עשרות בשנים!!".

כתב רבנו בכף החיים (ס' רל"ב סק"ו): בחשיבות תפלה בשלמותה, "ותחלה יאמר למנצח על הגיתית וכו' ופרשת התמיד ופטום הקטרת וכו' ואל ישנה מזה הסדר ואפילו אם היה הזמן דחוק, כי מעשה באחד ירא שמים שהיה פעם אחד הזמן דחוק ולא אמר למנצח ופרשת התמיד אלא רק התחיל לומר לשם יחוד וכו' והתפלל שמונה עשרה ובאותה הלילה הוכיחו אותו בחלום לאמר מדוע העולם מתפללים תפלה שלמה ואתה חסרה. ועל כן כל אדם יש להיזהר בזה".

ומיהו אותו "אחד ירא שמים" שעליו סיפר רבינו בספרו? בדידיה הוה הך עובדא, וכמבואר באר היטב בקונטרס החלומות שלו שבו העלה על הכתב את החזיונות שראה בלילות. אות באות ותיבה בתיבה.

 

מספרים שכאשר היה לומד עם חכמי ישיבת ''שונים לדוד'' היה מתפלפל בהתלהבות גדולה, בקול גדול ובריתחא דאורייתא, אמנם כשהיו מביאים לפניו כוס תה לברך עליו, לפתע להפתעת הלומדים השתנה מהקצה לקצה ושינה את קולו והיה עומד ברתת ויראה ובהכנעה מרובה ומברך לאיטו מילה במילה ברכת שהכל בכוונה ובשמחה, אשרי עיין ראתה כל זאת.

 

הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל היה מדבר רבות ומעורר את הסובבים אותו ואת תלמידיו אודות אמירת הברכות במתינות. ברוב המקרים שדיבר בנושא, הוסיף ותיאר כמו בציור חי כיצד היה הגאון בעל 'כף החיים זצ"ל מברך ברכותיו, בדחילו ורחימו, עד שכל השומע אותו היטיב להבין את דברי חכמינו זכרונם לברכה 'האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות'.

וכך תיאר: "כאשר היו מביאים למרן בעל 'כף החיים' כוס תה או קפה לשתיה, והגיע הזמן ללגימה, היה נוהג לשים כפו האחת בתוך הספר, לסימנא בעלמא, ובכף ידו השניה סגר אותו; אחר נטל בידו את הכוס, התבונן בה, כאילו רומז לה משהו במבטו – ועצם את עיניו ובירך: 'ב-ר-ו-ך, א-ת-ה…' והזכיר את השם בסילודין, והמתין שיענו אחריו 'ברוך הוא וברוך שמו', והמשיך: 'א-ל-ק-נ-ו, מ-ל-ך ה-ע-ו-לם', כשכל גופו מרתת ואיבריו מזדעזעין מפחד השכינה הקדושה, והשלים בדביקות ובערגה 'שהכל נהי'ה בדברו', ופקח עיניו ולגם מן הכוס, והיו רואים אז בעליל איך שכולו מלא תהילה לבורא ית"ש על המשקה.

 

"זכורני, הוסיף וסיפר, "שפעם כאשר בירך ברכת 'שהכל' והגיע למילים 'מלך העולם', היה נדמה לי כאילו כל העולם כולו עוצר את נשימתו ומקשיב לברכתו. צעיר לימים הייתי אז, וזכיתי ללמוד עמו במחיצתו גמרא ותוספות, והיינו מתפלפלים עמו, מקשים ומתרצים, ולרגע דימינו שאנחנו שנינו במדרגה אחת, שוה בשוה… אולם כשהיה מברך 'שהכל' בחיל וברעדה, אזי ראינו בעליל מה רב ההבדל והמרחק בינינו…"

 

בעלותו לירושלים, באחת מן השנים היתה שנת בצורת ויובש גדול, נמנו וגמרו בעל ''כף החיים'' ועמיתו הגה''צ המקובל ר' יהושע שהרבני זיע''א ללכת להשתטח על ציונו של שמואל הנביא, ובבואם שם שפכו ליבם כמים בתפילות ובכוונות בדמעה ותחנונים לעורר הרחמים שיבואו גשמי ברכה, וכצאתם לחזור לביתם והנה לפתע החלו טפטופי גשמים וילכו הלוך וגדול, ונתפרסם הדבר בירושלים ועורר בזמנו רגש גדול בציבור.

 

מרן הראשל''צ הגאון רבינו מרדכי אליהו זיע''א היה מספר שבילדותו היתה שולחת אותו סבתו לשאול שאלות בהלכה מחכם יעקב סופר זיע''א וכן זכה כשהיה בגיל 10 להיות בהלוויתו.

 

הרב שמואל אליהו שליט''א סיפר שבצעירותם היה אביו מרן זצוק''ל מבקש מהם לעזור לו לעשות הגהה על ''כף החיים'' שהיו בו כמה טעויות דפוס בדברי מרן השו''ע, והיה הרב מקריא להם והם מסתכלים בשו''ע לראות אם הדברים מדויקים, ולפעמים כשלא היו שמים לב והיתה טעות, הרב היה מתקן אותם בע''פ שלא כך כתוב בשו''ע. זכות כף החיים תגן עלינו ועל כל ישראל לגאולת עולמים בחסד וברחמים.

 

הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק"ל, היה מספר לתלמידיו בשיחות המוסר על הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר זצ"ל בעל כף החיים, שהנהגותיו היו פלא פלאים: בימי הקיץ היה מתפלל ערבית בערך בשעה שבע עם כל הכוונות, ואינו הולך לישון אלא כעבור שלוש שעות מהתפילה, לפני השינה עושה יחוד בכדי לקום לפני חצות וקורא ק"ש עם כל הכוונות, נמצא שנותרה לו רק כחצי שעה לישון, וכבר קם, עושה תיקון חצות, בוכה על החורבן, וחוזר שוב לישון, משכים לפני עמוד השחר, ללמוד ולהתפלל בנץ ואח"כ חוזר לביתו, ואוכל משהו מהר כדי שלא יאחר לישיבה, מגיע לישיבה, לומד וכותב, באופן שכל זמנו קודש קודשים.

אחר כך היה אוכל בערך כשעה וחצי, לא מפני שאכל הרבה, אלא מפני שייחד יחודים, לפני האוכל אמר לשם יחוד, נטל ידיים בכוונות, וכן ברכת על נטילת ידים והמוציא בכוונות, וגם בשעת הלעיסה היה מכוון, עד כדי כך שלא היתה מחשבתו על האוכל אלא שקוע בכוונות, אח"ז למד בכל יום ח"י פרקי משנה, ששה בבוקר, ששה בצהרים, ששה בערב, אמר פטום הקטורת, איזה מקומן, מים אחרונים, ברכת המזון עם כל הכוונות, כך נהג לעשות יום יום. ומחמת שהיה שקוע בכוונות לא היה מקבל אף אדם בשעת אכילתו, אפילו באו לתת כסף לישיבה, רק כשגמר ובירך ברכת המזון היה מקבלם בסבר פנים יפות. בצאתו מביה"כ נהג לברך אשר יצר מהסידור עם הכוונות. עוד היו לו טרדות מבית ומחוץ, והפלא הגדול, איך הספיק ללמוד ולכתוב חיבורים כה גדולים, שהרי אין זה חיבור של העתקה וליקוט מספרים אלא חיבור המחייב טירחה ועיון רב.

 

מעשייה נוראה סיפר הרב מרדכי אליהו משם דודו, הרב יהודה צדקה ע"ה, שהיה עד לדברים בשעה שהיה בבית הכנסת. לילה אחד הגיע מלאך המוות לחכם יעקב סופר ע"ה, מחבר ספר "כף החיים", ואמר לו שבא ליטול נשמתו לכפר על הדור! "כף החיים" לא נבהל ושלח את המלאך לחכם יחזקאל עזרא: לך אליו, הוא ראוי לכפר על הדור! הלך המלאך לחכם יחזקאל עזרא ובא ליטול נשמתו, ושלח אותו חכם יחזקאל ואמר לו: לך לרבי יצחק שרים, הוא צדיק שהגון לכפר על הדור. בבוקר נכנס "כף החיים" לבית הכנסת ופנה אנה ואנה לראות מי נמצא ומי לא, ומייד התלונן בפניו חכם יחזקאל עזרא ואמר לו: מה עשית לי? שלחת לי את מלאך המוות! מייד שאל אותו "כף החיים": ומה עשית אתה עם המלאך? שלחתי אותו לחכם שרים. ושניהם רואים שחכם שרים לא הגיע לבית הכנסת, ולא עברה שעה והגיעה השמועה שנתבקש חכם שרים לבית עולמו...

 

סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: פעם הלך מו"ר אבי ביחד עם הרב יעקב סופר ע"ה, מחבר הספר "כף החיים", ברחובות בגדד, ופגשו גוי שעושה כשפים ואחיזות עיניים. הגוי בלע סכינים בזו אחר זו, וקהל רב עמד סביבו משתאה. כשהגיעו אליו, קראו עליו בכוונה גדולה "ויהי נועם" עם "יושב בסתר עליון". מייד נתבטלה כל יכולתו של אותו טמא, ונשארה הסכין בבטנו.

 

רבינו בכף החיים (סימן קס"ז ס"ק ק"מ) מביא סיפור שאירע עם זקנו של בעל בן איש חי - הגאון רבי משה חיים זלה"ה ונראה שרבינו הוא המקור הראשון לעובדא זו: "ואני שמעתי מעשה נורא על זה כי בימי הרב משה חיים ז"ל זקנו של מהרי"ח ז"ל בעל מחבר בן יהוידע רב פעלים וכו' שזימן ישראל בפסח את עכו"ם אחד שהיה שכינו והאכילו מצה על שלחנו. ואח"כ ספר זה לפני הרב משה חיים ז"ל ואמר לו שיזהר ממנו בזאת השנה כי אפשר שיזיקנו נזק גדול, ויהי היום וישראל יושב ובא העכו"ם ההוא וחרבו שלופה בידו ונעשה לו נס וברח מפניו ר"ל".

 

כשעלה לארץ הרב אברהם מרדכי אלתר, שהיה האדמו"ר מגור ונודע בשם ספרו "אמרי אמת", יצאו אלפים לקדם את פניו. ביניהם היה גם נער צעיר בשם יהודה צדקה. הנער רצה מאוד לפגוש את האדמו"ר ולבקש את ברכתו, ועל כן נדחק בין ההמונים עד שעמד לפניו. יהודה פנה בהתרגשות אל הרבי מגור וביקש את ברכתו. הרבי מגור חייך ואמר לו: "אברך אותך אם תשיב לשאלתי". הנער הסכים, והרבי שאל: "מדוע במסכת שבת יש עשרים וארבעה פרקים?" ליהודה לא הייתה תשובה, אך רוחו לא נפלה. הוא החליט לשאול את הרב יעקב סופר, שנודע בשם ספרו "כף החיים", ולשוב אל הרבי מגור. הרב יעקב סופר הסביר לנער יהודה כך: "השבת נקראת כלה, וחכמים לימדו אותנו שלכלה יש עשרים וארבעה תכשיטים. עשרים וארבעת הפרקים הם קישוטיה של השבת המלכה". הנער מיהר לחזור אל האדמו"ר, נדחק בין מקבלי הפנים עד שעמד שוב לפניו. "האם אתה זוכר אותי?" שאל יהודה, והרבי השיב "ודאי! ודאי! ומה בפיך? היש לך כעת מענה לשאלתי?" הנער חזר על תשובתו של הרב סופר, והאדמו"ר שהתרשם מנחישותו של הנער והתמוגג מן ההסבר, בירכו בלב שלם ונפש חפצה.

 

מנוחת שלום: וכאן רק אכתוב מה ששמעתי על מו"ז הגאון רבי יעקב חיים סופר בעל כף החיים זצוק"ל זיע"א שפעם אחת חל יום ההילולא של אביו הצדיק הרה"ג רבי יצחק ברוך זצ"ל, ואז באותם שנים של מלחמת העולם הראשונה, ירדו בני ירושלם ת"ו עד מ"ט שערי עניות ודלות, ולא היה אפשרי בידו לקנות פירות וירקות ולהביא לברך, ובאותו הלילה נגלה לו אביו ע"ה בחלום ושאל אותו מדוע לא הביא "ברכות" עבורו כמנהגו בכל השנים, והשיבו מו"ז הגאון בעל כף החיים זצ"ל שלגודל העניות הנוראה השוררת כעת, לא היה לאל ידו לעשות כמוטל עליו וכאשר עשה באמנה בשאר השנים, ואונס רחמנא פטריה, והשיבו מר אביו ז"ל: ולפחות היית מביא מים מן הבור שיברכו הציבור ברכת שהכל, והגם זה היה קשה אצלך?! וכשמוע זאת התפעל מו"ז בעל כף החיים זצ"ל ולמחרת השתדל וטרח מאד להביא "ברכות" ולעשות נחת רוב למר אביו הרב ז"ל עד כאן שמעתי זיע"א.

 

הרב מאיר מאזוז (הקדמה למשנ"ב איש מצליח כרך ג): "עוד יש ללמוד מהרב כף החיים ז"ל מדת הענוה, שמעולם לא השיג על שום חכם בתקיפות ועל הרוב לא הזכיר את שם החכם שהוא חולק עליו. ורשומים אצלי כארבעים מקומות שחולק על הבא"ח בלי הזכרת שמו... וידוע מה שאמר הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל, ששני תלמידי חכמים היו בדור האחרון מופלגים בשתיקה והם המשנ"ב וכף החיים וכל העולם היום לומד בספריהם".

 

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש מדוע מונה הכתוב שמות בני ישראל היורדים מצרימה:

"נראה טעם לפרש שחזר ומנאן כאן, לפי שבכאן מתחיל לספר בשעבוד ישראל. ושלא יסבור האדם לומר מפני שלא היו הגונים חס וחלילה, לפיכך באה להם צרת השעבוד. לפיכך חזר ומנאן, להורות כי הם חשובים וחביבים. כי המספר מורה על חשיבות - שלא תחשוב כי בשל חטאם הגיעם הגלות." (ישמח ישראל דרשות על התורה פרשת שמות - ואלה שמות, ירושלים, תשמ"ט (1989).)

 

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מדבר שכל שבט עולה תפילתו דרך שער המיוחד לו:

"יש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים. כל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד מיוחד לו ...והנה אין ספק כי אם תפילות כל השבטים היו שוות, לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים - וכל שער יש דרך בפני עצמו, אלא ודאי מוכרח הוא - שכיוון שתפילותיהם משונות, לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט. וכי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא, כן צריך להיות תפילתו, ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפילותיו כמנהג אבותיו." (כף החיים, סימן ס"ח ד"ה ואמנם בעקרי המנהגים)

 

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש כפל 'נתון תיתן לו' לתת בלב טוב:

"יש בני אדם נותנים צדקה מפני הבושה, כגון שרואה עשירים שמתנדבים מעות לעניים, זה כך וזה כך. ומי שלא ייתן, יהיה חסרון לפי כבודו. ולכך הוא נותן - לפי הבושה, כדי שלא יהא חסרון בכבודו. ויש בני אדם, נותנים צדקה לעניים מפני התרעומת, שמתפחדים שלא יתרעמו עליהם העניים, ויקללו אותם. ...ואם כן, כל כגון זה, אין נותנים בלב שלם, ולזה אמר 'נתון תיתן לו', רוצה לומר - שתי נתינות: אחד בלב ואחד בפועל ולא בלב שלם." (ישמח ישראל דרשות על התורה, חלק ב' עמודים רצ"ג-רצ"ד, ירושלים, תשמ"ט (1989))

 

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש 'מרבים שלום בעולם', שמלמדים לרבים דברי אגדה:

"ע"י לימוד התורה בדרוש אגדה, יש כוח למחול כל עוונות ישראל, ואם מוסיף ואומר קדיש על האגדה, אפילו נחתם עליו גזר דין לרעה, הקב"ה מוחל לו ומכפר עוונותיו. וזה שאמר כל בנייך לימודי ה', רוצה לומר - אם כל בנייך יהיו לומדים דברי אגדה ואומרים עליה קדיש, שהוא שבח לה', אז 'רב שלום בנייך' - שיהיה להם שלום הרבה, שאפילו נחתם עליהם גזר דין לרעה מתבטל." (חיים עד העולם, סיום למסכת ברכות, עמ' ו-ז, דפוס מוריה, ירושלים, תרפ"א (1921))

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: