פרשת יתרו - עשה לך רב

עשה לך רב

אדם[1] בשם אייל שלום עבד כנהג בחברת הסעות בירושלים. בשנת 1987 התפרקה החברה והוא תבע את מעסיקיו בבית הדין לעבודה סכום של מאתיים ושבעה שקלים בגין שבעה עשר ימי עבודה עליהם לא קיבל משכורת, בתוספת פיצויים על הלנת שכר. התיק התנהל בפני השופטת אלישבע ברק, אך פסק דין לא ניתן. הוא היה בטוח שזאת הסחבת הרגילה בבתי המשפט, אבל חלפו שנים ארוכות והוא לא זכה לקבל פסק דין. התברר שהתיק נעלם. השופטת לא זוכרת את הנושא ואיש אינו יודע איפה אוחז הדיון.

הוא פנה שוב ושוב לבית הדין לעבודה בדרישה לקבל פסק דין, עד שבאמצע שנת 2005, שמונה עשרה שנים אחרי המקרה, הנהלת בתי המשפט אישרה באופן רשמי כי התיק נעלם...

שלום הגיש תביעת נזיקין כנגד הנהלת בתי המשפט על העוול שנגרם לו, ואחרי חמש שנים נוספות של דיונים וערעורים הצדדים הגיעו לפשרה מוסכמת על פיצוי בסך עשרת אלפים שקלים.

מאתיים ושבעה שקלים, עשרים ושלוש שנים...

הסחבת בבתי המשפט היא רעה חולה ידועה, אך הנושא לא נולד היום. פרשת יתרו מספרת על ביקור של אורח חשוב במחנה ישראל. "יתרו כוהן מדין", הבישוף המדייני הראשי, הגיע לבקר במחנה. והנה הוא שם לב לשיטת הריכוזיות של משה רבינו.

משה יושב לבדו לשפוט את העם. מאות אלפי אנשים תלויים בדיין אחד ויחיד המכריע לבדו את כל הבעיות, החל משאלות הלכתיות יומיומיות והמשך בסכסוכי שכנים וסיפורי שלום בית. העומס היה עצום, ומשה נאלץ לעבוד סביב השעון, וקצה התור לא נראה באופק.

יתרו נחרד מהמצב והציע תכנית התייעלות די פשוטה: משה יכניס דיינים נוספים למערכת, ובעצם יבנה מערכת היררכית של ערכאות. שאלות פשוטות יידונו בפני שופטים מהדרג הנמוך, בעיות סבוכות יותר יעלו לערכאה גבוהה יותר, וכך הלאה. משה עצמו יעמוד בראש הפירמידה.

משה הופתע מההצעה, הפנה אותה לקדוש ברוך הוא וקיבל אישור לקבל את עצת יתרו לייעול המערכת.

מה חשב משה מלכתחילה? הוא באמת האמין שיהיה מסוגל לנהל לבדו את כל עם ישראל? מדוע הוא התעקש לשמור את כל הסמכויות לעצמו?

הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות, חלק טז, עמוד 203) רואה את הדברים באופן עמוק. משה לא חשב על הרעיון של יתרו, כי הייתה לו תפיסת חיים אחרת.

משה רבינו סבר שעם ישראל צריך לחיות באטמוספרה רוחנית גבוהה, שבה כל הבעיות הקטנות של החיים פשוט לא תופסות מקום. במקום להקשיב למריבות, לפשר ולגשר בין אנשים, צריך להתעלות מעל כל הבעיות הללו. יהודי צריך ללמוד תורה ולקחת את הדברים בצורה מעמיקה כזו, עד שהוא פשוט יבעט את האגו הבעייתי שלו.

לכן משה התעקש להיות השופט בעצמו. העמידה בפני משה תשכיח מהאנשים את השטויות הקטנות של החיים.

נניח בני זוג שרבים את המריבות הרגילות, כמו מי יוציא את הילד מהגן באמצע שעות העבודה. הם נפגעים מההתעקשות ההדדית ונוצר ביניהם נתק.

כעת נתאר לעצמנו את הזוג הזה עומד בפני משה רבינו. הם יביטו בפניו של המנהיג הנערץ, שרק אתמול עמד על הר סיני וקיבל את התורה מידו של האלוקים – וירגישו כל כך מטופשים. על מה אנחנו רבים? על מה אנחנו מבזבזים את זמנו של משה? אני אוציא, את תוציאי – אלוקים גדול...

למה הדבר דומה? לפעמים אדם מגיע לשיעור תורה והוא כועס מאד. הוא רב קודם עם השותף שלו, עם אשתו, עם כל מי שמצא לנכון, והוא רותח. אחרי עשרים דקות לימוד, הלב שלו מתרחב, הוא מתרומם מעל השטויות ואומר לעצמו: תראה איזה אור יש בעולם! על מה אני מבזבז את החיים?

אש קודש (יתרו תש"ב) – אחוז בכסא כבודי והראה למלאכים שאתה גבוה מהם כי נשמתך מהבריאה ולא מהיצירה כמוהם, והתורה היא חמדה גנוזה וגם יהודי הוא חמדה גנוזה!

בהפטרת יתרו הנביא עובר ליבון על כך שקרא לעם ישראל עם טמא שפתים... 

אם זה כל כך טוב, למה השם הצדיק את הדעה האחרת? מדוע התקבלה ההצעה ההפוכה של יתרו על שילוב רבנים מן השורה במערכת?

משום שאנחנו בני אדם, ועד להודעה חדשה אנחנו כנראה לא יכולים לחיות באטמוספרה שבה אין יצר הרע. אלוקים ברא עולם מורכב, יצרי, מלא אגו, וצריכים למצוא לו את הפתרונות המתאימים.

כאן הגיע הרעיון הגאוני של יתרו: הוא טען כי במצבים הללו אדם צריך למצוא דווקא רב קרוב אליו. הרב לא צריך להיות מושלם כמו משה רבינו. להיפך: הוא צריך להיות 'מנהיג קטן', מישהו שאפשר לפתוח אליו את הלב ולקבל ממנו עצה מתאימה לבעיות הקטנות שלו.

הרבי מליובאוויטש הפך את התפיסה הזו להוראה קבועה:

המשנה במסכת אבות אומרת: "עשה לך רב". המשנה מורה לכל אחד לקבוע רב שאתו הוא יתייעץ באופן קבוע. כל אדם אוהב את עצמו ורואה את הדברים מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו, ולכן לא נכון לנהל את החיים לבד. יש חשיבות אדירה לקבל עצה מרב שרואה את הדברים אחרת, וכך לקבל החלטות נכונות. החשיבות בכך כפולה: גם כדי לקבל את העצה הנכונה, אבל יותר מכך: ההתייעצות עם הרב היא כלי לסייעתא דשמיא לזכות לקבל את הברכה האלוקית.

איך בוחרים רב? המשנה אומרת "עשה לך רב", ללמד: זה צריך להיות רב 'שלך', רב שאתה מרגיש קרוב מספיק אליו שיהיה לך נח להיחשף בפניו, להיות כן וגלוי לב – ובעיקר: כזה שתרגיש שאכפת לו ממך. הוא לא כספומט ששולף תשובות, אלא עונה לך באותה אכפתיות שבה הוא היה עונה לבן שלו.

למעשה, זאת הלכה מפורשת בשולחן ערוך: "מי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעירו ויבקש עליו רחמים". לא נאמר לחפש את החכם הגדול ביותר, אלא את החכם האוהב והאכפתי ביותר. ודווקא האהבה שלו היא הכלי לסייעתא דשמיא ולכוון לרצון ההשגחה העליונה.

נסיים בסיפור נפלא[2]:

יהודי מצרפת הכיר את חסידי חב"ד שם, והפריעה לו מאד ההערצה הגדולה שלהם לרבי. האהבה אליו, התמונות הגדולות על הקיר – כל אלה נראו לו לא במקום. הוא פנה לרבי במכתב ארוך ושאל על כך, וגם שאל את השאלה החשובה מכל: כיצד הרבי יודע לענות לאנשים שפונים אליו במגוון כזה של נושאים ותחומים?

הרבי השיב כי כמו כל יהודי גם הוא מחויב במצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכיון שהוא מקיים את המצווה בשלמות ואוהב באמת כל יהודי, הוא יודע לכוון לצורך האמתי של האדם ולענות לו כראוי...

---

[1] הרב שניאור אשכנזי.

[2] ימים טובים עם הרבי, ראש השנה, עמוד 80.

דרך השם - שיעור 16 - חלק א - פרק ד – מוחין ועבודת המידות

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

א. במצבו של האדם בעוה"ז יבחנו שני ענינים, תכונת עצמו של האדם בחלקיו והרכבתם, והמקום אשר הוא מושם בו בכל מה שמתלוה לו.

תכונת האדם בעוה"ז:

ב. בענין האדם עצמו, הנה כבר זכרנו איך הוא מורכב אחד שנתרכבו בו שני הפכים, דהיינו הנשמה והגוף.

ואולם הנה אנחנו רואים בעינינו שהחומריות ראשוניי בו ותולדותיו חזקות בו מאד, כי הנה מיד אחר לידתו, כמעט כלו חמרי, ואין השכל פועל בו אלא מעט, וכפי התגדלו ילך השכל הלוך וחזק בכל אחד כפי ענינו, ועל כל פנים לא יסור החומריות ממשול בו ומהטות אותו אל עניניו.

כשהגענו לעולם פגשנו קודם כל את הדאגה לחומר ואת הרצון לפתח את עצמנו ולגדול ולאכול ולהתחזק וזה בסדר.

לאט לאט אנחנו אמורים להטות את המאמץ לכיוון השכלי והרוחני...

גם כשבונים מדינה זה כך, בהתחלה בונים את הגשמיות ולאט לאט נופחים בגוף הזה רוח.

אלא שאם יגדל בחכמה וילומד בה ויתחזק בדרכיה, הנה יתאמץ לכבוש את טבעו, ולא ישלח רסן תאוותיו מידו, ויתעצם ללכת בהליכות השכל.

בהתחלה מוחין דקטנות אחר כך מוחין דגדלות לפי השלבים...

שלבי המוחין:

עיבור, הוא בחינת עובר המקופל כפנקס, שידיו כמו מלבישות את רגליו, והוא סוד נה״י העולים על חג״ת, ולמעשה מצב זה כמי שאין בו בחינת חב׳׳ד שהם מוחין, וגם בחינת חג״ת, שהם סוד הרגש והנפש בטלים, שעלו עליהם הנה״י, שהם בחינת מוטבע. ומוטבע הוא קיום הגוף לבדו, כהרגשת רעב וקור וכיוצא בזה.

והוא תכלית הקטנות של בני האדם, השקועים רק בסיפוק תאוות הגוף, כמאכל ויתר התאווה החומרית. ומי שכל ראשו וישותו שקעו רק בבחינת הנה״י, משול למי שאין לו כלל בחינת מוחין, שאין לו דעת אמיתית, אלא רק בחינת ׳דם׳ הנפש הבהמית (סוד המוחין בעיבור, שהם בחינת דם כנודע בכוונות), ובחינת חג״ת שבו שהוא רגשותיו הנה רתומים רק לחומר, שהוא מלא אהבה והימשכות נפשית אל סיפוק תאוות הנה״י שבו. והוא מציאות עוברית, שאין לו אלא בקשת מוטבע בלבד.

בקטנות מוחין איומה זו מדבקים כל הקליפות, ומושכים את האדם אחריהם. כי בהיות כל מהות האדם בסיפוק תאוותיו, ייפול לגזל ושנאה ורצח ונקמנות, בשביל להשביע רעב תאוותו וסיפוקו.

גדלות: האב והאם אמונים על הגדלת ילדם וחינוכו, עד שיגיע למדרגתו האמיתית הראויה לו (סוד א׳׳א כנודע). ובמובן זה האב והאם מחוברים בדעתם הגדולה אל הציור השלם של בנם, היעד הגדול שאליו הוא שייך. זהו יסוד המבט שלהם, ומתוכו הם באים לחנך את הילד.

בירידתם אל הילד אזי מצמצמים הם את עצמם, משתווים לעניות דעתו לקרבו לאט לאט אל מדרגתו. בתוכם פנימה הם סוקרים יעד גדול מאוד לילד, אך בגלוי אינם חושפים זאת בפניו, אלא כפי יכולת השגתו במדרגתו.

זהו ההבדל בין בינה ותבונה.

באור הבינה חקוק המבט הרחב והגדול, המוציא את הילד ממקומו ונקודת מדרגתו, אל המדרגה העצומה העתידית.

באור התבונה נותר הילד באופק מבטו, ומקבל אל תוך מרחב זה את ההדרכה הנקודתית שתקדמו עוד צעד אל שלמותו.

קבלת מוחין דגדלות ראשון הוא המצב בו הילד משיג את מה שמשיגה התבונה, היינו שהוא בעצמו קונה את נקודת המבט של ׳הוריו׳, והופך מבט זה להיות עצם מעצמיו.

אך בגדלות ראשון נותר הוא במבטו, ורק משכיל להבין את החשיבות להתקדם, אך אינו יוצא למרחב אופק המבט הגדול.

לעומת זאת, גדלות שני הוא עצום, הוא יציאה שלמה ממרחב המבט של הילד, אל המבט הגדול והרחב של הוריו.

בקבלתו מוחין דגדלות שני מתרחב מבטו למבט האידיאלי והשלם אליו הוא שייך, להבין ולהשיג היטב את מי שהוא באמת. ועל ידי כך יוכל להתחיל לצעוד אל מדרגה זו בפועל (רמח״ל בקל״ח פתחים קכז - קכט).

דרושה יציאה מהקטנות, שהיא המבט של האדם על חייו בחוג פרטי ומצומצם שנולד לעולם לפני סך שנים, ומסגרת חייו היא מה שעבר עליו באופן אישי, כדי לקבל מוחין דגדלות שני, שהם סוד סקירת המציאות האידיאלית והרחבה של האדם, לא על פי קטנותה אלא על פי גדולתו האמיתית, שהיא היא ההיבלעות ברוח הכלל, לא פנים זעירות יש לאישיותו, זעירות ופרטיות, אלא פנים ארוכות ורחבות, שיעור קומה אדיר, כללות ישראל בכל הדורות כולם.

וסוד עמוק הוא זה, שהיחס בין ז"א לא״א הוא הוא סוד היחס של התא אל הגוף של הפרט אל האומה בכללותה, אם ישתקע בפרטיותו, שקוע הוא בזעירותו ובקטנות מוחיו. אך אם יצא ממאסר הקטנות, אל רחובות הנהר, סוד גדלות שני, ומשם אל עולם שכולו ארוך, אל כלל ישראל בכל הדורות - ישיג גדלות קומתו האמיתית, אריכות ימים מהותית-עצמית, וייבטל ממנו כל הרע שבעולם, המוות וכל חזיון בלהות שבו, שאינו אלא דמיון של התא הפרטי המנותק מהגוף השלם והכללי.

הרב קוק (אורות הקודש חלק ג' עמוד קמ"ז): "האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה.

אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה, וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, היא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ה' ".

עבודה רוחנית גדולה היא לאדם לבקוע את קליפת האפרוח שסביבו ולהשתייך מאודו אל חיי העם ומשמעותם, להרגיש את דופק החיים הלאומי והנצחי במלוא גבורת חייו. להתבטל כולו ברוח ישראל, להיבלע בעומק חיי העם, על כל המאורעות. לחיות את חיי העם, בסבלו ובשמחתו.

התבטלות זו של התא בגוף כולו, של הטיפה באוקיינוס האדיר, מחברת את חיי הפרט אל עושר ושגב החיים שהוא הרבה יותר מכל מה שיכול להיווצר בחיים האישיים כשהם לבדם. אין רגש וחוויה, משמעות וחיבור לעומק החיים שיכול להיוולד מתוך ההקשר הפרטי, כשם שיכול להיוולד באוצר החיים הלאומי, בלב הרחב מים, שהוא ליבה של האומה, כנסת ישראל.

ואולם תוכיות הענינים האלה שאנו רואים, הנה הוא, שבמציאות החומר ועצמותו נמצא העכירות והחשך בטבע, והוא מציאות רחוק מאד והפכי, למה שהוא הענין באמת לקרבים אל האל ית' ומתדבקים בקדושתו.

והנשמה עצמה אע"פ שבעצמה היא זכה ועליונה, הנה בהכנסה בגוף החומרי והסתבכה בו, נמצאת גרושה ודחויה מענינה הטבעי אל ענין הפכי לו, וכבושה בו בכח מכריח, לא תוכל לצאת ממנו אלא אם כן תתאמץ בכח חזק מן הכח המכריחה.

ובהיות שגזר האדון ב"ה שהרכבה זו של גוף האדם ונשמתו לא תפרד מעולם פירוש - כי פירוד המיתה אינו אלא דבר לפי שעה עד תחית המתים, אך אחר כך צריכה לשוב לגוף ושניהם יתקיימו יחד לנצח נצחים הנה מוכרח שתשתדל הנשמה ותתחזק, ותהיה הולכת ומחלשת את כח חשך החומריות, עד שישאר הגוף בלתי חשוך, ואז יוכל להתעלות הוא עמה וליאור באור העליון, תחת מה שהיתה מתחשכת ונשפלת היא עמו בתחלה.

ואולם האדם בעוה"ז, הוא במצב אחד שהחומר חזק בו וכמ"ש, ובהיות החומר עכור וחשוך, נמצא האדם בחשך גדול, ורחוק מאד ממה שראוי לו שיהיה להיות מתדבק בו ית'.

ואמנם בזה צריך שישים השתדלותו, לחזק את נשמתו נגד כח חמרו, ולהיטיב את מצבו, להעלות עצמו מעילוי עד השיעור הראוי לו.

אין ברירה! אנחנו חייבים לעבוד על המידות! אין דרך אחרת!!!

שני תלמידיו הגדולים ביותר של הגר"א היו ר׳ חיים מוולוז׳ין ואחיו ר׳ שלמה זלמן.

אביהם ר׳ יצחק היה מנכבדי קהילת וולוז׳ין. אמם היתה אישה פשוטה ועממית. ודווקא ההורים האלה זכו להוריד לעולם שתי נשמות שהיו למאורות גדולים. וישנה מסורת שזה בזכות ברכתו של ה׳שאגת אריה'...

בדורו של הגר״א היו הרבה גאונים. אך ר׳ אריה לייב, מחבר הספר הידוע 'שאגת אריה׳ - המיוחד בעומק החריפות שבו - היה ממש מגאוני הגאונים שקמו לעם ישראל.

כדי לתת לכם מושג באיזו מדרגה הוא היה: בשבת, כשהיו קוראים לו לעלות לתורה, מהרגע שהיה הגבאי אומר: ׳יעמוד מורנו הרב ר׳ אריה לייב בן ר׳ אשר׳ ועד שהגיע לבימה, היה עובר ביעף על כל הש״ס!

אתם מתארים לכם דבר כזה?

הוא הסביר: ׳כדי לברך על התורה כמו שצריך, אני חייב לדעת על מה אני מברך, לא? לכן אני עובר עליה מהר.׳ אולי זה נשמע לכם הזוי, אבל המוח שלו היה מעבר לאנושי.

הוא היה בעל אישיות מיוחדת, יוצאת דופן. התורה בערה בקרבו כמו אש, וכש׳אמיתתה של תורה' היתה ברורה לו, לא חת מפני כל ולא נשא פני איש. הוא היה תקיף מאוד, רוב הערים והישיבות שהזמינו אותו לשמש אצלן בקודש, אחרי כמה זמן, לא יכלו לסבול עוד את תקיפותו. וכך, פעם אחר פעם, מצא את עצמו ר׳ אריה לייב מגורש ונודד - ברוסיה, בליטא ובאשכנז, כשהוא שרוי בדחקות ועניות.

אך כנראה שזה התאים לאישיותו ה׳פראית׳... למה אני מתכוון ׳פראי׳?

ראיתם פעם אריה בגן חיות, לפני שמאכילים אותו? איך הוא מתהלך כך בכלוב שלו, הלוך ושוב, ללא מנוחה... כך גם ה׳אריה׳ הזה, ר׳ אריה לייב: לבו בער באהבת התורה, הוא היה הולך ממקום למקום, לבוש כאיש פשוט, ופיו לא פוסק לרגע מלימודו. באותן שנות גלות שבין רבנות לרבנות, לא יכול היה, על פי רוב, להישאר בעיר אחת יותר מכמה שבועות. משהו בתוכו דחף אותו ללכת הלאה והלאה.

אחרי ש׳גורש׳ ר׳ אריה לייב ממינסק, הגיע לוולוז׳ין. כדרכו בקודש, הסתיר ה׳שאגת אריה׳ את עצמו והתחזה לעובר־ אורח פשוט, כך שבמשך זמן מה לא ידע איש בוולוז׳ין את זהותו האמיתית. ומפני שרק ספרים מעטים היו אתו, שאל למי יש ספריה ראויה לשמה. הפנו אותו לביתו של ר׳ יצתק, מחשובי הקהילה. כשהגיע אליו ר׳ אריה לייב, הבין ר׳ יצחק מיד שזהו תלמיד חכם גדול, ושמח לארח אותו בביתו ולהעמיד לרשותו את הספרייה שלו.

לילה אחד, הגיע זמנה של בעלת הבית ללדת, והיא נתקפה צירים. היא עמדה לצעוק מתוך חבלי לידה, אבל נזכרה בר׳ אריה לייב היושב שם ולומד בריכוז עצום. בחוש הבריא שלה כבר ידעה שהאיש הזה הוא כנראה מגדולי הדור, ועם כל הקושי שבדבר, התאפקה ולא צעקה...

אחר כך ניגש האבא לר׳ אריה לייב ואמר לו: ׳נולד לנו בן, במזל טוב'. הבין הגאון שהאישה התאמצה בכל כוחה לשתוק, כדי לא להפריע לו בלימודו. הוא התפעל ממסירות נפשה, ובא לברך אותה. וכך אמר: ׳אני מברך אותך שבזכות השתיקה שלה יהיו לך בנים שקול תורתם יישמע מסוף העולם ועד סופו.' ואישה זו זכתה להוריד לעולם את נשמות שני הגאונים המופלאים: ר׳ חיים, מייסד ישיבת וולוז׳ין המעטירה, ואחיו הגדול - ר׳ שלמה זלמן.

הרב קוק (מידות הראי"ה הדביקות א-ב): "מלמדת היא לנו החכמה הא-להית את המדות, את הספירות הא-להיות, כדי לדעת שבמדותיו של הקב"ה אנו צריכים להתדבק... ושאנו יכולים (!) להתדבק בהן".

עם איזה כח אפשר לעבוד על המידות?

בראשית (יח,ד): "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ".

הרב קרליבך: כשאברהם אבינו הכניס את שלושת אורחיו, שנראו כעובדי עבודה זרה אבל באמת היו מלאכים, הוא לא התקמצן. הוא שחט שלושה עגלים כדי לתת לכל אורח לשון בקר.

אבל משום מה, כשהגיע אברהם אבינו למים, אמר ״יקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם״. האם נעשה אברהם אבינו קמצן פתאום, או אולי היה לו חשוב פתאום לחסוך במים?

השאלה הכי עמוקה בעולם היא: מה חזק יותר, האם העולם ותאוותיו הם החזקים, או שהתורה והיהדות חזקים מהם? מה חזק יותר, ששת ימי המעשה, או שבת קודש? כל ארצות העולם או ארץ ישראל?

כשחושבים על השאלה הזו מנקודת מבט מדעית, נקודת מבט יוונית, השאלה נראית מגוחכת. יהודים וארצם הקטנה, או אברהם אבינו ושרה אשתו - האם זו באמת שאלה האם הם חזקים יותר מכל העולם? וגם ביחס לתורה - כן, היא חשובה ומתוקה, ויש בה דברים יפים.

זו הסיבה שנח לא ניסה לקרב את בני דורו לה' הוא חשב שתאוות העולם חזקות יותר מיהדות. הוא לא האמין שישנה אפשרות לשוב לה'. הדרך היחידה לא לטבוע במבול היא פשוט לא לעשות לעולם שום דבר רע. מרגע הלידה עד יום המיתה, אדם מוכרח להיות טהור. ואם חם ושלום הסתבכת בעולם, אין דרך חזרה, כי התאוות חזקות מדי, המשיכה חזקה מדי.

לכן מי שעלה לתיבה היו רק בני האדם הצדיקים והחיות שלא חטאו...

כשבאו המלאכים לאברהם, הם בישרו לו על סדום ועל יצחק. אבל מה הקשר בין שתי הבשורות הללו?

התשובה פשוטה מאוד: כדי לזכות לגדל ילדים אני צריך לדעת מה ללמד אותם. האם אני מלמד אותם ״נסו להיות יהודים, אבל דעו לכם שהעולם הרבה יותר חזק מהיהדות, לכן עליכם להתרחק מהעולם״. או שאני מלמד, ״העולם יפה כל כך, העצים והפרחים נפלאים. התורה, השבת, ירושלים, הם חזקים לאין ערוך יותר מכל דבר בעולם״.

כשחזרו המרגלים מארץ ישראל ואמרו, ״לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו״ (במדבר יג,לא). זה גרם חורבן נורא. חז״ל אומרים שזה קרה בתשעה באב. כי צורת דיבור כזו היא קץ היהדות.

אברהם אבינו אמר לה': סדום היא עיר גדולה וחזקה, היא העיר הכי מושחתת בעולם. תן לי חמישים אדמו״רים ואלך לשם, ואהפוך כל אדם בסדום לבעל-שם-טוב. אני לא מפחד מסדום. אני יודע שהתורה הרבה יותר חזקה מסדום. נח, לעומת זאת, האמין שהעולם חזק בהרבה מהתורה, למרות שהיה צדיק. הוא חשב שכשאדם מושחת, ושקוע בעולם, אין לו דרך לצאת משם.

כתוב ״אין מים אלא תורה״ (בבא קמא פב.). אברהם אבינו אמר לשלושת עובדי האלילים: הדבר שאתם צריכים כדי להפוך לטובים הוא ״יקח נא מעט מים״, ״מעט״, מילה אחת של תורה, יכולה להפוך את הקרביים שלך אלף פעמים. לא זו בלבד שהתורה בכללה חזקה יותר מכל העולם, אלא אפילו מילה אחת של תורה חזקה יותר. ״יקח נא מעט״, אתם צריכים רק טיפה אחת של מים.

מה שגורם לאדם עולמו ועסקו:

ג. והמקום אשר הוא בתוכו גם הוא חמרי וחשוך, וכל הנמצאים שבו חמריים, והעסק של אדם בו ובמלואו אי אפשר שיהיה אלא עסק חמרי וגופני, כיון שכלם חומריים וגופנים.

ותכונתו של האדם עצמו והרכבת חלקיו מכריחים לו העסק הזה, כי אי אפשר לו מבלי אכילה ושתיה ושאר כל הענינים הטבעיים, ואי אפשר לו מבלי הון וקנין לשיוכל להשיג צרכיו אלה.

ונמצא שבין מצד גופו של האדם, בין מצד עולמו, ובין מצד עסקו, הוא טבוע בחומר ומשוקע בחשכו, ועמל גדול והשתדלות חזק יצטרך לו להתעלות אל מצב זך מזה, והוא מוכרח בטבעו בענינים החומריים האלה.

הרב ניסים פרץ זצוק"ל – קרבנות אדם:

ויקרא (א,ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

א. למה לא כתוב איש כי יקריב, או נפש כי תקריב? למה אדם?

ב. מה זה מכם? גם המילה הזאת מיותרת? וגם לא מקריבים אנשים?

ג. כתוב בקר וצאן למה צריך להוסיף מן הבהמה הרי זה שם כולל לכל הבקר והצאן?

אחרי חומש שמות שיש לעמ"י עכשיו משכן וקורבנות, הקב"ה חשש שהם יתחילו שכונה יותר מידי, ולא יזהרו במצוות ובעבירות כי מקסימום אם נטעה - נביא קרבן, מה יש?

מזהיר הקב"ה את משה שיגיד להם: אני לא רוצה את הקרבנות הכי טוב בשבילי זה שהאדם יזהר כל הזמן לא לחטוא!

אני לא רוצה קרבנות של בהמה אני רוצה את האדם! בהמה טועה ולא שמה לב כי אין לה דעת, אבל 'אדם מועד לעולם' אתה 24 שעות צריך להיות עם דעת!

תהיה אדם לא במובן של נוצר מהאדמה, אלא "אדמה לעליון"!

אני רוצה קורבנות 'מכם' לא שמישהו יביא לי קרבן איזה פר ישחטו אותו וזהו - "למה לי רוב זבחיכם" (ישעיהו א,יא), אלא מכם! מה הכוונה מכם?

מן הבהמה - מהחלק הבהמי שיש בך!

קשה לקום בבוקר - את זה תקריב לה' ית'!

קשה לא לענות לאשה כשהיא אומרת לך משהו לא נעים? תקריב את התגובה הבהמית שלך לקב"ה!

אתה רוצה לטרוף איזה אוכל מאוד טעים לכבוד הכרס שלך? תקריב את הרצון הזה לה' ית'!!!

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎

פרשת בשלח - לראות, להכיר, לשיר!

לראות, להכיר, לשיר!

אבות דרבי נתן[1] (לג,ב): "בשעה שעמדו אבותינו על הים, אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לו, לא נעבור עד שנראה הים נקבים נקבים. נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר, (חבקוק ג) "נקבת במטיו ראש פרזיו".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לו, לא נעבור עד שנעשה הים בקעה לפנינו. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם בקעה, שנאמר, (תהלים עח) "בקע ים ויעבירם" ונאמר (ישעיה סג) "כבהמה בבקעה תרד".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו גזרים גזרים. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם גזרים גזרים, שנאמר, (תהלים קלו) "לגוזר ים סוף לגזרים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חומר. נטל משה המטה והכה הים ונעשה לפניהם טיט שנאמר, (חבקוק ג) "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו מדבר. נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר, (תהלים קו) "ויוליכם בתהומות כמדבר".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו פירורים פירורים. נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר, (שם עד) "אתה פוררת בעזך ים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו סלעים סלעים. נטל המטה והכה על הים ונעשה סלעים סלעים, שנאמר, (שם) "אתה שברת ראשי תנינים על המים" והיכן משברין ראשי תנינים, הוי אומר ראשי תנינים אין משתברין אלא על הסלעים.

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לנו יבשה, נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה יבשה. שנאמר, (שם סו) "הפך ים ליבשה" ואומר (שמות יד) "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו חומות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה חומות. שנאמר, (שם יד) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה נאדות. שנאמר, (שם טו) נצבו כמו נד נוזלים. ומים שבין הגזרים ירדה אש וליחכתן, שנאמר, (ישעיה סד) "כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך". והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם שנאמר, (דברים לב) "ויניקהו דבש מסלע".

איך אנחנו יודעים שזה אמיתי? כי מדובר ביהודים....

אבל איך יכול להיות דבר כזה שבאמצע המאורע הכי חשוב בהסטוריה מקטרים? באמצע גאולה???

איך יכול להיות? - הנה, היום קורה אותו דבר, אנחנו עוברים מאורעות שהם גדולים בהרבה מיציאת מצרים:

שם יצאנו ממדינה אחת, היום מיותר מ 150 מדינות.

היום זו גאולה שאין אחריה גלות.

היום זה בדרך הטבע ולא נס גלוי

היום זה אחרי 2000 שנה ולא אחרי 210

והנה אנחנו עדיין מקטרים ולא מודים כמעט על המאורעות העצומים האלו...

הרב שמואל אליהו שליט"א (קול צופייך תצוה-זכור התשפ"ג): על החושך של תחילת הגאולה מלמדת הגמרא (חולין קלט:) כי אסתר רמוזה בפסוק (דברים לא,יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

שואל הרמב"ן: והלא לפני כן כתוב "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", אם ישראל חזרו בתשובה למה צריך הסתר פנים?

משיב הרמב"ן כי לא מדובר בהסתר של גלות אלא בהסתר של גאולה - "כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת פני רחמיו".

את 'שירת הים'[2] צריך לומר בשמחה (משנה ברורה נא ס"ק יז), "וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר בים. והאומר בשמחה – מוחלין לו עוונותיו".

כיצד ייתכן שאמירת פסוקים אלו בשמחה – גורמת למחילת עוונותיו של אדם?

המדרש (תנחומא, וזאת הברכה, ז) מגדיר מיהו אדם רשע ומיהו אדם צדיק בהגדרות שאינן כל כך מקובלות במחוזותינו.

רשע, אומר המדרש, הוא אדם הרואה את השמש זורחת אבל אינו מברך את ברכת 'יוצר אור', רואה את השמש שוקעת אבל אינו מברך את ברכת 'מעריב ערבים';

צדיק, לעומת זאת, הוא אדם המברך על כל דבר ודבר.

לפי המדרש, הגדרת רשע וצדיק אינה מתייחסת דווקא להנחת תפילין וללבישת ציצית, אלא מדובר בעמדת החיים של האדם.

כך, למשל, יכול אדם להניח תפילין, ללבוש ציצית, לשמור שבת, להקפיד על דיני כשרות, לטבול במקווה וכו' וכו', אך אם הוא רואה חמה זורחת או שוקעת ואינו מברך – המדרש מגדיר אותו בתור אדם רשע.

זאת מאחר ועמדת החיים של אדם זה היא עמדה המסתכלת על 'חצי הכוס הריקה', ולכן הוא אינו מברך.

לעומת זאת, אדם צדיק הוא אדם המסתכל על 'חצי הכוס המלאה', הוא מודה לקב"ה ומתוך כך מברך על כל דבר ודבר.

לכן אומרת הגמרא שהיצר הרע דומה לזבוב (ברכות סא, א), ומסביר הגר"א שהזבוב תמיד מתמקד בלכלוך. יכול הזבוב לעוף להנאתו באולם רחב ידיים נקי ומצוחצח, אבל הוא יחפש את הלכלוך – ובו הוא יתמקד. זהו היצר הרע, וזוהי הרשעות: לא להודות לקב"ה על כל הטוב שנתן לנו, אלא תמיד להתמקד ברע, במה שחסר...

יחד עם זאת, איננו נאיביים, ואין אנו אומרים שהכל נפלא ומקסים, וכפי שכבר אמר החכם מכל אדם: "יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (משלי כג,לא), כלומר רק אדם שיכור אומר שהכל טוב...

לא! יש רע בעולם, וכל אדם ירד לעולם הזה עם 'החבילה' שלו ועם הבעיות איתן הוא צריך להתמודד, אבל השאלה היא במה האדם ממקד את מבטו.

נקודת המבט היא זו שמגדירה את הצדיק לעומת הרשע.

את 'שירת הים' אי אפשר לומר בשמחה אם עמדת החיים של האדם היא עצובה ופסימית. רק אדם אופטימי, המתמקד בצדדים הטובים, המסתכל על כל הטוב שהקב"ה נותן לו - רק אדם שכזה יכול לשיר את שירת הים בשמחה.

הוא קם בכל בוקר ושר בקול רם לה': "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ ... מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" וגו'.

זהו אדם צדיק, שכל עוונותיו נמחלין, וגם אם קרה ואדם זה חטא ועבר עבירות כאלו ואחרות, וגם אם אדם זה יזדקק לטיפול אלוהי כדי להתנקות מן הרע שעשה - הרי ש'בשורה התחתונה' אדם זה הינו צדיק, ולכן כל עוונותיו נמחלין!

---

[1] הרב אורי שרקי באילת לרבני קהילות.

[2] חגי שטיימלר.

דרך השם - שיעור 15 - חלק א - פרק ג - תחיית המתים ורפ"ח ניצוצות

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

הפרש בין כניסת הנשמה בעובר וכניסתה בתחיה:

יג. ואולם צריך שתדע, כי גם עתה בהכנס הנשמה בגוף העובר, אע"פ שלא קנתה עדין שלימות במעשיה, הנה מצד יקרה וזוהרה העצמי היה ראוי שתתן זיכוך גדול לחומר, עד שיהיה יוצא מגדר המין האנושי.

אמנם גזירתו ית' כובשת אותה ומעלמת כחה וממעטת זוהרה, באופן שלא ימשך ממנה ענין זה. אבל תשב שמה לוטה בעצמה, באותו השיעור המצטרך לפי הכונה העליונה, ופועלת בגוף באותו הסדר והשיעור הנרצה מחכמתו ית'.

והנה כפי מעשיה הטובים שעושה והולכת, היה לה להתפשט ולהזדהר כמ"ש, ואז היה מגיע ממנה הזיכוך לגוף, ואמנם לפי הגזירה שביארנו למעלה, לא יתכן לה זה אלא בהיותה בעולם הנשמות.

אכן בשובה בגוף אחר התחיה, לא תתמעט ולא תתעלם, אלא תכנס בכל זהריה ובכל כחה, ואז מיד תזכך את הגוף ההוא זיכוך גדול, ולא יצטרך לו הגידול מעט מעט שצריך עתה לילדים, אלא מיד בשעתו תאיר בו, ומיד תזככהו זיכוך גדול.

ואמנם לא ימנע זה, שיהיו לגוף ולנשמה יחד עילוים אחר עילוים, אבל הענין הוא, שמיד בבוא הנשמה בגוף יהיה האדם ההוא יקר ונעלה, וגופו יקבל מיד זיכוך ראשון, יתעלה בו מכל מה שהיה כל ימי חייו הראשונים. ויהיה הזיכוך ההוא כפי כל המעשים הטובים שעשה כבר, וישים אותו במדריגה שראוי לו להיות בין הזוכים ליהנות בשלימות. ואחר כך יתעלו שניהם עילוים אחר עילוים, כפי מה שראוי למי שהוא במדריגה ההיא.

למה כל כך חשוב להאמין בתחית המתים, עד שזה נכלל בכלל עיקרי האמונה?

ר' שלמה אלישיב (בעל הלשם שבו ואחלמה, הדע"ה ח"ב דרוש ב' ענף ג' אותיות א-ד):

"הנה ראינו לחז"ל שהחשיבו בכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא את "האומר אין תחיית המתים מן התורה", וכן הרמב"ם ברוח ה' אשר דיבר בו החשיב גם הוא את אמונת תחיית המתים מכלל הי"ג עיקרים שהם יסודי התורה. ולכאורה ייפלא, כי על מה ולמה הוא, וכמו שתמה על זה הרב יוסף אלבו ז"ל בספר העיקרים מאמר ראשון פ"ג, ואמר כי מי שמאמין בשכר ועונש אלא שיאמין שהגמול יהיה לנפשות בעולם הבא ושאין תחייה לגופות אחר המוות, לא מפיל את האמונה בתורה בכללה, ואם כן למה תחיית המתים היא עיקר מעיקרי התורה?

אך האמת היא כי בזה תלוי עיקר הכל, ולולא זה היה נראה כי כל הבריאה כולה הוא רק לעמל ולתלאה ולדאבון נפש לכל בשר ורוח ח"ו.

כי כאשר נחקור ונתבונן על כל ההנהגה בכל ימי עולם מיום ברוא ה' אדם על הארץ, הנה מעולם לא היה האדם בכבוד ונחת.

אדם הראשון חטא ונטרד מיד, וכל הדורות כולם עד המבול שהוא אלף שנים, הנה כולם נאבדו ולא נשאר מהם אלא רק נח ובניו, וכן אחר כך בעשרה דורות אשר מנח עד אברהם אבינו, הנה לא היה גם כן תועלת מהם, אלא רק באותן יחידי הסגולה שבכל דור ודור, שכן אמנם שם ויפת קבעו בתי מדרש להורות דרכי ה', אבל לא הצליח, שכן לא הלכו רבים אחריהם. ורק מאברהם אבינו התחילה להתפרסם אמונת ה' בעולם. והרי קראו רז"ל את כל אותן שני אלפים בשם "תוהו", ונראה לכאורה שלא היתה כל תועלת מכל הדורות הללו.

וכן גם אחר כך בשני אלפים תורה, הרי לפי מה שנראה לכאורה לעינינו, הנה גם בזה לא הצליח העולם עדיין כלל, כי הרי לא ניתנה התורה אלא רק לישראל, שהם המעט מכל העמים, ונשאר רוב העולם בתוהו ואין תועלת מהם כלל.

וכן גם בישראל עצמם, הרי לפי מה שנראה הנה לא הושלמה המטרה בהם גם כן, כי הרי עיקר המטרה לפי מה שאנו רואים בתורה, הוא שייבנה בית הבחירה, כי רק זוהי המנוחה והנחלה, ורק בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא (עמדה הלבנה – כנסת ישראל – במילואה), ורק אז היתה הצלחת ישראל במעלה העליונה, אך אחר כל זה הרי אמרו רז"ל במדרש, כי באותו הלילה שהשלים שלמה את מלאכת בית המקדש הוא נשא את בת פרעה, ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב”ה להחריב את ירושלים. והרי לנו כי לא היה אפילו לילה אחד של נחת בעולם.

וכל שכן שלא היה נחת בשני אלפים של ימות המשיח, כי כבר עברו מהן יותר מאלף ושבע מאות שנה, ועדיין לא נושענו, והרי נמצא כי מעת בריאת העולם עד עתה, הנה לא זכה העולם להיות אפילו יום אחד בתיקון, והרי נראה כאילו שכל הבריאה כולה היא לריק ולבהלה ח"ו.

ואמנם נכון שנצרכת מציאות כל הטומאה והרע כדי לייסד את כוח הבחירה, שתהא אפשרות לאדם להטות לכאן ולכאן, כי מזה הוא כל עיקר השכר והעונש, אולם כל זה היה מתיישב אם היתה הולכת הבריאה כולה ולכל הפחות רובה על דרך הטוב והיתה נוסדת הבריאה בסדר כזה שיהיה קל לאדם לכבוש את יצרו, היינו שהיו שני היצרים שקולים, בלי שהאחד חזק מחברו.

אבל מאחר שאנו יודעים מכל דורות ימי עולם עד היום הזה שהעולם מתייצב על דרך לא טוב ורובם תמיד בכל דור ודור רעים וחטאים, וגם הטובים והצדיקים הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וגם התורה העידה "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" ועוד הרבה מקורות בזה, ועל ידי זה הולך העולם בצרות גדולות משונות זו מזו, והאדם אין לו מנוחה מיצרו כל ימי חייו וגם הצדיקים לא שמחו בעולמם ואף הקב"ה כתוב בו "ישמח ה' במעשיו", רק לעתיד לבוא. וכאילו לא די לו לאדם הצרות בעולם הזה, אלא גם בעולם הנפשות עלול הוא לכמה צירופים וליבונים עד בואו למנוחתו, בדין הקבר וגיהנם ומדוריו וגלגולים וכו', וכל זה הוא מסיבת הזוהמא והרע. והרי כל זה היה גלוי וידוע לפניו ית"ש בעת בריאת עולמו, אשר אין כוח לאדם לעמוד בנסיונו, ואם כן הרי כל הטעם הנזכר לבריאת הרע, אינו טעם מספיק כלל, מאחר שקלקולו הוא הרבה יותר מתיקונו!

אמנם, על ידי האמונה בתחיית המתים, יתורץ הכל.

כי עומק העניין של תחיית המתים אינו רק תקווה המיועדת לאדם לבדו, אלא מהייעודים ההכרחיים לכל כוחות הבריאה כולה מיום שנוסדה עד סוף כל ימי עולם. הנה כל כחותיה המהווים את כל הנמצאים בבריאה כולה, וכל העניינים שעברו על כל אחד ואחד, בכל פרט ובכל רגע, הנה הם עתידים כולם לחזור ולהתחדש ולקום ולהיתקן בעת תחיית המתים".

מה זה רפ"ח ניצוצות?

אוצרות חיים: "כי כאשר נשברו אלו הכלים של אלו המלכים כמ"ש בע"ה, כל האורות נסתלקו מתוכם ואשתארו מאנין תבירין ולא נשאר בהם רק בחי' הרפ"ח ניצוצין כאשר נבאר בע"ה".

בשבירת הכלים ה"כלים" (האור האלקי שהיה בעולם התוהו) התפזרו ולאחר מכן אף נשברו. בנפילה זו היו "שברי הכלים" עם ניצוצות הקדושה שנשארו בהם.

מספרם של הניצוצות שנפלו הוא מאתיים שמונים ושמונה (288). על פי חשבון של שם ע"ב (72) ארבע פעמים.

מספר זה הוא בעולם האצילות, אולם בירידת הניצוצות לעולמות בי"ע, הם התחלקו שוב ושוב לריבוי ניצוצות פרטיים.

האריז"ל ביאר, שהם נרמזו בפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים": "מרחפת" הוא נוטריקון "רפ"ח מת".

בירור רפ"ח הניצוצות מהווה הקדמה לגאולה. לפי האריז"ל 202 ניצוצות בוררו כבר בגלות מצרים שנאמר "וגם ערב רב עלה איתם" - רב בגימטריה 202. ומאז נותרו לבירור 86 ניצוצות (בגימטריה אלקים).

בשנת תשמ"ח הודיע הרבי מחב"ד שכבר נסתיימה עבודת הבירורים וכל הניצוצות בוררו.

לנשמה יהודית יש כח ליצור קשר עם ניצוצות קדושים שנמצאים במציאות. בכל מקום שיהודי הולך אליו יש ניצוצות שמחכים לו מתחלת הבריאה (משבירת הכלים דעולם התהו) - וכשהוא אומר שם ברכה, אומר דבר תורה, או אפילו רק חושב ומאמין ש"ה' אחד", הניצוצות נגאלים. לכך קוראים עבודת הבירורים.

מה אפשר לקחת מזה לעבודת ה' שלנו?

הקב"ה מכין לך כל יום תוכנית של בירורים וניצוצות לאסוף, בכל ניסיון כל פגישה עם מישהו כל מצווה שמזדמנת יש בירורים שצריך לעשות שרק אתה יכול לעשות אותם!

לא לפספס! לקפוץ על כל הזדמנות כדי לקחת את הניצוצות שנמצאים שם ולא שח"ו יהיה ההיפך שהקלי' תיקח ממך!

אדם כועס - מסלק ממנו חלקי רפ"ח, אם הנכעס מבליג, הוא זוכה ברפ"ח של הכועס, דינה בת יעקב נאנסה על ידי שכם בן חמור, אולם כיון שמעשה זה נעשה תוך כפיה של כוח טומאה, יצא הניצוץ השבוי בשכם = ודינה זכתה בו, ותדבק נפשו = ניצוץ = בה בדינה.

אותו דבר על כל מידה רעה שמשפיע אחד על חברו, ניצוץ עובר ממנו אל חברו המבליג, בשפת המקובלים קוראים לזה, "ברר אותו", כמו שאמרו על לשון הרע, שכל המדבר על חבריו לשון הרע, נלקחים ממנו זכויותיו - ניצוצות - וניתנות לחברו.

רמח"ל (קל"ח פתח נז'): "עיקר המרכבה הוא אלה הע"ב, שהוא התחזק ד' הפרצופים בא"א, שהוא נשגב מן הקלקולים. וכאן הכסא נושא את נושאיו. על כן מכאן הוצרך לרדת רפ"ח ניצוצין, להחזיק ולקיים הכלים היורדים, שלא יעשה חרבן גמור, אלא בדרך שיחזור ליתקן. וכן הושרשו עניני העולם הזה שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם ליחרב ח"ו. אלא בכח הזה הנשאר - יתוקן מה שנתקלקל...

היחוד אף על פי שמתעלם - אבל מציאותו מוכרח, ולכן אפילו בשעת החרבן לא נעשה חרבן גמור, אלא נתקיים בסוד היחוד, בדרך שאין היחוד מעכב השליטה הגדולה של ס"א, אלא שאין מניח לה שליטה גמורה...

שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם ליחרב ח"ו, שלא יהיה שום נפילה שלא ישאר איזה חלק של אור מקיים, אם מיתה - יש הבלא דגרמי, אם גלות - לא זזה שכינה להאיר באיזה אור של ישראל".

המשך הלש"ם: "והעניין הוא, כי נודע מדברי האריז"ל שעיקר העניין של תחיית המתים מתרחש באמת תמיד, בכל רגע ורגע, בעליית הניצוצות ושברי הכלים של האורות הקדומים אשר נשברו ומתו, והם תמיד הולכים ומתבררים בכל רגע, שכן בניין כל העולמות בכל חלקי הדצח"מ בנוי מניצוצות אלו, ובעולם הזה יוצאים תמיד פעולות חדשות בכל חלקי הדצח"מ, ואין לך רגע בזמן שלא יתחדשו פעולות שונות בכל כלי המעשה ומלאכת אומן וכן כל מה שנעשה מעצמו בכוחות הטבע אשר הטביע יוצר בראשית בכל חלקי ארבע היסודות – אדמה, רוח, מים, עפר – שיוציאו את כוחותיהם אל הפועל, והעולם כולו הרי הוא פועל תמיד בלי מנוחה אפילו רגע אחד, וזהו מה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות".

וכל הפעולות של כל היסודות והחלקים, הרי כולם הם לצורך האדם, ובזה הם מתעלים, כי כך מתקשרים כל הנמצאים כולם באדם, שהוא מבחר היצור והוא מעלה ומחייה את כולם, וכן הוא בכל העולמות.

וכאשר משתמש האדם בהנאה המגיעה לו מהם כדי לעשות את רצון קונו והוא מעלה בזה את נפשו ורוחו לה', הרי עולים בזה עם חלקי נפשו גם כל כוחות הניצוצות ושברי הכלים הללו למעלה למעלה, כל כוח וכוח חוזר לשורשו ומקורו, ומתחדשים שם בתוספת אור וברכה להאיר באור פני מלך חיים, והוא תחיית המתים ממש, כי הרי הם חוזרים אל החיות שלהם אחר שמתו ונפלו והיו טבועים בעמקי מצולות ים בלי חיות. וזוהי הכוונה בכל התורה והמצוות, הברכות, התפילה והמעשה. ואין לך רגע בעולם שלא יתוקנו ויעלו בירורים חדשים תמיד. ולכן אומרים "מחיה המתים" בלשון הווה.

והנה, כמו שיצירת האדם היתה אחרי כל מעשה בראשית ואחרי בריאת כל העולמות כולם, שכן הכל כלול בו ובו תלוי תיקון הכל, כן יהיה תחיית המתים שבגופות בני האדם גם כן רק אחר שיחיו ויעלו כל הבירורים כולם שבכל חלקי העולמות.

וכל סיבת המיתה והקבורה של האדם הוא גם כן רק משום הזוהמה שנכנסה בו מאז חטא האדם הראשון, ולכן הוא מוכרח להתבלה ולהתעכל בעפר, כמו כל האורות הקדומים אשר נפלו ומתו, כדי שייפרדו מהם כל הסיגים והזוהמא, ואז יעלו ויתוקנו, כך גם באדם, אחרי שתעבור כל הזוהמא והעכירות שבגופות, אחרי ביאת המשיח, שיעלו כבר כל הכוחות ויתוקן כבר הכל, אז מוכרח ש"יקיצו וירננו כל שוכני עפר" ויעמדו בגופם מזוככים. ואז, על ידי תיקון האדם, יתאחדו כל הניצוצות ביחד, שכן הם תלויים זה בזה, ואז יהיה גמר התיקון.

ואז כל כוחות הפעולות שנעשו בעולם הזה בכל משך ימות עולם מששת ימי בראשית עד היום הזה, וכל כוחות חלקי הארבע יסודות וחלקי הדצח"מ, הנה כולם יתעוררו ויעמדו ויקומו ויאירו ויזהירו בעת התיקון, ולא יאבד ולא יתבטל שום כוח קל מהם, ומוכרח שיחזרו ויעלו כולם לשרשם בקודש, והוא תחייתם, אשר יעמדו ויקומו לעת קץ הימים ויתחדשו בתוספת אור וברכה משפעת קודש של חי העולם ית"ש.

וזהו מה שכתוב בדניאל פרק יב': "וירם ימינו ושמאלו וישבע בחי העולם", ומתואר אז הקב"ה בתואר "חי העולם", מה שלא נמצא תואר זה בכל התנ”ך כולו. משום שאז יקום כל העולם כולו בתחייה ולא יאבד ולא יתבטל שום כוח קטן וקל מכל הנמצאים ויחיו כולם לעד ויאירו כולם באור פני מלך חיים.

ואמנם הכוחות כולם גם נטמאו ונעכרו כל כך הרבה בזוהמה והטומאה אשר מכל הפשעים והעוונות של כל דור ודור, אולם על ידי התלאות המרובות העוברות על כל בשר בעולם הזה, וכן על ידי כל העונשים אשר בעולם הנפשות, על ידי כן מתבטלים כל הטומאה והזוהמה והרע, ויישארו נקיים וטהורים, ושורשי כוחות הרע עצמם, יתוקנו גם כן ויחזרו כולם לקודש, שכן לרע אין כוח עצמי והוא השתמש בכוחות שביסודם הם טובים והוציא אותם לפועל בשיא העוצמה, הרבה יותר מאשר שימוש בקדושה. ואחר שיתכלה הרע על ידי העונשים, הנה העוצמה הגדולה שבה פעל הרע בעולם, תתהפך לעוצמה אדירה של קדושה, ומזה יהיה כל השעשוע והעונג והנועם וכל טוב הצפון, בסוד "יכין רשע וצדיק ילבש".

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎