המין האנושי נשתנה:
ה. וממה שיצטרך עוד לדעת, שהנה המין האנושי, אין ענינו הראשון כמו שאנו רואים ומבחינים אותו עתה, כי אולם שינוי גדול היה בו, והוא ענין חטאו של אדה"ר, שנשתנה בו האדם והעולם ממה שהיו בתחלה. ואולם פרטי השינוי הזה ותולדותיהם רבים, ועוד נדבר בם לפנים בס"ד.
הקב"ה ברא עולם מושלם! אנחנו הרסנו אותו בחטא אדם הראשון בעיקר אבל גם אחר כך!
את הבעיות של העולם תפיל על עצמך, זה לא הקב"ה עשה אותן, הוא רק נתן בחירה!
תן דעתך שלא תחריב את עולמי!
כותב הרמב"ן (הקדמה ל'תורת האדם'): "הנני אומר מה שלבי חושב ודעתי גומר. כי אחרי היות האדם מעותד למות, מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמות, למה יתגודדו על מת ולנוד ולבכות נאותו, כי החיים יודעים שימותו. ומן התמה על יודעי דבר והי, למה יקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נהי".
כלומר: מדוע מתאבלים על המת, והרי סוף כל אדם למות?
עונה הרמב"ן: "והתשובה בזה כי תולדת האדם לחיות לעולם. ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם, על כן יחרדו כי מטבעם יתפרדו".
כשמישהו נפטר כי זה לא טבעי! בגלל זה אנחנו בוכים!!!
הרב קוק (אורות הקודש): "המוות מום הוא ביצירה! ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו - 'וחרפת עמו יסיר מעל כל-הארץ כי ה' דיבר' (ישעיה כ"ה,ח)".
ונמצא שהדיבור במין האנושי וההבחנה בנשואיו - כפולים,
כי ידובר בו ובנשואיו בבחינתו קודם החטא,
וידובר בו ובנשואיו בבחינתו אחר החטא, וכמו שנבאר עוד בעז"ה.
ו. הנה אדה"ר בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה.
דהיינו שהנה הוא היה מורכב משני החלקים ההפכיים שאמרנו שהם הנשמה והגוף, ובמציאות היו שני הענינים הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם להדבק במה שירצה מהם. והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד, ונח בשלימותו לנצח.
בראשית (ב,כה): "ויהיו שניהם ערומים, ולא יתבוששו".
רש"י: "לא ניתן בו יצר הרע עד אוכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע".
כיצד יכל לבחור אם לא ידע להבחין בין טוב לרע?
ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים שער א' פ"ו) אומר כך: "קודם החטא, אם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להיפך ח"ו... אמנם לא שהיה עניין בחירתו מחמת שכוחות הרע היו כלולים בתוכו כי הוא היה אדם ישר לגמרי…טוב גמור…וכוחות הרע היו עומדים לצד חוץ ממנו והיה בעל בחירה להיכנס אל כוחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה להיכנס אל תוך האש".
מסביר הרב דסלר (מכתב מאליהו חלק ב') שלאדם הראשון קודם החטא היה ברור באופן מוחלט, מהו טוב ומהו רע בלי שרצון או תאווה ישפיעו על שיקול דעתו.
הבחירה בין טוב ורע קודם האכילה מעץ הדעת היתה אצל האדם כבחירה להיכנס לתוך האש או להיזהר ממנה. האדם ידע בצורה הברורה ביותר שהחטא מזיק לו ולכן יכל להישמר ממנו.
לפני החטא היצר הרע היה כמו סוכן שיווק שדופק אצלך בדלת ומנסה לשכנע אותך לקנות משהו, לאחר החטא היצר נהיה חלק אינטגרלי מהאדם!
עכשיו אתה שומע קולות בלב וזה יכול להיות משני הצדדים!
לפעמים היצר הרע מגיע עם טלית ותפילין ומשדל אותך לעשות משהו תורני ויהודי כדי לשבור אותך!
"גם חדשות אני מגיד, כי השדים (הכוונה לסטרא אחרא) למדו את הדברים שבני אדם מקפידין מהם אם רואים אותם בחלום, כגון הרואה שנפלו שיניו, או מחזיר כפרות עליו, או בהמה שחוטה לפניו, או שהוא שרוי בתענית, או לובש שחורים, או הולך יחף וכיו"ב. ואין לו לאדם לחוש לחלומו אלו, אלא אם כן רואה שהדירוהו בחלום (גרמו לו שינדור נדר), או שקראוהו בשמו לעלות לספר תורה, ואם גם לזה אינו חושש – תבוא עליו ברכה!
גם לפעמים מראים השדים לאדם דברים רעים, ואם האדם הוא פתי ומאמין לחלום ההוא, אז הם טורחים לעשות הרע ההוא בפועל ממש, כדי להטעות את החולם ההוא, ולהאמין בחלומותיו, או לפחות כששומעים קול הכרוז שברקיע, שמכריז על איזה רעה, הם מודיעין אליו בחלום, כדי שיאמין בחלומותיו.
אמנם, צריך אותו אדם לדעת, שאם הוא מתענה על חלומות כאלה, או עושה כפרות או פדיון נפש, ואינו שואל את פי החכם היודע את ההבדל בין החלום שע"י מלאך ובין החלום שע"י שד, ידוע יידע שהוא עתיד מכאן והלאה לחלומות קשים ורעים ומרים מאלו, כי השדים הם שמחים על שלא היה יגיעם לריק עם אותו האדם. וכל אלו השדים נקראים "שדין נוכראין (=נוכריים) למודי הרע".
ויש שדים אחרים הנקראים "שדין יהודאין" (ר’ זוהר במדבר דף רנ"ג), ומנהג אחד יש להם, כי הם עושים עצמם כנביאים הראשונים, וכתנאים, ויש שעושים עצמם כדייני ישראל וכתלמידי חכמים המפורסמים, או כצדיקים וחסידים, ולפעמים אומרים שהם אברהם, יצחק ויעקב, או אליהו הנביא וכיו"ב. וצריך האדם לשאול את פיהם, אם הם אבות העולם ממש, או אם שמותם כשמות האבות, וכן ישאל לאליהו, וצריך לדקדק מאוד בתשובת דבריהם, שאם ישיבו דבר שאינו מבורר, נוטה לכאן ולכאן, ידוע תדע שהם שדים.
וגדולה מזו הם עושים, כי יכולים להראות לאדם דמות רקיע, ודמות כסא הכבוד וצבא מרום וכיו"ב, והם נזהרים מאוד שלא להבהיל את האדם, ואדרבא – הם מצווים אותו להיזהר ללמוד בכל יום כך וכך שיעור זוהר ותהלים, ובלילה יעמוד לומר תיקון חצות, ולפעמים גוזרים עליו שיטבול כמה פעמים ביום, ויחליף בגדיו, וייזהר פן ייגע באשתו, ואח"כ מוסיפין עליו סיגופין ותעניות, ואם לא עשה כן הם מכים אותו ומצווים עליו במפגיע שלא יגלה מראות וחזיונות אלו לבני אדם (כדי שלא יכירו שהם שדים), עד שמעט מעט נמשכת ונקשרת מחשבתו בהם, וכמעט נעשה כמשוגע, ולבסוף גורמים לו חולי הכפיה, רחמנא ליצלן.
ואלה השדים הם באים בתחילה בחלום, ואח"כ באים אפילו בהקיץ. ולפעמים תהיה תחילת ביאתם בהקיץ. וכמה פעמים הביאו אליי אנשים, בנים, ובנות, שרואים מראות בהקיץ, ואין הפנאי מסכים להאריך בהם, רק אספר אחת מהן לדוגמא:
בשנת תרע"א (1911) בחודש תמוז, אחרי תפילת מנחת שבת, הביאו לפניי ילד אחד, בן 11 שנה בערך, שהיה אומר שהוא מדבר עם אליהו הנביא פה אל פה, ומראה ולא בחידות, ולכזמן שירצה לדבר עימו, הוא קורא אותו – ותיכף הוא בא, רק שיהיה ]הילד[ במקום מיוחד בפני עצמו, ואין אדם אחר עומד אצלו.
אמרתי לו: "היכנס לחדר זה, ושאל אותו: האם באמת אתה אליהו הנביא?", וכן עשה.
והשיב לו: "באמת, אני אליהו, ולמה מסתפק יהודה (פתייא, הרב המחבר) בזה"?
אמרתי לילד: "אין זה כי אם שד יהודי ששמו אליהו, ואינו אליהו הנביא, ואתה ניזוק משדין יהודאין. בוא ואתפלל על ראשך תפילת הניזוקין, וע"י כך יברח לו אליהו מעליך".
אמר לי הילד: "בוודאי הוא אליהו הנביא, ואתה עשה כל מה שאתה יכול לעשות, ונראה דבר מי יקום".
ואחרי שהתפללתי עליו שתיים ושלוש פעמים הלך הילד לחדר לנסות אם יבוא אליהו, והנה אליהו תיכף בא כמנהגו הראשון. ואני הייתי תמה על דבר זה, ולקחתי את הילד, והלכתי אצל [הרב המקובל הגדול] חכם רבי שמעון אגסי זצוק"ל, שהיה עדיין בחיים, כדי לבודקו, ואחר שבדק אותו אמר כי זהו אליהו הנביא, ואינו שד, ואני הייתי חולק עליו, ואמרתי לו שהוא שד.
והסכמנו לילך כולנו אחר תפילת מוצאי שבת אצל [בנו של הבן איש חי, הרב המקובל] חכם רבי יעקב בן חכם יוסף חיים זיע"א, כדי לבדוק אותו, ואחר שבדק אותו בכמה דברים, גם הוא אמר בוודאי כי זה הוא אליהו הנביא זכור לטוב בלא ספק.
ואני הייתי חולק על שניהם, ודוחה דבריהם, וביקשתי מהם לתת לי רשות לבודקו פעם אחרת. אמרתי לילד:
"לך אמור לאליהו שאתרגם לך פסוק הנזכר בירמיה (פרק י): "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי-שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן-תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה", ואם יתרגם פסוק זה בלשון ערבי, אז אפשר להסתפק ולומר אולי שהוא אליהו הנביא ואינו שד, לפי שהשדים הם יודעי לשון ארמית… אלא שפסוק זה המדבר בגנותם, אינם רוצים לשמעו ולתרגמו בלשון אחרת.
וכאשר שאל הילד את אליהו לתרגם לו פסוק זה, אמר לו אליהו: "איני יכול להתעכב פה, כי אני רוצה ללכת מפה, לכתוב זכויותיהם של ישראל, ואני נחוץ ללכת". וכאשר השיב לי הילד תשובה זו, אמרתי לו: "חזור ואמור לו שתרגום הפסוק שאני שואל ממך הוא הכרח גדול, על שהוא מבחן להיות בטוחים שאתה הוא אליהו". והשיב לו אליהו: "כבר אמרתי לך שאני נחוץ לילך". אמרתי לילד שיאמר לאליהו: "הרי כמה דברים דיברת, וכמה זמן עמדת פה, ויותר נקל הוא תרגום הפסוק במקום אריכות דברים אלו, ועתה אין החכמים נוחה דעתם עד שתתרגם הפסוק". וכשאמר הילד דברים אלו לאליהו, קצף ונשבע "חי השם אם עוד איראה אליך, הואיל ואין אתם מאמינים בי שאני אליהו", ותיכף הלך, ולא חזר להיראות אל הילד.
ויאמרו החכמים הנזכרים אליי: "נראה לדעתנו כי זה הוא אליהו הנביא באמת, שכן דרכו להישבע "חי השם", וכבר אמרו חז"ל (מגילה ג): גמירי, שאין השדים מוציאין שם שמיים לבטלה". ואני אמרתי להם שזהו שד, והוא לא הוציא שם שמים לבטלה, כי נשבע וקיים שבועתו, שברח לו ולא נראה עוד, ואם כן אין כאן שם שמיים לבטלה. ולא עוד, אלא דמעיקרא ליכא הכא (=מעיקר אין כאן) שם שמיים כלל, יען שלא אמר "חי ה' " באותיות הוי"ה, או באותיות אדנו"ת, אלא אמר "חי השם" באותיות ה"א שי"ן מ"ם, ואין זה אלא כגונב דעת הבריות. והודו החכמים הנזכרים לדבריי".
וירוס. משל זה אינו כתוב בספרים הקדמונים, אבל הוא חד ומדויק:
הוירוס אינו יצור חי מושלם. בניגוד לחיידק, שהוא תא חי בפני עצמו, הוירוס הוא בסך הכל מולקולה חסרת כל חיות, ולכן כל כך קשה להילחם בו.
אותו וירוס נכנס לתא חי, משתלט על הגרעין שלו, שהוא תא הפיקוד, הקוקפיט, מצליח לגרום לתא להפסיק לייצר את האנזימים שהוא רגיל לייצר לצורך התפקוד שלו, ומשעבד את גרעין התא ובעצם את התא כולו, לצורך עצמו: מהרגע שהשתלט על התא מתחיל התא לשכפל את הוירוס בכמויות אדירות, עד שהתא מתפוצץ ואלפי וירוסים חדשים יוצאים לחפש תאים לשעבד. מחלות נגיפיות מאד נפוצות, חלקן קלות יחסית, כמו ההצטננות והשפעת, וחלקן חשוכות מרפא. לגוף קשה מאד להילחם בהן, משום שלמרות שהוירוס חדר לתא, כלפי חוץ התא נראה כתא רגיל וחיובי, בעוד שהוא בעצם 'משתף פעולה' שכל כוחותיו רתומים לייצורם של וירוסים נוספים (הרב דן טיומקין)
זבוב, ויצר הרע 'דתי'.
שלמה המלך דימה את יצר הרע לזבוב, שנאמר (קהלת י,א): "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח".
למדו מכאן חז"ל (ברכות סא.): 'יצר הרע דומה לזבוב, ויושב על שני מפתחי הלב'.
החפץ חיים (בקונטרס "דבר בעתו", שער ההתחזקות פי"ב) מתמקד בכך שהדימוי הוא לזבוב שיושב בין שני משפתי הלב, כלומר, "שהוא אינו יושב רק לשמאלו, להסית את האדם לעבירה לבד, שאם כן היה האדם מכיר בו. אלא שלפעמים, בערמתו, הוא פונה עצמו לצד ימין, לחזק לב האדם לאיזה מידה טובה בהפרזה גדולה הרבה יותר מכפי כוחו, כדי לתפסו על ידי זה אחר כך, ולהסיתו מן המידה ההיא לגמרי. וכגון בלימוד תורה, כשהוא רואה לאיש שנפשו חשקה בתורה, ואי אפשר לו לפתותו שיבטל מלימודו - הרי הוא מפתהו שיתחזק עוד יותר ויותר, יומם ולילה ממש, ולא לשמור את נפשו כלל, עד שהוא מחליש כוחו, ואינו יכול אחר כך כלל ללמוד. וכן כהאי גוונא בשארי מידות קדושות. ובאמת, דרך התורה הוא דרך הממוצע, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות". (הרב דן טיומקין)
הרב דן טיומקין:
כתב בעל חובות הלבבות (בסוף סיפרו) שלעתים, "הפלגת השמן שבנר – היא סיבת כיבויו".
בספר מכתב מאליהו (ח"ג דף רצ"ד): דרכו של יצר הרע היא לגרום לנו לעתים לחשוב שאנו יכולים להתעלות על ידי השקעת כוחות בדרגות קדושה עליונות. ובכך היצר מסמא את עינינו מלהקדיש את הכוחות הראויים לפיוס הגוף. ומעשים כגון אלה לא יכולים להוביל לקירוב לה' ולא לעליה אמיתית. ואדרבא, לרוב זה תחבולת היצר להשביענו בדקדוקי מצוות כדי להסיח דעתנו מהענינים העיקריים אשר לדאבוננו אנו נכשלים כל כך בהם, עכ"ל.
מדוע הריצה קדימה מדי מסוכנת ללב?
בכך שהיצר דוחף את האדם קדימה מעבר למקומו, הוא מרויח שהלב מפסיק לשתף פעולה, והתוצאה העגומה היא שהפנימיות לא מתעלה. וכאשר מגיעים מצבי לחץ ומשבר, אין לו ולמשפחתו כוחות נפשיים לעמוד בהם.
כי כאמור, לא די בידיעות השכליות – צריך גם להשיב את חיי התורה אל הלב. והידיעות וההכרח השכלי שהתורה אמת – הכל נכון לשכל, לשלב הראשון.
אבל כדי שנצליח לבנות בסיס איתן של אמונה, שרק כך נוכל להחזיק מעמד גם בתקופת משבר, רק כך נוכל לחנך את ילדינו באמת לאהבת תורה ואהבת המצוות, לכך צריך שגם הלב יהיה שותף – ובכך שהאדם רץ קדימה הוא אמנם מרגיש צדיק – אבל ליבו הולך ומתנתק ממנו!
כל כך כואב הלב לראות כיצד בעל תשובה שמסר נפש ועזב עולם, לא מצליח למצוא בדרכו החדשה לא אושר ולא את עצם קירבת ה' – שבעבורה חזר בתשובה. ומגיע שלב שבו הוא בעצמו מתחיל להיות מודע למצבו העגום, בעיקר בזמן של חיכוכים עם המשפחה, שהוא מספר שברוך השם הכל נפלא – ובתוכו מרגיש ההיפך. והוא אינו מודע לכך שאם יכיר את היצר הרע של עצמו, הוא יוכל להתמודד איתו ובאמת להתעלות, באמת להגיע לחיים של אושר, אבל היצר עליו מדברים בדרשות ההתחזקות הוא יצר אחר, ולכן הוא בכלל לא יודע שיש גם כזה סוג של יצר הרע, ולכן גם לא יודע שהוא צריך להילחם איתו, ודומה לחייל היוצא לקרב ליירט מטוס, וכלי הנשק שקיבל הוא רובה – הנשק לא מתאים והוא חשוף בחזית.
הסכנה בבניה לא מאוזנת:
מלבד הקושי של התרגלות לעול מצוות, ושל כניסה לחברה חדשה עם כללים חברתיים שונים, רוב החוזרים בתשובה החלו לראשונה להתמודד עם הקשיים של החיים האמיתיים, כמו עול של משפחה, משכנתא וגידול ילדים, ואז הלב תופס גם אותם כחלק מהקושי של החזרה בתשובה. כך שהדאגה למינימום נוחות – הכרחית עבורנו כדי שניתן לליבנו את הנעימות שבלעדיה לא נוכל לעבוד. לכן קרוב הדבר לומר שהכרח הוא לבעלי תשובה להיכנס לעולם המצוות באופן מאוזן, שהרי סוף סוף אנו מגיעים מעולם חופשי כביכול בלי איסורים והגבלות, ומבלי חינוך לכפית היצר, ועצם עול התורה והמצוות גורם בהכרח לקושי נפשי לאורך זמן.
הדרך להשפיע על הפנימיות, מחייבת שעבודת ה' תהיה מלווה בסיפוק וריצוי הלב, שרק כך אפשר לזכות לכח, לחיות ולמוטיבציה הנצרכת לקושי הרב שבהתמודדות היומיומית שבחיי בעל תשובה. אם בעל תשובה לא יזכה לסיפוק והרגעת המערכות הנפשיות הגשמיות [המותרות], יקשה עליו עד מאד לא רק להצמיח את היסוד ושורש הצמיחה העצמי שלו, אלא גם ימעטו הסיכויים שהוא יצליח לשרוד במערכת הדתית בכלל. והמבחן להצלחה האמיתית אינו בתחילת הדרך או בימי הבחרות, אלא בהמשך, ביחסים עם האשה ובחינוך הילדים.
על בצלאל כתוב "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", ורש"י מסביר שדעת היא רוח הקדש.
הדעת זהו הכח להכריע בין שני דברים!
ויקרא (י,י): "לֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר".
ירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב): "אומרים הבדלה בחונן הדעת במוצ"ש כי אם אין דעת הבדלה מנין?".
החטא של אדם הראשון היה בעץ הדעת!
צריך לכלכל את המעשים על פי השו"ע והתורה ולשאול רב במקרה של ספק.
