חכם ישועה בן שושן זצוק"ל

לחץ כאן לקובץ 'מצמיח ישועה' על הרב 🔥

בציפייה לישועה:

ביום שישי שלפני ראש השנה, שעות לפני כניסת השבת, הלך לעולמו המקובל הירושלמי חכם ישועה בן שושן (72) זצוק"ל, לאחר שנאבק במחלה הארורה. "אבא היה חזק וחיזק אותנו וקיבל הכול באהבה. בשיא הכאב, כשאפילו מורפיום לא עזר, אמר: אני מקבל הכול בסבר פנים יפות. אחרי אמירת קריאת שמע ווידוי, אמר שלושה משפטים: אני הולך כפרה למשפחה, לעם ישראל, ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן. כמה שניות לאחר מכן הוא נפטר", מעיד בנו.

לפני כחודש עמדו ילדיו של חכם ישועה בן שושן זצ"ל יחד עמו בדלת חדרו של הרופא.

טרם המפגש הם כבר עודכנו בתוצאות הבדיקה, והבינו שבעוד כמה רגעים הרופא יצטרך לבשר לאביהם שהוא חולה במחלת הסרטן. "כל שנייה הייתה כמו נצח. אבא ראה את המבט בעיניים שלנו, שאנחנו פוחדים", משחזר בנו, גלעד בן שושן. אבל האב עצמו לא חשש כלל: "אבא אמר לנו: אני זוכר שעמדנו בתעלה מול הטנקים של המצרים. היה מבהיל להסתכל עליהם, כמות גדולה אל מול הצד שלנו. באותו רגע אמרתי לחיילים: לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך! ואתם ילדיי, ממה אתם מפחדים?!".

הרב ישועה נולד בירושלים וכבר בגיל צעיר החל ללמוד קבלה אצל גדולי המקובלים של הדור הקודם: הרב מרדכי עטיה, הרב דוד ציון לניאדו, הרב מרדכי שרעבי והרב מאיר יהודה גץ.

במלחמת ששת הימים שירת בסיירת שקד תחת פיקודו של בנימין בן אליעזר. "כל התקופה שלו בצבא הוא כפשוטו נלחם מלחמות ה', בלי שיקולים אישיים או פוליטיים, רק להציל את ישראל מיד צר ולקדש את השם.

פעם היה צריך לפוצץ בית של מחבל, הוא ארגן את הכול ופתאום הגיע טלפון מלמעלה לא לפוצץ. הוא אמר להם: תגידו בקשר שהבית כבר פוצץ. הוא הכין את הכול והרים את הבית", מספר גלעד, שמתאר כי בכל יום במלחמה הוא הכין את עצמו למסירות נפש ולמות על קידוש השם.

"כל בוקר היה מתרחץ ומנקה את עצמו, ואומר: אם זה היום, אני מוכן. כל לילה היה יוצא לסיורים ולא היה מפחד מהמוות. החברים שלו בסיירת שקד רצו לצאת רק איתו. הוא היה עטור בתפילין וכולם ראו אותו כקמע של היחידה. היו סיורים שלא היו בתורנות שלו, והוא היה יוצא כי לא היו רוצים לצאת בלעדיו".

הקדושה בשירות הצבאי הייתה אצלו במדרגה ראשונה. "באחת המלחמות היו לחיילי היחידה של חכם ישועה רק מנות קרב לאכול.

הרב אליהו זצ"ל מספר כיצד התקשר אליו באמצע המלחמה: יש ערבייה שאופה פיתות חמות והחבר'ה אוכלים רק מנות קרב. מותר או אסור להם לאכול מהפיתות?", מספר הרב שמואל אליהו.

"הרב אמר לו שבאותה שעה הוא למד רמב"ם בהלכות מלחמה שאומר שלחלוצי המלחמה מותר לאכול אפילו בשר חזיר, ולכן מותר.

חכם ישועה אסף את החיילים ואמר להם: הרב אליהו אמר שמותר, אבל אנחנו יוצאים למלחמה. פת עכו"ם, איך אפשר? כל החיילים אמרו בקול: לא נאכל! והמשיכו לאכול מנות קרב. כשהרב היה מספר את זה, הוא כמעט היה בוכה: תראו מה זה עם ישראל".

ההקפדה שלו על קיום המצוות וטהרת המחנה, כך מתברר, גם הצילה את חייו. "אבא סיפר שבמלחמה היו חיילים שפחדו לצאת רחוק לשירותים, והוא הקפיד ליישם את מה שכתוב בפרשת כי תצא 'והיה מחניך קדוש' ובכלל זה לכסות את הצואה", מוסיף גלעד. "לכן הוא לקח את חפירה וכיסה את כל הצואה במחנה. בדיוק כשסיים, הגיעו מטוסי מיג מצריים והטילו פצצות על המחנה. הפצצות החטיאו והמשיכו הלאה. הוא ראה בעיניים איך אם 'והיה מחניך קדוש' נתקיים בהם 'ונשמרת מכל דבר רע'".

במלחמת יום הכיפורים שירת כמפקד פלוגה בגדוד צנחנים ונפצע קשה בקרב פנים אל פנים מול חייל מצרי. למרות זאת, המשיך להילחם כשהוא פצוע. על הניסים שקרו לו אז, היה מודה בכל שנה.

"שמונה פעמים עלה על מוקשי רכב. הוא היה זוכר את כל הניסים, ובכל פעם בתאריך שקרה האירוע היה מספר על הניסים והנפלאות". חרף הפציעה הוא הקפיד לנהל סדר יום מלא תורה וקבלה לצד החברותא שלו, ראש ישיבת השלום, הרב דוד בצרי.

"חכם ישועה שאל את הרב אליהו: כל הגוף שלי מלא רסיסים וחשוב לי ללמוד קבלה, אבל קבלה צריך בטהרה. ומה אני אעשה, כשאני טובל במקווה כל הרסיסים זזים והם משפיעים עליי ואני יכול להתעלף מרוב כאב", מספר הרב שמואל אליהו.

"הרב אמר: תטבול ושמישהו ישגיח עליך. חכם ישועה הקפיד ללמוד רק בטהרה".

הרב ישועה בן שושן היה חבר במחתרת היהודית שפעלה בשנות השמונים, הורשע ונידון לשנתיים מאסר בפועל. "כשיוסף מנדלביץ' הלך לבקר אותם בכלא בזמן המחתרת, אחד אמר לו: בוא תראה מה יש לי מתחת לכרית, וכשהרים את הכרית ראה תמונה של משפחתו. חכם ישועה קרא לו ואמר: בוא תראה מה יש אצלי, תמונה של בית המקדש", מספרת שכנתו במשך כשלושה עשורים בשכונת מקור ברוך, הרבנית בת אל גרינשפן.

המעשים שתכנן כחבר המחתרת היו מבחינתו בעלי מימד קבלי. מספר הבן גלעד: "הרב יעקב הלל, ראש ישיבת המקובלים 'אהבת שלום', סיפר לנו שיום אחד הוא קיבל טלפון ואמרו לו שמדברים ממגרש הרוסים, וחכם ישועה רוצה לבקר אותו. הוא הגיע לישיבה ביחד עם השוטרים. הם קמו והתחבקו, כי היו חברים טובים. חכם ישועה פתח בדברים ואמר: 'הרבה מתייסרים, ויכול להיות שיש חברים שמתחרטים על כל הסיפור של המחתרת'. הוא פחד שהחרטה תפגום ברעיון, כי אצלו זה היה רעיון עילאי כל מה שתכננו. הוא פחד שמא החרטה תפגום באתערותא דלתתא. הוא רצה למסור מודעה כמו בהתרת נדרים, שכל המחשבות חרטה שעלו - לבטל אותן. לא העסיק אותו מצבו האישי, אלא שלא ייפגם עצם הרעיון כלפי שמיא". גלעד מציין שהקשר עם ילדיו לא חדל גם כשהיה בכלא. "הוא היה שולח מכתבים לכל ילד בנפרד ושומר את דמי הכיס שקיבל, ובזמן הביקור קונה לנו איתם ממתקים".

גם בתקופת מאסרו, מפקדיו מהצבא המשיכו לשמור איתו על קשר חם. "המפקדים שלו לא שכחו אותו לרגע אחד. אפילו כשהיה בכלא, מאיר דגן, פואד ואריק שרון גילו את כל אהבתם אליו. בשבעה באו כמה בנים שלהם ואמרו שגדלו על הסיפורים על אבא שלנו. פואד היה אומר תמיד שהוא עד כדי כך העריץ את חכם ישועה, ש'בארנק שלי אין תמונה של אשתי, יש את התמונה של ישועה!'".

חייו של חכם ישועה נסובו סביב כלל ישראל. "הוא אסף עשרה דיינים שבקיאים בחושן משפט שידונו בשאלה אם עם ישראל זכאי או חייב", מספר הרב שמואל אליהו, "לבסוף הוציאו פסק דין שעם ישראל זכאי ושהמשיח והגאולה צריכים לבוא ושלא צריכות להיות פורענויות. כל שנה כינס אותם מחדש לחידוש ההחלטה. כשהרב אליהו נפטר, הוא שם את פסק הדין בתוך הקבר כדי שהרב יזרז בשמיים את הגאולה".

"דביר בר חי היה מחוסר הכרה בעופרת יצוקה, וביקשתי מחכם ישועה שיבוא לסורוקה להתפלל עליו. נסעתי יחד איתו והוא עמד שם והתפלל בדבקות על פי הקבלה. כשגמר להתפלל, יצא בוכה ואמר: יש לו פני מלאך, ועשיתי את כל מה שאני יודע", מספרת הרבנית גרינשפן. "איזו אהבת ישראל. קם ובא איתי במיוחד, הוא לא אמר: באר שבע זה רחוק לי". למרות עיסוקו בענייני הכלל, היה פונה ומתייחס גם אל כל אחד ואחד. "הילוכו היה בנחת ולא היה מחזיר איש ריקם. תמיד כשהיה מגיע מבריתות עם בגדי הלבן, היה מברך בסבלנות אחד אחד. הוא למד לנגן על כינור בכלא ואת הכישרון הזה היה מיישם כדי לשמח את אנשי השכונה. כשיצאו מהשכונה חתנים וכלות, הוא היה יוצא עם הכינור ומנגן לכבודם. הוא היה גם חובש, אז כל מי שנפצע היה מגיע אליו והוא היה חובש אותו".

לצד הילוכו בנחת ובסבלנות, היו נושאים שבהם גילה תקיפות. "הוא היה תקיף מאוד בזמן שהיו פיגועים, ועל הלהט"ב היה אומר: זה רק יצר הרע, לא שום דבר אחר".

אחד המאבקים המרכזיים שלו היה להציל את בנות ישראל מידי ערבים. "הייתה בחורה ממשפחה חילונית שעבדה ככלכלנית, והמשפחה שלה פנתה לחכם ישועה שיוציא אותה מהכפר. חכם ישועה הוציא אותה, וכל פעם היא חזרה. לבסוף חכם ישועה הלך לרב כדורי והוא כתב קמע ואמר לשים בכוס של מים ולתת לה לשתות ובזה זה נגמר. יותר היא לא חזרה לערבי".

הבן גלעד מוסיף: "היה מקרה של בחורה שיצרה את הקשר, ואבא נכנס לבית שלה בכפר כדי להציל אותה. התחילה המולה ועוד רגע העסק יצא מכלל שליטה. היא התמהמהה ואמרה: אולי אני אקח עוד משהו, ואני מפחדת לצאת כי יעשו לי משהו. אבא תפס אותה בחגורה ומשך אותה לתוך האוטו אל מול הערבים. מרוב התעוזה שלו, הם לא העזו לעשות להם כלום. הבנות שלה, שניצלו יחד איתה, הזמינו אותו לבת מצוות שלהן".

הרב ישועה היה מוכר לציבור הרחב כיד ימינו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל בכל אירוע, הן כחלק מהחבורה הקרובה סביבו והן כתוקע בחצוצרות בזמני תפילות וצרות, וגם היה ידוע בשל עיסוקו כמוהל. בבריתות או בחתונות היה נוהג לברך במלוא הכוונה זמן ממושך. בחתונת בנו בניהו הברכה שבירך בחופה ארכה כחצי שעה.

גלעד מספר על הנהגות אביו גם בבית: "בתשעה באב הוא היה מושיב אותנו סביבו וקורא אגדות החורבן בדמעות שליש. בסוכות הוא היה מחובר לקדושה של הסוכה ולא היה יוצא ממנה אפילו לבריתות. ביום הכיפורים היה רוצה להרגיש כהן גדול, והיה יודע מה הכהן עושה בכל שנייה בסדר העבודה. מוסף של יום הכיפורים האחרון היה אצלו שבע שעות. הוא אמר לנו אחר כך: בכלל לא הרגשתי. הראש שלו היה עם הכהן גדול".

סיפורים והנהגות על הרב:

קרדיט על הסיפורים לרב שמעון ברק 0525950117

מניעת קטרוג על עם ישראל

לפני כעשרים שנה, ליל מוצאי שבת קרוב לחצות הלילה, נקלעתי לישיבת השלום באולם הקטן למטה (בניית האולם למעלה עדיין לא הושלמה). לידי יושב הרב יעקב עדס שליט"א ולומד בבכי, בחדר הפנימי יושב הרב דוד בצרי שליט"א.

אל חדרו של רבי דוד נכנס בצעדים מהירים יהודי נכבד עם שטריימל ופאות. ולאחר מס' דקות מגיע חכם ישועה זצ"ל, לבוש לבן, עם סיגריה בפיו, וחיוך גדול, ותוך כדי ברכת שבוע טוב לבבית מתעניין בלימודי (גמ' מס' שבת..). ומיד נכנסו הוא והרב עדס לחדר הפנימי.

ואני שומע מאחורי הדלת קטעי דברים בערכה של התשובה, ומה אפשר עוד לעשות כדי להחזיר את עמ"י בתשובה. ואיזה עצרות צריך לארגן, ועם מי לדבר וכו' וכו'. וכנראה תוך כדי הדברים נאמרו גם דברי קטרוג ל"ע.

ופתאום אני שומע צעקות נוראיות: "איך אפשר לדבר ככה על עם ישראל"? "אנחנו יודעים כמה מסרו עצמם להריגה על קדושת ה'"?! "מי יכול לדבר על בחורי ישראל"?! "הולכים לצבא ומוסרים נפשם על קידוש ה', מי יכול לעמוד במחיצתם"!!! "מי יכול להעיז לקטרג על עם ישראל ויצא נקי"?!

דממה.

אחרי מספר דקות של שתיקה, קם חכם ישועה ויצא מהחדר.

בכל ברית מילה שהיה חכם ישועה עורך, היה מזכיר את דברי המדרש על אליהו הנביא, שהיה קנאי, ולכן, אם המוהל לא בסדר, או הסנדק לא בסדר (היה מדלג על זה כשהסנדק היה גדול, דוגמת הרב אליהו זצ"ל), או אבי הבן, או מישהו מהנוכחים לא בסדר, אזי אליהו אינו יכול להגיע, ולכן השי"ת מוחל לכל הנוכחים. ובתוך כדי דיבור היה מזכיר הצדקות של עמ"י, וכמה מוסרים נפשם על יישוב ארץ ישראל, וכמה מוסרים נפש על קיום התורה והמצוות, וכמה הנשים מוסרות עצמן על גידול הילדים וכו' וכו'.

חכם ישועה היה ש"צ נאמן בתפילותיו ובמעשיו למען עם ישראל ולמענו ית'. ולא יתכן להיות ש"צ נאמן, אם אינו מאמין בזכותם של ישראל, ואם אינו מתאמץ לבטל כל קטרוג מעליהם, ורק ללמד זכות עליהם.

זהירות שלא לשנות מהמנהג ואפילו לא בנגינה

שבת קודש פרשת שמיני התארח חכם ישועה זצ"ל בקרית ארבע לכבוד ברית מילה. הברית נערכה במערת המכפלה, ואנו התפללנו יחד בבית הכנסת "אחוזת אברהם" עם הנץ החמה. כבדו אותי לקרוא בתורה. וכשהגעתי לפסוק "אשר לא צוה אותם", מיהרתי בנגינת ה"תרי טעמי", משום שהטעם הנ"ל מחבר, ואינו מפסיק כידוע. לאחר התפילה אמר לי החכם יישר כח על הקריאה, אבל היית צריך להאריך יותר ב"תרי טעמי". וכששאלתי והרי טעם זה מחבר? וגם יש רב גאון ומפורסם שאמר שיש לקרוא טעם זה בלי ניגון כמעט? הסביר לי: א. את משמעות נגינת ה"תרי טעמי" במילים אלו, ובפרט ע"פ מ"ש בשעה"פ פרשת שמיני ד"ה "ובזה יצדקו" (בסופו). ב. יש להתרחק משינויי נוסחאות הן בסידור והן בנגינת הטעמים ובכלל, ולדבוק במסורת המקובלת מדור לדור.

שכחת ברכת החודש

עוד מעשה היה בבית הכנסת הנ"ל, ששכחו לומר ברכת החדש בשבת מברכין במקומה (לאחר ההפטרה), והחזן כבר אמר "אשרי". אחד המתפללים (אורח מבוגר ובר אוריין) הציע להמתין עד אחרי החזרת הס"ת, ואז לברך החודש, ובזה ירוויחו כמנהג הבבלים לברך החודש כשארון הקודש פתוח (מנהגם לו' זה בפתיחת ההיכל). אך החכם לא רצה, ועמד על כך שיברכו החודש מיד, לפני "ימלוך" וכשארה"ק סגור.

קביעת מועד החופה

מעשה היה שהזמינו אותי לסדר חופה וקידושין אור ליום שלישי. בין המחותנים נתגלעו חילוקי דעות: האחד טען שהחופה תיראה יפה על רקע הנוף של השקיעה, ולכן יש לערוך החופה מבעוד יום. והשני טען שביום השני לא נאמר בו "כי טוב", ובשלישי נאמר פעמיים "כי טוב", ולכן יש לערוך החופה בלילה.

הסברתי שלא כדאי להתווכח על כך, אך זה לא עזר. אני חשבתי שיש הידור לערוך החופה ביום, הן מצד מנהג ירושלים, והן מצד שהוא זמן שליטת החסדים, והן מצד שיש פוס' שהקפידו בזה (אמנם בשו"ת ר"פ ח"א אהע"ז סי' ו כתב שאפי' מידת חסידות אין כאן).

וכשהתייעצתי עם החכם, לא התייחס לכל הנ"ל, אלא ציטט את הגמ' (נזיר כג:): א"ר יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל וכו'.

אציין שכמו המעשה שכתבתי כאן, הרבה פעמים היתה דרכו, כשנשאל בענייני הנהגות ועבודת ה' להעדיף דברי חז"ל המפורשים בתלמוד ובמדרשים וכו', מאשר לומר דברים ע"פ המקובלים שאינם מפורשים בדברי גדולי המקובלים.

תשלום עבור ברית מילה

מן המפורסמות הוא, שחכם ישועה לא לקח אגורה שחוקה עבור ביצוע ברית מילה, ולא זו בלבד, אלא גם הנסיעה היה מוכן שתהיה על חשבונו, והיה מוכן לטלטל עצמו בדרכים בחוסר נוחות ובאריכות הזמן.

פעם התלוויתי אליו לברית שעשה במערת המכפלה, ואבי הבן התחכם, והניח שטר של מאתיים ₪ בתוך התיק, בלי שהחכם יראה וישים לב. כשהחכם רצה לארוז כלי המילה ופתח את התיק, ראה את השטר מונח שם. לא אשכח באיזה מיאוס הסתכל על השטר. אמר: "קחו את זה ממני". שאלתי לאן? אמר לי: קח לך. אמרתי: אבל שילמו לך? אמר לי: אני לא רוצה את זה, קח את זה. אמרתי: גם אני לא רוצה! ראיתי שהעניינים לא מתקדמים לשום מקום, ואז אמרתי לו שאקח את זה לת"ת (ת"ת של ברוך מרזל שיחיה). אמר לי "אין יותר טוב מזה". וכך הכניס את כלי המילה לתיק, והכל בא על מקומו בשלום..

בד"כ לא הסכים שאני אקח לו התיק, אלא הוא בעצמו, ולעתים נדירות הסכים, כנראה כשהיה בטוח שהוא עושה לי טובה ולא להיפך..

אציין, שכשאני למדתי מילה, התייעצתי עמו, אם יהיה מותר לי לקחת כסף עבור ביצוע הברית, ועבור ביטול הזמן. והוא אמר לי, שאם אני לומד תורה ואין לי הכנסה קבועה ומסודרת, אני יכול לקחת, ואח"כ חיזק דבריו, ונתן לי להבין שבאופן זה, הוא לכתחילה ולא בדיעבד.

גם כשפגעו בחכם מאוד, מחל וסלח ולא הקפיד

בתקופה שלמדתי מילה, חיזרתי הרבה אחרי המצוה, שיתנו לי למול, ומטבע הדברים מעטים מאוד ההורים שמוכנים ורוצים שמוהל מתחיל ימול את בנם.

ומעשה שהזמינו אותי מקרית ארבע למול תינוק, ובאתי לבית התינוק ג' ימים קודם הברית, ובדקתי אותו וראיתי שעל פניו הכל בסדר, ויש אישור רופא וכו'. ערב לפני הברית התקשר אלי אבי הבן וביטל את הגעתי, ואמר שחמיו רוצה מוהל אחר ותיק יותר. אני התאכזבתי מאוד, אך אמרתי לו שזה בסדר.

בלילה שאחרי הברית בשעה מאוחרת, התדפקה אחת השכנות על דלתנו, ואמרה שהתינוק איבד הרבה דם, והוא בטיפול נמרץ ובסכנת חיים (המוהל השני היה בסדר גמור, הבעיה היתה בקרישת הדם). והוסיפה ואמרה שההורים חושבים שאני הקפדתי, ומבקשים שלא אקפיד, והם מוכנים לשלם לי עבור זה, העיקר שהתינוק יבריא. אמרתי לה, מי אני שבגלל קפידא שלי יקרה דבר כזה, אבל בכל אופן נתפלל לרפואתו. וב"ה יום למחרת התינוק יצא מכלל סכנה. אני שמחתי מאוד מאוד שלא אני מלתי את התינוק הזה, כי עוד היה עלול לצאת קול שזה בגללי...

כשספרתי המעשה לחכם, אמר לי שמכאן צריך ללמוד כמה יש ליזהר במ"ש בהלכה (שו"ע תחי' הל' מילה) שאבי הבן לא יחזור בו ויתן המילה לאחר. והוסיף לספר, שגם אצלו קרה הרבה פעמים שבטלו את הזמנתו, ולא בצורה יפה ומכבדת, ולפעמים בבזיונות, כשהוא כבר היה מוכן לצאת לברית.

אבל, העיד על עצמו, שלמרות שהיה לו קשה מאוד, תמיד מחל בלב שלם על כל הבזיונות. ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפי' כמלוא נימה וכו'.

מחמיר גדול בצהבת

מפורסם הוא כמה היה חכם ישועה מחמיר בצהבת, ואפי' צהבת קלה בערכים של 12 ואפי' 11, לפעמים היה חושש ונמנע מלעשות את הברית. וגם כשהגיע לאולם, וגם ובפרט בשבת, אחר שטרח במיוחד, והאורחים טרחו, והכל ערוך ומוכן, אם היה חושש, לא היה מל, בשום פנים.

והיה אומר שצריך לעשות סעודה על מצות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

אציין, שהיו מקרים גבוליים, שהוא לא היה מוכן למול, אך היה אומר, שיתכן ומוהל אחר יעשה את הברית, והסכים שמוהל אחר יבדוק את הילד ואם יכשר בעיניו, ימול, למרות שזה נגד דעתו. ואמר מראש, שהוא מוחל על כבודו בזה לגמרי.

והיו מעשים איתי, שהתייעצו אתי בקשר לברית מילה שחכם ישועה דחה. ולרוב הייתי אומר שיעשו מה שאמר החכם. והיו מקרים בודדים שאמרו לי שהחכם לא מוכן למול, אבל מוכן שיראה אותו מוהל אחר, ואם יכשר בעיניו ימול אותו. ופעם הזעיקו אותי למערת המכפלה, שהייתה שם משפחה גדולה והרבה אורחים בלא עה"ר, ופגשתי את חכם ישועה יוצא מהמערה. ואמר לי: תסתכל בין העיניים טוב, ותראה שהוא צהוב. אבל אתה צריך להחליט בעצמך, אם לא יראה לך צהוב- תמול אותו, ואני מוחל לך מעכשיו!

נכנסתי ובדקתי את התינוק, ולא היה נראה לי צהוב. אבל אני פחדתי להמרות את דבריו לכאן ולכאן, ושאלתי את הרב ישראל אביחי שליט"א (ר"י בית אל) שנכח שם (הוזמן לשמש סנדק). הרב ישראל אמר לי: אתה מוהל, אני לא מוהל, אני לא מבין בזה, אתה תחליט! התקשרתי לרב מרדכי ששון ראש המוהלים בירושלים (שחכם ישועה היה מתייעץ עמו רבות והעריכו מאוד מאוד, ובפרט שמח על הוצאת ספרו בהל' מילה), וספרתי לו המעשה. אחרי חקירות ודרישות הורה לי למול. וכך היה.

בערב התקשרתי לביתו של חכם ישועה, ובירך אותי ברכות חמות, ואמר לי שלא אדאג, ושעשיתי כהוגן, וכך היה עלי לנהוג.

להחמיר בדיני נפשות

מעשה בברית מילה שהוזמנתי למול בתאריך ה' בתשרי תשע"ח, והסבא דאג מאוד, עקב הרגשה פנימית ולא מוגדרת שהייתה לו. בדקתי את התינוק, ומהצטרפות שיקולים שונים שלא היה בכל אחד מהם לבדו כדי לדחות הברית, ובהתייעצות עם החכם ובס"ד, החלטתי לדחות את הברית (אוושה קלה בלב, משקל נמוך אבל בנורמה, צהבת כנ"ל, אכילה בצורה לא כ"כ מסודרת לטעמי ועוד). וזאת, אע"פ  שמנהל מחלקת ילודים בהדסה עין כרם ורופאת ילדים נוספת אישרו את הברית.

בליל ו' בתשרי הופיעו חרחורים משונים,  והבהילו את התינוק לבדיקות מקיפות. בסיומם התברר שהאוושה בלב אינה עניין רגיל של מה בכך, אלא יש כאן בעיה לבבית חמורה, ואם התינוק היה נימול בזמנו היה עלול למות ח"ו (התינוק הנ"ל נימול בניתוח בסוף חודש אייר..).

לאחר יום כיפור סיפרתי את המעשה לחכם. ועל זה אמר לי מה שהיה רגיל על לשונו, דברי הרמ"ק באור יקר (וירא). על הכפילות "אברהם אברהם" שהיה אברהם שיכור בחשק המצוה וכו' עד שהוצרך השי"ת להעירו ולעוררו כדרך שמעירים שיכור וישן. ואמר לי מוסר גדול על מוהלים ורופאים שאינם דנים מספיק בכובד ראש בשאלות של דחיית הברית, ופזיזים בהחלטותיהם. ובמיוחד, שיש להעיר לב ההורים שרוצים לקיים ברית מילה ביום השמיני, כמעט בכל מחיר, שזה מסוכן, ויש בזה איסור.

באותה הזדמנות שאלתיו לגבי קריאת שם לתינוק חולה קודם הברית, ואמר לי שאין צורך לחכות עד שיעבור חודש ואז לקרוא בשם (כך אמרו לי בשם הרב אליהו ע"ה), אלא אם ברור שהברית תדחה להרבה זמן (ולא למס' ימים, כמו במקרים של צהבת ילודים רגילה), יש לקרוא בשם מיד, כדי שיוכלו להתפלל לרפואתו מיד ובהקדם.

אציין כאן, שלמרות שהיה מבוגר ממני בהרבה, והיה מוהל מומחה ומפורסם עוד לפני שנולדתי, היה שואל אותי על חידושים שישנם בתחום, ובאיזה חומרים אני משתמש, ובאיזה שיטה, וכו' וכו' ונתן לי הרגשה שהוא מתייעץ אתי, בעוד שהאמת היא שאני לומד ממנו.

כוונות המילה

כששאלתי אותו כיצד התחיל לכוין בעת המילה, הרי ביצוע הברית מחייב תשומת לב מירבית, גם בפן המעשי, ולא רק בכוונה. סיפר לי איך התחיל לכוין, וגם אמר לי שהוא התלבט אם לכוין בפועל בעת הברית. והרב אליהו ע"ה ("חכם מרדכי") אמר לו שחוץ מהמעלה העצומה של הכוונות בכלל, והכוונות בברית בפרט, "חשוב שאנשים ידעו שיש דבר כזה" (כוונות בכלל ובפרט כוונות הברית), והרב אליהו עצמו דרבן אותו לכוין בפועל בעת ביצוע הברית.

יש לציין, שבהרבה בריתות שהייתי אתו, התחיל לכוין דוקא מ"מלך העולם", שם ממשיכים השפע העיקרי, וכדי שלא להאריך מדי דילג על ההכנה שבברוך אתה ה' א-הינו.

כמו כן, התלהב במיוחד כשהיה מכוין במילים "על המילה" (שסגולתה עצומה לרוחניות הילד) ובמילים "אל חי חלקנו צורנו".

אפשר להשיג השגות רוחניות על ידי תיקון המידות

פעם אמר לי על חכם פלוני שיש לו השגות חשובות. וזכה להשיגם על ידי תיקון וזיכוך המידות.

לימוד הלכה

אמר לי שבשביל להיות יהודי שלם צריך ללמוד הרבה הלכה, ובפרט להשקיע הרבה הרבה בלימוד הבית יוסף. ולפעמים נכון להבחן במבחני הרבנות הראשית לישראל (יש מרבותי ששללו הבחינות הנ"ל, ויש שעודדו).

לזרז את התפילות בשביל להספיק מנחה בזמנה

כו"כ פעמים הגיע מורי ורבי חכם שמואל דרזי ע"ה לתפילות שארגן חכם ישועה יחד עם הרב אליהו ע"ה, והיו הרבנים מכבדים אותו מאוד. וזכורני פעם אחת, שנמשכו התפילות, והגיע סמוך לשקיעה, והרב דרזי דחק ברב אליהו לסיים את התפילות והסליחות, בכדי להספיק להתפלל מנחה קודם השקיעה. וראינו על הרב אליהו ועל חכם ישועה שרצו להמשיך בתפילות ובסליחות, גם אם יתפללו חלק מתפילת מנחה לאחר השקיעה. אבל הרב דרזי היה תקיף, והעיף מבט בשעון ואמר לרב אליהו שאם לא מתחילים מנחה עכשיו הוא הולך, אז הרב אליהו רמז לסיים התפילה. אחרי תפילת ערבית נתנו לרב דרזי את המקרופון לשיר "ארץ הקדושה" ו"חננו יה חננו בזכות רחל אמנו", והיה שמח שמחה גדולה.

עם הרב יהודה צדקה ע"ה

סיפר לי חכם ישועה ע"ה, שכשהשתחרר מהכלא, הלך לישיבת פורת יוסף, וראה אותו הרב צדקה וקם לקראתו, וחיבק אותו בחום ובאהבה ואמר לו: עדיין לא הגיע הזמן, "עד עלות השחר", "עד עלות השחר" !!!

יישוב ארץ ישראל ובמקום סכנה

זכינו אשתי ואני, והיינו המשפחה הראשונה שגרה בגבעת גל, דרומית מזרחית לקרית ארבע (בשנת התשס"ה. אחרינו הגיעה משפחת הכהן, וכיום גרות שם עשרות משפחות כ"י). גרנו שם במשך שמונה חדשים, ובשבתות בבוקר לא היה מנין בגבעה, ואני הייתי יורד מדי שבת להתפלל עם הנה"ח בקרית ארבע. חכם ישועה אמר לי שאם הוא היה פוסק, היה אומר לי שאסור לי ללכת שם לבד. אמרתי לו שאני חמוש, וב"ה איני מפחד במיוחד.. אמר לי אעפ"כ.. . שאלתי: ומה אעשה? אמר לי, אני לא פוסק..

לא צריך דם!!!

בתקופה שהיו הרבה פיגועים ונרצחים הי"ד, היה החכם מרבה לפזם "רחם, רחם נא ה"א" וכו'. וכשהיה דורש בציבור בד"ת, היה מרבה להזכיר מ"ש בפרשת העקדה "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו וכו'" והכוונה שם להוציא את הדם שהוא תוקף הגבורות למתקם, "ואל תעש לו מאומה" מום, כי על ידך יתמתק הדם בלי שתוציאנו. והיה צועק "לא צריך דם" ! "רבונו של עולם ! לא צריך דם"!!!

צניעות בטרמפים

אמר כמה פעמים, שנהג לא יעלה נשים ברכבו אם יתכן וישאר איתן לבד. וכוונתו הייתה שלפעמים אדם לוקח טרמפ גברים ונשים, ובאמצע הדרך הגברים יורדים, והנהג נשאר עם אשה לבד ברכב, והדבר מצוי בעיקר ביישובים. ופעם בא אליו מקרה של אדם שנקלע למצב כזה, ולמרות שלא נתגלגל לעבירה ממש, עכ"ז היה במצב קרוב לזה, והוצרך לתת לו תיקון.

ספר תורה בבית העלמין

בתקופת הגירוש מגוש קטיף, ערך תפילות רבות, בהרבה מקומות. וזכורני שבוקר אחד נסענו מנין יחד עמו להתפלל על ציון אוה"ח הקדוש, במשך מספר שעות (והתענינו עד אחר חצות היום). וקראנו שם הקטורת וז' כורתי ברית, ועת שערי רצון, והחכם ייחד כו"כ ייחודים, ואח"כ התעכבנו מעט על ציון הרש"ש, שם קראנו תפילת הרש"ש (אח"כ הלכנו לטבול, ושמתי לב שלא הקפיד לחבוש כפה קודם שאר הבגדים, אלא חבש הכפה אחר שהיה לבוש).

המיוחד אז היה, שהחכם לקח עמו ספר תורה אשכנזי קטן (כמדומה שהיה שייך לאדמו"ר חשוב אחד), עטוף היטב, והניחו על הציון, במשך כל הזמן הזה. ויסוד ענין זה מהזוה"ק ויחי (רכ"ה ע"א. שם מזהיר הזוהר שאין לעשות כן אלא אחרי תשובה מעליא, ובתענית, ובתנאי שהצרה גדולה עד מאוד, ושם כתוב שאוי לו לדור שזקוק לזה).

אחרי שנים, שאלתי אותו כיצד עשינו זאת, והרי הר"ן (תענית ד"ה ע"ב למטה) כתב שאין לצאת עם התיבה והס"ת לביה"ק, אלא שאחר התפילה יוצאים כולם יחד אל ביה"ק וצועקים שם, ושלא כמנהג קצת המקומות שמוציאין את התיבה לביה"ק ומתפללין שם. וכתוב שם בחידושי אנשי שם לעיין בזוה"ק ויחי ואחרי, שמשמע משם שמוציאים הס"ת ממש לביה"ק. וכ"פ הרב כה"ח (סי' תקעט אות ב ואות יט), וכתב עוד (סי' קלה אות עז) דבמיוחד ע"פ דברי הזוה"ק (אחרי מות) יש ליזהר שלא יוציאו הס"ת לביה"ק, כיון שחוששים שמא אינו מוגה כראוי ומגרעות נתן ח"ו, ואין לומר שהוא מוגה היטב ומדויק, דאפי' האמוראים העידו על ס"ת שבימיהם שלא היו בקיאים בחסירות ויתרות, ומה נעני בתרייהו אנן יתמי דיתמי. ובפירוש מקדש מלך על הזוהר הנ"ל וז"ל: אפקי אורייתא סמוך לבי קברי. משמע שמוציאים ס"ת סמוך לקברות ולא יכניסוהו לתוך הקברות. וכן דקדק מורנו ז"ל. ופעם א' היתה עצירת גשמים והוציאו ס"ת, והיו מוליכים אותו מקבר צדיק זה לקבר צדיק אחר ולא נענו. ואמר להם מורנו, לא נכון לעשות כן והיינו טעמא שלא נענו. וכמה פעמים אחרות היתה עצירת גשמים והוציאו ס"ת ואמר מורינו שלא יכנסו לבין הקברות רק סמוך לקברות כפשט לשון הזוהר, ושבח לאל מיד נענו והיה קידוש שמו ית' בעולם עכ"ל. כל זה שאלתי בטלפון.

הרב שתק שתיקה ארוכה מאוד. ואז אמר: לא עשינו זאת מדעתנו, כך הורו לנו גדולים, ולא הסכים לפרטם. וכשהתעקשתי עוד, השיב לי הרב שבהזמנות אבוא אליו, והוא יסביר לי יותר. ומאז באתי אליו כו"כ פעמים, אבל אף פעם לא היה מתאים להכנס לזה, ולצערי עד היום לא קבלתי תשובה ברורה על ענין זה.

סדר אמירת הקטורת

תמיד כשהיינו מתפללים תפילות מיוחדות, היינו פותחים בקבלת התשובה והוידוי, ומיד בסדר הקטורת. ואחר שקראנו פס': "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים" וכו' ג"פ ביושר, היינו קוראים ג"פ מילות הפס' למפרע: "יהיה בבד בד" וכו'. ואח"כ היינו קוראים אותיות הפס' כשהם מנוקדות כך: "היהי דבב דב" וכו'. והמקור לזה משעה"כ דרושי תפילת השחר "ואח"כ תאמר ג"כ אותיות הפס' ותנקד האותיות" וכו'.

אבל בספר עטרת תפארת לבא"ח (בחלק השו"ת, אצלי ע"מ 126) ביאר שצריך לו' האותיות כך: הא, יוד, הא, יוד, דלת, בית וכו' ולכוין בניקוד. וכך נהג מורי חכם שמואל דרזי ע"ה.

וכששאלתי את חכם ישועה על כך, אמר לי לא לשנות מאיך שאנו קוראים, וכך שמע מהזקנים. ולא רצה לפרט יותר (הרב אליהו ע"ה, כשהיה עם חכם ישועה קרא כפי שקרא חכם ישועה, וכשהיה עם הרב דרזי, קרא כפי שקרא הרב דרזי. כך מסר לי הרב זעפרני שליט"א). ומהרב בניהו שליט"א שמעתי שחכם סלמאן מוצפי היה קורא לא כמ"ש בבא"ח, אלא כמו שהורגלנו לקרוא עם חכם ישועה (ומכאן שחכם סלמאן מוצאפי לא נהג תמיד כד' הבא"ח, ויש עוד מס' נידונים מועטים כאלה, שנטה מדרכו, ולמשל שהיה מתפלל ערבית דוקא קודם צאה"כ, ולבא"ח עדיף להתפלל אחר צאה"כ. ומ"מ, הרב דרזי, למרות שהחשיב עצמו כתלמיד של חכם סלמאן מוצאפי, מ"מ לא נטה בכהוא זה מד' הבא"ח).

תפילות בגוש קטיף

כמו כן, היה עורך תפילות בגוש קטיף עצמו. ופעם באנו לאחד היישובים (נצרים), התפללנו שם בבית הכנסת עם הקטורת וז' כורתי ברית ועשינו הקפות מסביב לישוב וכו'. ואח"כ השאיר חבילה של חוברות ("לישועתך קויתי ה'") לרב היישוב וראש הישיבה (הרב טוויל). וכשהבין שהרב הנ"ל חושש קצת מענייני קבלה וכו', הרגיע אותו, ואמר לו שזה לא למקובלים... וחשוב שיקראו ויתפללו בזה הרבה.

הכוונה החשובה ביותר

פעם התבטא החכם, שעיקר הכונה בתפילה היא בתחילתה, שקודם שמתחיל להתפלל יראה עצמו כאילו נכנס בשערי הר הבית, ועולה במעלות ונכנס דרך העזרת נשים אל עזרת ישראל, ונכנס אל האולם ואל ההיכל, ומשם עובר את הפרוכת המבדילה בין הקדש ובין קדש הקדשים, ונכנס לבית קה"ק, ושם בין בדי הארון עומד ומתפלל ושופך שיח. ואמר שיקח כמה שיקח, לא יוותר על כוונה זו, ובפרטות.

כוונות וייחודים וענייני קבלה

סיפר לנו שישנם שתי שיטות בלימוד הכוונות. יש אומרים שצריך ללמוד כל הכוונות, ורק אז להתחיל ולכוין, אבל שיטת הרב שרעבי היתה מה שלומדים מכוונים. והגם שאלו ואלו דברי א"ח, הרבה עשו כמהר"מ שרעבי ועלתה בידם, והרבה רצו לעשות כשיטה השניה ולא עלתה בידם.

כמו כן סיפר שהוא הכיר את הלומדים אצל הרב שרעבי. ורוב הלומדים לא היו דוקא גאונים גדולים בפשט, אבל היו יראי שמים, ובעלי אמונה תמימה ואמיתית, וזה מה שהרב שרעבי חיפש, והוא בנה את ישיבתו ושיעוריו ע"ג המצע של יראת שמים טהורה ואמיתית.

עוד אמר על ישיבתו של הרב שרעבי "נהר שלום", שממש מרגישים שם את גן עדן. והיה מכוין בד"כ ע"פ הסידור שהוציא הרב בניהו שמואלי שליט"א. וכמה פעמים שאלתי אותו, כשנתחדשו פרטים בלימוד או כל כיו"ב אם יש להוסיף או לגרוע מהסידור, וענה לי להיות צמוד לסידור של הרב בניהו (וכך סבר למשל לגבי מטבע ברכה, שיש שהוסיפו עליו, או שינו הסדר והקדימו החיצוניות לפנימיות כידוע. והוא היה צמוד לסידור הנ"ל). והוא אהב מאוד מאוד את הרב בניהו שליט"א. וכשעמדתי בפרשת דרכים מסויימת בלימוד, ורציתי ללמוד תחום מסויים בכוונות, שלח אותי לרב בניהו, והוא בעצמו דיבר עם הרב בניהו שימצא לי חברותא טובה, וכך היה (גם ר' אקל'ה גנירם זצ"ל סיפר לי שכששהה בירושלים בשנת שבתון, הכיר לו חכם ישועה את הרב שלום הדאיה זצ"ל שילמד עמו "עץ חיים" על הסדר).

אמר שצריך ללמוד היטב את האוצרות חיים כמה פעמים, ולהבין היטב את האיפה שלימה, והוא פתח ושער להבנה אמיתית בדברי הרש"ש. ומי שרגיל לעיין בשמן ששון ופתח עיניים יש לו בסיס טוב לכוונות בפועל.

אמר שיש יתרון למתחילים להתחיל לכוין בשנת השמיטה, וזאת משום שסבר שיש לכוין למעשה כסברת השד"ה, וכמו שנהג הרש"ש בשנתו האחרונה (שנת התקל"ז), באופן כללי- שיש לכוין רק בבחי' פב"פ מבאהבה ואילך. ולא כסברת הש"ש ולא כפסק (פשרת) מוהריט"א.

שיבח את הסדר שהנהיג מו"ר הרב עוזיהו שרבף שליט"א בכולל שלהבת בחברון, ללמוד קודם כל אוצרות חיים, ואח"כ מבוא שערים, ואח"כ עץ חיים ורש"ש. אצל הרב עוזי שליט"א היינו לומדים הרבה בספרי הלשם, הן הקדמות ושערים וספר הדע"ה ועוד מהכללים והביאורים. והרב עוזי סיפר לנו שהוא ראה (בתקופת המשפט) את חכם ישועה מעיין הרבה בשער הפונה קדים, שכידוע אינו ממהרח"ו. וכששאלתי לזה את חכם ישועה אמר לי: נכון, אבל רבותי אמרו לי לא ללמוד בזה, ועכשיו אני אומר לך לא ללמוד זה.

כמובן, חכם ישועה הקפיד על אזהרת הרש"ש בנה"ש שלא ללמוד בספרים אחרים שאינם ממהרח"ו, אבל אהב מאוד ללמוד ולעיין בדברי הרמ"ק ובמיוחד בפירוש אור יקר על הזוה"ק.

הרבה פעמים שאלתי שאלות בלימוד, ולעתים השמעתי לו תשובות ולפעמים פלפולים, את חלקם קירב וחלקם הרחיק.. ופעם אחת במוצאי שבת כשהתארח אצל בנו רבי אברהם שליט"א (היינו שכנים דלת מול דלת), עמד לעשן בחדר המדרגות, ודברתי אתו באיזה ענין, ואמר לי "תביא אוצרות חיים", נכנסנו לבית, והראה לי באצבע, מ"ש שם בדף יג' ע"א באש"ל ד"ה עוד אחשוב למצוה "כי במקום מסוכן הזה אין ללמוד דברים שנתחדשו מסברה וכו' כי דברי הגוב"י הנז' אין להם על מה לסמוך", והאריך לחדד הדברים. המעניין, שאשתי שתחי' אינה יכולה לסבול עישון, אפילו שיהיה רחוק ממנה, ואפי' כשמעשנים בחדר המדרגות רחוק מהדירה, היתה מבקשת לסלק משם הסיגריות. אך חכם ישועה נכנס אלינו לבית עם הסיגריה מעלה עשן בידו למשך דקות ארוכות, ואשתי לא הרגישה בזה כלל...

פעם כשחזרנו מתפילות בגוש קטיף, ודברנו על הכוונות, סיפר לי שהצליח לכוין כראוי בקריאת שמע שעל המטה. וזה לקח לו יותר משעתיים. ואמרתי/שאלתי: אבל להירדם אח"כ הצלחת? וחייך וצחק ואמר לי איך אפשר...

שאלתי אותו איך ישנם מכוונים שמכוונים במהירות יחסית, ויש כאלה שמאריכים הרבה? ואמר לי שהדבר תלוי בכמה סיבות, וגם במעוף נשמתי, ולדוגמה הזכיר את הרב עבדיה הדאיה ע"ה בעל הישכי"ע שהיה מכוין מהר מאוד הפלא ופלא (וכן מורי ורבי חכם שמואל דרזי שיחסית היה מכוין מהר, ובעיקר כשהתפלל כשליח ציבור).

כמובן, יש לציין שחכם ישועה היה מתעמק ומכוין בכל מילה ומילה ובכל אות ואות והיה מתעכב הרבה מאוד על כל פרט ופרט. ולעתים תוך כדי כוונה בסידור היה נושא עיניו לשמים וממשיך לכוין באותו פרט בעיניים עצומות, ואח"כ חוזר לאותה כוונה שהיה בה קודם מתוך הסידור. כמו כן, לראות ולהתבונן בו מכוין, בהעברת האצבע על כל פרט, היה אפשר ללמוד הרבה, גם כמוסר אבל גם כלימוד ממש.

שאלתי אותו פעם בנוגע לייחודים, שהרי כתוב שיש סכנה למי שמייחד ייחודים ומפסיק מלייחדם. ומה יעשו אנשים פשוטים שכעת יכולים ללמוד ולייחד, אבל ייתכן שבהמשך הזמן לא יוכלו לייחד ולכוין? ואמר לי (בהתלהבות ובדבקות עצומה) "ואהבת את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", אתה צריך לעשות מה שביכלתך עכשיו, ולא לחשוב מה יהיה, ולא לחשוש.

שאלתי פעם, אדם שלומד ורוצה לכוין בפועל (כנ"ל שיטת הרב שרעבי), והוא מתבייש לתפוס סידור בבית הכנסת, וגם אם הוא מתפלל בצד ובהצנע זה לא עוזר להרגשתו, וחושש ליוהרא. האם יש איזה צד היתר להתפלל ביחיד בשביל זה? וענה שבשום פנים ואופן לא יתפלל ביחיד, אלא רק בציבור, ועם סידור הכוונות ובהצנע כמה שאפשר, ולא יחוש ליוהרא (ועי' מ"ש הרב שריה דבליצקי זצ"ל בהקד' לפת"ע החדש, מדוע אין בלימוד ובעסק החכמה הזאת משום יוהרא...).

שאלתי על מה שכתוב בשעה"כ דצ"ח (ע"ב) שמבואר שם שפי השופר הקצר יהיה למעלה, ופיו הרחב יהיה למטה, שיתכן וזה אמור רק ע"ד הכוונה, ויש שלמדו מלשון זו שצריך להניח את השופר שיהיה פיו הרחב כלפי מטה, וזה היפך ממ"ש הרמ"א סי' תקפ"ה. וענה לי שיש מהזקנים שנהגו כך, ויש שנהגו כך, ונהרא נהרא ופשטיה.

פרשת עקב - מוצא פי השם

דברים (ח,ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

בצורה פשוטה[1], בא לומר, שאפילו אנשים שהם לא כל כך קרובים לתורה ומצוות אבל הם אנשים שמבינים שאדם זה אדם, שחוץ ממה שיש לו גוף, יש לו נפש, יש לו רוח. אתה רואה אותם שהם אומרים, מה אני בהמה? אני צריך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה? אני בן אדם! עם כמה שיש לי – אני מסתדר. מה אני יכול לעשות? עשיתי השתדלות. אומר לאשתו, אני לא רוצה כלום, אל תתנו לי אוכל, אני מבקש שבמשכורת שלי תכלכלי את כל החודש, ותני לי רק נסיעות לעבודה להביא לך עוד משכורת כזו וזהו. אני בן אדם, אני צריך לנוח, אני צריך לשמוע קצת מוזיקה, צריך קצת להנות מאומנות. רואים שאפילו בן אדם שעוד לא קרוב לתורה, כאילו דואג לצד הרוחני שלו, מה? רק לחם? לעבוד בשביל לאכול ולאכול בשביל לעבוד? די! ככה אומרים גם המפרשים. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, יש עוד דברים שנותנים לאדם חיות.

אבל רבינו האר"י, יש לו פירוש קצת שונה. וכך הוא אומר, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא גם על כל מוצא פי השם שבתוך הלחם יחיה האדם. לא מדובר פה על שני דברים, הלחם, ומוצא פי השם, שהם עוד דברים רוחניים שאתה צריך לעשות, אלא הפסוק אומר, לא על הלחם לבדו, אלא בלחם עצמו ובכל דבר אחר, יש גם מוצא פי השם.

בעצם פה הוא פותח שער להסביר את הדבר הבא. מוֹצָ"א זה אותיות צומ"א, מוצא פי השם זה צומא רבא דישראל שזה יום הכיפורים. אומר רבינו האר"י, בא ותראה שביום הכיפורים אתה לא אוכל לחם, אבל מוצא פי השם שבתוך הלחם – אתה אוכל. אדם חושב שביום הכיפורים הוא צם. אתה לא צם, אתה אוכל את כל האוכל שאתה צריך לאכול. לו יצויר שאדם לא יכול לאכול מהפה, יש אנשים כאלה בר מינן, אולי הוא אפילו בלי הכרה, אז איך הוא אוכל? נותנים לו הכל דרך הוריד, הוא אוכל בצורה אחרת. גם פה אומר רבינו האר"י, אתה יודע? ביום הכיפורים אתה מחובר לצומא, מוצא פי השם, אתה מחובר למקורות של המזון והמחיה, לצורה הרוחנית של המזון שאם אתה מחובר אליה אתה מקבל השפעה גם לגוף, והגוף לא צם, הוא אוכל. לכן ישנם חמישה מיני דברים שחייבו אותנו להמנע מהם ביום הכפורים שהם כנגד חמישה מיני השפעות רוחניות שהאדם מקבל, ופה הוא מתנתק מההשפעה הגשמית שלהם ומקבל אותם בצורה רוחנית בלבד.

נחזור לענין. "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". אומר רבינו האר"י, כאשר ברא הקב"ה את העולם, כל האור היה מתפשט בכל הבריאה, וכל הבריאה היתה נשפעת מהאור של הקב"ה, הדומם הצומח החי המדבר. כשחטא אדם הראשון, הוא ערב קודש בחול, טוב ברע, "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" גם הם נתערבו בערב רב, ונתקלקלו כל הנבראים. דומם צומח חי מדבר, כולם צריכים תיקון. כולם צריכים בירורים ועל כן צריכים גלגולים, להתגלגל בכל מיני אפשריות, בדומם, בצומח, בבעלי חיים, עד שיתוקנו. אחד מהדברים של התיקון זה לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם שנמצא בלחם יחיה האדם.

קודם מביא רבינו האר"י את הפירוש הפשוט יותר ואחר כך מביא עוד ועוד. הפשט הפשוט הוא שכל אחד יודע שבכל חומר יש צורה, יש רוחניות. אפילו בדומם, כל שכן צומח, כל שכן בבעלי חיים, יש בכל דבר ודבר רוחניות. אם אתה יודע לפרק את הגשמיות והרוחניות ולברר אותם כאשר אתה אוכל למשל את הלחם, ובלחם יש מוצא פי השם, אז בעצם כשאתה אוכל, זה כמו שאתה מתפלל, כמו שאתה לומד תורה. כאשר אתה מפרק את הלחם, הלחם לבדו, צורתו החומרית הגשמית הולכת לחומר שבגוף, מחזקת אותו, והצורה הרוחנית שבתוך הלחם, מוצא פי השם, השפע האלקי המקיים את הלחם כמות שהוא, או עגבניה, או בשר, או כל דבר שיש בעולם, משפיע לנשמה.

כמו שאנחנו אומרים, שכל דבר ודבר מורכב מאבות המזון, ומי שצריך ויטמין מסוים, ימצא אותו בסוג אחד של מזון, מי שצריך חלק אחר של אבות המזון ימצא בסוג אחר של מזון. כלומר כמו שלאדם יש לדוגמה ריאה, לב, מח, גם בצומח יש חלקים שכשאתה אוכל אותם, הם מחזקים את אותו מקום. גם לצבעים השונים של המזון, יש תפקיד ותיקון לחלקים מסוימים בגוף.

באותו אופן, ופי כמה וכמה, הרוחניות, שאף אחד לא דיבר עליה, אף אחד לא בודק אותה, אף אחד לא יודע לפצח אותה. רבינו האר"י אומר, תדע לך שמאז שהשם ברא את העולם, הוא שם בכל דבר את מוצא פי השם. את הכח, את האנרגיה האלקית, את הכח העצום, שנמצא בכל דבר שמחבר אותו להיות מה שהוא. הנה תראה, זה לחם, זה עגבניה, זה מלפפון, מה ההבדל ביניהם? הכל תלוי בפנימיות של הדברים. אם אתה אוכל את זה בכוונה הראויה, ואתה מצליח לפצח את אותה הנוסחה של חיבור בין חומר לצורה, של חיבור בין גשמיות לרוחניות, אז אתה לוקח את מוצא פי השם ואתה מחזק את עצמך. נמצא שהאכילה שאדם אוכל מעלה אותו. הוא מתעלה כמו שהוא מתפלל, כמו שהוא לומד תורה, שבזה בוודאי הוא מעצים את הכח של הנשמה שלו.

לכן האר"י צווה מאד מאד את מהרח"ו על ברכות הנהנין. אמר לו – זה הקלקול שלך וזה התיקון שלך. בזה אתה נופל ובזה אתה עולה. ככה הוא אמר לו. כל העליה והירידה שלו תלויה בזה (שער רוח הקודש, דרוש ג'). ואז הוא הסביר לו עוד משהו. מאז שאדם הראשון חטא, נתגלגלו נשמות ונתערב טוב ורע בכל חלקי הבריאה, דומם צומח חי מדבר. נמצא כשאדם אוכל, חוץ ממוצא פי השם שדיברנו לעיל, שזה השפע האלקי המקיים, יש פה עוד תוספת. החטאים של כל הדורות, אפילו מאדם הראשון, מגולגלים פה בצורה רוחנית, מעוותת, שנמצאת בתוך המזון. אם אדם מצליח לישר אותה, הצליח לקחת כח אדיר. ואם לא הצליח – מכיון שהיא מעוותת – היא מעוותת אותו. אדם יכול לראות לפעמים, כשהוא קם בבוקר, בשתים בבוקר, מתי שהוא קם, והוא לומד תורה, ומתפלל ואחר כך לומד – הוא מרגיש את עצמו מלאך. אחר כך הוא הולך הביתה ואוכל ארוחת בוקר, ואז הוא שוכח מכל עבודת השם. הוא מתלהב מהאכילה, אחרי שהוא גומר לאכול, הכל נעלם. מה קרה? נכנסו בו אותם המגולגלים, אותם הכוחות, אותם הטוב ורע שמעורב, וזה לא דבר אחד או שנים, זה כמה מערכות, שנמצאות בתוך האוכל חוץ ממוצא פי השם.

לכן צריך האדם לגשת לענין הזה של הלחם לבדו, מה שאתה אוכל, לגשת אל זה בחרדת קודש. מי שיכול לכוון כוונות האכילה מסידור רבינו הרש"ש – מצוין. אם האדם עוד לא הגיע לזה, לפחות יכוון בדעתו שהוא אוכל בכדי לעבוד השם. הוא יודע – יש לי גוף, יש לי נשמה, גם המאכל שאני אוכל יש בו גוף, יש בו נשמה, יש בו משהו רוחני. אב רחום וחנון אני רוצה לאכול את זה לתועלת הגוף וגם לתועלת הנשמה. ואז אני נזהר, מה שצריך צריך, מה שלא צריך – תפסיק. מה אתה אוכל לתאווה? "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד". אם אתה לא צריך את זה – זה יזיק לך, גם באופן גשמי וגם באופן רוחני. מה שאתה לא יכול להתגבר כדי לקדש את זה, אז זה יקדש אותך, כלומר יפעל בך פעולה הפוכה.

דבר נוסף, הברכות. בברכות צריך לדקדק. מי שמדקדק בברכות הנהנין, אז איך שלא יהיה, אם הוא אומר את מטבע הברכה, בין אם כוון, בין שלא כוון, הדבר כבר מכוון ועומד מאנשי הכנסת הגדולה שתיקנו את הברכות.

עוד כתבו וגם האר"י כתב את זה, שצריך להזהר ללמוד תורה, אפילו מעט, בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד השולחן, איזה ספר קטן, 'שערי קדושה' או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת. תכניס תורה. התורה מבררת את האכילה.

ועל הכל ויותר מהכל, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – וּבֵרַכְתָּ", ברכת המזון. ברכת המזון היא התיקון הגדול והעצום, גם למה שאכלת, גם למה שלא אכלת, גם למה שלא כוונת. כמו שאומרים, עכשיו זה הסיום, מכיון שברכת המזון היא מדאורייתא, היא עושה תיקון גדול. לכן, אומר ה'בן איש חי' ע"פ האר"י, שיש ענין לא לפנות את האוכל עד אחרי ברכת המזון, כדי שגם מה שנשאר ולא אכלת, גם הוא יתברר, גם הוא יתוקן. "ואכלת ושבעת וברכת". מתי אתה יכול לברך להשם ברכה מכל הלב? מתי שקיימת בסעודה ואכלת ושבעת. שבעת – מספיק, אל תמשיך. כלומר, כמו שאומרים ש"איזה הוא עשיר – השמח בחלקו", כך גם "צַדִּיק – אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ", ואכלת – ושבעת. לא להכנס לכיוון של תאווה ושל עוד ועוד. אתה רואה שתיקנת, עשית, מה שהיה לך כח לתקן תיקנת, די, עכשיו תברך ברכת המזון. תסיים את הענין, מים אחרונים חובה, וברכת המזון.

אז "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". עכשיו אם אדם יתבונן בפסוק הזה, יראה שזה לא רק על אכילה ושתיה. אתה לא יכול לדעת מה אתה עושה כשאתה הולך בדרך, הוו שקלי ואזלי באורחא, אתה מברר ניצוצות הקדושה, אין לך דבר שבעולם שאין בו ניצוצות של קדושה. כשאתה נושם, באותו חמצן שאתה נושם, יש ניצוצות של קדושה, יש רוחניות, אתה נושם אתה פולט, אתה עושה אותם פעולות כמו באכילה. אתה מדבר עם חבר, אם אתה יודע לגשת לדבר איתו כמו שצריך, אתה מברר אותו. אתה יכול לגרום לו שהוא יתפוצץ עליך, או אתה יכול לגרום לו שהוא יכנע וישמע את הדברים שאתה מדבר, תלוי איך אתה ניגש לענין.

גם זה נקרא "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – מי זה הלחם? אשתו. מהיכן לומדים זאת? מהפסוק "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. האשה של האדם זה הלחם, כלומר הוא צריך לדעת איך לדבר, איך לברר. לפעמים בן אדם אומר, כבוד הרב, כל מה שאתה אומר זה טוב, אבל לא על אשתי. אשתי, תעזוב, אשתי זה משהו לא מהעולם הזה. כל אחד יכול להגיד ככה על אשתו, אז מה? אם השם נתן לך אותה – יש לך את הכוחות לדעת לברר, לדעת לרדת, לדעת לתקן את הענין.

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", הכל זה "מוצא פי השם". כלומר תגש לכל ענין וענין כתיקון, כבירור, העלאת ניצוצות של קדושה, כאתגר, כל דבר שמופיע לך – תקח את זה כמו עבודת השם. יש פה משהו לברר, יש פה משהו לעשות. ואז גם כשאדם יודע שהעבודה קשה, אין בעיה, מה זה עבודה קשה? וכי אני עושה עבודה בשבילי? אני רוצה פה משהו בשבילי בכל הענין? אני רוצה לכבד את הקב"ה! אני רוצה לעבוד את העבודה של השם! אם אתה בא בגישה כזו אז מובטח לך סייעתא דשמיא, אתה לא עובד את השם לבד, "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

כשאדם ניגש לעולם באופן של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אז ודאי, כמו שהוא מפעיל כוחות, מפעילים כנגדו כוחות, מי יודע מי ינצח? אבל כשאתה הולך לעבוד את השם, אז אין לך כלום. הקב"ה מסייע בידך, רואה את תמימות ליבך, את המחשבה הטהורה, איך אתה ניגש לאכילה, איך אתה ניגש לשינה, איך אתה ניגש לכל ענין. אם זה פרנסה, אם זה כל דבר אחר, בכל דבר ודבר צריכה להיות המחשבה הזו של עבודת השם, ואז, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", יוצא לאדם לקיים מה שנאמר בגמרא על הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". הגמרא אומרת (ברכות סג.), וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח רל"א), איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". דהיינו, אין שום דבר שזה לא עבודת השם. אתה יכול מכל דבר להתחזק. כל דבר זה כמו תורה, כמו תפילה, אם אתה ניגש בכל דבר לשם שמים, בגישה של "בכל דרכיך דעהו", אז הוא, יישר אורחותיך. יש דברים שהם אורחות. שהם טבעיים באדם. קשה לו לאדם להתגבר עליהם, קשה לו לעשות הפוך מהטבע שלו, אבל כיון שאתה מחפש לעבוד אותו, הוא, שהוא כל יכול, יישר אורחותיך. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו.

---

[1] הרב ניסים פרץ זצוק"ל.

פרשת וירא - הקשבה אמיתית לך ולאחר

הקשבה אמיתית לך ולאחר

"זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו, אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב" (אפרים קישון, זוהי הארץ שלי)

כאשר אברהם אבינו רוצה ללמד סנגוריא על אנשי סדום, אולי יש חמישים צדיקים בעיר אולי יש 45 צדיקים בעיר, ה' לא קוטע את דברי אברהם ואומר לו: שמע, בעיר אין אפילו תשעה צדיקים. ומדוע? אומרים בעלי המוסר, מכאן שה' רצה ללמד דרך ארץ שאדם בא לבקש ממך דבר, אף שאינך יכול לעזור לו, תשמע אותו עד הסוף ואל תקטע את דבריו.

היה פעם באמריקה בית כנסת גדול מאוד, שהרב שכיהן שם היה כבר יהודי זקן. בשעה טובה הוא הגיע לגבורות ופרש לגמלאות, והקהילה חיפשה רב חדש שינהיג את הקהילה. רבנים רבים שלחו קורות חיים והציגו מועמדות לתפקיד. מכל ההצעות בחרו נציגי הקהילה שני רבנים שהגיעו לקו הגמר. הזמינו אותם להתארח בקהילה בשבת, את שניהם באותה השבת. הדרשה שהם יישאו לפני הציבור היא זאת שתכריע את הכף.

את שני הרבנים המתחרים שיכנו באותו בית מלון, חדר ליד חדר. שני הרבנים היו טיפוסים הפוכים אחד מהשני, אחד מאורגן ומסודר, כל דרשה הוא הכין במדויק, כתב על נייר ואפילו סימן לעצמו איפה להשתעל ולכחכח בגרונו. ואילו הרב השני היה ספונטני, הוא הכין רק בערך, ממש בגדול, את הדרשה.

הרב הספונטני נח על המיטה שלו לפני שבת, בזמן שהקפדן עמד מול הראי והתאמן. הוא חזר על כל הדרשה, עם כל הפאתוס והדרמה, כמו שצריך. הרב השני שמע שהמתחרה שלו מתכנן לשאת דרשה ממש מיוחדת ויפה על פרשת השבוע. מצאה הדרשה חן בעיניו, והוא לא בזבז זמן. לקח עט ודף, ורשם מילה במילה את כל מה ששמע מעבר לקיר...

למחרת, ביום שבת, הרב הספונטני הלך לגבאי ושכנע אותו לתת לו לנאום ראשון. הוא עמד לדבר ונשא את הדרשה של הרב השני. בהתלהבות גדולה וברטוריקה משובחת הוא חזר בדיוק על מה ששמע אתמול מעבר לקיר. המתמודד השני האדים, החוויר והחליף צבעים. הוא היה נבוך לגמרי ולא ידע מה לעשות.

הרב סיים את הדרשה המרתקת, כולם מחאו כפיים בהתלהבות, והזמינו את הרב השני לעלות. "ריבונו של עולם, מה אני עומד לומר?"... פתאום עלה לו רעיון. הוא עלה לבימה, ואמר: "יש שני סוגים רבנים. יש רב שהמעלה שלו היא לחדש, לומר דברים חדשים שלא נשמעו אף פעם, רב יצירתי אורגינלי. אבל יש רב מסוג אחר, כזה שהכוח שלו הוא בהקשבה. היתרון שלו זה היכולת  לשמוע. הרב הקודם שאתם שמעתם, גדול כוחו בחידושים ובמקוריות. אבל הגדולה שלי היא בהקשבה, אני מסוגל להקשיב לאנשים, לקלוט אותם ולהבין ללבם. הנה, אני מוכן ורוצה להראות לכם, כאן ועכשיו, כמה כוח ההקשבה שלי גדול. אני הולך לחזור על הדרשה של הרב הראשון מילה במילה"... והוא חזר בשטף, בדיוק מופלא, על הדרשה שנשא הרב שלפניו.

אחרי שחברי הקהילה התרשמו מהשבת במחיצת הרבנים הטוענים לכתר, התקיימו הבחירות. ומי נבחר? כמובן, הרב שיודע להקשיב.

במשלי נאמר "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב,כה), לפי אחת הדעות בגמרא הפירוש של 'ישחנה' הוא מלשון שיחה "ישיחנה לאחרים" (יומא עה.).

כאשר האדם משוחח על דאגותיו עם הזולת, הוא לפתע מרגיש הקלה ושחרור. לפעמים אין הוא זקוק בהכרח לעצות, אלא עצם הידיעה שיש מישהו שמקשיב לו ומאפשר לו לבטא את תחושותיו, מסייעת לו למצוא בתוכו את הפתרונות לדאגותיו ואת האומץ להתמודד עם פחדיו.

מספרים על רבי אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לרבי אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם?, מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד. ענה לו רבי אריה: "אני לא עושה להם שום דבר אני רק מקשיב להם…" (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?' / דוד חייא בן יוסף).

גמרא (עירובין יג:): "אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

שלמה המלך מבקש מה': "ונתת לעבדך לב שומע... לשפוט את עמך הכבד הזה" (מלכים א,ג) ואע"פ שהשמיעה תלויה באיבר האוזן ולא בלב, רואים מכאן שלשמוע אינה פעולה טכנית אלא היא נעשית עם לב עם רגישות, לשמוע לדברי החבר.

תלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק ג דף כא): "רבי אבא בשם רבי ינאי – התובע והנתבע משיב והדיין מכריע, אמר רבי סימון, צריך הדיין לשנות טענותיהן (ז"א: לחזור ולסכם את דבריהם של שני הצדדים) שנאמר: ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וגו' (מלכים א, ג)". וכך נפסק ברמב"ם (הלכות סנהדרין כא,ט), בטור ובשולחן ערוך (חו"מ יז,ז). ובספר מאירת עיניים (שם ס"ק טו) הסביר את הדבר: "נראה פשוט שצריך לשנותן לפני בעל הדין מייד אחר שטענו, בעוד שעומדים הבעלי דינים לפניהם וקודם משא ומתן של הדיינים. וסברא הוא, כדי שיהא נוח דעת בעלי הדינין ולא יעלה על ליבם שמא הדיינים ישאו ויתנו בדין ולא הביאו טענתן, ואחר שיסכימו על הדין שוב לא יחזרו בהן. ועוד, שמא באמת הדיינים לא עמדו היטב על דברי טענתן, ובשנותן לפני הבעל דין יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהם".

הרב מוסקאטו ז"ל: "אם היה אפשר לאדם לעלות השמימה לראות בצבאות מעל סדרם וישרם לא היה מתענג בהשגתו עד שובו הנה לספר לחברו את המראה הגדול ההוא, ולהם ייתן אומר המבשר צבא רב, בגופים היקרים ההם עם פלאי פלאות נעשו במלאכתם הכי נכבדת". (מתוך דברי מוהר"ר הרב יהודה כהן בהסכמה לספר "קצות החושן").

רואים  מכאן איזה עונג עצום יש לאדם המספר את חוויותיו לחבר, עד שאפילו אם יעלה לרום השמים ויראה את המלאכים ואת כל מראות האלוקים לא יהיה לו עונג עד שישוב לעולם החומר ויספר זאת לחברו.

העונג הזה מתעצם שבעתיים כאשר האדם השומע אותו מעודדו לדבר ומקשיב לו ברוב קשב,איזה חסד עצום עושים כאשר מקשיבים ליהודי. ובפרט שאותו אדם המדבר נמצא במצוקה ושופך את לבו לפני חברו.

הקשבה פנימית:

הרב נחמני זצוק"ל: שמיעה זו הבנה מהותית על דברים שאין ביכולתך לעמוד על טיבם בראיה בלבד!

הקשבה אמיתית אינה רק למילים עצמן, אלא למה שמתנגן מאחורי המילים.

בערב פסח הגיע נפח יהודי לשאול את הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בהיותו רב קהילת סלוצק, האם מותר לקיים מצוות 'ארבע כוסות' בליל הסדר בחלב? הרב לא השיב על השאלה אלא אמר לאשתו לתת לאותו יהודי עשרים וחמישה רובל. "מדוע לתת ליהודי סכום כסף גדול כל כך?" שאלה אותו אשתו "והרי בדרך כלל שלושה רובל מספיקים לקנות יין?". הרב השיב ואמר "מי ששואל אם יכול לקיים את מצוות 'ארבע כוסות' בחלב, סביר להניח שאין לו גם בשר לסעודה ולכן יש לספק לו את שאר צרכי הסעודה" (הראשון לשושלת בריסק, עמ' 175-172).

רבי משה מקוברין הגיע פעם אחת לחצרו של האדמו"ר מאפטא והתבונן בהכנותיו לשבת. הרבי נכנס לבית המדרש והתחיל לקרוא את שיר השירים בהתלהבות ובדבקות, לפתע נפתחה הדלת ויהודי כפרי התפרץ פנימה והתחיל לצעוק "הפרה! הפרה!" והסביר שהפרה שלו מתקשה להמליט והוא זקוק לעזרה. להפתעתו של רבי משה מקוברין, הרבי הפסיק לומר את שיר השירים ופנה להרגיע את היהודי הכפרי. הרבי בירך אותו להצלחה והציע לו לגשת לווטרינר בקצה העיירה. לאחר שהכפרי הלך, רבי משה מקוברין שאל את האדמו"ר "מה חידשת לאותו יהודי כפרי וכי לא היה יודע שכאשר פרה מתקשה להמליט הולכים לווטרינר? והאם זו סיבה להפסיק לקרוא את שיר השירים שחשוב כקודש קודשים?".

"האם באמת שמעת מה שהיהודי צעק אלי?" שאל אותו הרבי. "בודאי" השיב רבי משה מקוברין "הכפרי צעק 'הפרה, הפרה!' " אמר לו הרבי: "אם כך, סימן שלא שמעת טוב. היהודי צעק 'רבי! אנא קרב אותי אליך, אני זקוק כל כך לקדושה ולרוחניות!' ".

"אכן, זה לא מה שהיהודי צעק, אך זה מה שהוא שידר, היהודי הפשוט חיפש את קרבת הרבי, ועל מה יוכל לדבר אתו? האפשרות היחידה שהייתה לו ליצור קשר עם הרבי, היא באמצעות עיסוק בצורכי היומיום שלו. אך המילים הללו שידרו מסר מעבר למה שנאמר".

הסיפור על המשפחה שאמרה שאורי חסם להם את החניה והלימוד זכות שלי...

הקשבה מעשית:

מהי הגישה הנכונה המאפשרת אקלים נוח להקשבה?

א. אמפתיה = המוכנות והיכולת שלך להכניס את עצמך לנעליו של הזולת ולראות את מצבו דרך עיניו הוא.

ב. סבלנות =  רצון אמיתי לשמוע את דברי הזולת עד הסוף בלי לקטוע את דבריו.

ג. פתיחות ויכולת הכלה = נכונות לקבל את עולמו של הזולת ( תרבותו חייו, עיסוקיו, אישיותו צורת חשיבתו ועוד) אף שזה שונה מעולמך.

ד. ניטראליות = נטרול האגו  העצמי, עכשיו אני כולי למען החבר, את אישיותי אני שם בצד, וכולי דרוך לשמוע את סיפורו של החבר.

ה. הכרה בייחודיות[1] = ראיית הזולת כאישיות נפרדת וייחודית בעלת זהות משל עצמה.

ו. יכולת העצמה =  זיהוי נקודות החוזק באישיותו של החבר והעצמתן. להדגיש לחבר את הנקודות הטובות שלו.

ז. אמונה = לתת לזולת ביטחון ביכולותיו הפנימיים, אמונה בעולם הפנימי שלו, ביכולת שלו להתמודד עם קשייו ורגשותיו, לתת לו אמונה שיש בכוחו לפתור את בעיותיו באופן עצמאי קל ופשוט.

חסמי תקשורת הם כל הדברים המפריעים לדובר לזרום בשיחתו, הם חוסמים את הדובר ומורידים לו את המוטיבציה לדבר , לעיתים התנהגויות או אמירות בלתי מכוונות ולא מודעות של האדם המקשיב יכולות לחסום את קלחת השיחה של החבר המדבר איתנו, לדוגמא :

א. הבעת ביקורת – אני חושב שטעית בגדול ועליך לבקש סליחה מהמנהל.

ב. שאלות אישיות מדי – אבא הרביץ לך פעם.

ג. הפרעות חיצוניות – סלולארי מצלצל, התעסקות עם ניירת, רעשים או מוסיקה הבאים מבחוץ.

ד. התנשאות ויהירות = כאשר תהיה בגילי ותרכוש ניסיון וחוכמת חיים , אז תבין.

ה. לגמור משפטים של השני = מתפרש כחוסר סבלנות של השומע לשמוע את החבר עד סוף דבריו.

ו. הטלת אשמה = כנראה , שאתה לא מבין שאתה אחראי על כל הבלאגן שנעשה כאן.

ז. הטפת מוסר=  התנהגותך ממש ילדותית.

ח. דיאגנוזה שגויה  = אני מבין שאצלכם במשפחה כולכם...

ט. מתן הוראות או עצות = לדעתי , אתה צריך לעבור בית ספר.

י. ציניות או לעג = מה חשבת שאתה תתפרע ותצעק והחבר יישב בחיבוק ידיים.

יא. שיפוטיות = רק אנשים חסרי חוט שדרה כמוך יכולים לעשות מעשה כזה.

יב. הבעת ביקורת = אני במקומך, הייתי אומר "לא" ועוזב אותם לנפשם...

כיצד נעודד את הזולת לדבר עימנו?

א. עידוד = כאשר אנו מקשיבים לחבר עד הסוף, אנו בעצם מעודדים אותו להמשיך ולדבר ולספר על עצמו. מידי פעם אנו משחילים מילה או קטעי משפט כדי להראות שאנו משתתפים בדו שיח אך רוב הזמן עלינו לשתוק ולתת את רשות הדיבור לחבר.

שימו לב כי 93% מהתקשורת הבין אישית נעשית באמצעיים לא מילוליים: שפת גוף  עוויות הפנים, רק 7%מהתקשורת נעשית באמצעות השפה ותוכן השיחה.

ב. שחזור/שיקוף  = חזרה על דברי החבר חזרה כמו "הד" על תוכן הדברים שהשמיע החבר. באותם מילים שהוא השתמש , בלי להוסיף פרשנות , פרטי הדברים כהוויתם. המטרה היא- להראות למדבר ששמענו אותו הבנו את דבריו בלי להחסיר אף פרט, והבנו את המסר שהוא רצה להעביר אלינו.

שחזור דברי החבר מעורר דיוק והעמקה , מונע חוסר הבנה ומאפשר תיקון טעויות, השחזור מונע חזרה מיותרת על דברים ובך הכול מקצר את השיחה ( בדרך כלל שהדובר מרגיש שלא הבינו את דבריו כהלכה הוא חוזר שוב ושוב על דבריו ואף משתמש באותן מילים..

באמצעות השחזור המדבר נעשה יותר אחראי למילותיו ודיוק בדבריו כי הוא יודע שמקשיבים לו ועוקבים אחריו, מה גם שדרך הטכניקה הזאת של השחזור ניתן לכוון את הדובר לכיוונים מסוימים.

ג. שיקוף רגשות =התייחסות לרגשות שמביע הדובר בין הביע זאת בגלוי: "אני פוחד מ.." ובין אם הביע זאת באופן סמוי: "הבן שלי עדיין לא חזר מהת"ת , איפה הוא יכול להיות?". אני החבר השומע נהיה כמו מראה ומשקף לחבר את רגשותיו באופן מלא וברור כפי שבאו לידי ביטוי בדבריו אלי.

המטרה – לזהות את עולמו הפנימי הרגשי של החבר, להבהיר למדבר את רגשותיו ולהראות לו שאנו מרגישים את רחשי ליבו והרגשותיו.

לדוגמא: אני מרגיש שאתה די לחוץ ממכתב הפיטורין שקבלת, נראה כי אתה מרגיש ששוב לא יקבלו אותך לעבודה , האם הבנתי נכון את דבריך?

ד. שאלות הבהרה = יש לשאול את הדובר שאלות, כדי שירחיב את הנושא שעליו הוא מדבר, יש להשתמש בשאלות פתוחות שאינן מזמינות את השואל לענות עליהן בקצרה ובאופן חד משמעי  "כן" או "לא", ע"י שאלות אלו החבר יהיה הדובר העיקרי של השיחה ובכך נקבל מידע נוסף. לדוגמא : "ספר לי יותר כיצד אתה רואה את העניין ..." או " נסה לעזור לי להבין יותר טוב את המצב בו ... " או למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר ..".

דוגמא נוספת: במקום לשאול: "מדוע לא הגעת השבוע ללימודים". ניתן לשאול: "האם תוכל לספר לי מה הביא אותך להגיע למצב בו נעדרת מהלימודים במשך שבוע ימים?

כמו כן אין לשאול שאלות שהתשובה ידועה מראש. לדוגמא: ודאי היה לך קשה במבחן בתורה, אלא עדיף לשאול: תן לי להבין איך הרגשת לגבי המבחן בתורה ?

יש להימנע משאלות הפותחות במילים "למה ?" או " מדוע?" , שאלות אלו משדרות שיפוטיות ומעוררות התנגדות . עדיף להשתמש בשאלות הפותחות במילים "מה ?" או"איך ?"  במקום לשאול " למה עשית כך או כך "?   אפשר לשאול : " איך אתה מסביר את התנהגותך בקשר ל...?".

ה. מסגור = סיכום מחדש של תוכן דברי החבר ושיקוף רגשותיו , אך הפעם במילים שלי ובנוסח שלי, ובכך לעצב מחדש את תוכן השיחה. הבעיה של הרבה אנשים הפונים לייעוץ הוא חוסר יכולת לארגן את עולמם הפנימי, המסגור והעיצוב מחדש של דבריהם, מכניס את תוכן דבריהם לתבניות בהירות ומובנות. תבניות סיכום אלו נותנות לדובר תחושה של מוכרות, ומאפשרות שליטה ובקרה על עולם הרגשות אף בדברים שהוא עצמו אינו מודע להם.

ו. האמירה שלי = חוות דעתי האישית על הנושא עליו דיבר החבר, אין למהר ולתת עצה לנועץ, יש תחילה לשאול אותו מה נראה לך האפשרויות שאתה יכול להציע כדי לפתור את הקושי עליו דברת?. נרשום את האפשריות ונדון על כל פתרון על כל היבטיו, יתרונות וחסרונותיו ומה הכי מתאים לדובר כאשר הנועץ יציע רעיון ויחליט לקבל אותו  יהיה לו יותר קל לקבל זאת מבחינה רגשית וגם יהיה יותר קל ליישם זאת , כי לא הנחיתו לו רעיון והכריחו אותו לבצע זאת אלא זוהי בעצם החלטתו ומסקנתו האישית. במקרה ועדיין הנועץ מתלבט או שהוא קטין ואינו בשל לקבל החלטה , עלי לבקש את הסכמתו להציע פתרון ולשאול אותו אם זה נראה לו רעיון טוב.

הקשבה לקב"ה:

דיברנו על אמנות ההקשבה, אבל יש אמנות גדולה עוד יותר: להקשיב לקדוש ברוך הוא.

לפעמים הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בצורה שלא כל כך מובנת לנו או מקובלת עלינו. אם משהו מפריע לנו לקיים מצוות או מעכב אותנו מלהתקרב לקדושה, זה לא מסתדר לנו. זה הרי לא ייתכן, לא הגיוני. וכאן צריך לדעת להקשיב. לחשוב מחדש. ה' סוגר לך דלת אחת, כדי שתלך ותפתח דלת אחרת.

על הנקודה הזו אפשר ללמוד מסיפור נפלא על האחים הקדושים, ר' זושא ור' אלימלך. הם היו אחים, אבל לא סתם אחים. הם היו מחוברים בלב ונפש. לפני שהם התגלו בתור צדיקים גדולים, הם היו מסתובבים ונודדים מעיר לעיר ומכפר לכפר בתור אנשים עניים. הם לקחו על עצמם סדר עבודה כזה של נדודים וגלות, כדי לכפר על העוונות של עם ישראל.

פעם אחת הם חיפשו באיזו עיר מקום להניח בו את הראש אבל לא מצאו. הם נכנסו לבית הכנסת ושכבו על הספסל. בדיוק באותו זמן הסתובב באזור יהודי שבא לגייס כספים. הוא כנראה לא בורך במידות מזוככות כל כך, וכשהוא ראה שבאו עוד שני "שנוררים" קבצנים, הוא בנה פלפול הלכתי שלם למה הם עוברים על הסגת גבול. הוא בעצמו לא יכול לזרוק אותם, אז הוא הזעיק את המשטרה. הוא אמר להם שבאו שני זקנים לא מוכרים לבית הכנסת, הם מסתובבים בלי ניירות ומעוררים חשד. באו השוטרים לבדוק במה מדובר, וכמקובל באותה תקופה באותם מקומות, דבר ראשון לקחו אותם למעצר. אחר כך כבר יבדקו מה לא בסדר.

וכך האחים מוצאים את עצמם עצורים. מכניסים אותם לאולם, שלושים רוסים שיכורים מתגוללים שם. והם תופסים איזו פינה צדדית ושוכבים שם בשקט. ככה הם בילו את הלילה.

ר' זושא מתעורר בבוקר, מביט על אחיו ר' אלימלך, ורואה שהוא בוכה. ר' זושא מכיר את אחיו, הוא יודע שהוא אדם שמח תמיד. הוא יודע גם שאחיו מבין שהכל בהשגחה פרטית, ולכן כנראה לא על המעצר הוא בוכה. אז הוא שואל אותו: "ר' אלימלך, מה קרה? למה אתה בוכה?". מרוב בכי, ר' אלימלך אפילו לא היה מסוגל לענות. הוא רק סימן והצביע לכיוון קצה החדר.

ר' זושא מסתכל לכיוון שאליו הפנה אחיו את האצבע, ושם הוא רואה את הדלי שהיה מיועד לצרכים של העצורים. ר' זושא מיד הבין למה אחיו בוכה ועצוב כל כך. על פי ההלכה, אסור להתפלל ליד כלי שמיועד לשירותים. ר' אלימלך מצטער וכואב שהוא לא יכול להתפלל שחרית ולעבוד את ה'.

אומר ר' זושא לאחיו הצדיק: "ר' אלימלך, ר' אלימלך! לא אתה בוחר את עבודת ה' שלך. אותו בורא שציווה אותנו להתפלל כל יום, הוא זה שאמר לא להתפלל במצב כזה. ר' אלימלך! למה אתה בוכה? הרי גם לא להתפלל במצב כזה, גם זה עבודת ה'! תשמח שנפתחה לך דרך חדשה בעבודה. הוא ציווה לא להתפלל במקום כזה, ואתה באמת לא מתפלל במקום כזה".

ר' אלימלך שומע את הדברים, מהרהר בהם, ומיד מבין את המשמעות והעומק של הדברים שאמר אחיו. הוא שם את ידו על הכתף של ר' זושא והם מתחילים לרקוד, בשמחה עילאית של דבקות. הם עובדים את ה' בדרך חדשה!

שלושים הרוסים השיכורים רואים שני זקנים מניחים יד על כתף ופותחים במחול של שמחה, אז גם הם מצטרפים לריקוד, קופצים ומחוללים...

הסוהרים מבחינים במתרחש, ומביטים במחזה בתימהון גמור. הם לא רגילים לראות שמחה מתפרצת בין כתלי הכלא. הדלת נפתחת, נכנס הסוהר, תופס את אחד השיכורים בצווארון, מטלטל אותו ושואג: "מה קורה פה? מה פשר השמחה והריקודים?". אף אחד לא שומע אותו, מרוב רעש ובלגן... והאיכר עונה לו: "אין לי מושג. זה לא אני, זה הם. שני הזקנים האלה קמו בבוקר, הצביעו ודיברו על דלי הצרכים, והתחילו לרקוד".

"הבנתי הכל", אמר הסוהר. "הם שמחים שיש להם לפחות מכל להתפנות בו ולעשות את צרכיהם. אני כבר אראה להם מה זה. עכשיו ניקח להם גם את זה, נראה אותם שמחים!". לקח את הדלי איתו, ויצא החוצה בכעס.

ור' זושא פונה לאחיו ואומר לו: "תראה מה כוחה של שמחה, תראה מה היא פועלת. רק שמחנו, וכל המניעות והעיכובים התבטלו מאליהם. 'כי בשמחה – תצאו', השמחה שלנו שברה את כל המחיצות. עכשיו אנחנו יכולים לגשת להתפלל ביישוב הדעת. ואם כן, עכשיו אנחנו צריכים לשמוח עוד יותר". והם פצחו בריקוד חסידי סוער עוד יותר.

ביאור הגר"א (משלי ד,א): "שמעו בנים מוסר אב - שמעו משמש לג' לשונות. הא' לשון קבלה כמו השומע ישמע והחדל יחדל והיה אם שמוע גו'. הב' לשון הבנה כמ"ש כי שומעים אנחנו. והג' הוא לשון שמיעה כמשמעו ובו נכלל לשון הקשבה כי הוא ג"כ שמיעה רק בהטיית אוזן יותר בכדי להבין וזהו שמעו מוסר אב תקבלו מוסר אב".

---

[1] בספר 'ועלהו לא יבול' על הגרש"ז אוירעבאך מובא שלעיתים הגרש"ז השיב על אותה שאלה בתשובות שונות לאנשים שונים. הרב אברהם דב, בנו של הגרש"ז מסביר מדוע: "עוד תדע כי דרכו של אבא להלוך כנגד רוחו של כל אחד, ובטוחני שיש דברים שלך אמר כך ולפלוני אמר אחרת, וגם בצורה אחרת" (ועלהו לא יבול א', עמ' יח). וכך כתב עליו תלמידו המובהק, הרב אביגדור נבנצאל: "סתירות בדברי אדמו"ר זללה"ה תיתכנה מסבות שונות, כפי שציין כתר"ה: פעמים שענה לשואלים שונים תשובות שונות לפי המתאים לכל אחד ואחד..." (שם עמ' ט"ז). הגרש"ז ידע להבין את נפש השואל, הוא ידע לאבחן מאיזה מקום השאלה מגיעה וידע להתאים את התשובה לאדם.