ר"ח סיון - תפילת השל"ה הקדוש

 תפילת השל"ה הקדוש

תפילת השל"ה הקדוש - בקולו של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

תפילה נפלאה שתיקן רבינו השל"ה הקדוש (רבי ישעיהו הלוי הורביץ, נקרא כך על שם ראשי התיבות של שם ספרו. שני לוחות הברית) עבור הורים. תפילה לזכות לילדים, ושיהיו הילדים יראים ושלמים, בתורה, יראה ומידות טובות וכו'. תפילת חובה לכל הורה!

שעת רצון מיוחדת לומר את תפילת השלה, היא בערב ראש חודש סיוון, אז נוהגים שיתפלל כל אחד על עצמו ועל זרעו שיהיו לומדי תורה ולילך בדרכי ישרים ולהצלחה בכל צרכיהם וזיווגיהם ואומרים תפילה זו.

זו לשון השל"ה בספרו: חל עלינו חובת התפלה ובקשה להשם יתברך בכל צרכינו, כי הכל מאתו יתברך, על כן בכל מה שיצטרך האדם בכל עת ובכל שעה, ירגיל על לשונו תפלה קצרה להשליך על ה' יהבו. ובעת הפעולה יאמר בכל צרכיו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, רבון העולמים הצליח דרכי כי מאתך הכל וכו'. וביותר צריך זירוז להתפלל שיהיה לו זרע כשר עד עולם, ואגב כל צרכיהם וזיווגם, מה' יצא הדבר. ולבי אומר שעת רצון לתפלה זו בערב ראש חודש סיון, הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה' אלקינו. וראוי לישב בתענית ביום ההוא הוא ואשתו, ויתעוררו בתשובה ויתקנו כל ענייני הבית איסור והיתר וטומאה וטהרה וכל העניינים, ויתנו צדקה לעניים הגונים. ואם אפשר לבעל להתענות אז הפסקה מה טוב ומה נעים, ועל כל פנים יהיה תענית גמור ככל דיני תענית צבור. וזו הנוסחא של התפלה:

אַתָּהּ הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּהּ הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדַע אֱלָהוּתָךְ [=כדי שתפורסם מלכותך] בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", וְהַכַּוָּנָה בִּשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ, יָצַרְתָּ אַף עָשִׂיתָ, כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֶצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתֶךָ.

וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ יְיָ מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם הֵם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְּנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת לְתַכְלִית שֶׁהֵם וַאֲנִי וַאֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְווֹתֶיךָ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ". כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵּן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר, וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוֹב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדּוֹת תְּרוּמִיּוֹת, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְּנִימִית, וְלֹא יִרְאָה חִיצוֹנִית. וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסוֹרָהּ בְּכָבוֹד, וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם הֵם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן.

אַתָּה יְיָ יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי לִבִּי, כִּי כַוָנָתִי בְּכָל אֵלֶּה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּלְמַעַן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה. עַל כֵּן עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי בַּעֲבוּר הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבִגְלָלָם תּוֹשִׁיעַ בָּנִים לִהְיוֹת הָעֲנָפִים דּוֹמִים לְשָׁרְשָׁם, וּבַעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ רֶגֶל רְבִיעִי בַּמֶּרְכָּבָה, הַמְּשׁוֹרֵר בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו. יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאֹכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ. הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'. יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

אָנָּא יְיָ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק. וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

(המשך התפילה מסידור השל"ה דפוס ראשון, שאינו מופיע בספר השל"ה:)

אָנָּא אֱלֹהַי, זַכֵּנִי לְקַיֵּם מַה שֶׁצִּוִּיתָנוּ: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם. וְיִתְקַיֵּם בִּי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְיִהְיוּ בָנַי מוֹרֵי הוֹרָאוֹת כְּשֵׁרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְלֹא יִטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל מִדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וּדְבַר שֶׁקֶר יְרַחֲקוּ. וְלֹא יִמָּצְאוּ בָם מוּם וְלֹא מִדָּה רָעָה מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם. וְיִהְיוּ בָנַי מֵאוֹתָם שֶׁכָּתוּב "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ הוֹלֵךְ תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ לֹא רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרוֹבוֹ":

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁאוֹלִיד בָּנִים וּבָנוֹת וְלֹא יָמוּת שׁוּם אַחַד מִבָּנַי בְּחַיַּי, וְלֹא אַחַת מִבְּנוֹתַיי בְּחַיַּי. אֶקַּח נָשִׁים לְבָנַי, וְלֹא יָמוּתוּ נְשׁוֹתֵיהֶם מִקֹּצֶר שָׁנִים. וְאֶזְכֶּה לְהַשִּׂיא בְנוֹתַי לַאֲנָשִׁים הֲגוּנִים וְצַדִּיקִים, וְלֹא יָמוּתוּ בַּעְלֵיהֶן בְּקֹצֶר שָׁנִים. וְלֹא תִפָּטֵר זוּגָתִי בְּקֹצֶר שָׁנִים.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ שֶׁתַּזְמִין לְכָל אַחַד מִבָּנַי אֶת בַּת זוּגוֹ, וּלְכָל אַחַת מִבְּנוֹתַי אֶת בֶּן זוּגָהּ הַמְיֻחָד לְכָל אַחַד מֵהֶם, וְלֹא יַקְדִּימֵם אַחֵר בְּרַחֲמִים, וְלֹא יִדָּחוּ מִפְּנֵי אֲחֵרִים. וְיוֹלִידוּ בָּנַי וּבְנוֹתַי בְּמַזָּל טוֹב וּבְשָׁעָה טוֹבָה. וְכָל הַסִבּוֹת בֵּין אֱלֹהִיִּים וְהַשְׁגָּחִיּוֹת בֵּין מַעֲרָכִיּוֹת בֵּין בְּחִירִיּוֹת יִפְעֲלוּ לְטוֹבָתָם וּלְזַכּוֹתָם בִּבְנֵי חַיֵּי וּבִמְזוֹנֵי רְוִיחֵי. וְלֹא יֶחְסַר לָהֶם לְעוֹלָם מָזוֹן וְטֶרֶף בֵּיתָם. וְהַצִּילֵם מִמְּאֹרָעוֹת וּפְעֻלּוֹת רָעוֹת. וְלֹא יֶחֶטְאוּ לֹא בְזָדוֹן וְלֹא בְשׁוֹגֵג לֹא בְאֹנֶס וְלֹא בְּרָצוֹן. וְיִשְׁמְרוּ אֶת בְּרִית קֹדֶשׁ מִכָּל טֻמְאָה וְעֶרְוָה. וּבְעֵת רָאוּי יְקַיְּמוּ מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְהַשְׁכֵּן בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת, וְכֵן בֵּין קְרוֹבֵיהֶם. וְאֶזְכֶּה לָזוּן אוֹתָם בְּקַטְנוּתָם בְּכָבוֹד, בְּלִי חֶרְפָּה וּבִזָּיוֹן. וְיִהְיוּ תּוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם בְּכָבוֹד. וְלֹא יִצְטָרְכוּ לַבְּרִיּוֹת. וְאֶזְכֶּה לִרְאוֹת בְּשִׂמְחָתָם. וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם עָקָר וַעֲקָרָה וּמְשַׁכֵּלָה. וְיִמְצְאוּ חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. וְלֹא אֶעֱזֹב אוֹתָם בְּיַד אֲחֵרִים חַס וְשָׁלוֹם. וְיִהְיוּ שׁוֹמְעִים בְּקוֹל אֲבִיהֶם וְאִמָּם וְרַבָּנֵיהֶם, וְאָח קָטָן יִשְׁמַע לְגָדוֹל וִיכַבְּדֵהוּ. וְיִהְיֶה טוֹב וְנָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד בְּאַהֲבָה רַבָּה. וּבְנוֹתַי תִּהְיֶינָה יָפוֹת וְנָאוֹת וּבַעֲלוֹת שֵׂכֶל וַחֲסִידוּת צְנוּעוֹת צִדְקָנִיּוֹת וַחֲסִידוֹת מְעֻטָּרוֹת בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, וְכָל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה, תִּהְיֶינָה שְׁלֵמוֹת בְּלִי מוּם. וּבָרֵךְ מַעֲשֵׂה יָדַי, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְבּוֹת לָהֶם מֹהַר וּמַתָּן כָּרָאוּי לִבְנֵי גִילָן. וּמֵהֶם יֵצְאוּ פֵּרוֹת טוֹבוֹת וּבָנִים צַדִּיקִים זוֹכִים וּמְזַכִּים לְכָל יִשְׂרָאֵל, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי

 

יום העצמאות ה 74 - תהלים ע"ה

 

{א} לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר:

 

מערכת משפט ישרה:

מלבי"ם: השיר הזה יסדו אסף בשם היושר והמישרים... כפי הנראה חברו את השיר הזה בימי יהושפט, שאז היה בצרה מן האויבים שבאו עליהם, וע''י זכות המשפט והמישרים שהעמיד יהושפט שופטים בכל עיר ועיר, נצולו, וזה רמז במלת אל תשחת, אז ראו מה גדול כח המישרים והיושר...

 

{ב} הוֹדִינוּ לְּךָ אֱלֹהִים הוֹדִינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ:

 

הודאה על העבר גורמת ישועות חדשות:

רמד"ו: לכן הצדיקים עצמן מודים אליו ית' בהודאה כפולה ששומע את תפלתם ומקיים את העולם בעבורם, וז"ש: הודינו לך אלקים הודינו, ולא עוד, אלא שההודאה שלהם גורמת שהשכינה קרובה אליהם ואינה מסתלקת מן התחתונים, וז"ש: וקרוב שמך. והנה כבר ידוע שאין דבר הגורם קרבת אלקים כמו לספר את נפלאותיו, כי המספר את הישנות מעורר את החדשות. וזה דומה למלך בשר ודם שמתעורר לעשות טובות חדשות, כשרואה שעבדיו משבחים אותו על הישנות, וז"ש: ספרו נפלאותיך.

 

{ג} כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט:

 

מערכת משפט ישרה:

מלבי"ם: כי אקח מועד, ימליץ שהמישרים והיושר הוא היסוד שעליו העולם עומד, ויצייר כאלו הארץ עומדת על עמודים, ועמודי הארץ מכוננים על בסיס אחד שהיא המישרים והיושר, כמו שהמליצו חז''ל על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו, ועפ''ז אם נצייר כי יתמוטט וימעד ממקומו המכון והבסיס שעליו תתכונן הארץ, והוא אם המישרים והיושר ימעד ויתמוטט ממקומו, ממילא תתמוגג הארץ ממקומה ויכלו כל יושביה...

 

בזמן הגאולה השכינה תסדר את כל העניינים כמו שצריך:

רמד"ו: הנה כבר ידוע, שהעניות והדלות וצרות הגלות לא הניחו מדה טובה לישראל, וזה גורם שכל שאר האומות מחרפים ומגדפים אותם, באמרם אליהם שהיא אומה של מבולבלים ומטורפים וחסרי הדעת. והן אמת שגם הכתוב אומר: לכן גלה עמי מבלי דעת, אבל היא מדברת על לבה ומתנחמת, שיבא זמן הגאולה שאז יהיו כל עניניה מסודרים בסדר יפה בצדק ומשפט ומישרים, וזהו ענין אמרו בסמוך: כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וה"מועד" שהזכיר, הוא זמן הגאולה שבו נועדים המלך והכלה ומזדווגים בזיווג שלם, שגורם שלימותן של ישראל ומחזיר העטרה ליושנה. ומ"ש בלשון הזה: "כי אקח מועד" ולא אמר "כי יבא מועד", כמו שכתוב במקום אחר: כי עת לחננה כי בא מועד. דע כי הטעם הוא, לפי שכונתה לרמוז, שהיא תזכה ליקח לעצמה האורות של הזיווג, שלא יאבדו בתוך הקליפה כמו בזמן הגלות שיש נרגן מפריד אלוף וגוזל את ההשפעות, ועניני הקליפה מסודרים ומצליחים מפני גזל ועושק רש, ועניניהם של ישראל מבולבלים ומטורפים מפני הפירוד.

 

{ד} נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה:

 

העולם עומד על התורה:

רש"י: נמוגים ארץ וכל יושביה וגו'. ביום מתן תורה כשהיו נמוגים הארץ וכל יושביה מתנאי שהתנית עם מעשה בראשית אם לא יקבלו וכו' תחזרו לתוהו ובהו : תכנתי עמודיה. כשאמרתי נעשה ונשמע.

 

{ה} אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן:

 

השפעה רעה מבחוץ על ישראל, ממשלה של סכלים:

רש"י: להוללים. לרשעים המערבבים את ישראל.

מצודת ציון: קרן. ענין ממשלה והתחזקות.

 

{ו} אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק:

 

{ז} כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים:

 

הכל נובע מרצון ה' לא מכסף או השתדלות:

רש"י: כי לא ממוצא. השמש וממערבו ולא מן המדברות שאתם מפרשים בשיירא להרבות ממון לא בכל אלה להרים קרן.

מלבי"ם: כי ההגבהה וההתרוממות אינה ביד האדם רק הוא מה' שהוא ישפיל והוא ירים את מי שירצה והאדם לא יוכל להרים קרנו בכחו כי המגביה א''ע הקב''ה משפילו... ומזה ילמדו תוכחת מוסר שההשפלה וההתרוממות אינו דבר תלוי ביד הטבע רק בגזרת ה', הוא ירים והוא ישפיל את אשר ירצה.

 

בגאולה האומות יושפלו ועם ישראל יתנשא:

רמד"ו: כבר ידוע שהקליפה מתחלקת לג' חלקים: האי הוא רישא דילה שנקרא "מוצא", לפי שיוצאים ממנו כל הכחות הטמאים. והשנית, הוא הגוף שלה שנקרא "מערב", לפי שהכחות עצמן מתפשטים ומתערבים בו לתתם אל הנוק' דיליה שנקרא "מדבר" בגין דאיהי כמדבר הזה שאינו ראוי לזריעה. והצד השוה שבהם שאין גדולתן בזמן הגלות מצד עצמן, אלא מצדו ית' שרצה להגדילן עד עת בא, עת שתבא מפלתן, כאשר ינשא שופט הארץ וישיב גמול על גאים, וז"ש: כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, שהרי בזמן הגאולה ישפיל השי"ת את האומות וירים את ישראל, כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים, וכשזה נופל זה קם, והכל בגזרתו של שופט כל הארץ שנוטל הגדולה מזה ונותנה לזה בצדק ומשפט ומישרים.

 

{ח} כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים:

 

יש דין ויש דיין:

רש"י: כי אלהים שופט. על כל הרעה שעשיתם : זה ישפיל וזה ירים. הגבוהים ישפיל והנמוכים ירים.

 

{ט} כִּי כוֹס בְּיַד יְהוָה וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ:

 

הגויים הרשעים יחטפו:

רש"י: כי כוס. התרעלה בידו: מלא מסך. הכוס מלא מזג למזוג ולהשקות את כל הגוים : ויגר מזה. מזה הכוס יפיץ ויקלח את משתיהם ל' כמים מוגרים.

מצודת דוד: כי כוס. אל תחשבו שעד עולם תהיו בהרמה לא כן הוא כי מוכן הוא ביד ה' כוס עם יין משובח ממולא במזיגה לפי הראוי (המשיל הפורעניות לשתיית היין המבלבל דעת האדם) : ויגר מזה. מהכוס הזה יזיל וישפוך לפי הרשעים : אך שמריה. סרס המקרא לומר אך כל רשעי ארץ ימצו וישתו כל הכוס עם השמרים אבל לא הצדיקים.

 

{י} וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם אֲזַמְּרָה לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:

 

צדק נקמה וגבורה:

רש"י: ואני אגיד לעולם. מאז והלאה את נקמתו וגבורתו.

מצודת דוד: אני אגיד לעולם צדקתו אשר יעשה עמנו.

 

{יא} וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק:

 

הרשעה כולה תכרת והצדיק ירים ראשו:

רש"י: וכל קרני רשעים. של עמלק : אגדע. כענין שנא' (יחזקאל כה) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל ישראל יגדעו קרן עמלק וגו' ואז תרוממנ' קרנות צדיקו של עולם ישראל שהם שבחו של הקב''ה.

מצודת דוד: וכל קרני. אז יתן הכח בידי ואכרית כל ממשלות הרשעים ולא תרומם עוד כי מעתה תרוממנה קרנות הצדיק וממשלתו.

רמד"ו: וכל שכן שאז יכרתו מן הקדושה כל השרשים של הקליפה שהיו מושרשים בה קודם לכן, בסוד: והאלילים כליל יחלוף ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, וז"ש: וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, דהיינו צדיקו של עולם, שהוא היסוד הקדוש שהיה בסוד צדיק כפוף בזמן הגלות, ירים ראש ויהיה בסוד צדיק פשוט בזמן הגאולה, שאין עוד טמאת הערלה דחפייא לברית, ולכן יוכל לזקוף את קומתו ולפשט את אורותיו, וז"ס: "תרוממנה קרנות צדיק".

 מדינת ישראל – האם זה מעשה שטן?

א. ספר התודעה: "מהיכן לנו ערובה שכל המעשה הגדול הזה שנתחדש עלינו בדור זה ובתנאים של עתה, מעשה אלקינו הוא ולטובתם של ישראל - שמא ח"ו אין זה אלא מעשה שטן כדי להכשיל את ישראל בנסיון מר של הליכה אחרי טועים ומטעים?

התשובה היא: וכי השטן כח לו לעשות מעשים? והלא כל כוחו של שטן רק לחבל במעשים ולהרוס כל מפעל.

אפילו היה לו כח לנסות להכשיל - כלום חשוד הוא לחבל במעשיו שלו?

ההוא יעשה כדי לפתוח שערי ארץ הקודש לעם קודש ולהביא זרע ישראל למקומות שנתקדשו על ידי אבותיהם ושרוחם עדיין שורה שם והיא מטהרת, מצרפת ומזקקת את זרעם הבאים לשם לשפוך שיח לפני אלקי אבותם? כמעשים הרבים שבכל יום, שרבים מבני ישראל אך רגלם דורכת במקומות המקודשים ולבם מתעורר מיד בתשובה בתפלה וצדקת המעשים ונאחזים בהם כאש בשלהבת.

הכך יעשה השטן ואינו חושש לחבל בעצמו? היה לו להתירא שמא יתקדשו ויאמרו לו: סור ממנו!

האם ח"ו השטן הוא זה שהפיל מורך בלב אויבי ישראל והלביש עוז וגבורה בחורי ישראל להגן על גופותיהם ונפשותיהם של בני ישראל בחרוף נפש שאין מוצאים דוגמתו אלא במלחמות קודש של עם קודש בדורות הקדמונים?

האם אלו הם מעשיו של השטן להביא מדי שבת בשבתו ומדי חדש בחדשו מאות אלפי ישראל לפני מקום מקדשם לדובב פיהם ולהרנין לבם בתפלה ובהודיה לאלקי ישראל, ולדפוק על פתחי לבבם של מיליונים פזורים מבני עמנו, רבים מהם אובדים ונדחים במשך דורות, ולהזכירם מי הם, מאין באו ולאן הם עתידים לשוב?

האם השטן הוא זה הפורץ מנעולי הארץ ופתח ברכתה להוציא יבולה בשפע גובר והולך?

הוא השטן המרעיף נאות מדבר וגיל גבעות תחגורנה, המרוה תלמי ארץ ומנחית גדודיה וצמחה יברך? – אם כאלה הם מעשי שטן, מה אתם מניחים להקב"ה?...

הרחמן הוא יצילנו מן הדעה הזאת! לא, אין מעשים לשטן כלל.

אכן כח אחר יש לו לעוור עיני פקחים להראות להם אור לחשך וחשך לאור, ולטפש לב מבינים.

הרחמן הוא יצילנו מכחו זה שלא יצליחו בנו מעשיו, חס ושלום!

ב. רמח"ל (איגרת מ"ג):

"לאיש אשר אלה כמוהו דיבר. אך ודאי הרבה פליאה היא לי על פה קדוש, יאמר דברים כאשר אמר! ואיך ולמה ומתי היתה כזאת בישראל, לבא הס"א לאמר דברים קדושים, כלם דברי אלקים חיים? או מה אות יותן על זה יותר מן הספרים והחיבורים אשר עידיהם המה? וכבוד תורתו אחרי ראותו, ועתה תחת עיני תבונתו ספר התיקונים ומחיבורי על קהלת קצהו הוא רואה, יעלה דברים אלה על לבבו?!

יאמר נא הדרת כבוד תורתו, יגבה שאלה או יעמק, והיה לאות על הדבר הזה. כי באמת כל אשר יחשוב איש שהוא ראיה - איננו כי אם לסתור. והיה זה כל נס וכל גילוי עתידות. וחוץ מזה לא ידעתי למצוא דרך יניח רוחו, כי רק אשר ירד ה' ומלאכו ידבר בי לעיניו או לעיני כל החפץ, אם יאמינו.

מהיכן יצא להפוך הקערה על פיה: הארץ נתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה, ומס״מ תצא תורה ודבר ה' מאדם בליעל? כי עתה הרשות נתונה לי, תודה לאל, לבאר כל סתום בדברי תורתנו הקדושה, איש לא נעדר. ומסתורין של הקדוש ברוך הוא ״אשר לא נגלו כי אם כסתומים ועומדים בדברי האר״י זלה״ה״ תודה לאל, נגלו עתה על ידי, ויד ס״מ תעשה זאת?!

חי נפשי, טעות בדבר, משגה הוא זה ביד ראשון אדם הוציא דבר זה מפיהו! ואי אפשר לי לנוח דעתי, אשר יטה אליו אפילו בדרך ספק לב הדרת כבוד תורתו. כי עתה מאן מוכח, שדברי הרשב״י זלה״ה אמת הם, וכל שכן דברי האר״י זלה״ה? ודילמא הכל מן הס"א, חס ושלום?

באמת ובתמים ככפירה חס ושלום אני חושב דבר זה לחשוב, שיהא רשות ביד הס״א לפרש כל רז ונעלם. או איה אלקי המשפט? עזב ה' את הארץ, אין רואה? עתה על דבר אמת יענני: היצדק אלוק בשפטו, והמכשלה הזאת היה משים לעולמו, אשר תבא רוח הטומאה לבלבל את העולם ואין מבין, כי מכל צד קדוש יאמר לו? וכי הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא על בריותיו? חלילה לשדי מעול! כי צדיק וישר הוא. ואדם מתהלך בתומו לא היה עושה זאת ״ושופט כל הארץ יעשה? ולא עלבונה של תורה היא לחשוב״ כי עתה לא חול לבד נעשית [ר״ל: התורה], כי טומאה ותועבה ביד אל נכר ה' הטוב יכפר בעד, כי לפי דעתי: "מבטן מי יצאו דברים אלה״ דין רב וחשבון היה צריך להשיב לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!

הנה כמה וכמה תפלות נאמרו בתוך הספרים מאליהו זכור לטוב ושאר הצדיקים, כלן על סוד היחוד נתקנות ובפה מלא נאמרות להעביר רעת הס״׳א וקלקולה - וס״א תוליד אותה? אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה אם עד פה תבוא הטומאה, ועד הנה ישיג השטן בעולם - כלנו אבדנו ואין תקוה, ואיזה מנוס לנפשנו! אם תחת בגדי קדושה נפלאה תעמוד הבהרת, נגע צרעת - ס״א וכת דיליה.

חי נפשי ואל חיי, כי כים הולך וסוער כן רוחי בקרבי היום הזה, לראות עד היכן כח הפיתוי מגיע! וגבר-חכמה בחכמת אלקין השתכחת ביה יטה לבו לענין זה אחרי אשר הוא ראה ושקל וצרף דברי התיקונים והקהלת לפניו, וידע רוב חיבורי אשר חיברתי וחידושי קדש שמע וערבו לו. פלא פלא, הפלא ופלא! הנה הס״א אפשר שתבא לבלבל את העולם בדברי שוא ותועה חס ושלום, דברים תועבת ה', ולהעמיד השקר - תכניס בו איזה דבר אמת. אבל עיקר כונתה הוא לזרוע בעולם השקר ההוא, ורוב תקפה יהיה בנסים ומופתים אשר יעשה האיש הולך שקר ההוא למען הטות לבות האנשים אליו, אז יכשלו בו.

אבל עתה, תודה לאל, הכל להפך. כי הדברים כלם ברורים כלם קדושים, כאשר עיני כבוד תורתו רואה, כלם דוקא נגד הס״א בכל עניניהם, ואותות ומופתים לא ניתן לי כה ורשות לעשות כלל וכלל. ואיך תהיה הס״א העושה זאת? ומה הנאה היתה נוטלת? ומה רוח היה לה בזה, להשיב רבים מעון ולהוסיף אומץ כל טהורי ידים? מה נרצה היום לסתום עינינו, נתעור, נתחרש להתעקש ולסור מני אורח, רק לאמר בפה, בצפצוף עופות פורחים באויר: ״דילמא ס״א"? הכבר השיב כל החכמים אחור ודעתם יסכל? כבר תושיה נדחה, אין עוד עצה? על מה זה ועל מה זה?

הנה מה שנסתפק על ענין דברי במשיח הרבה ילמדני רבי, וכי לא יותר ממני הרבה מאד הקדים לדבר הרשב״י עליו השלום בפרט בספר התיקונים שלו וברעיא מהימנא, אשר אין שתי שורות שאין שם על משיח, על תרין משיחין? מי עמד בסוד ה' וידע אורחותיו ידע באמת שסוף כל המאורעות ישראל וכללותם תרין משיחין בסוד פנימיות וחיצוניות, על כן כל הדרושים אליהם יגיעו. אף כי כל העבודה וכל גלגולי העולם אחר חטא אדם הם, ותיקונו - המשיח.

על כן מעטים יהיו הדרושים אשר או לא יתחילו מאדם או לא יגמרו במשיח. ודברי ספר החסידים נאמרו על המתנבא על קץ משיח. מיניה וביה ראיה, שלגלות חרפתו [של האיש התועה] נאמרים לו הדברים, ואין זה אלא בקץ אשר יוכל להתפש בו. כי בסודות אינני רואה דרך, שמי שמגלה סודות הגאולה יתפש בם. ואני לא גיליתי קץ מימי. אדרבא: כל הקרב אליו [בעניני הקץ] אפילו מעט נתעלם [בכתבי] ב[מילים כגון] 'וכו' או בסימן ס', או בלשון "סתום וחתום אשר לא ניתן להבין". אם כן בחיי! לא אתפש, תודה לאל.

ומה שאמר מן הנפילת אפים - לא שמעתי שנתערבה ס״א בנבואת אברהם אבינו עליו השלום, הגם שכתוב בו, "ויפול אברהם על פניו״. וכל הנביאים שהיו נופלים ערומים ארצה, אף על פי כן הקדוש ברוך הוא היה המדבר ולא ס״א. וענין נפילת אפים נאמר בדברי האר׳י זלה״ה על נפילת אפים שבתחינה, שבה מכונים למסור נפש למיתה ולהורידו לס״א לבדו. אז אפשר להסתכן. אך לא להיות עומדים כפופי ראש על פניהם, שלא לזקוף מפני כח ההשראה...

שותה בצמא דבריו, משה חיים לוצאטו, פאדובה ליל מוצאי שבת קודש ב״ב לחדש אדר הת״ץ".

ג. מדרש שלמה (למקובל רבי שלמה ריבלין זצ"ל, נפטר בה'תקצ"ח): "ימי הספירה איפא הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, אך לעומת זאת הם גם רגישים יותר להדבקות הקליפות, כי כלל ידוע הוא שכל המקודש ביותר הן במקום והן בזמן בכל נושאי הקדושה- עלול להיפגע יותר ע״י ה׳סטרא אחרא׳ שיונקת את חיותה רק מהקדושה. וזהו הטעם שבימי הספירה צריכים להיזהר יותר ממגע עם חברותא רעה ומדברי סכנה, זולת שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר (יום העצמאות), ויום הארבעים ושניים בעומר (יום ירושלים), כידוע ליודעי ח״ן״.