פרשת ויחי - מה עושים נגד 'עין הרע'?

מה עושים נגד 'עין הרע'?

משפט מפורסם אומר: "מרוקאים נולדים מברכות, חיים מסגולות, ומתים מעין הרע...".

סוגיית עין הרע היא סוגיה טעונה, ובדרך-כלל גם בלתי מובנת באופן שכלי-רציונלי.

מצד אחד, רבים המאמינים בה ובהשפעתה, ומצד שני, הייתכן שאדם תלוי בהשפעתם הרעה של אחרים עליו, ללא קשר למעשיו ולבחירתו החופשית, בחירה המבטאת את יסוד אמונתנו?

כיצד אפוא יש להתייחס לעין הרע, האם יש בכלל דבר כזה, ואם כן, מהי הדרך הנכונה להתמודד עמה?

עין הרע מוזכר פעמים רבות בחז"ל:

א. ביחס לתחום הכלכלי (ב"מ קז:) - ״אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ הונא אמר רב, אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה (בשיא פריחתה)״, וביאר רש״י: ״שלא יפסידנה (יגרום לה נזק) בעין הרע״.

ב. ביחס לתחום הבריאותי (שם) - ״והסיר ה׳ ממך כל חולי״ - אמר רב, זו עין״, וביאר רש״י: ״כל חולי״ - דבר שכל החולאים תלויין בו וזו העין - עין רעה״.

מוסיפה שם הגמרא ומספרת שרב הלך לבית הקברות וגילה שתשעים ותשעה מתוך מאה אנשים הקבורים שם, מתו מפני עין הרע קודם זמנם, ואחד בלבד מת בזמנו כדרך כל הארץ.

היוצא מכך, שיש במציאות כוח הנקרא עין הרע, כשהדרך להתייחס אליו אינה להתכחש לעצם מציאותו, אלא להבין את מהותו ודרכי פעולתו, ולהתמודד עמו נכונה על-פי דרכה והדרכתה של התורה.

הגמרא (ברכות נה:) מבארת ששני הפסוקים מהם אנו לומדים כיצד יש לעשות זאת נאמרו בפרשתנו:

האחד - בברכת יעקב לבנו יוסף (בראשית מט,כב): ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין״, וכדרשת הגמרא - ׳עלי עין - עולי עין׳ - עולה מעל עין הרע.

והשני - בברכת יעקב לנכדיו אפרים ומנשה בני יוסף (בראשית מח,טז) - ״וידגו לרוב בקרב הארץ״, וכדרשת הגמרא - וידגו לשון דגים - ״מה דגים שבים המים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם״.

מבאר הרב קוק (עין אי"ה ברכות ב׳ ט סב): ״על-ידי מה שהנפשות פועלות זו על זו יש מקום לעין הרע לפעול לרעה״.

הסבר - ישנם שני סוגי השפעה בין בני-אדם - השפעה גלויה והשפעה סמויה:

א. ההשפעה הגלויה היא תוצאה של דיבור, שכנוע שכלי וקר, השפעה שאופן פעולתה גלוי. בדרך כלל ההשפעה הגלויה היא בעניין מסוים, בנושא הספציפי בו מנסה המשפיע להשפיע על זולתו.

ב. לעומתה, ההשפעה הסמויה אינה השפעה נקודתית רק בעניין ספציפי, בנושא מסוים בו מנסה האדם להשפיע על זולתו, אלא השפעה כללית שהיא תוצאה של הקרנה ודוגמה אישית מתוך מכלול אישיותו של האדם. זו השפעה סמויה כי אופן פעולתה נסתר, עד כדי כך שפעמים, אפילו המשפיע עצמו אינו יורע כלל שזולתו הושפע ממנו.

אחת ההשפעות הסמויות דרכה יכול האדם להשפיע על חברו, השפעה אותה חקק הקב״ה בטבע עולמנו, היא עין הרע, דהיינו, מחשבה ומבט שלילי של אדם על זולתו בשל הסתכלותו הרעה - ׳עין הרע׳ עליו, על הצלחתו בעולם.

אוהבם של ישראל (בקבוק המים הלך עם הילד): פעם בא אל הרב מרדכי אליהו זצ"ל ילד בן שבע שפתאום הפסיק ללכת. ההורים של הילד גרו באילת ועסקו שם בהפצת תורה במסגרת הגרעין התורני במקום. הם הביאו אותו לטיפולים בבתי חולים במרכז הארץ. הרופאים לא מצאו מה הסיבה להפסקת ההליכה של הילד, וממילא לא מצאו את התרופה. 

בצערו בא האב עם הילד אל הרב מרדכי אליהו ז"ל. הסתכל הרב על הילד ואמר להם: "יש עליו עין הרע". ביקש הרב לדבר עם הילד ביחידות. דיבר מה שדיבר, ואחר כך הוציא מאחת המגירות בקבוק גדול ואמר להם: "אלו מים של הבבא מאיר, בנו של הבבא סאלי ז"ל". מזג להם מים בבקבוק קטן ונתן להם את המים. ההורים לקחו את המים הללו והביאו אותם לאילת, לעשות מה שהרב אמר. והנה, עבר יום אחד בלבד והילד חזר ללכת. ואולם גם בקבוק המים הלך – נעלם ולא יודעים איפה הוא. 

עין הרע אינה כוח מיסטי כישופי וכד׳, אלא כוח אחד בין שאר הכוחות הסמויים שבטבע, ככל כוח חומרי או רוחני שבעולם, מסוגל הוא לפעול בכללים מוגדרים ומדויקים, בגבולות גזרה וקריטריונים שרק כאשר יתקיימו, ישפיע אותו הכוח את השפעתו.

כהמשך דבריו של הרב קוק (שם): ״אמנם לא תפעל כי אם על-ידי חלישות הנפש המתפעלת ותוכן החלישות בא על-ידי מה שלא תמצא את הכרת ערך עצמה כראוי, ולא יהיו מרכז לפעולותיה כי אם מבט חיצוני של העין. ונפש חלושה כזאת שההשפעה החיצונה פועלת עליה להיות מרכזת את דרכה בחיים, תקבל על נקלה רושם מההשפעה החיצונה לרעה גם כן״.

הסבר - לכל אדם אישיות ייחודית - אופי וכשרונות, נשמה אלוקית ייחודית וממילא תפקיד רוחני מיוחד.

יחד עם זאת, האדם הוא יצור חברתי הנמצא ביחסי גומלין עם החברה הסובבת אותו. יחסים חברתיים אלו כוללים בתוכם השפעות שונות, ועל האדם לשים מאוד לב לא להיות מושפע מהחברה עד כדי ביטול אישיותו הייחודית, לעמוד אל מול הלחצים החברתיים המקיפים ולהיות נאמן לעצמו ולעצמיותו.

עין הרע ככל ההשפעות הסמויות, פועלת רק על מי שפתוח לקבל אותה, רק על מי שאינו מנהל את חייו באמת על-פי עצמיותו שלו, אלא כל הזמן תלוי ב׳מה יגידו׳ החברתי שמסביבו, וכמו שאר ההשפעות החיצוניות הפועלות עליו משום היותו נפעל על-ידי החברה, ומשום כך גם תפעל עליו העין הרעה של אחרים עליו. אך כאשר האדם נאמן לעצמיותו ובעל עמדה משלו, היא אינה יכולה לפעול עליו, משום שהעין הרעה הנשלחת אליו נתקלת ב׳דלת סגורה׳, ועל־כן היא אינה יכולה להשפיע עליו כלל וכלל. 

משל לדבר - אדם שגר על שפת הנהר, ובעת שיטפון המים עולים על גדותיו ונעים בזרימתם החזקה אל ביתו. אם דלתו תהיה פתוחה, המים יפרצו לביתו פנימה, יציפו אותו וסכנתו מרובה. אך אם דלתו סגורה, המים אמנם נעים לכיוון ביתו אך בהגיעם לדלת, יתקלו בדלת הסגורה ויוטו ויוסטו הצידה וימשיכו בתנועתם ללא שום השפעה עליו.

בסיום דבריו (שם): ״ומתוך שימצא את האושר האמתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהיה משועבד להשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו, ועם זה יהיה מתעלה משליטה הרעה החיצונית, הפועלת בפועל על אלה הנפשות הנמוכות והחלושות״.          

אם כן, יוסף הצדיק עלה מעל העין, בהיותו נאמן לעצמו ולעצמיותו על אף היותו במציאות כה קשה במצרים, וכך גם בניו ההולכים בדרכו, אפרים ומנשה, התברכו בכך שיהיו כדגים שמי התורה מכסים אותם, שהתורה קובעת את ערכיהם ומנהלת את חייהם באמת, ועל־כן אין עין הרע שולטת בהם כלל וכלל, אלא להפך ״וידגו לרוב בקרב הארץ".

כך הם, וכך אנו בני בניהם[1].

עודד מזרחי (שניות אור – תוכו רצוף אהבה): 
כשנה לאחר שהגענו לירושלים גלשתי עם עגלת הקניות ברחובנו הקסום לעבר ביתנו שנמצא בסופו. באמצע הרחוב ישבה אישה מבוגרת כבת שמונים עם הליכון ונעצה את עיניה בכל עובר ושב. כך ישבה שעות על גבי שעות, בוקר צהריים וערב, קיץ וחורף. רק בחמסין או בגשם שוטף חזרה לביתה הרעוע. היא הייתה חלק מהנוף, כמו עץ עתיק עם עלים חלודים.

מדי פעם אמרה ״שלום״ והחליפה כמה מילים עם מאן דהו, אבל כאשר ראתה אותי זעפו פניה ובערו עיניה. לא ידעתי מה הסיבה לכך, עד שפעם שמעתיה אומרת לשכנתה הזקנה ממול: ״אי אפשר לסבול את הדוסים האלה...״

מעולם לא חששתי במיוחד מעין הרע. סברתי שהיא שולטת רק על מי שמנסה להתבלט או מי שהוא חריג מאוד בסביבה מסוימת, אבל בשכונתנו איננו שומרי המצוות היחידים, וגם איני מתלבש בלבוש חרדי, כך שלא חששתי מעיניה.

כאשר ירדתי עם עגלת הקניות היא ישבה כהרגלה נתמכת על ידי הליכון וליוותה אותי בזעפה. עשרה קבין של אנטיפטיות ירדו לעולם והיא נטלה תשעה. חלפתי על פניה, ורגע לאחר מכן, קרוב לשער ביתי, לפתע התהפכה עגלתי ונפלתי ארצה. ידי הימנית הושטה מאליה לארץ ובנס לא נפגעתי בפני. חשתי כאבים עזים בידי. שני אנשים שהיו ברחוב ניגשו לעזרתי, סייעו לי לקום ואספו את המצרכים שהתגלגלו מתחת למכונית חונה. הביצים השבורות הפכו לביצה צהובה, שדוללה על ידי חומר ניקוי שקוף.

הזקנה המשיכה להתבונן בי באלף עיניה וחיוך קל בצבץ מתווי פניה החרבות. לא נזקקתי להיות סופר או משורר כדי להבין את משמעותו.

הגעתי חבול לחצרי, וכשנכנסתי לביתי נחתתי לתוך כורסתי באנחה. ״מה קרה?״, דאגה אשתי.

סיפרתי לה מה אירע, כולל ידי הכואבת שהצילה את פני מהטחה בקרקע וממבטיה של הזקנה הנצחית.

אתה צוחק על כול הסגולות שאימא שלי מביאה״, אמרה, ״אבל כעת אתה מרגיש בעצמך איזה כוח עלול להיות לעיניים! בלי הסגולות האלה היית על הפנים...

הסתכלתי על השולחן שעליו נחו סגולותיה של חמותי. הייתה שם שקית מלח כנגד כל נפש בביתנו, ועופרת יצוקה. מעליהן התנוססה חמסה לתפארת.

התאמצתי לחייך והתחלתי להעמיס את המצרכים החבולים על השולחן.

חלף שבוע ימים ויצאתי לקנייה נוספת. בירידה חזרה הבחנתי בזקנה המתבוננת בי בדריכות. האטתי את גלישתי והתקרבתי לעברה. מבטה היה נוקב וזיכרון השבוע שעבר נותר טרי. אמרתי בלבי שלא אוכל להשלים עם שנאת החנם שלה. אביה ואמה, ולבטח סבותיה וסבתותיה היו יהודים שהקדוש ברוך הוא היה במרכז חייהם, ואילו היא התדרדרה לדור פורק עול, שנוטר איבה לשומרי המצוות.

נעצרתי לפתע לידה, הבטתי לעברה ואמרתי: ״שלום, גברתי! שיהיה לך יום מקסים!״ הזקנה נדהמה. עיניה הושפלו ופיה פלט: ״גם לך, אדוני״.

ירדתי בביטחון עצמי במורד הרחוב, כשאני חש שמתחת לכול הקליפות, הכוח הגרעיני של נשמות ישראל אינו שנאה אלא אהבה. נכנסתי לשער ביתי החורק כמנצח עטור תהילה בקרב רחוב.

---

[1] עד כאן מהרב ערן טמיר – אמונה סדורה.

פרשת ויגש - קשר חזק אבל עצמאי

קשר חזק אבל עצמאי

בתחילת הפרשה יוסף מתוודע אל אחיו ופונה אליהם במילים :"אני יוסף אחיכם".

בשלוש המילים האלה יוסף מבטא שני ערכים הנראים סותרים:

מצד אחד: "אני יוסף". נשארתי כפי שהייתי. המאורעות הקשים לא שינו את אופיי הבסיסי.

מצד שני אני אחיכם. העמידה על ערכיי המיוחדים לא מרחיקה אותי מכם.

דווקא היכולת של יוסף לשמור על ייחודו בתנאים לא תנאים, ולגדול דווקא מתוכם, גורמת לו להרגיש בטוח בעצמו ולא לחשוש עוד מהשפעה של האחים שתזיז אותו מתכונותיו היסודיות.

אחת הבעיות בזוגיות היא שבשביל השלום בית אחד מבני הזוג מוותר על אישיותו ומתקפל בכל סיטואציה, בהדרגה נוצר מצב שאחד בונה את עצמו ומתפתח והשני נהיה סמרטוט מיום ליום.

כמו אצל יוסף, חיוני להבין שקירבה אחווה ואהבה אינם וויתור על עצמיותך!

גם כשיש אהבה עזה מותר וצריך לומר לא. כל אחד מבני הזוג שומר על הדברים שחיוניים לו, ובו בזמן מסייע לשני לשמור על אלו החיוניים לו.

רק מתוך שמירה על ייחודיות אפשר לבנות זוגיות בריאה[1].

אורות (אורות ישראל ט,ד): "בכל אחד ואחד מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלהים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר, 'והסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ'. הדמיון הרואה בהופעתו של כל אחד מישראל הופעה אלהית משוכללת, הוא תולדה של הניצוץ הנבואי, שהוא נמצא רק בשביל ישראל".

במצב שאחד מבני הזוג הוא חסר משמעות עם ישראל מאבד את הניצוץ המיוחד שלו!

דוגמא יפה למשמעות אדירה של בני הזוג הם הרב והרבנית קפאח שלכל אחד מהם היה מפעל חיים אדיר מימדים ולא נתפס, לרב בספריו ובעבודתו התורנית. ולרבנית במפעל הצדקה הענק בכמות בהיקף ובמשך הזמן שהוא נעשה.

חלק מהנתינת מקום לשני בבית זו צורת הדיבור בין בני הזוג, דיבור אל אישיות מרוממת ובקשה מנומסת, או דיבור שתלטני ומתנשא...

הפניה לזולת בלשון רכה, אינה רק טקטיקה נבונה, אלא קיום מצות ״ואהבת לרעך כמוך", יש להדר בה, כפי שיש להדר בכל מצוה.

על כך כותב הרב דסלר זצ״ל (מכתב מאליהו חלק ד'), שכאשר אתה פונה לזולת בבקשה כל שהיא, ״אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשייתה״.

בראשית (לא,ג): ״וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ".

יעקב אבינו ייחל להוראה הזאת שנים רבות, לאחר הסבל הנורא שעבר עליו בבית חותנו. הוא קורא לנשותיו הצדקניות אל השדה, כדי לבשר להן על הבשורה הנכספת.

אולם, להפתעתנו הרבה, במקום לבשר להן מיד על ציוויו של הבורא, הוא מאריך בתאור מקיף מאד על הקשיים שהוא נתקל בהם בארץ זו, על העוול שנעשה לו בתשלום שכר עבודתו המסורה:

״וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם...  וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן:  כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

רק לאחר תשעה פסוקים של תאור הקורות עמו, הוא מגלה להן סוף סוף שהקב״ה אמר לו:

"קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".

אין ספק, שאילו היה יעקב מקצר את דבריו ומציג מיד את הנקודה המרכזית - שהבורא ציווהו לעזוב את הארץ - היו רחל ולאה אמותינו הצדקניות מקבלות זאת בהתלהבות.

אך יעקב בחר בדרך אחרת, בתאור השלילה של המצב העכשוי, כדי ליצור המרצה עצמית בליבותיהן.

על כך כותב השל"ה הקדוש בספרו (פרשת ויצא):

"אין ראוי לאדם, כשירצה דבר-מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם.

אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצהו, בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם. כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרה. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה, כדי שיתרצו בטוב לב - ואף על פי שהקב״ה ציוה לו שישוב לביתו״.

את זה אומר השל"ה הק' אפילו על דבר רוחני (ציווי מפורש של ה'), ק"ו שצריך להקפיד על היחס הראוי כלפי בן הזוג בדברים הגשמיים.

"זה כנגד זה ברא אלוקים" - להלן קטע מדברי המופתי של עזה מטעם הרש"פ, חסן אל-לחאם, המתארך את הכללים להכאת הרעייה (הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 8/2/2016):

"אללה יצר פתרון לעניין הזה (כלומר, סכסוכים בין בני זוג), כיצד?

האזהרה צריכה להתבצע באמצעות דיבור מנומס של הבעל אל אשתו, כשהוא מפגין יחסים טובים, קיום דו שיח, כבוד ואנושיות. 

זו שעומדת מולך היא בת אדם. יש לה קיום עצמאי וראויה לכבוד. לא קנית אותה כשפחה ולא קנית אותה בשוק. זו אישה מכובדת ממשפחה מכובדת, כמו שאתה גבר מכובד ממשפחה מכובדת. יכול גם להיות שהיא ממשפחה מכובדת יותר בחברה משלך, אולם היא הפכה להיות אשתך והיא תחת מרותך, והיא תחת חסותך כדי שאתה תנהג בה לפי מצוות האל.

האזהרה תתבצע באמצעות מילה טובה, באמצעות יחס טוב, במילים יפות, ובעין טובה".

מנחה: "מה השלב הבא אחרי האזהרה, כבוד השייח'?"

המופתי: "הוכיחו אותן, ייתכן שזה יוביל לפיוס...

לאחר האזהרה וההתרחקות מגיעות המכות - מכות שאינן גורמות לכיעור. הנביא [מוחמד] אמר: 'אל תכו בפנים ואל תגרמו לכיעור'. כלומר לא מכות מהסוג שבו מגיעה משטרה, והוא שובר את ידה ונוזל דם ו[המכה] מכערת את הפנים, לא....".

---

[1] עד כאן מהאתר של יונדב לוטוק.

פרשת ויגש - זיו הפנים

זיו הפנים

מעשה[1] ממהר"ר יהודה אסאד בדורו של החת"ס שעמד בראש משלחת רבים שנדרשו להתייצב לפני הקיסר האוסטרי.

הרבנים היו חרדים ומבוהלים לפני הפגישה, ופתאום בעברם במסדרון הרחב, אומר להם מהר"י אסאד: רבותי אין לנו מה לדאוג – ראיתי כי מלאך אלקים מלווה אותנו!

הפגישה אכן עלתה יפה, מעבר למשוער.

לאחר מעשה נתברר כי את דמות עצמו ראה, לראשונה בחייו, נשקפת במראה המלוטשת שבמסדרון!

דעת תבונות (לרמח"ל, עמ' עה): "יש דבר אחד נמצא מהתחברות הנשמה והגוף - הוא זיו הפנים... ואין הזיו הזה נמצא לא לנשמה בפני עצמה, ולא לגוף בפני עצמו, אבל הוא הדבר הנולד מחיבור הנשמה והגוף ביחד"!

בראשית (מה,כח): "אלכה ואראנו".

האור החיים הקדוש (מו,ל): "על כן לא היתה שמחתו שלמה מספק זה, עד וירא אליו והכיר בו בפניו, כי הכרת הפנים תענה באיש. וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברושם הפנים מעשה אדם, ומכל שכן יעקב אבינו שיכיר".

סוטה (לו:): "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון".

נראה כי בטרם העבירה שבא לעשות (כמ"ד לעשות צרכיו נכנס) היה יוסף בשיא יופיו וחיותו-חימומו, ואז בייחוד הוא בדיוקן יעקב שלא פגם ולא מת, כך שמיניה וביה ראה יוסף את דמות אביו השלם והבין כי את החיות המפוארת הזו הוא הולך לטמא ולהרוג, ופרש.

מהר"מ אלשיך אומר על הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" שהרי צדיקים יש להם את חכמת הפרצוף שהם יודעים להכיר על הפנים את המעשים של האנשים[2].

השבטים ראו על יוסף הצדיק איזו הארת פנים יש לו ע"י שהיה טהור מחטא, והכירו כן על פניו ע"י חכמת הפרצוף, וכשהם עמדו מול הגדלות העצומה שלו הם התביישו כ"כ מפניו איך הם מכרו אותו וציערו אותו כ"כ!

איך מחזירים לעצמנו את השמחה ואת הארת הפנים שנאבדו לנו בכל מיני בעיות שעברנו?

חז"ל (נדרים מט:) כותבים שפניו של רבי יהודה בר אלעאי היו זורחות ממש.

וכן (שבת כה:): "אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות".

איך ר' יהודה זכה לכזו הארת פנים?

הוא קיים בעצמו את מאמר חז"ל על השבת (מכילתא פרשת בחדש, פרשה ז): "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ... - רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון ברכו במן וקדשו במאור פניו של אדם הראשון".

שפת אמת (ויגש תר"ס): "... כשהנשמה והמוחין מאירין לאדם ואז שקטה מלחמת הלב ונעשה לב אחד. וע"ז כ' 'בשמחתו לא יתערב זר' כשנתמלא בשמחת הנפש מתבטל לב כסיל. לכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה המאירה לנפש האדם. סט"א ערקית. ושבת הוא יום שמחה כמ"ש חז"ל ביום שמחתכם אלו השבתות לפי שהנשמה מאירה באדם...".

השעות של חול הסמוכות לשבת מאפשרות, כשממלאים אותן בתוכן ראוי של הכנה לשבת, להמשיך את קדושת השבת על החול, וכך פניו של האדם מקבלות מהאור של השבת!

כל הכנה לשבת, כל כיבוד של השבת במחשבה דיבור ומעשה מאירים את הפנים שלך יותר ויותר!

---

[1] בשם הרב עודד כיטוב.

[2] מעשה עם האר"י הק' שפעם היה אחד ששמע עליו שיש לו חכמת הפרצוף, אותו אחד אמר אני לא מאמין שהוא יכול להכיר על הפרצוף. הלך ושאל את האר"י מה הרב רואה עלי שעשיתי? א"ל האר"י שוטה עברת עבירה חמורה מאוד שנכשלת עם כנענית, הוא מאוד התבייש לשמוע את זה מהאר"י וא"ל שזה שקר ולא עשה כך מעולם, א"ל האר"י אני אוכיח לך את זה והוא שלח להביא לשם את אותה כנענית, ואז האיש הזה ראה אותה ונבהל ואמר להאר"י אמת אמרת ואני חטאתי עויתי ופשעתי, והאר"י נתן לו הרבה מוסר ע"ז והוא בכה הרבה וביקש לעשות תשובה ושהאר"י יתן לו תיקון מה לעשות וכל מה שיגזור עליו האר"י הוא מוכן לקבל, אמ"ל האר"י אתה צריך לקבל עליך שריפה, אמר לו אני מוכן, אמ"ל האר"י א"כ אני אגיד לשמש שילך ויכין עופרת חמה ונשפוך אותה לתוך פיך וכך תהיה לך מיתת שריפה וזה יכפר עליך, ובינתיים תכין את עצמך ותעשה תשובה ווידוי, הוא עשה תשובה ואמר וידוי ואח"כ הביאו את העופרת החמה ואמר לו הרב שיפתח את הפה, הוא עצם את העיניים ופתח את פיו והרב לקח כפית של דבש והכניס לו לפה וא"ל וסר עונך וחטאתך תכופר, האיש הזה צעק הרי הרב אמר לי שאני צריך לקבל שריפה ואיך זה שהכנסת לי דבש, א"ל הרב כיון שקיבלת עליך את העונש וחזרת בתשובה בלב שלם כבר התכפרת ומעכשיו תמשיך ללכת רק בדרך הטובה.

חנוכה - תפילות וסגולות

תפילות וסגולות לחנוכה:

~ לחץ כאן לחוברת עם כל תיקון חנוכה והתפילות מאת מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל.

~ לחץ כאן לסדר הדלקת נרות חנוכה ע"פ הבא"ח.

~ לא לעשות מלאכה בחצי השעה הראשונה שלאחר ההדלקה.

~ ה"חוות יאיר": לשבת חצי שעה מול החנוכייה, להביט בשלהבות ולהירגע. לא לטגן סופגניות, לא להחליף טיטולים, לא להגיש שום דבר. פשוט לשבת.

~ כדאי להתפלל בזמן הזה! כתוב שמדליקים נר חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק, "עד שתכלה רגל" – ר"ת שער. מהשער הזה יוצאים מלאכים, אומר הרבי מרוז'ין. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. לו = ל"ו הנרות של החנוכיה. מעל נרות החנוכיה עומדים מלאכים, והם ממונים להעלות כל תפילה ותפילה שנאמרת ליד החנוכיה.

~ האדמו"ר מסלונים אומר שההבטה בנרות החנוכייה יש לה יכולת למחוק לך מההארד דיסק את כל הראיות האסורות שראית בחיים שלך. 

~ סגולה לומר שבע פעמים את הפסוק האחרון בפרק צ' בתהילים – "וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ".

~ לומר את כל פרק צ"א (יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן) 7 פעמים. פרק צ"א מכונה "שיר של פגעים". הוא מסלק מזיקים מהגוף ומהנפש, עין הרע ופחדים. החשמונאים היו מלחשים אותו במלחמתם ביוונים: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ - אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ. המזמור תמך בניצחון המכבים. זו סגולה לשמירה מעולה.

~ ה"בן איש חי": יביט בנר, בפתילה ובשמן - ראשי תיבות "נפש". ההבטה היא סגולה לרפואת הנפש שלך ו/או של מישהו שאתה מכיר. למדנו שהשלהבות הן האור הגנוז שדלק לפני שנברא הפחד בעולם, וההבטה בשלהבות מרפאת פחדים ומביאה מרגוע לנפש. תוך כדי לומר את מזמור ל': "מִזְמוֹר שִׁיר-חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי..." זו סגולה לריפוי הנפש, שבו תלוי הריפוי לכל חוליי הגוף.

~ סגולה לתשובה: יש לך בת שעזבה את התורה / בן שלא מניח תפילין. ליל חנוכה שחל בראש חודש טבת הינו לילה שמסוגל להשיב את הרחוקים בתשובה.

~ בתאריך הזה התרחש דבר מדהים בהיסטוריה: אדם רע חזר בתשובה. קראו לו ישמעאל. אביו, אברהם אבינו, כל כך שמח לראות את בנו מניח תפילין. באותו יום הוא נפטר. א' בטבת הוא יום פטירתו של אברהם אבינו, וה' הבטיח לו תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. "תיקבר בשיבה טובה" – ראשי תיבות טב"ת (הפוך). למה הוא נקבר בשיבה טובה? כי ביום מותו הוא ראה את ישמעאל בנו עושה תשובה.

הרה"ק רבי מ"מ מקוצק זי"ע: "פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה (שבת כ"א) - אפילו נשמות כאלו ("נר ה' נשמת אדם"), שהשבת אינה מעוררת אותן ואין להם השפעה עליהן, יש בכוחה של חנוכה לעורר אותן, שכן גם בימי החשמונאים נמצאו רבים מן היהודים במדרגה רוחנית שפלה מאוד, ואף על פי כן הושיע להם השם יתברך ובבת אחת נתעוררה בהם התעוררות גדולה…

~ בערב ראש חודש טבת עזרא הסופר גירש את הנשים הנוכריות שהיו נשואות לגברים יהודים. הוא פשוט סיים עם נישואי התערובת בדורו בתאריך הזה. מאז, מי שיש לה במשפחה מישהו עם גוי או גויה וחושבים לפרק את החבילה, ראש חודש טבת הוא הזמן להיפרד לשלום.

~ נר שמיני - "זאת חנוכה" - יום שמסוגל ללידה קלה, פוריות, תפילה על עקרוּת. הרבי מרוז'ין: אותה הפעולה שצדיקי הדור הגדולים ביותר אינם יכולים לפעול בתפילת נעילה ביום כיפור, יכול כל יהודי פשוט לבקש ולפעול בדמעות שיזיל מול הנרות ביום זאת חנוכה.

אומר המהר"ל: החוקיות הסדורה היא המספר 7: שבעה ימים, 7 כוכבי לכת. זה המזל. ויש מספר שהוא מעל המזל, מספר של שבירת מזל: 8. כל מי שמרגיש משהו עקר בחייו, משהו תקוע - זאת השעה לבקש, בזאת חנוכה, כשאתה עומד מול שמונת הנרות המדהימים.

~ החיד"א: ב"זאת חנוכה" (היום השמיני) תבכה כזה בכי, עד שכל השלהבות ייטּשטשו וייראו כמו מדורה. בכי כזה - ותפילתך נענית.

~ ה"בן איש חי": מי שיש לו ניתוח או בדיקה מאד חשובה יקבל על עצמו שבאחד מימי החנוכה לא יעשה מלאכה. מותר לנסוע או להדליק אור, אבל לא לעבוד וינצל מאותה צרה.

~ רבי מימון בן יוסף, אביו של הרמב"ם: אין להקל במנהג אל-ספינג', והם הצפיחית בדבש, והוא מנהג קדמונים, וכשהם קלויים בשמן הרבה, תהיה לו ברכת פרנסה כל השנה, שנאמר "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" . ומנהג אל-ספינג' אין לבזותו, וכל הזריז בו תבוא עליו ברכה וייקרעו שטרי חובותיו .

~ אומר הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל: חשוב לאכול את הסופגניות לבדן, ולא כחלק מהארוחה! וזאת משום שבברכת "על המִחיה", הנהוגה על מיני מזונות, אנו מזכירים את המזבח: על מזבחך ועל היכלך. כל שמחת החנוכה היא חנוכת המזבח וזו התפילה הכמעט-יחידה בה מזכירים אותו (בברכת המזון המזבח לא מוזכר).

פרשת וישלח - המשפחה היא הכח!

המשפחה היא הכח!

אחת הפגיעות הנוראיות של התרבות המערבית היא הפגיעה בתא המשפחתי.

עם השנים ממוצע גיל הנישואין עולה, ממוצע הילודה יורד, ולדאבוננו אפילו נשמעים קולות התומכים בכל מיני סוגים של קשרים שהקשר בינם לבין המושג 'משפחה' מקרי בהחלט. מקסימום 'אני', מינימום התחייבות למען משהו אחר.

בפרשתנו אנו שותפים למפגש הטעון בין יעקב ועשו לאחר 22 שנות נתק מתוח.

יעקב שברח לחרן לאחר שלקח מעשו את הברכות בחכמה, הקים משפחה בבית חמו לבן ועכשיו הוא חוזר הביתה לארץ ישראל.

עשו שומע את החדשות ויוצא לקבל את פניו של אחיו מלווה בארבע מאות איש חמושים.

כשסוף סוף הם נפגשים עשו נדהם מהמחזה שנגלה לנגד עיניו: "וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ?".

עשו לא מבין מה יעקב עושה עם הנשים והילדים, אנו עסוקים במאבק כוחות, עושר וכבוד ומה הם שייכים לכאן?!

עשו חושב שבני אדם הם כמו פס יצור טכני, איש ואשה נפגשים ויוצאים מהם ילדים. תהליך פשוט וקל, טכני מאוד, קר מאוד.

אבל עבור יעקב אבינו המצב שונה בתכלית. כל עניין המשפחה היה עמוק יותר מכל דבר אחר.

הוא עומד מול עשו ומאות אלפי הלוחמים שלו ובקול בוטח מגלה להם את הסוד: "לא בחיל ולא בכוח, אינכם מסוגלים להבין ולעולם לא תבינו. משפחתי היא הדבר החשוב ביותר בעולם, מכאן אני יוצא ולכאן אני חוזר. נשיי וילדיי הם הדבר הגדול ביותר בעבורי, מהם אני שואב את הכוח, את השמחה, את החיים. ולכן לא יעזרו החניתות, לא הפיתויים עבור עושר וכבוד, לא תנצחו אותי. אני בבית, ואין חזק ומאושר ממני"[1].

בראשית (לב,ד): "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים".

רש"י: "מלאכים ממש".

הרב מסעוד ריוח זצ"ל: לכאורה קשה וכי יש מלאכים שיש בהן ממש ויש לא?

ופירש בזה כי כאשר שמע יעקב שעשו בא וארבע מאות איש עמו, נתיירא וטעמו היה שהוא אין לו אוכלוסיא כנגדו, שבסך הכל יש לו רק 21 נפשות 11 ילדים 4 נשים 5 עבדים ששלח עם המנחה והם ביחד כ"א נפשות, ועל זה התפלל אל השי"ת הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מיד שלח לו הקב"ה 380 מלאכים כדי להיות ביחד 400 חוץ מיעקב כנגד ארבע מאות איש של עשו, וזהו שכתב רש"י ז"ל מלאכים ממש, הכוונה כחשבון ממש שהם 380.

זאת אומרת שהמשפחה הם חלק מהמלאכים – חלק מהכח שלך!

לצערנו נפוץ מאוד היום שבמקום שהעבודה תהיה מכשיר לרווחת המשפחה, היא הפכה לדבר העיקרי שנותן לנו ערך, ואילו המשפחה נזנחה בצד.

אם המשפחה זה העיקר אז צריך מאוד מאוד להיזהר שהעבודה לא תגלוש גם לזמנים המשפחתיים.

"קופי משפחתי":

אתמול ילדי בא לעולם,

באותה דרך כמו כולם.

אך לי היו פגישות ותשלומים וערעורים,

והוא למד ללכת בעוד אני בסידורים.

ולפני ששמתי לב הוא כבר ידע לדבר,

וכשגדל והתפתח קצת הוא היה אומר :

אני אהיה כמוך, אבא, עוד תראה אותי,

ממש בדיוק, אתה יודע, קופי משפחתי.

סבתא סורגת, סבתא בישלה דייסה,

התינוק גדל, כבר לא בעריסה.

מתי תבוא הביתה, אבא? לא יודע, בן,

אבל כשאחזור אז מתנה לך אתן

וגם, אני מבטיח, יחד נתפנן.

אתמול מלאו לו עשר, בחור גדול ממש,

תודה על הכדור, אבא, בוא קצת למגרש;

תלמד אותי לקלוע "ג'מפשוטים" לסל.

היום אני עסוק, אמרתי, וחסל !

תשכח מזה, אמר, וכשהפנה לי גב

הספקתי עוד לראות אצלו כזה חיוך רחב,

שאמר: אהיה כמוהו, עוד תראו אותי,

ממש בדיוק, אתם יודעים, קופי משפחתי ...

אתמול הוא בא לחופש מהמכללה

כל-כך יפה, כל-כך בוגר, ממש שמחה גדולה,

בני, אני גאה בך, בוא שב קצת, נדבר...

מצטער, ענה לי, אבל אני ממהר;

זרוק לי את מפתחות המכונית, בבקשה,

אני יורד דרומה למשך החופשה.

אני מזמן בפנסיה ובני מזמן עזב

ורק אתמול הרמתי טלפון אליו.

בוא ניפגש, אמרתי, אולי תמצא קצת זמן .....

אין בעיות, ענה לי, רק תן לבדוק ביומן;

מצטער, נזכרתי שיש לי ועידה

ובכלל, אני טובע בים של עבודה.

טוב שצלצלת, אבא, והרבה תודה.

הנחתי את השפורפרת ואז עלה בדעתי,

שהוא נעשה כמוני, שחיקה אותי,

ממש בדיוק, אתם יודעים, קופי משפחתי.

בזכות הנישואין, יעקב היה שלם בכל !

בראשית (לג,יח): "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם".

רש"י: "שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן".

הגאון רבי יעקב חיים בנו של מרן ה'בן איש חי בספרו "ציצים ופרחים" דרש יפה שכל ענין השלימות היה בגלל הזיווג שלשם כך יצא ועתה חזר.

"שלם בגופו" כדברי חז"ל מאן דלא נסיב איתתא אתקרי פלג גופא – מי שלא נושא אשה אין גופו שלם אלא חצי, והנה אחר שנשא יעקב נעשה גופו שלם.

"שלם בממונו" ידוע שאין הברכה מצויה אלא בשביל ביתו – אשתו של אדם שנאמר "ולאברם היטיב בעבורה".

"שלם בתורתו" הרי אמרו חז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, לכן כשיצא יעקב מארץ ישראל לא היה שלם בכל שלושה אלו, ומעתה בחזרתו אחר נישואיו נשלם בגופו בממונו ובתורתו.

אומר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: אתה בטלפון עם הבוס והמזכירה אומרת לך שאשתך מתקשרת אתה שם את הבוס בממתינה ומדבר עם האשה!!!

בין ההימליה לג׳ימליה (אבינועם הרש): באסון שהתרחש בשבוע שעבר בנחל צאלים נהרג ד״ר עמרי ניר בנפילה מצוק בעת שניסה להציל את בנו עילי - הוא חיבק ועטף אותו, ושניהם נפלו יחדיו. והעולם שותק.

למחרת נמרחו כותרות העיתונאים בגבורת האב ובטרגדיה. זה נמשך יומיים. תוחלת החיים המרשימה של אייטם שמקפל בתוכו את חורבן הבית. בכיתי. בקול ובשקט. התכווצתי כהורה. אב שבשברירי שנייה מתנהג כמו אבא ומוסר את נפשו בשביל חיי בנו. מובן מאליו? לא יודע. אקסיומת חיים שנעשתה מרגשת במיוחד בעולם משוגע שבו האמת מופיעה בלוק של זאב עם משקפי סבתא ורודים ושיניים גדולות. רוצים להאמין במשהו? להיות בטוחים בקרקע שמתחת לרגליכם? אמצו לכם סימן שאלה קטן, טפחו אותו, השקו אותו, טיילו אתו בחוץ. ככה זה כשהספק הופך לדבר האמין ביותר בשוק ואילו חוסר הוודאות זוכה לפופולריות של רודן צפון קוריאני.

אני חושב על ד״ר עמרי ניר הורה שהאינסטינקטים הקמאיים שלו להגן על בנו בגופו, לבטל את עצמו בשבילו, העמידו מראה חותכת וברורה לכל הורה ששומע על המקרה הזה, שגם המילים השורפות ביותר מתאדות כשהן נדרשות לתאר אותו. אני חושב על מאות אלפי ההורים ששמעו על המקרה במכונית, בתור לסופר, בכניסה לבנק, וישר חשבו לעצמם: "ואיך אנחנו היינו מתנהגים?" ואני רוצה כל כך לנחם את עצמי. להרגיע. להבטיח לעצמי שגם אני הורה טוב ומסור ששם את טובת ילדיו בראש סדר העדיפויות.

אבל למה ללכת כל הזמן למצבי קיצון? צוקים והרים גבוהים והרי ההימלאיה. בואו קודם נדבר על הרי הג'ימיילים ועל העבודה ועל שאר הדברים ששותים לנו בקשית את הזמן היקר הזה שאמור להיות מוקדש לילדים. כי בדיוק הרגע הגיע עוד דוא׳׳ל ממש חשוב, והנה נשאבו לנו עוד דקות יקרות שלא יחזרו. ופתאום אני מרים מהמסך את העיניים האדומות שלי ומגלה שהתינוק הקטן שלי התחיל ללכת ומחכה שאתייחס אליו, אבל גם את זה פספסתי כי בדיוק הייתי עסוק בלהציל את העולם...

לזכרם של ד׳׳ר עמרי ניר ובנו עילי, שהמילים "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" הנאמרות עליהם - מקבלות בפעם הראשונה משמעות אחרת לגמרי".

---

[1] עד כאן מדבריה של הראלה ישי.

פרשת ויצא - האמהות בחינוך הילדים

האמהות בחינוך הילדים

בראשית[1] (ל,א): ״הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״.

תגובתה של רחל אמנו לעקרות היא תגובה קיצונית במיוחד, תגובה אשר נקודת המוצא שבה והמסקנה שלה היא, שאין טעם לחייה של אשה ללא ילדים, כי אינה יכולה לממש את אימהותה.

וכן אצל רבקה (כג,כד): ״אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי״ - מה טעם לאני שלי, מה הטעם לחיי, אם בסופו של דבר לא יחזיק ההריון מעמד, ואצטרך להפיל את שני עובריי ולחזור לעקרותי כבראשונה.

האומנם, האם אין לחייה של האישה ערך ומשמעות מצד עצמה ללא קשר להיותה אמא?

בעל העקדה (במקום): ״והנה בשני השמות אשה וחוה, נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד מה שיורה עליו שם אשה - ׳כי מאיש לוקחה'... והשני - עניין ההולדה, בהיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה - אם כל חי״.

אז אם האמהות אינן יכולות להוציא אל הפועל את ה'חוה' שבהן, שיגלו בכל אופן את האשה שבהן, למה הן אומרות - ״למה זה אנכי״ ״ואם אין מתה אנכי״?

למה אשה ללא בנים נקראת ׳עקרה' דהיינו שהעיקר חסר לה, הרי יכולה וצריכה היא להוציא מהכוח אל הפועל ולממש את כל כשרונותיה ויכולותיה, אשר גם הם חלק עיקרי מאישיותה ומתפקידה בעולם בחייה?

ברור שחובתה של כל אשה למצות את אישיותה וכשרונותיה בעיסוקה המקצועי, ובתרומה לקהילה ולחברה וכדו', ובכך להיות שותפה בתיקונו של עולם, שהרי לשם כך ריבונו של עולם נתן לה את הכשרונות האלו.

אך עניינה המרכזי, ה׳חידוש׳ שבה (שאת זה אם היא לא תעשה אף אחד אחר לא יוכל לעשות) - היא היותה מסוגלת להיות אמא כמובן השלם והכולל של המילה כהגדרתה של התורה - ״אם כל חי״.

לא רק אמא לחיים פיזיים - הריון, לידה, הנקה וטיפול כילדים ובבית, אלא עליה להקנות את האימהיות על כלל צדדיה - הרגשיים, הנפשיים, הערכיים והרוחניים - לילדיה בפרט ולדורות הבאים בכלל.

את זה יודעת לעשות רק אמא (לא אבא, ובודאי לא המטפלת...) בטבעיותה וברגישותה האימהית הייחודית רק לה.

הרב קוק (עין אי״ה ברכות ב, פרק שביעי, מו, נא:): ״חנן לה הקב״ה בינה יתרה, הרגשה דקה... שתצא אל הפועל הנעלה, רק בהיותה פועלת על-פי אורחה (דרכה) להרחיב ולהטעים את יסודי המוסר, ולבארם על פי רגשות טבעיים טובים הנקלטים מחזיון הנהגת בית יפה״.

לכן אם האשה מתמקדת יתר על המידה בלימודיה, בקריירה שלה ובהצלחתה המקצועית, יופר האיזון הנכון בין שני כוחותיה אלו - אשה וחוה ומימושם במציאות, ו״יצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והחומריים... ויצא במשך הזמן דור חלש ורפה אונים שלא יהיה מוכשר כלל מרוב חולשתו לקבל את יסודי החכמה והצדק ואור דעת אלקים שצריכים נפש בריאה וגוף בריא״.

זאת אומרת שעקרה לפי הפירוש הזה זו אשה שמולידה ילדים אבל לא מגדלת אותם עם התכונות האמהיות שלה...

אין ספק שבתקופתנו, לא פעם, מפני כורח המציאות הכלכלית, או מתוך ׳אידיאליזציה׳ של פיתוח קריירה, מימוש עצמי וכדומה, אין אמא בבית כפשוטו וכדרשו, והילדים גדלים כ׳ילדי מפתח׳ ו׳ילדי מיקרוגל׳ במובן העמוק של הדברים על כלל ההשלכות והנזקים המשתלשלים מכך כפי שאנו רואים לצערנו בדורנו.

חוסר האימהיות - מתבטא באי עדינות טבעית, חוסר רגישות חברתית, ציניות מחוספסת והיעדר שייכות טבעית, רגשית ורוחנית לערכי היסוד של העם, הארץ וכו׳ (אשה = מלכות = ארץ ישראל).

זו התוצאה של סיבות רבות, שאחת המרכזיות שבהן היא העדפת אשה על פני חוה, המצויה כל-כך בחברה המודרנית שבתקופתנו.

צריך לעודד את הפיתוח של האישיות והכשרונות הנשיים היחודיים שצריכים לצאת אל הפועל כפי כוחה ותפקידה של האשה, כדי להיות שותפה בבניין העולם, אבל בגבולות הגזרה הראויים ובמסגרת הנכונה, בלי לפגוע כלל ב׳אימהיות הישראלית׳ לה זקוקים אנו כל-כך בדורנו בחיי המשפחה ובחיי האומה כולה.

הרבנית ימימה מזרחי: בתפילת ערבית אומרים את פרק התהלים שמיוחס ליעקב אבינו, "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים", כשאדם בבעיה הוא נושא עיניים אל - ההורים[2].

חולין (כד:): "אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו אמר רבי חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי".

רבי אברהם בן הגאון מוילנא (סערת אליהו שם): "כי לא רצה להחזיק טובה לעצמו, כאילו הוא עשה לו את הנפש הזאת. אמר: הלא תדעו למי נאה התודה, מי יסד בליבי מוסדות הצדקה, ביד מי כוננה עמודי האמונה ומוסדי דת אבותינו בחדרי לבבי, אשר לנצח לא ימוטו. הלא רק יד אמי עשתה זאת, והיא זאת כוננה.

וזה 'שמן וחמין' וכו', רצונו לומר, אשר ההתלהבות אשר הציתה מוקד לבבי ליקוד עולם, נצח לא יכבו, להעלות שלהבת ק- ה בקרב חדרי נפשי פנימה, המה קמו גם נצבו לנגד עיני, ושמן משחת קודש האמונה אשר יצקה על ראשי, ובקרב רגשות נפשי, אשר כמטר השמים הרעיפה - המה ייסדוני, והמה תמכו את ידי, למען לא ייכשלו פעמי ולא אמוט לעת זקנותי, ונפש תשחק ליום אחרון".

לנו, הבעלים ישנה השפעה עצומה על האווירה בבית בנושא הזה, אם אתה מביא עוזרת לכמה שעות זה ייתן לאשתך קצת אוויר לנשימה ואורך רוח עם הילדים... או כל צורה אחרת של אוורור...[3]

אם אתה ואשתך יושבים וחושבים איך להוריד ממנה קצת את העול של העבודה היא תוכל להתמסר יותר ויותר לילדים...

זה מה שייבנה את הדור הבא מוצק ועם ערכים איתנים...

שירת הי"ם (על הרב חרל"פ עמ' 19 בשם הרבנית מרים שיף, נכדת הרב): לכהונת רבה של "שערי חסד" התמנה הרב יעקב משה חרל״פ כשהוא בן 28 בלבד. מינוי שכזה, בגיל כה צעיר בשעה בה נהגו למנות לכהונת רבני שכונות רק תלמידי חכמים בזקנותם, היה מעשה נדיר ומיוחד מאד.

כל גדולי ירושלים, וביניהם הרב יוסף חיים זוננפלד, באו לטקס ההכתרה שנערך ׳ברוב עם הדרת מלך'.

באותה העת, הייתה הרבנית מרים, אמו של הרב חרל״פ (על שמה נקראת סדרת ספריו 'מי מרום') מאושפזת בבית החולים בימי חייה האחרונים. כאשר באו לבקר אותה בני המשפחה, על מנת לעודד את רוחה במיטת חוליה סיפרו לה על השמחה העצומה שהייתה בטקס הכתרת בנה, והנה היא שומעת ובוכה.

עוד הם תוהים האם בכייה של הרבנית הוא בשל צערה על שלא זכתה להשתתף בעצמה בשמחה. נאנחה הרבנית מרים ואמרה: ״אבל אני הלא קיוויתי שיענקלה שלי יישאר צדיק נסתר...״.

---

[1] מעובד מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

[2] ישעיה (נד,י): "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ".

רש"י: "ד"ה כי ההרים ימושו: אף אם תכלה ותתם זכות אבות ואמהות, חסדי מאתך לא ימוש".

ויקרא רבה (ל"ו):  "ר' יודן בר חנן בשם ר' ברכיה אמר: אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות נתמוטטה, לך הדבק בגמילות חסדים, הה"ד 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה' – הרים אלו אבות וגבעות אלו אמהות – מכאן ואילך 'וחסדי מאתך לא ימוש'".

מאין יבוא עזרי – העזר כנגדי? הרב מוצפי מביא מדברי המקובל הרמ"א פאנו, שאמר: כל האומר מזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" בתפילת ערבית, מזמנים לו מיד בת זוגו ההוגנת לו.

[3] קייטנה לאמא: רעות, החברה הכי טובה שלי, הייתה בצימר עם המשפחה, והתכוננתי לעוד יום של שעמום.

נכנסתי למטבח וגיליתי את אמא שותה כוס קפה. "בוקר טוב, חמודה", היא חייכה אליי. "מה את עושה היום?"

"אין לי מושג", אמרתי, "אין פה אף אחד! אמא, אולי תעשי לי קייטנה פרטית היום?"

אמא הביטה לעבר ערמת הכלים שהייתה בכיור. "אולי את תעשי לי קייטנה?" היא נאנחה. "יש לי המון עבודה. כביסות לקפל, ארוחת צהריים לארגן למחר כי אני בעבודה. לא הייתה מזיקה לי איזה פעילות כיפית...".

איזה רעיון מגניב! חשבתי. "יאללה, אמא, אני מוכנה! תני לי להתארגן, ואני מכינה לך אחלה קייטנה שבעולם!".

"רק צחקתי", היא אמרה, "יש לי באמת המון עבודה, אני לא בטוחה שיש לי זמן לזה".

"נו, די, אמא, אל תהיי כזאת", התחננתי, "אני אעזור לך במה שאני יכולה, ותראי שיהיה בסדר".

אז אמא הסכימה. איך לא? ואני הלכתי להכין את כל הפעילויות. כשסיימתי, חזרתי למטבח לקרוא לחניכה שלי. "אז ככה, אמא. את בקבוצת החרציות. למען האמת, את כל הקבוצה, כי אין כאן אף אחד אחר... הכנתי לך סמל וחולצה, בואי תלבשי".

אמא לבשה בצייתנות את חולצת הטריקו הגדולה שציירתי עליה פרח, והדביקה על עצמה את המדבקה.

"עכשיו עושים מורלים", פקדתי, והתחלתי לצעוק "חר-צי-יות!!! על כולן עולות! יההה!!!!" אמא הצטרפה, בהתחלה בשקט, אבל אחר כך היא התחילה להתלהב. "אני מקווה שהשכנים לא שומעים אותנו, הם יחשבו שהשתגענו..." היא אמרה, ופרצה בצחוק.

"ועכשיו, אני אלמד אותך ריקוד", המשכתי. שמתי את השיר "ראו באורי" של אודי דוידי בנייד של אמא, ולימדתי אותה את התנועות שלמדנו בבית הספר. אמא למדה צ'יק צ'ק, ורקדנו יחד מסביב לסלון.

"זה היה כיף!" היא אמרה כשסיימנו, והתיישבה מתנשפת וצוחקת על הספה. "ממש התעמלות בוקר. מה עכשיו, המדריכה?"

"ארוחת בוקר", הצהרתי, והבאתי מהמטבח שקית סגורה. "לחמניות ושוקו!" התלהבה אמא, "איך לא?" ישבנו על הרצפה ואכלנו יחד. כשסיימנו, הובלתי את אמא לחדר של בני, שעל המיטה שלו הייתה ערימת כביסה ענקית. חילקתי אותה לשניים, והסברתי לאמא שהגיע זמן התחרויות. "כל אחת מאיתנו צריכה לקפל את כל הבגדים בצד שלה, ולשים במקום. המנצחת זוכה במדליה!"

קיפלתי הכי מהר שיכולתי, אבל לא היה לי סיכוי מול אמא. חשבתי שאני אהיה יותר זריזה בלרוץ לארונות, אבל היא ניצחה אותי בלי שום בעיה. הלבשתי עליה מדליה שהכנתי קודם ושהיה כתוב עליה "אלופת העולם בקיפול כביסה!", ואמא הייתה מאוד גאה בעצמה. אחר כך עשינו יצירה - תיק לים מחולצת טריקו ישנה. אמא צבעה את התיק בצורה ממש יפה. "אין לך מושג איזה כיף לי קצת ליצור", היא אמרה, "אני מאוד אוהבת להכין דברים יפים, אבל איכשהו אני אף פעם לא מוצאת זמן..."

את יום הפעילות סיימנו בבוקר בישול. בתור המדריכה, אני תכננתי את התפריט (מקרוני וקציצות, ועוגת שוקולד למנה אחרונה), ואמא רק עזרה לי לחתוך ולטגן. יצא מעולה. "נאכל קצת היום, והשאר יישאר למחר!" אמרתי לה, "את כבר לא צריכה לדאוג להכין ארוחה... נו, אמא, נהנית?"

"מאוד מאוד, המדריכה!" היא אמרה וחיבקה אותי. "כמה את לוקחת ליום? נראה לי שאני ארשם לקייטנה שלך באופן קבוע".