פרשת ראה - בית המקדש או בית הבחירה

בית המקדש או בית הבחירה

ערב¹ הכניסה לארץ ישראל המערבית מפרט משה רבנו את סדרי עבודת ד' בעתיד:

"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכֶם נֹתֵן לָכֶם... כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם ... כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים י"א לא, י"ב ה-ט).

מיד אחר כך חוזר משה:

"וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (שם, י-יג).

ומסכם משה:

"כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (שם, יד).

חז"ל הפנו את תשומת לבנו, כי התורה רומזת לנו על מציאות של שני מרכזים רוחניים קבועים של עם ישראל. שניהם מכונים בכתוב "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר", שניהם אוסרים את שאר המקומות בהקרבת קרבנות.

יש גם הבדלים ביניהם. לאחד קוראים "מְּנוּחָה" ולשני קוראים "נַּחֲלָה". (עיין במחלוקת המרובעת זבחים קיט ע"א ואכמ"ל).

אחד מהם נמצא ב"אַחַד שְׁבָטֶיךָ" והשני "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם".

לפי פירושו של רש"י האזכור הראשון עוסק במשכן - מקדש שילה, האזכור השני עוסק בבית המקדש בירושלים. לשיטתו פסוק הסיכום גם הוא עוסק בבית המקדש שהיה בנוי בירושלים בגורן ארונה היבוסי. אזור זה נקנה בכספים שניתנו באופן שווה על ידי כל השבטים - "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם" והמזבח עמד בחלקו של בנימין - "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ". (עיין לעומת זאת בשיטתו של הכלי יקר על אתר).

לשיטת רש"י התורה חילקה את דבריה לשתי תקופות כדי לרמוז לנו שהן לא תהיינה רצופות. בין תקופת שילה לתקופת ירושלים היו חמישים ושבע שנים בהם לא היה מקום מרכזי לעבודת ד'. במה גדולה עמדה בנוב ואחר כך בגבעון ובתקופה זו הייתה מותרת הקרבת קרבנות בכל מקום ברחבי ארץ ישראל המערבית. תקופה זו מכונה בפי חכמים "זמן היתר במות".

צריך לברר אם המציאות הזו של שני מרכזים, האחד בשילה והאחד בירושלים היא לכתחילה או רק בדיעבד? האם יתכן מצב רוחני אידאלי שיש לעם ישראל שני מרכזים? ואם כן, מה משמעות הענין מבחינה רוחנית?

על פי המתואר בתהילים (ע"ח נה-סח) המקדש בשילה חרב בעוונותיהם של ישראל. עוונות אלה גרמו למהפך רוחני של מאיסת יוסף ובחירת יהודה.

על פי ברכותיו של יעקב, יהודה ויוסף גם יחד, נבחרו להנהיג את עם ישראל לדורותיו.

הרד"צ הופמן בפירושו לספר דברים, על אתר, מעלה את האפשרות שיתכן מצב ושני בתי המקדש היו פועלים במקביל - האחד בשילה, בחלקו של יוסף - בנה של רחל (עיין אמנם זבחים קיח ע"ב ואכמ"ל) והשני בירושלים בחלקו של יהודה - בנה של לאה.

הראי"ה קוק זצ"ל בדרשותיו (שמועות ראי"ה) מסביר שההבדל הרוחני בין שני המקדשים בא לידי ביטוי בארכיטקטורה של שני הקומפלקסים. לשינוי יש גם השפעה הלכתית.

המשכן בשילה לא היה תחום בחומה, ממילא אכילת הקרבנות הייתה מותרת בכל מקום ממנו ראו את המבנה המקודש.

המקדש בירושלים היה מוקף בכמה חומות שהן קבעו את האיזורים המותרים באכילת קדשים.

ישנן בעקרון שתי שיטות חינוך:

האחת דוגלת בהקמת חומות גבוהות שמטרתן לבודד את התלמידים והן מבטיחות הגנה מפני השפעות זרות, מה שאמור להבטיח יראת שמים ותמימות.

השיטה השניה אומרת שחשיפה מבוקרת לעולם החיצון ולתרבויות אחרות מחסנת ומבטיחה גידולה של אישיות חזקה ובעלת אופקים רחבים.

הרמח"ל בכמה מקומות מקדש את הבחירה, לכן לא נכון לבטל מיהודי את הבחירה (לא לנעול בבית המדרש ומצד שני לא לשים עם כיס זהובים בפתח של...) כי זה הדבר העיקרי שבשבילו הוא בא לעולם, לבחור נכון!

לכן השם המתאים ביותר לבית המקדש הוא בית הבחירה (כמו "הלכות בית הבחירה" ברמב"ם).

יתכן והפרשה שלנו מציעה את שתי האפשרויות.

הבה נתפלל כי נמצא את הדרך הנכונה, לחנך את כל ילדי ישראל, כל אחד לפי תכונותיו ואישיותו המיוחדת. אחדות איננה בהכרח אחידות.

1 הרב יוסף כרמל.

פרשת ראה - ונתן לך רחמים ורחמך

״ונתן לך רחמים ורחמך...״

דברים (יג,יג-יז): ״כי תשמע באחת עריך... יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמור, נלכה ונעבדה אלוקים אחרים... והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך. הכה תכה את ישבי העיר ההוא (ההיא) לפי חרב... ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה׳ אלוקיך, והייתה תל עולם לא תבנה עוד״.

הציווי הזה להרוג את כל יושבי עיר הנידחת אשר הדיחו את ישראל לעבוד עבודה זרה, ולשרוף כליל את כל שללה על מנת שלא תיבנה עוד לעולם נראה באופן פשוט כציווי הכרחי ובלתי נמנע, כדי למנוע את השפעתם הרעה והמזיקה של עבודה זרה והעובדים לה בעם ישראל.

אך כאשר אנו מתבוננים על הרושם הנפשי הקשה מבחינה מוסרית ומידותית הנוצר בנפשם של שלוחי בית הדין עקב מעשיהם הקיצוניים והחריגים, שהרי ׳אחרי המעשים יימשכו הלבבות', מתעוררת בנו תמיהה עצומה:

האם מידת הרחמנות הטבועה כטבע וכתכונה בנפשם של ישראל (יבמות עא.): ״שלושה סימנים יש באומה זו הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים״, לא תיפגע עקב מעשיהם האכזריים בהריגתם את כל אנשי העיר ובשריפת כל רכושה?

אור החיים הקדוש (שם,דברים יג.יז): ״לפי שציוה על עיר הנידחת שיהרגו (שלוחי בית הדין) כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם. מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת״!

הנצי״ב (שם): ״מעשה עיר הנידחת גורם שההורג נפש נעשה אכזר בטבע... (וקל וחומר להרוג) עיר שלמה, בעל כורחנו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזריים...״.

ואם כן, כיצד יתכן הדבר שהתורה מצווה על קבוצת אנשים בישראל - שלוחי בין דין - להרוג, לשרוף ולהחריב את עיר הנידחת ואנשיה, והלוא בכך יאבדו לכאורה את תכונת הרחמנות האלוקית הטבועה בנפשם, ויהפכו בעל כורחם להיות אכזריים בטבעם, הפך רצון ה׳ ותורתו?

על כך עונה התורה: ״ונתן לך רחמים ורחמך...״.

אור החיים הקדוש (שם): ״אמר להם הבטחה שיתן להם ה׳ רחמים, הגם שהטבע (המעשה) יוליד בהם האכזריות. מקור הרחמים (הקב״ה) ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח המעשה - ׳ורחמך'".

הנצי״ב (שם): ״על זה הבטיח הכתוב, שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה׳ מחרון אפו ונתן לך מידת רחמים והרבך כאשר נשבע לאבותיך״!

אם כן, במצב מסובך וקשה זה, אף על פי שבאופן טבעי הייתה אמורה נפשם הרחמנית הישראלית של שלוחי בית הדין - נציגי ה׳, להתקלקל ולהינזק באופן חמור ממעשיהם האכזריים, לא יהיה הדבר כן - מפני שמעשה זה נעשה בציווי ה׳ ולשם שמיים, ובמצב מיוחד שכזה הקב״ה כביכול מתערב ומזרים מידת רחמים, ענוה ועדינות לנפשם של שלוחי בית הדין, בכדי לאזן את הרושם השלילי הרע אשר הצטבר בנפשם, ולהחזירם למקומם המוסרי הראוי והרצוי.

במצבים אשר בהם נדרשים אנו להשתמש על פי ציווי ה' במידות הקשות כמו גאווה, כעס, קנאה, אכזריות, נקמה וכדומה, כגון במלחמת מצווה מול אויבינו, מבטיחה לנו התורה שהקב״ה ישמור על מדרגתנו המוסרית הראויה, בכך שיתן לנו במתנה רחמים מיוחדים - ׳רחמי שמיים׳, על מנת שהמעשים הקשים שאותם אנו מחויבים לעשות לא יקלקלו ויזהמו את נפשנו הישראלית העדינה.

דוד המלך (תהלים כג,ד): ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי״.

גם כשאני - דוד כמלך ישראל - נמצא במצב מלחמה בו המוות הערכי והמוסרי מצל עלי ומאיים לקלקל אותי, ׳גם כי אלך בגיא צלמוות׳, לא איעשה לאדם רע - לא יושחתו ערכיי ולא יתקלקלו מידותיי ולא תיפגם מוסריותי - ׳לא אירע רע' כי מכוחך אני נלחם ולמען שמך המתגלה בכבודם ורוממותם של ישראל עמך, ׳כי אתה עמדי׳!

הרב קוק (אורות, אורות המלחמה ב): ״אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה, והם הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות וגדולת קודש.

הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד... מלחמת קיומם - קיום האומה, מלחמת ה׳ הייתה בהכרה פנימית.

עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע (תהלים כג,ד) ׳גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע׳.

כשאנו מתבוננים אליהם, הננו בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאימוצם, לכוח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק ששכן בקרבם.

ומתוך תשוקה זו כוחנו הרוחני מתאמץ וכוח גבורתנו מתעדן,

ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם״...

אחת הנשמות האדירות שהשתוקקו לדבקות בגיבורים אלו וקיבלו מעדינותן ומעוצמתן היתה נשמתו של הדר גולדין הי"ד שנפל בקרב ברפיח בסוף צוק איתן, וחלקי גופתו עדיין מוחזקים לבושתנו אצל הצוררים ימ"ש.

הדר הי"ד למד לפני הגיוס את המסילת ישרים של הרמח"ל ישר והפוך עם הבנות יסודיות ושיעורי בית עצמיים בעבודת המידות והבנת המציאות בעולם.

אבא שלו הוציא עכשיו את כל הספר מסילת ישרים עם הערותיו של הדר בספר בשם "איך לבנות חיים – חברותא במסילת ישרים עם הדר גולדין".

אני יותר ממאושר להכיר טובה ולתת את הספר הזה מתנה לאחד מעמודי התווך של בית הכנסת החזן והגבאי שלנו איל סודרי שחוגג היום יום הולדת (18?).

אנחנו רוצים גם לברך את משפחת אוטמזגין לרגל התחלת לימודם של יובל ואלון בישיבות הסדר (עכו ונהריה) – ישיבות הממשיכות את דרכם של צדיקי וגיבורי התנ"ך!

בחדשות השבוע ראינו שהעמידה על העקרונות של הצניעות והכבוד לנשים הם חלק מ'והיה מחניך קדוש' ועמידה זו היא שמוציאה מתוכנו לוחמים קדושים צנועים ועזי נפש כגון עמנואל מורנו הי"ד שהשבוע פקידת שנתו.

יה"ר שרוח זו תשפיע על כל צבאנו היקר מלמעלה עד למטה, ונראה את ברכת ה' בתוך מחננו, אמן!

1 מהספר בנין אמונה.

חודש אב – חודש האחדות בין התורה לחיים

חודש אב – חודש האחדות בין התורה לחיים

מה הבעיה הכי קשה בתשעה באב? מה הבעיה הכי קשה בחורבן בית המקדש?

ירושלים ובית המקדש חיברו את השמים ואת הארץ! את הגשמיות והרוחניות! את עולם החומר עם התורה והמצוות!

תהלים (קכב,ג): "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

הגמרא (בבא בתרא עד.) מכנה את ירושלים "היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי" – המקום שבו נושקת הארץ לשמיים, היכן שהעולמות נפגשים. חומר ורוח, חול וקודש, אדם ומקום – כולם נפגשים בירושלים.

בית המקדש הוא נקודת ההשקה של כל העולמות העליונים עם כדור הארץ...

החיבור הזה - זה מה שנחרב!

לאחר מכן יצאנו לגלות והחומר נהיה טמא ואסור ואין לנו מה לנסות לקדש אותו, כי ממש לא מעניין אותי שלימות החומר של חוץ לארץ!

אז עם ישראל התכנס אך ורק בבתי הכנסת ובבתי המדרש, ועסק בחומר רק במידה שצריך כדי להתקיים.

אבל כשחוזרים לארץ ישראל, ארץ שהחומר בה הוא קדוש (הרב יורם אברג'ל זצוק"ל: החול של ארץ ישראל יותר קדוש מספר תורה של חוץ לארץ!) - כאן העבודה בחומר – החרישה הזריעה הקצירה – הן מצוות עשה!

מרן הרב קוק זצ״ל: "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התוכניים המעשיים ומגברת את ההתענינות עם העולם והחיים וכל אשר בם!

רק בזמן החורבן וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו, והוצרך להכיר את תעודתו אז במעמדו הרוחני המופשט, השריש רבי שמעון בר יוחאי את דרכו לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם על זה יצאה מחאה שמימית.

אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסידורים המדעים והחברותיים הוא חלק מתכנית פעלו הכללי, הרי הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתרחבו יותר, יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים ואור ישראל יאיר על פני תבל בכליל יפעתו".

הרב קוק (אורות עמ' פה'): "...לפני אורו של משיח, שיגלה במהרה בימינו, יתעורר כח הקודש שבחול, שעורר בראשית התעוררותו את החול, והכל ידברו 'בלישנא דאיניש, ולא בלישנא דקוב״ה' (זוהר), ועל זה נאמר גם לשוני כל היום תהגה צדקתך, כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי".

מי בדיוק מגיע בשלב הזה של הגאולה?

הנביא מלאכי מבטיח מפי ה' (מלאכי ג', כ"ג): "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".

אליהו הנביא יעזור לנו לסלול את הדרך איך לשלב שמים וארץ ולקדש את החומר (המשיח רכוב על חמור לבן על החומר...) כפי שנאמר בפסוק (מלאכי ג', א'): "הנני שולח מלאכי, ופינה דרך לפני, ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים".

מי מרום (הרב יעקב משה חרל"פ, המאה ה-20, ירושלים מעייני הישועה, ח"א גלות וישועה פרק יח): "ועוד לפני התגלות שתי הבחינות הללו, הגדול והנורא, בנין ארץ ישראל ובנין בית המקדש, יבוא אליהו, ותפקידו יהיה לאחד את הלבבות ויבואו לידי הכרה שהאבות אשר התנגדו להקמת בית לשם גאולה בארץ ישראל, הוא מפני שהרגישו כי הבנים אינם דורשים את "הר קדשך", ויש ביניהם שמוותרים על זה, ולכן התנגדו האבות להתעוררות זו, כי ארץ ישראל בלא קדושה, בלא בית הבחירה, אינה כלום. ולעומת זה מה שהאבות דורשים רק את הנפש בבנין הקדושה ומוותרים על הגוף, בניין ארץ ישראל, שניהם כאחד טועים, ומעבודתו של אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם...".

הרב קרליבך: 'אב' הם אותיות - א׳ ב׳. בריאת העולם מתחילה באות ב׳ 'בראשית', וקבלת התורה - מתחילה עם א׳ 'אנכי ה׳ אלקיך'.

לצערנו הרב, חורבן בית המקדש הוא בגלל שהא׳ והב׳ הם לא ביחד.

אני אוהב את התורה, ואני אוהב את החיים. אני לא יכול, לשלב אותם ביחד.

חודש ״מנחם אב״ זה הנחמה שלי שאני יודע שיבוא יום שהא׳ והב׳ לא יהיו מנוגדים אחד עם השני.

אליהו הנביא הוא אחד משמונת הצדיקים הקרויים "נסיכי אדם"[1] (מיכה ה,ד), שעניינם להשפיע לישראל בדרך מקיף, (בניגוד ל"רועים" - אלו הצדיקים המשפיעים בפנימיות).

האור המקיף הוא זה שפועל על הגשמיות ומדריך אותה[2]!

מה שנותן אור מקיף זה הטלית גדול, היא מקדשת את האדם ומרוממת אותו לאט לאט.

יהודה שלנו – שבשם שלו יש את השילוב הוי-ה אדנות (האות ד') – נולד בחודש אב שעניינו החיבור בין התורה לחיים, בניית ירושלים והמקדש, חיבור הרוח והחומר, הקודש והחול.

סבא שלי אליהו שלום בן משה ועליה זצ"ל, היה אדם קדוש שחיבר שמים וארץ בכל מעשיו דרכיו ומחשבותיו.

הקדושה שלו, הדבקות בזהר הקדוש והנהגות החסידות לא הפריעו לו לקום ולעבור ממרוקו לצרפת ומשם לארץ ישראל כדי להילחם במלחמת העצמאות.

הרוח והחומר אצלו לא הפריעו אחד לשני אלא השלימו אחד את השני ונעשו לו ניסים גדולים במלחמה הזו!

סבא הגיע לארץ כדי להילחם במלחמת העצמאות, קיבל רובה ישן, ירה 10 כדורים על עץ רחוק וזהו יצא לקרב...
באחד הקרבות הם הסתערו על מוצב מצרי ופתאום כל המוצב מרים ידים ונכנע... סבא שידע ערבית שאל את מפקד המוצב מה קרה? ענה מפקד המוצב: 
ראינו את כל ההרים מלאים לוחמים לבושים לבן שמסתערים עליהם!!!

באחד הקרבות סבא נפצע ברגל והתעקש לעזוב את בית החולים עם קבים וללכת למירון לקבר רשב"י...
אחרי מסע ארוך של תלאות הוא הגיע למירון התפלל בקבר רשב"י ונרדם שם, בחלום בא אליו זקן הדור ואמר לו מה באת לישון כאן? בוא נלמד... הוא פתח ספר זהר והתחיל ללמד אותו... כשסבא התעורר הוא אמר שהוא כבר לא היה צריך קבים כדי ללכת ושהוא הבין ברמה עמוקה הרבה יותר את הזוה"ק מאותו רגע...

לא ראינו משהו יותר מתאים מאשר לתת ליהודה שלנו את הטלית גדול שלו לרגל יום הולדת 12!

יהי רצון שזכות אבותיו תסייעתו לעשות את תיקונו ותיקון העולם כיאה וכיאות ובימיו תיושע יהודה וירושלים וישראל ישכון לבטח!

---

[1] ישי, שאול, שמואל הנביא, עמוס, צפניה, צדקיה, מלך המשיח ואליהו הנביא (סוכה נב:).

[2] שער הגלגולים (הקדמה י): "לפי שהמקיף כולל בתוכו את הפנימי, ומהפכו לזכות...".