יום העצמאות - יציאה מא"י = גלות! חזרה לא"י = גאולה!!!

יציאה מא"י = גלות! חזרה לא"י = גאולה!!!

 

ספינת המעפילים "גאולה"!!!

הרב קוק (מאמרי הראיה עמ' 524):

"נשאלתי אם רכישת הקרקעות לישראל בא"י וההתיישבות בה היא מצוה, ואם שיבת ישראל לא"י היא מעיקרי האמונה, ואם השיבה הזאת היא ענין מקושר עם ביאת המשיח...

על החלק הראשון של השאלה אני תמה על השואלים, איך אפשר להסתפק בדבר יסודי כזה? הלא אנחנו רואים בכל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה, כמה גדולה היא החיבה לא"י לישובה, לקנינה ולבנינה...

הנה מהמקומות הרבים המפורשים בתורה יראה כל מבין, אשר הננו קשורים לעדי עד, בכל קשרי קדושה והבטחת ה' וחיבת קדש, לאהבת הארץ ובנינה וירושתה.

ואחרי כל אלה, היש מקום להסתפק אם היא חובה דתית להיות משתדלים לשוב אל אותה הארץ הקדושה, לבנותה ולהאחז בה, לקיים את דבר ה' ושבועתו הקיימים לעדי עד?!...

ואם באתי להביא דוגמאות מהלכה צריך אני לכתוב על זה ספר שלם.

ומתוך כל האורך והכפל שבתורה נביאים וכתובים, מעניין חיבת הארץ וקשר האומה בה, ויחס בניינה ושיבתה לתוכן הגאולה וביאת משיח צדקנו, מכל אלה מבואר באין ספק, שישוב א"י ובניינה הוא עיקר גדול בעיקר התורה ויסוד האמונה.

והדברים קשורים באיחוד עם אמונת הגאולה השלמה וביאת המשיח, שחלילה לשום בר ישראל לזוז מזה אפי' כמלוא נימא".

ליקטתי קצת מהמקורות המרכזיים בתורה נביאים כתובים מדרשים גמרות וראשונים המצביעים על כך שגלות = עזיבת ארץ ישראל, גאולה = חזרה לארץ ישראל!

בראשית (טו,יג): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה".

ויקרא (יח כה-כח): "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ.  כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, וְלֹא תַעֲשׂוּ, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה:  הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.  כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ.  כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם".

ויקרא (כ כב-כד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לָשֶׁבֶת בָּהּ.  כג וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה עָשׂוּ, וָאָקֻץ בָּם.  כד וָאֹמַר לָכֶם, אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

ויקרא (כו ג-ה): "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם".

ויקרא (כו לג-מד): "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.  לד אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ.  לה כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.  לו וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם--וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם; וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף.  לז וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי-חֶרֶב, וְרֹדֵף אָיִן; וְלֹא-תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה, לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.  לח וַאֲבַדְתֶּם, בַּגּוֹיִם; וְאָכְלָה אֶתְכֶם, אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.  לט וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם, יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם, בְּאַרְצֹת, אֹיְבֵיכֶם; וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם, אִתָּם יִמָּקּוּ.  מ וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲוֺנָם וְאֶת-עֲוֺן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי, וְאַף, אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.  מא אַף-אֲנִי, אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וְהֵבֵאתִי אֹתָם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם; אוֹ-אָז יִכָּנַע, לְבָבָם הֶעָרֵל, וְאָז, יִרְצוּ אֶת-עֲוֺנָם.  מב וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר--וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.  מג וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם, יִרְצוּ אֶת-עֲוֺנָם; יַעַן וּבְיַעַן--בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, וְאֶת-חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.  מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם--לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם:  כִּי אֲנִי ה', אֱלֹהֵיהֶם".

דברים (ד כו-כז): "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר, מֵעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:  לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.  כז וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה".

דברים (ה,טו): "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ--לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

דברים (יא ח-ט): "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם--לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ.  ט וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם--אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ".

דברים (יא,יז): "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם".

דברים (יב,י): "וַעֲבַרְתֶּם, אֶת-הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח".

דברים (כח סג-סח): "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם, לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם--כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם, לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם; וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: סד וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל-הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ--עֵץ וָאָבֶן.  סה וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא-יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלֶךָ".

יהושע (כג,טז): "בְּעָבְרְכֶם אֶת-בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם, וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם--וְחָרָה אַף-ה', בָּכֶם, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם".

מלכים (א ח,לד): "וְאַתָּה, תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְסָלַחְתָּ, לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וַהֲשֵׁבֹתָם, אֶל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּ, לַאֲבוֹתָם".

מלכים א' (ח מו-מח): "כִּי יֶחֶטְאוּ-לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יֶחֱטָא, וְאָנַפְתָּ בָם, וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב; וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל-אֶרֶץ הָאוֹיֵב, רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה.  מז וְהֵשִׁיבוּ, אֶל-לִבָּם, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ-שָׁם; וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ, בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר, חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ, רָשָׁעְנוּ.  מח וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ, בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, אֲשֶׁר-שָׁבוּ אֹתָם; וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ, דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר-בנית (בָּנִיתִי) לִשְׁמֶךָ".

מלכים א' (ט ו-ז): "אִם-שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם, מֵאַחֲרַי, וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֺתַי חֻקֹּתַי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם; וַהֲלַכְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. ז וְהִכְרַתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, וְאֶת-הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי, אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי; וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה, בְּכָל-הָעַמִּים".

ירמיהו (ה,יט): "וְהָיָה, כִּי תֹאמְרוּ, תַּחַת מֶה עָשָׂה ה' אֱלֹהֵינוּ לָנוּ, אֶת-כָּל-אֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם--כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים, בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם".

ירמיהו (ט יד-טו): "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת-הָעָם הַזֶּה, לַעֲנָה; וְהִשְׁקִיתִים, מֵי-רֹאשׁ. וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, הֵמָּה וַאֲבוֹתָם; וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת-הַחֶרֶב, עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם".

ירמיהו (טז,יג): "וְהֵטַלְתִּי אֶתְכֶם, מֵעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת, עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם; וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֶת-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, יוֹמָם וָלַיְלָה, אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם, חֲנִינָה".

ירמיהו (כט י-יד): "כִּי-כֹה, אָמַר ה', כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם, אֶת-דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה.  יא כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת, אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם--נְאֻם-ה':  מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה, לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה.  יב וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם, וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי; וְשָׁמַעְתִּי, אֲלֵיכֶם.  יג וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי, וּמְצָאתֶם:  כִּי תִדְרְשֻׁנִי, בְּכָל-לְבַבְכֶם.  יד וְנִמְצֵאתִי לָכֶם, נְאֻם-ה', וְשַׁבְתִּי אֶת-שביתכם (שְׁבוּתְכֶם) וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם, נְאֻם-ה'; וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם--אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם".

ירמיהו (ל,יא): "כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-ה', לְהוֹשִׁיעֶךָ:  כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם, אַךְ אֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ".

ירמיהו (פרק לא): "כֹּה, אָמַר ה', מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב; הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל.  ב מֵרָחוֹק, ה' נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.  ג עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל:  עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.  ד עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים, בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן; נָטְעוּ נֹטְעִים, וְחִלֵּלוּ.  ה כִּי יֶשׁ-יוֹם, קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם; קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ. ו כִּי-כֹה אָמַר ה', רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה, וְצַהֲלוּ, בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם; הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ, וְאִמְרוּ, הוֹשַׁע ה' אֶת-עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל.  ז הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ--בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו:  קָהָל גָּדוֹל, יָשׁוּבוּ הֵנָּה.  ח בִּבְכִי יָבֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם--אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם, בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ:  כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא.  ט שִׁמְעוּ דְבַר-ה' גּוֹיִם, וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק; וְאִמְרוּ, מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, וּשְׁמָרוֹ, כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ.  י כִּי-פָדָה ה', אֶת-יַעֲקֹב; וּגְאָלוֹ, מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ.  יא וּבָאוּ, וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם-צִיּוֹן, וְנָהֲרוּ אֶל-טוּב ה' עַל-דָּגָן וְעַל-תִּירֹשׁ וְעַל-יִצְהָר, וְעַל-בְּנֵי-צֹאן וּבָקָר; וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה, וְלֹא-יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד.  יב אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל, וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו; וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים, וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם.  יג וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים, דָּשֶׁן; וְעַמִּי אֶת-טוּבִי יִשְׂבָּעוּ, נְאֻם-ה'. יד כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. טו כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה:  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.  טז וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם. יז שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי, אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד, יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר, כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד; הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה, כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי.  יח כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי, נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי, סָפַקְתִּי עַל-יָרֵךְ; בֹּשְׁתִּי וְגַם-נִכְלַמְתִּי, כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי.  יט הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים--כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד; עַל-כֵּן, הָמוּ מֵעַי לוֹ--רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם-ה'. כ הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים--שִׁתִי לִבֵּךְ, לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי (הָלָכְתְּ); שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל-עָרַיִךְ אֵלֶּה.  כא עַד-מָתַי תִּתְחַמָּקִין, הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה:  כִּי-בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ, נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר.  כב כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו, בְּשׁוּבִי אֶת-שְׁבוּתָם:  יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה-צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ.  כג וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל-עָרָיו, יַחְדָּו:  אִכָּרִים, וְנָסְעוּ בַּעֵדֶר.  כד כִּי הִרְוֵיתִי, נֶפֶשׁ עֲיֵפָה; וְכָל-נֶפֶשׁ דָּאֲבָה, מִלֵּאתִי.  כה עַל-זֹאת, הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה; וּשְׁנָתִי, עָרְבָה לִּי. כו הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה'; וְזָרַעְתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, זֶרַע אָדָם, וְזֶרַע בְּהֵמָה.  כז וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס--וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ:  כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ, נְאֻם-ה'...".

יחזקאל (פרק לו): "וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הִנָּבֵא אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל; וְאָמַרְתָּ--הָרֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ דְּבַר-ה'.  ב כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח; וּבָמוֹת עוֹלָם, לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ.  ג לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה:  יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב, לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם, וַתֵּעֲלוּ עַל-שְׂפַת לָשׁוֹן, וְדִבַּת-עָם.  ד לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ דְּבַר-אֲדֹנָי יְהוִה:  כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג, לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב.  ה לָכֵן, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אִם-לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל-שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם, וְעַל-אֱדוֹם כֻּלָּא:  אֲשֶׁר נָתְנוּ-אֶת-אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל-לֵבָב, בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ--לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ, לָבַז.  ו לָכֵן, הִנָּבֵא עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל; וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי, יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם, נְשָׂאתֶם.  ז לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אֲנִי, נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי:  אִם-לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב, הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ.  ח וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ, לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל:  כִּי קֵרְבוּ, לָבוֹא.  ט כִּי, הִנְנִי אֲלֵיכֶם; וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם.  י וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה; וְנֹשְׁבוּ, הֶעָרִים, וְהֶחֳרָבוֹת, תִּבָּנֶינָה.  יא וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ; וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'.  יב וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם, לְנַחֲלָה; וְלֹא-תוֹסִף עוֹד, לְשַׁכְּלָם.  יג כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן אֹמְרִים לָכֶם, אֹכֶלֶת אָדָם אתי (אָתְּ); וּמְשַׁכֶּלֶת גויך (גּוֹיַיִךְ), הָיִית.  יד לָכֵן, אָדָם לֹא-תֹאכְלִי עוֹד, וגויך (וְגוֹיַיִךְ), לֹא תכשלי- (תְשַׁכְּלִי-) עוֹד--נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה.  טו וְלֹא-אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם, וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי-עוֹד; וגויך (וְגוֹיַיִךְ) לֹא-תַכְשִׁלִי עוֹד, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טז וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר.  יז בֶּן-אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ, בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם:  כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי.  יח וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, עַל-הַדָּם אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ; וּבְגִלּוּלֵיהֶם, טִמְּאוּהָ.  יט וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת:  כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם, שְׁפַטְתִּים.  כ וַיָּבוֹא, אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי--בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-ה' אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ.  כא וָאֶחְמֹל, עַל-שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה. כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל:  כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם.  כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה', נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם, לְעֵינֵיהֶם.  כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַתְכֶם.  כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם:  מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם.  כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר.  כז וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם.  כח וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי, לְעָם, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.  כט וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא-אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. ל וְהִרְבֵּיתִי אֶת-פְּרִי הָעֵץ, וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה:  לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב--בַּגּוֹיִם.  לא וּזְכַרְתֶּם אֶת-דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-טוֹבִים; וּנְקֹטֹתֶם, בִּפְנֵיכֶם, עַל עֲוֺנֹתֵיכֶם, וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם.  לב לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי-עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--יִוָּדַע, לָכֶם:  בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל. לג כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם, מִכֹּל עֲוֺנוֹתֵיכֶם--וְהוֹשַׁבְתִּי, אֶת-הֶעָרִים, וְנִבְנוּ, הֶחֳרָבוֹת.  לד וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה, תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה, לְעֵינֵי כָּל-עוֹבֵר.  לה וְאָמְרוּ, הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה, הָיְתָה, כְּגַן-עֵדֶן; וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת, בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ.  לו וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם, כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה:  אֲנִי ה', דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. לז כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת לָהֶם:  אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן, אָדָם.  לח כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ--כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת, מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'".

הושע (פרק ט): "אַל-תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל-גִּיל כָּעַמִּים, כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ; אָהַבְתָּ אֶתְנָן, עַל כָּל-גָּרְנוֹת דָּגָן.  ב גֹּרֶן וָיֶקֶב, לֹא יִרְעֵם; וְתִירוֹשׁ, יְכַחֶשׁ בָּהּ.  ג לֹא יֵשְׁבוּ, בְּאֶרֶץ ה'; וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם, וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ.  ד לֹא-יִסְּכוּ לַיהוָה יַיִן, וְלֹא יֶעֶרְבוּ-לוֹ--זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם, כָּל-אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ:  כִּי-לַחְמָם לְנַפְשָׁם, לֹא יָבוֹא בֵּית ה'.  ה מַה-תַּעֲשׂוּ, לְיוֹם מוֹעֵד, וּלְיוֹם, חַג-ה'.  ו כִּי-הִנֵּה הָלְכוּ מִשֹּׁד, מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם מֹף תְּקַבְּרֵם; מַחְמַד לְכַסְפָּם, קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם, חוֹחַ, בְּאָהֳלֵיהֶם.  ז בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה, בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם--יֵדְעוּ, יִשְׂרָאֵל; אֱוִיל הַנָּבִיא, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ--עַל רֹב עֲוֺנְךָ, וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה.  ח צֹפֶה אֶפְרַיִם, עִם-אֱלֹהָי; נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ, עַל-כָּל-דְּרָכָיו--מַשְׂטֵמָה, בְּבֵית אֱלֹהָיו.  ט הֶעְמִיקוּ שִׁחֵתוּ, כִּימֵי הַגִּבְעָה; יִזְכּוֹר עֲוֺנָם, יִפְקוֹד חַטֹּאותָם. י כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר, מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל--כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ, רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם; הֵמָּה בָּאוּ בַעַל-פְּעוֹר, וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת, וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים, כְּאָהֳבָם.  יא אֶפְרַיִם, כָּעוֹף יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם; מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן, וּמֵהֵרָיוֹן.  יב כִּי אִם-יְגַדְּלוּ אֶת-בְּנֵיהֶם, וְשִׁכַּלְתִּים מֵאָדָם:  כִּי-גַם-אוֹי לָהֶם, בְּשׂוּרִי מֵהֶם.  יג אֶפְרַיִם כַּאֲשֶׁר-רָאִיתִי לְצוֹר, שְׁתוּלָה בְנָוֶה; וְאֶפְרַיִם, לְהוֹצִיא אֶל-הֹרֵג בָּנָיו.  יד תֵּן-לָהֶם ה', מַה-תִּתֵּן; תֵּן-לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל, וְשָׁדַיִם צֹמְקִים.  טו כָּל-רָעָתָם בַּגִּלְגָּל, כִּי-שָׁם שְׂנֵאתִים, עַל רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם, מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם; לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם, כָּל-שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים.  טז הֻכָּה אֶפְרַיִם--שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ, פְּרִי בלי- (בַל-) יַעֲשׂוּן; גַּם כִּי יֵלֵדוּן, וְהֵמַתִּי מַחֲמַדֵּי בִטְנָם.  יז יִמְאָסֵם אֱלֹהַי, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ; וְיִהְיוּ נֹדְדִים, בַּגּוֹיִם".

עמוס (ז יא-יז): "כִּי-כֹה אָמַר עָמוֹס, בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם; וְיִשְׂרָאֵל--גָּלֹה יִגְלֶה, מֵעַל אַדְמָתוֹ. יב וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה, אֶל-עָמוֹס, חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה; וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא.  יג וּבֵית-אֵל, לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא:  כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא, וּבֵית מַמְלָכָה הוּא.  יד וַיַּעַן עָמוֹס, וַיֹּאמֶר אֶל-אֲמַצְיָה, לֹא-נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי:  כִּי-בוֹקֵר אָנֹכִי, וּבוֹלֵס שִׁקְמִים.  טו וַיִּקָּחֵנִי ה', מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן; וַיֹּאמֶר אֵלַי ה', לֵךְ הִנָּבֵא אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל.  טז וְעַתָּה, שְׁמַע דְּבַר-ה':  אַתָּה אֹמֵר, לֹא תִנָּבֵא עַל-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא תַטִּיף, עַל-בֵּית יִשְׂחָק.  יז לָכֵן כֹּה-אָמַר ה', אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְאַדְמָתְךָ, בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק; וְאַתָּה, עַל-אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל, גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ".

עמוס (ט יג-טו): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה', וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.  יד וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.  טו וּנְטַעְתִּים, עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם--אָמַר, ה' אֱלֹהֶיךָ".

תהלים (קז ב-ג): "יֹאמְרוּ, גְּאוּלֵי ה'- אֲשֶׁר גְּאָלָם, מִיַּד-צָר. ג וּמֵאֲרָצוֹת, קִבְּצָם: מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב; מִצָּפוֹן וּמִיָּם".

דברי הימים א' (כח,ח): "וְעַתָּה לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל קְהַל-ה', וּבְאָזְנֵי אֱלֹהֵינוּ, שִׁמְרוּ וְדִרְשׁוּ, כָּל-מִצְוֺת ה' אֱלֹהֵיכֶם-לְמַעַן תִּירְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, וְהִנְחַלְתֶּם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם עַד-עוֹלָם".

איכה רבה (פרשה א, כח-כט): "גָּלְתָה יְהוּדָה" - אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן גּוֹלִים, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁגּוֹלִים אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת, אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאוֹכְלִים מִפִּתָּם וְשׁוֹתִים מִיֵּינָם, אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אוֹכְלִין מִפִּתָּם וְאֵין שׁוֹתִין מִיֵּינָם, גָּלוּתָם גָּלוּת. אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מְהַלְּכִים בְּאִסְקַפְטִיּוֹת [עגלות מקורות, עם כיסוי] שֶׁלָּהֶם, אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן מְהַלְּכִין יְחֵפִין, גָּלוּתָם גָּלוּת. לְכָךְ נֶאֱמַר: "גָּלְתָה יְהוּדָה".

"וּמֵרֹב עֲבֹדָה" - אָמַר רַבִּי אַחָא עַל שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְבְּדִים בְּעֶבֶד עִבְרִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה לד, יד): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ".

"הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ" - רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיְתָה חוֹזֶרֶת, וְדִכְוָתֵיהּ (בראשית ח, ט): "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ". וְדִכְוָּתָהּ (דברים כח, סה): "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ".

מדרש משלי (פי"ז) - ר' יוחנן דרש על הפסוק: טוב פת חרבה ושלווה בה: "זו ארץ ישראל שאפילו אדם אוכל בכל יום פת ומלח וגר בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

ואמר ר' יוחנן: כל המהלך בארץ ישראל אפילו שעה אחת ומת בתוכה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר וכפר אדמתו עמו".

ספרי (דברים ראה פיסקא פ): "כי יכרית ה' אלהיך את הגוים. עשה מצוה (אחת) האמורה בעניין, שבשכרה יכרית ה' אלהיך את הגוים.

(אשר אנכי מביא אתכם שמה) [אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך]. בשכר שתבוא (ותירש,) [תירש.]

(שנאמר) וירשת אותם וישבת בארצם. מכלל שנאמר (וירשת) [וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם], יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין? ת"ל וישבת (בעריהם) [בארצם], כל מקום שאתה רוצה לבנות - בנה.

(וירשת אותם) [וישבת בארצם]. מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים חוצה לארץ, והגיעו לפלטום [מקום בח"ל], וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: (וירשת אותם) וישבת בארצם, וחזרו ובאו למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.

ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים (בנציבים) [לנציבים] אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה. והגיעו לציידן, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: וירשת(ם) אותם וישבת(ם) בארצם, חזרו ובאו להם למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה".

ספרי (דברים לב מג): "היה ר' מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל - א"י מכפרת עליו, שנא' ישעיה לג העם היושב בה נשוא עון, ועדיין דבר תלי בדלא תלי. ירמיה נא כי ארצם מלאה אשם מקדוש ישראל, ועדיין דבר תלי בדלא תלי. ועדיין אין אנו יודעים אם פורקים עונותיהם עליה ואם נושאים עונותיהם עליה! כשהוא אומר "וכפר אדמתו עמו" - הרי פורקים עוונותיהם עליה ואין נושאים עונותיהם עליה. וכן היה ר' מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל, וקורא ק"ש שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש - הרי הוא בן העולם הבא".

מדרש רבה (בראשית עו ב): "ויצר לו, שלא יהרג, אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל תאמר שהוא (עשו) בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל".

ילקוט שמעוני (תהלים פה, תתלג): "למנצח לבני קרח מזמור רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב, זה שאמר הכתוב ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, הקב"ה הופך ומהפך בה ונותן עיניו בה עד שתרצה מעשיה להקב"ה והמצות שנצטוו ישראל עליהן אם הוציאו את המעשרות ועושים את השמיטים אותה שעה היא מרצה את מעשיה להקב"ה, וכן הוא אומר אז תרצה הארץ את שבתותיה, לכך רצית ה' ארצך וגו', מי נושא עונם, הארץ אשר הם יושבים עליה, שנאמר העם היושב בה נשוא עון, הרי החיים, ומנין אף המתים, תלמוד לומר וכפר אדמתו עמו, מי מכפר על עמו אדמתו, אשריהם יושבי ארץ ישראל שאין להם לא חטא ולא עון לא בחיים ולא במתים, וכן הוא אומר נשאת עון עמך כסית על חטאתם סלה".

ילקוט שמעוני (משלי יז תתקנה): "אמר ר' יוחנן טוב פת חרבה זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח בכל יום ודר בתוכה זוכה לעולם הבא, מבית מלא זבחי ריב זה חוצה לארץ שהיא מלאה חמסים וגזלות".

שוחר טוב (מזמור קה): "הודו לה' קראו בשמו, אמר רבי יוסי בר חלפתא לרבי ישמעאל בריה, אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד זכרו נפלאותיו אשר עשה".

מדרש שמואל (פרשה ח): "הנגלה נגליתי וגו', תאני רבי שמעון בן יוחאי אדם כשהוא גולה מיהודה לגליל או מגליל ליהודה אין זה קרוי גולה, בשעה שהוא גולה מארץ ישראל לחוצה לארץ קרוי גולה".

מדרש משלי (פרשה יז): "טוב פת חרבה ושלוה בה, אמר ר' יוחנן זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם בכל יום פת ומלח ודר בתוך ארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, מבית מלא זבחי ריב זו חוץ לארץ שהיא מלאה חמסים וגזילות. אמר ר' יוחנן כל המהלך בארץ ישראל אפילו שעה אחת ומת בתוכה מובטח לו שהוא בן העולם הבא, דכתיב (דברים ל"ב) וכפר אדמתו עמו. אמר רבי נחמיה ארץ ישראל מכפרת על עונות מיתה, אמר רב זבדא וכל הצדיקים שמתו בחוצה לארץ מה אתה עושה להן, אלא היה אומר ארץ ישראל מכפרת על מיתה, אבל הצדיקים שבחוצה לארץ עתיד הקב"ה לצוות למלאכי השרת והם מביאין אותן במחילות מחוצה לארץ לארץ ישראל ושם מתכפר להם, שנאמר וטהרתים על אדמתם".

מדרש הגדול (בראשית לג יט):  "ויקן את חלקת השדה, לימדתך תורה דרך ארץ, כשיהיה אדם בא מחוצה לארץ מפורנס צריך לקנות מקום בארץ ישראל...".

ילקוט ראובני (בראשית ויצא): "כל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק, צדיק כפי הנראה, שאם לא היה צדיק הארץ היתה מקיאה אותם, דכתיב ותקיא הארץ את יושביה, וכיון שאינה מקיאה אותו בודאי נקרא צדיק, אף על פי שהוא נקרא מחזקת רשע, וזהו הסוד ארץ ישראל נקרא שער השמים, כמו שאמר יעקב, וזה שער השמים, וזה שאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו, ראשי תיבות צבי, מי שנכנס בארץ צבי נקרא צדיק".

ילקוט ראובני (וזאת הברכה):" ...וכשיראו אנשי קבוץ גליות שאחיהם נעשו בריה חדשה ופרחום באויר ללכת ולדור בגן עדן התחתון ללמוד תורה מפיו יתברך, אז יקבלו בני קיבוץ גליות דאגה בלבם ודאבון נפש ויתרעמו על מלך המשיח, ויאמרו וכי אין אנו בני ישראל כמותם ומאין זכו הם להיות רוחניים בגוף ונפש מה שאינו כן אנו, ואומר להם מלך המשיח, כבר נודע ומפורסם שכל מדותיו של הקב"ה שהוא מדה כנגד מדה, אותם שהיו בחוצה לארץ והשתדלו לבא לארץ ישראל כדי לזכות נפש טהורה, ולא חסו על ממונם ולא על גופם ובאו בים וביבשה ולא חששו להיות נטבעים בים, או לחיותם וממונם, לכן חזרו רוחניותם מדה כנגד מדה, אמנם אתם שהייתם יכולין לבא לארץ ישראל כמותם ונתרשלתם לבא בעבור חמדת ממון וחששתם לממונכם וגופכם, ועשיתם מהן עיקר ורוחכם ונפשכם עשיתם טפל לכן גם כן אתם נשארתם גשמיים, מדה כנגד מדה לחמדת ממון שחמדתם השי"ת נותן לכם ממון, שכל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שנטבעו בים הנה כל הימים מושבעים להביא אותו לים יפו...".

כתובות (קי ע"ב): "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד האנשים ואחד הנשים... הכל מעלין לאתויי מאי, לאתויי עבדים ולמאן דתני עבדים בהדיא לאתויי מאי, לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה, ואין הכל מוציאין לאתויי מאי, לאתויי אפילו מנוה הרעה לנוה היפה. תנו רבנן הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה, היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה...".

כתובות (קי ע"ב): "ת"ר: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' (ויקרא כה): "לתת לכם את ארץ כנען - להיות לכם לאלהים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים".

כתובות (קיא ע"א): "אמר ר' אלעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. א"ל רבא לרב אשי אנן בסובלי חלאים מתנינן לה. אמר רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי, וכתיב התם וכפר אדמתו עמו...".

"ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, אמר ליה מהו למיחת וליבמה, אמר ליה אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו. אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות... אמר רב יהודה כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל, שנאמר הוי ציון המלטי יושבת בת בבל... א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא...".

כתובות (קיב ע"א): "רבי זירא כי הוה סליק לארץ ישראל לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא (אחז בחבל המתוח) וקעבר, אמר ליה ההוא צדוקי עמא פזיזא שקדמיתו פומייכו לאודנייכו (נעשה ונשמע), אכתי בפזיזותייכו קיימיתו, אמר ליה דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה. ר' אבא מנשק כיפי דעכו, ר' חנינא מתקן מתקליה (מתקן מכשולי העיר מחבת הארץ), ר' אמי ור' אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא (עוברים משמש לצל וכו' שלא יוכלו להתרעם על ישיבת א"י), ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרא, שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

גיטין (עו ע"ב): "אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי [=נפרדים] רבנן מהדדי, בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ".

פסחים (קיג ע"א): "אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא, אלו הדר בארץ ישראל ומגדל בניו לתלמוד תורה...".

שקלים (ט ב): "תנא בשם ר' מאיר כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב יהא מבושר שבן עולם הבא הוא".

קידושין (לא ע"ב): "רב אסי הוה ליה ההוא אמא זקינה, אמרה ליה בעינא תכשיטין עבד לה, בעינא גברא נעייעין לך, בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ, אמר ליה אסור, לקראת אמא מהו, אמר ליה איני יודע, אתרח פורתא, הדר אתא אמר ליה אסי נתרצית לצאת, המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר אמר ליה חס ושלום דלמא מירתח רתח, אמר ליה מאי אמר לך, אמר ליה המקום יחזירך לשלום, אמר ליה ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר אי ידעי לא נפקי".

בבא בתרא (צא ע"א): "תנו רבנן אין יוצאין מארץ לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתים בסלע, אמר רבי שמעון אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא, וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו, מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי, מאי הזאת נעמי, א"ר יצחק אמרו החזיתם נעמי שיצאת מארץ לחוצה לארץ מה עלתה לה. ... אמר רב חנן בר רבא אמר רב, אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי כולן בני נחשון בן עמינדב הן, מאי קא משמע לן, שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ".

סנהדרין (קב ע"ב): "א"ר יוחנן מפני מה זכה עמרי למלכות, מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל, שנאמר ויקן את ההר שמרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ויקרא שם העיר אשר בנה על שם שמר אדני ההר שמרון".

השגות הרמב"ן לספר המצוות (שכחת העשין - מצווה רביעית):

"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה.

והוא אומרו להם (במדבר לג ורמב"ן שם): "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ". ונכפל זה העניין במצווה זו במקומות אחרים, כאומרו יתברך (דברים א): "באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". ופרט אותה להם במצווה זו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'". שלא יניחו ממנה מקום.

והראיה שזו מצווה, אומרו ית' בענין המרגלים "עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך אל תירא ואל תחת". ואמר עוד (עקב ט) "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב "ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו", הוראה שהייתה מצווה, לא יעוד והבטחה.

וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצווה. וכך אמרו בגמרא סוטה (מד ב) אמר רב יהודה: מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות.

ולשון ספרי: וירשתה וישבת בה - בזכות שתירש תשב.

ואל תשתבש ותאמר כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממים שנצטוו לאבדם שנאמר "החרם תחרימם".

אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דב"ר שופטי') הגרגשי פנה והלך לו, ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטווינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו.

וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים, אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות - אינם רשאין. שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה. וממאמרם "מלחמת יהושע לכבש" תבין כי המצווה הזו היא בכבוש.

וכן אמרו בספרי "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר" וכו' אמר להם כל המקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו, הרי הוא שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר "וירישתם גוים גדולים ועצומים", ואחר כך כל המקום אשר וכו'.

ואמרו: ואם תאמר מפני מה כיבש דויד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאין לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן.

הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות.

ואומר אני, כי המצווה שהחכמים מפליגין בה, והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה - הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה.

אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.

ולשון ספרי: מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעות יהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה".

רמב"ן (במדבר לג, נג - מצווה לכבוש את הארץ):

"והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה." על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם, בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, - בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה הוא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים: "בואו ורשו את הארץ". אבל רש"י פירש "והורשתם את הארץ" והורשתם אותה מיושביה, אז "וישבתם בה", תוכלו להתקיים בה. ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר".

הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה):

"אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הנכרי, ויחזור לארץ. וכן יצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוץ לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב וכו'. ואף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה.

גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.

אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו, ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות, ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו, כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו".

אם הבנים שמחה (עמ' קנד): "דבזה תירץ דעת הרמב"ם, שלא מנה מצוות עשה דיישוב ארץ ישראל בתרי"ג מצוות, אף דגם לדידיה הווי מן התורה, והוא על פי הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצוות, שלא למנות ציוויים הכוללים כל התורה כולה; אם כן, כיוון דיישוב ארץ ישראל הוא מצווה יקרה כל כך, שהוא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה... וכן כל חיית האומה תלוי בה, אם כן הוא מצווה כוללת ולא פרטית; על כן אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים".

המצוות קשורות קשר הדוק לארץ ישראל דווקא!

דברים (יב,א): "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר־אַתֶּם חַיִּים עַל־הָאֲדָמָה".

ספרי (דברים פרשת עקב פיסקא מג): "ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה וגו' ", אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, הֶיוּ מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אומר: "הציבי לך ציוּנים וגו' " (ירמיה לא כ) – אלו המצות שישראל מצויינים בהם. "שימי לך תמרורים" (שם) – זה חורבן בית המקדש, וכן הוא אומר: "אם אשכחך ירושלם וגו' תדבק לשוני וגו' " (תהלים קלז ה-ו). "שיתי לבך למסילה דרך הלכת" (ירמיהו שם) – אמר להם הקב"ה לישראל: ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה, מיד אתם חוזרים לעריכם, שנאמר: "שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה" (שם)".

ירושלמי (שביעית פרק ו הלכה א): "הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע. מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו".

רמב"ן (ויקרא יח,כה): "אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח): "בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם - יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו'". והענין, כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט): "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים", כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י יג): "ושר מלכות פרס עומד לנגדי", וכתיב (שם פסוק כ) "והנה שר יון בא", ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג) "ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס".

והנה, השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה): "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", וכתיב (ירמיהו יא ד): "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים", לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל.

והנה, קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר (להלן כ כב) "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם", הארץ וכתיב (שם פסוק כד) "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים", יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים בתתו לנו את הארץ, שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו.

והנה, הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה, ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות. והפרשה הזאת הזכירה המולך, לכלול עבודה זרה עם זכרון העריות. ועל כולם אמר (כאן) "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים ותקיא הארץ את יושביה". וכן אמר בפרשה השניה (להלן כ כו) "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", שהוא חומר איסור עבודה זרה. ולכך אמר, כי מפני שהם מיוחדים לשמו, בעבור כן נתן להם הארץ, שנאמר (שם פסוק כד) "ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים".

והנה, בחוצה לארץ, אע"פ שהכל לשם הנכבד, אין הטהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם, ולכך יאמר הכתוב (ישעיהו נד ה): "אלהי כל הארץ יקרא", כי הוא אלהי האלהים המושל על הכל והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום (שם כד כא) להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים, ואחרי כן יפקוד על מלכי האדמה באדמה (שם), וזהו ענין הכתוב שאמר (דניאל ד יד): "בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא", יאמר כי הדבר ההוא הנגזר על נבוכדנצר היא גזרת עירין שגזרו על הכוחות הנאצלין מהן לעשות כך, ויקראו "עירין" כי מאצילותן יתעוררו הכחות בכל הפעולות כמו שאמר (שם שם י יא) "ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחית קרא בחיל וכן אמר גודו אילנא וגו' ומאמר קדישין שאלתא", כלומר ששאלו מה הרצון העליון עליו ואחרי כן גזרו להעשות כן. וזהו שאמר לו דניאל (שם פסוק כא) "וגזרת עילאה היא", כי הכל מאתו יתברך.

והנה, השם הנכבד יתברך אלהי האלהים בחוץ לארץ ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה', וזהו טעם (דברים לא טז): "וזנה אחרי אלהי נכר הארץ", כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר (מלכים ב יז כו): "לא ידעו את משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ". והנה, הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם.

וכן שנו בספרא (קדושים יא יד) "ולא תקיא הארץ אתכם וגו' ארץ ישראל אינה כשאר ארצות אינה מקיימת עוברי עבירה", ובספרי (האזינו שטו) "ואין עמו אל נכר (דברים לב יב) - שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון וגו'". והוא מאמרם (כתובות קי) "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (להלן כה לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים ואומר (שמואל א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים".

ואמרו בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ה): "הרי הוא אומר (בראשית כח כא) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים ואומר לתת לכם את ארץ כנען (להלן כה לח) כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלהים אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים. וכן הוא אומר (יהושע ד יג) כארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני ה', ואומר (דהי"א כב יח) ונכבשה הארץ לפני השם ולפני עמו. וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום? אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת הא אינם עליה אינה מכובשת."

ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג) "ואבדתם מהרה (דברים יא יז) אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצוינין בהם".

והנה, הכתוב שאמר (דברים יא יח): "ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו'" אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ) "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב) - ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה". וכך הוא בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ב)...

אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה, הנזכרת בפסוק בראשית והנזכרת בפרשת אם בחקותי (להלן כו מב), תדע סוד נשגב ונעלם, ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז) "בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה". וכבר רמזתי לך בפסוק (שמות יט ה): "כי לי הארץ"...".

הרשב"א (תשובה קלד): "שאלת מה שאמרו כל הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו א-לוה. תשובה - לפי שארץ ישראל נקראת נחלת ה'... והוא יתברך נקרא א-לוה הארץ, ומיוחדת לו לא לשרי מעלה... ועיקר מצוות התורה כולן בארץ הן עוד פי כמה מצוות אינן נהוגות כלל אלא בארץ כמו שאמרו במפורש הציבי לך ציונים".

רבנו בחיי (דברים יא,יח): "דרשו חז"ל אף לאחר שתגלו מן הארץ הוו מצוינין במצוות הניחו תפילין ועשו מזוזות... הכוונה בזה לומר כי אף על פי שאנו עושים המצוות בחו"ל והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדום חז"ל שאין עיקר עשיתן אלא בארץ הקדושה".

אבן עזרא (דברים ד,ח): "כאשר צוני ה' כי המצוות הן מצוותיו שתעשו בארץ שיתן לכם ה' לירושה"

מהר"ל (נצח ישראל א) – הגדרת הגלות כיציאה וגאולה כשיבה:

"כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי ידיעת ההפכים הוא אחד. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז א) בהגדה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין.

וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסיבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות. ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחילה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה.

וזה כי אין ספק, כי הגלות הוא שינוי ויציאה מן הסדר. שהשם יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקומם הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקומם הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקומו הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנה לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי.

וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (משנה אבות ד ג) "אין לך דבר שאין לו מקום", וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו, עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן - אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות - היה הטבע ההוא דבר מיותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן.

וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חילוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד? ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשניים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצים יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי, אם היה זה לעולם.

ועוד, כי לפי סדר המציאות, אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי, שיהיו ישראל עליון על גויי הארץ, כאשר עושים רצון המקום, דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות, בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שינוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה.

ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם, בבראשית רבה בפרשת לך לך (בראשית רבה מד יח): "ויאמר ה' אל אברם, ידוע תדע" (בראשית טו יג), ידוע - שאני מפזרן, תדע - שאני מקבצן. ידוע - שאני ממשכנם, תדע - שאני פורקן. ידוע - שאני משעבדם, תדע - שאני גואלם", עד כאן.

ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר "ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם", שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק? רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר: מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו "ידוע - שאני מפזרן, תדע - שאני מכנסן". כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד, הם יחד גם כן.

וכן "ידוע - שאני ממשכנם", ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת, יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך "ידוע - שאני ממשכנם, תדע - שאני פורקן", להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך מסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות, דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים.

וכן מה שאמר "ידוע - שאני משעבדם, תדע - שאני גואלם", כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בת חורין, כמו שהארכנו על זה בחיבור גבורות ה' (פרק לה) אצל "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו שלשה דברים, שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה.

וכל זה תבין, כי לשון "גלה" ו"גאל" אותיות שניהם שוות, רק שבלשון "גאל" נרמז בו, שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האלף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל "גלה" הוא בהא, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר - הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה מה שיש בהם האמצעי בא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקבוץ, כמו שיתבאר. ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות "גלה" הם אותיות "גאל", רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל"ף של "גאל". ובמה שיש ה"א במלת "גלה", אשר הה"א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד' קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה, כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל.

ובמדרש (בראשית רבה פב י) "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב (ירמיהו לא יד-טז) 'קול ברמה נשמע נהי וגו', כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם'", עד כאן.

ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש (שם) "רחל מבכה על בניה" - ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה - "הבן יקיר לי אפרים". וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא "בית", כמו שאמר רבי יוסי (גיטין נב א) "מעולם לא קראתי לאשתי אשתי, רק לאשתי ביתי". ומפני כי רחל היא היתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז"ל שרחל היתה עקרת הבית. וכל מי שנקרא "בית" כולל ומאחד הכל, כמו שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא היתה עקרת הבית של יעקב. וכן נקרא[ו] ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד.

ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת רחל במערה, לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד את ישראל, בגלות שלהם. אבל נשאר בישראל כח המאחד את ישראל, רק שאינו בפועל רק בכח בלבד. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים, עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל, שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל, בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", כי בזכות רחל, שהיא כח המקבץ ישראל, ישובו ישראל מגלותם. וזהו "ושבו בנים לגבולם", כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם, וזה מה שרצינו לבאר".

עוד מקורות בשבח ארץ ישראל:

הכוזרי (מאמר ב כ והלאה): "...והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', שנקראת "הר קדשו", ו"הדום רגליו", ו"שער השמים", ו"כי מציון תצא תורה". ומה שהיה מזריזות האבות לדור בה והיא בידי עובדי ע"ז, והכספם לה, והעלותם עצמותיהם אליה כיעקב ויוסף, ותחינת משה לראותה...

אמר הכוזרי: השמיעני קצת ממעלותיה.

אמר החבר: ממה שאמרו בענין זה (כתובות ק"י), הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מורידין, ודנו האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא בלא כתובה, והפכו כאשר האיש אינו רוצה לעלות שיוציא ויתן כתובה. ואמרו, לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה כותים, ואל ידור בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לו א-לוה... ואמרו כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח. ומשבחים מי שמת בה יותר ממי שנשוא אליה מת... ושאסרו מכירת קרקע לנכרי, ומכירת קורות הבית והניחו חרב, ואמרו שאין דנים דיני קנסות אלא בארץ ישראל. ואמרו אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ה). ומאהבתם אותה אמרו, כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא (פסחים קי"ג). ואמר רבי זירא למי שלא רצה לעבור עמו בנהר בלי מקום מעבר, מתאוותו לארץ ישראל, מקום שמשה ואהרן לא זכו לו, מי יאמר שאזכה לו?

אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובות תורתך, שאין אתה משים המקום הזה מגמתך, ותשימנו בית חייך ומותך, ואתה אומר "רחם על ציון כי היא בית חיינו"... והנה אני רואה שהשתחויתך וכריעתך חונף, או מנהג בלי כוונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגירות בה מהיות אזרחים במקומותיהם - אם כי לא נראתה השכינה בה בעת ההיא, אבל היתה מלאה זימה וע"ז, עם כל זה לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצות האלקים, והיו מבקשים לנשוא עצמותיהם אליה.

אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו האלקים בבית שני, שאמר (זכריה ב' י"ד), "רני ושמחי בת ציון" וגו', כי כבר היה הענין האלקי מזומן לחול כאשר בתחילה אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם, ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ועבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם... ואילו היינו מזדמנים לקראת אלקי אבותינו בלבב שלם היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורנו "השתחוו להר קדשו", "המחזיר שכינתו לציון" וזולת זה אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה".

מהר"י יעבץ (תהלים יג,ב): "עד אנה תסתיר - ...ורמז בה למעלת ארצנו הקדושה על מעלת שאר ארצות, כי היושב בהם כאלו נשכח מאת הא-ל ית', ואחר כך אמר, כי אפילו יעלה זכרונו לפניו ובעת וזמן מן העתים, יסתיר פניו שלא יראהו, ירמוז היושב בארץ ישראל ימצא חן בעיני ה' מצד הארץ בעצמה, ומצד השוכן בה, וההפך בשאר הארצות".

מהר"י יעבץ (תהלים לג,יד): "את כל יושבי הארץ - ואחשוב שרמז אל יושבי הארץ הידועה היא ארץ ישראל, להודיע כי היושבים בה יהיו יותר קרובים אל ההשגחה".

עקדה (במדבר יג ב): "...וזהו חטא המרגלים שמאסו בחיים המוגבלים המאושרים שעל ידי התורה וארץ הקודש, כי אינם חפצים לעלות בסולם אל החיים הנפשיים חוץ מיהושע וכלב, שאמרו "ארץ זבת חלב ודבש היא", שכל אחד מהם בפני עצמו מזיק, ויחד הוא המזון שלא יזיק. ובאמת ישיבת הארץ כישיבת גן עדן להגבלת החיים, ובמאסם בה מאסו בעקרי התורה, ונתיאשו מהשלמות האמיתית, והתישו כח הגבורה האלקית מהפיל גוים עצומים תחתם...".

ספר חרדים (מצות עשה התלויות בא"י ואפשר לקיימן בזמן הזה פרק א טו): "מצות עשה מן התורה לדור בארץ ישראל, שנאמר "וירישת וישבת בה", ואמרו רז"ל שמצוה זו שקולה כנגד כל מצות התורה, ואמרו כל היוצא מארץ ישראל ודר בחוצה לארץ יהיה בעיניך כעובד ע"א, שנאמר, "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים"... מתרי"ג לרמב"ן ולרשב"ץ.

...וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחלת עונינו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה, שנאמר "וימאסו בארץ חמדה", ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתיב, "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", ושם נאמר, "אתה תקום תרחם ציון". ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה, ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחלת השירה ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו', כן אנו משוררים על ציון ר' יהודה בר אלעי כל ערב ראש חדש בשמחה רבה, ומתחננים לא-ל שלא יגרשנו מעליה, גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה כי כשם שבחר בהם כך בחר בארץ ישראל, ויחד אותה להם, ואין נקראין גוי אחד אלא עמה... וכתב רמב"ן במנין תרי"ג מצות, מצות ישיבת ארץ ישראל כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצוה זו, וידוע שעקר שכר המצוה על השמחה גדולה בה, כדכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה", אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצות התדירה באהבתו אותה, וגם צריך להיות ירא וחרד...

ופירוש הענין שעל ידי הצרות שבארץ ישראל מתנכים ומתמעטים העונות, והעם היושב בה נשוא עון, וכתיב "וכפר אדמתו עמו", ודוקא בעונות קלים ששבים ומתחרטים עליהם ויסורין אלו ממרקין, ובעת מותו של אדם הולך נכוחו לגן עדן. אבל הבאים לארץ ישראל ואין שמים על לב כי הם בהיכל המלך ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודת מריעות ומרזחים, עליהם הכתוב אומר "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה"... ולא יעלה על לבם שאחרי מותם ישארו בארץ ישראל, אלא במותם יגרשום חוצה ככלבים...".

אלשיך (בראשית יב,א): "לך לך - ...יוצא מזה שהישראלי השוכן בארץ ישראל דבק בשורשו, כי אויר ארץ ישראל קדש, וימשך בו בדרך ישרה איכות שורש נפשו, נמצא שהוא שלם בלי פירוד, ובחוץ לארץ ימשך דרך עקלתון בדרך אויר טמא, וזה שאמר לו "לך לך"...".

אלשיך (בראשית יז,ז): "ביני וביניך - שיהיה לו לא-לוה ולפטרון, דהיינו שלא יכנס שר בינתים, וכן לבניו אם יקבלו אלוקותו, שאז יכנסו לארץ, כי הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה. ואתה את בריתי תשמור - והמילה תנאי לירושת הארץ, וכן זאת בריתי - קיום השבת גם כן תנאי לירושתה, על פי בראשית רבה".

אלשיך (ויקרא כ,כב): "לשבת בה - בישיבה בה תהיה לכם קדושה, ואינני מביא אתכם לשבע מטובה, ומצינו שבימי דוד לא יכלו להתפרנס אלא על ידי שפשטו בגדוד וכדומה. ולא תלכו בחוקות הגוי - ותחשבו שעל ידי זה ימלאו בתיכם כל טוב, כי עיקר ישיבתכם בארץ שתהיו תחת כנפי השכינה, שכן הבדלתי אתכם מן העמים - לתת לכם נשמה קדושה, חלק א.לוה ממעל".

אלשיך (רות א,א): "וילך איש - ועמדה להם זכות ישיבת ארץ ישראל, שרק אחד יצא ממנה עם שהיה רעב, ויכלו להתקיים שם".

מהר"ל (נצח ישראל פרק ז): "...כך הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה אז יש לה המעלה הנבדלת והיא מרווחת, כי הגשם הוא בעל גבול ושיעור, ואין הדבר שהוא נבדל בעל גבול כמו הגשמי, וכל אשר יש לו קירוב אל הקדושה האלקית הנבדלת אין לו כל כך גבול, ולכך מצד שהארץ יש בה צד מעלה נבדלת היא מרווחת, ודווקא כאשר יושביה עליה, שזהו חיותה, ועוד שישראל שהם עם קדש יושבים עליה, ובשביל כך יש לה מעלה הקדושה, וכשאין יושביה עליה נסתלקה המעלה הנבדלת וגמדה...".

מהר"ל (חידושי אגדות כתובות קי א): "וכל הדר בחוצה לארץ וכו', פירוש כי נקרא השי"ת אלקי הארץ, וכדכתיב (יחזקאל ל"ו) ומארצו יצאו, שנקרא ארץ ישראל ארצו, ושאר ארצות נתן לשרים הממונים עליהם, וכאשר הוא דר בחוץ לארץ כאלו עובד ע"ז הוא הכח הממונה על הארץ אשר הוא דר שם, וכאלו מקבל אותו באלוה ואדון, ולכך נחשב כאלו עובד ע"ז כאשר נמסר תחת רשותו, ודבר זה נחשב עבודה לו".

מהר"ל (שם ב): "שרוי בלא עון, מפני שארץ ישראל קדושה ואין בה החמרי הגשמי אשר בו החטא, כי הנבדלים הם בלא חטא, ולפיכך הדר בארץ ישראל הוא מסולק מן החטא, אשר החטא הוא מצד הגשמי החמרי, והארץ הקדושה נבדלת משאר הארצות שאינן קדושים, וכך האדם שדר בה נבדל מן החטאים, והבן זה. ועוד כל דבר יש לו מקום מיוחד, וארץ ישראל אל השי"ת כי ארץ קדושה, ולכך כאשר דר ומקומו הוא בארץ ישראל אשר הוא אל השי"ת, כאלו דר עם השי"ת, וכאשר דר עם השי"ת הוא מסולק מן העון, כי אין עם השי"ת הרע, כי לא יגורך רע, ולכך העם היושב בה כאשר הוא דר עם השי"ת הוא מסולק מן החטא ועון.

מהר"ל (גור אריה ויקרא כה לה): "להיות לכם לאלקים - שכל הדר בארץ ישראל וכו', וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד ע"ז, שמהדר ומפאר לאלהי הארץ, שברוב עם הדרת מלך, וזה על היוצא מארץ ישראל, ובלך לך אמר הדר בחוצה לארץ כאילו אין לו א-לוה על הנולד בחוצה לארץ".

אור החיים הק' (דברים ג,כה): "אעברה נא - ...או שילך ד' אמות בארץ ישראל, שאז יש לו חלק לעולם הבא".

אור החיים הק' (דברים יג,יג): "לשבת שם לאמר - ב"לאמר" מתכוון למה שאמרו רז"ל שיש מצוה לשבת בארץ כנען".

אור החיים הק' (דברים ל,כ): "לשבת על האדמה - מצוה כוללת כל התורה, כדברי רז"ל: ההולך בה ד' אמות יש לו חלק לעולם הבא".

העמק דבר (ויקרא כו,ה): "וישבתם לבטח בארצכם - שרצון הקב"ה שישבו תמיד בארץ ישראל ויעבדו את ה'".

העמק דבר (ויקרא ל,ו): "למען חייך - שתרגישו עונג וחיות הנפש יותר ממה שאפשר להשיג בחוצה לארץ, כי שם אין הקב"ה מתדבק בנו ברוח הקדש...".

שם משמואל (שבועות תרע"ד): "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה... והנה ישיבת ישראל בארץ ישראל שהיתה ישיבתן מצוה, וכן כל עבודת האדמה שם להוציא פירות הכל היא מצוה, כמו שכתב הב"ח בספרו משיב נפש על מגילת רות, שעל כן בועז גדול הדור ושופט ישראל היה הוא בעצמו זורה את גורן השעורים בלילה, כי היה עוסק במצוה, ועל כן ישיבת אומות העולם אינה ישיבה, שאין בה קביעות, שכל מגמתן להשיג עוד יותר ולמלאות תאותן עוד יותר, אבל ישראל יש להם ישיבה בעוסקין במצוות השי"ת, וזה שמביא הכתוב "בשבת ישראל בחשבון" וגו', שהיתה ישיבתן מצוה...".

רבינו ירוחם (דעת תורה שמות עמוד קיג): "וכן הוא ענין ארץ ישראל ומעלתה כי גדולה היא, "ונתנה לך" כתיב, אינה כלל ירושת אבות, ודאי כי לולא האבות הקדושים לא היינו זוכים בארץ ישראל, מוחזקת היא לנו מאבותינו הקדושים, כי יכול נוכל לקחת אותה, אבל ללקיחה אנו צריכים, אנחנו הצריכים לזכות בארץ ישראל, כל אחד מישראל צריך לזכות לארץ ישראל. זהו אשר דרשו במכילתא אמרו כאשר נשבע לך, דהיינו אשר נאמר (שמות ו' ח') "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי" - שבועה מיוחדת לך. ולמה היה צריך הקב"ה לתת לנו שבועה מיוחדת... אלא שכשם שהיה צריך לישבע לאבותינו, כי ארץ ישראל נתונה וקיימת להם, כן נשבע במיוחד לכלל ישראל על ארץ ישראל נתונה היא להם במיוחד, לא כסתם ירושה לעלמא, כל אחד מישראל היושב בארץ, לזכות הארץ הוא צריך, אל תבא בארץ כאיש הבא "בארץ אבות", לנתינה חדשה הוא נצרך, וכמו שהאבות הקדושים לא בנקל זכו לארץ, כן אתה לא בנקל תקנה אותה, הרבה מעשים וזכותים צריך לזכות בחלקה, והדברים מבהילים ונפלאים".

ר' משה דוד ואלי (בהספדו על רמח"ל): "מאד מאד היה מתאבל מעלת הרב על חורבן בית המקדש וכל כך גדולה הייתה התשובה ללכת לארץ ישראל, עד שעזב כל משכורתו וכל ממונו כדי ללכת לארץ".

סיכום מאמר: 'תירוץ הפרנסה' - כמניע לאי עלייה לארץ ישראל:

במאמר זה שמנו לעצמנו למטרה לברר את מידת צידוקו של ה'תירוץ הכלכלי' לאי-עליה לארץ ישראל. החשש הוא שעליה זו כרוכה בירידה ברמת החיים ובמשכורת החודשית. כבר הבאנו לעיל את סיכום הדעות באשר להחלת תקנת אושא, שלא להוציא לקיום מצוה מעבר לחומש מנכסיו, על שאר מצוות עשה מלבד מצות הצדקה. התברר לנו שקשה לפטור ממצות ישוב הארץ מכמה סיבות:

א. מדובר בהפסדים מרווח עתידי, שאינם מצדיקים להימנע מקיום מצוה. תקנת אושא מתייחסת רק להוצאות מחסכונות העבר.

ב. ירידה ברמת החיים אינה נחשבת להפסד חומש.

ג. על מצוות חשובות, ובכללן מצות יישוב א"י, לא חלה תקנת אושא. הדבר אמור במיוחד במצוות שבקיומן מותנה קיום מצוות רבות אחרות. מה עוד, שאי קיומה של מצות יישוב א"י יש בה גם משום מאיסה בארץ חמדה, חלילה.

ד. מצוות שמעצם טבען כרוכות בהוצאות ובטירחה אין אדם פטור מהן כשהוצאותיו מרובות.

ה. הסבת מקצוע אינה נחשבת להפסד של נכסים.

ו. ההנאה מהטבות שמדינת ישראל מעניקה לעולים חדשים אינה נחשבת לחזרה על הפתחים, שאולי יש בהצטרכות אליה כדי לפטור מקיום מצוה.

ארץ ישראל במשנת הגר"א.