דרך השם - שיעור 17 – חלק א – פרק ד – קידוש החומר

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

הפעולות החומריות נעשות פעולות שלימות:

ד. ואולם מעומק עצת חכמתו ית' היה לסדר הדברים באופן, שאף בהיות האדם שקוע בחומר בהכרח כמו שכתבנו, יוכל מתוך החומר עצמו והעסק הגופני, השיג את השלימות והתעלות אל הזוך ואל המעלה, ואדרבא, השפלתו תהיה הגבהתו, ומשם יקנה יקר וכבוד שאין כמוהו, בהיותו הופך את החשך לאור ואת הצלמות לנוגה יזרח.

וזה כי שם ית"ש גבולות וסדרים לאדם בתשמיש שישתמש מהעולם ובריותיו, ובכונה שיתכון בהם, אשר בהשתמש מהם האדם באותם הגבולות ובאותם הסדרים ובאותה הכונה שצוה הבורא ית', יהיה אותו הפועל הגופני וחמרי עצמו פועל שלימות, ובו יתעצם באדם מציאות שלימות ומעלה רבה, יתעלה בו ממצבו השפל ויתרומם ממנו.

כשאדם מתקן את החומר הוא יכול לעלות גבוה מאוד (הניצוצות של החומר מושרשים במקום גבוה יותר מהניצוצות שברוח) – זו המשימה של הדורות האלו בארץ ישראל:

הרב קוק (אורות, אורות התחיה ל): "היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד.

לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזכוך החיים...

והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש.

הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם ע"י שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש".

בארץ ישראל הקדושה בתוך הטבע!!!

משך חכמה (דברים לב,ג): "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו - פירושו ע"ד מושכל, כי העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי, וזה כי יקצרו ויאספו דגנם וראשית כל אשר לו יובא בית ד' ולמשרתיו הקדושים, ושלש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלקי ויבואו להראות פני ד', וכאשר יישירו לכת תוסיף הארץ לתת פריה ותהיה חיתת ד' על הגוים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבוי"ת, וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העוה"ב לכל מתבונן, לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ד', וד' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי, הלא אין זה רק חיי העוה"ב, חיים של מלאכים...".

החתם סופר זיע״א (סוכה לג: ד״ה אתרוג הכושי) מבאר שכל הוויכוח בין התנאים על הפס׳: ״ואספת דגנך ותירושך ויצהרך״ - שיש אומרים שזהו הכרח בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום - זה דווקא בעבודת האדמה בחו״ל, אך בארץ ישראל שכל עבודה בה היא דבקות בשכינה - עבודת אדמה, יישוב הארץ ושגשוגה הוא במעלה כמו לימוד תורה והנחת תפילין!

מסל"ש (פכ"ו): "כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהתשתמשו מדברים גשמיים".

הרב קוק (קובץ ג,שסד): "בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך כ"כ להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית, כ"א להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ, הספוגים באוירה המחכים של ארץ ישראל".

הרב קוק (קובץ ו,צו): "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר. ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן. וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל. גם בארץ ישראל מפני התמעטות הקדושה שעל ידי החורבן יש הגשמה, לפי הערך, במאכל, שעולה ומתרחן על ידי צפית הישועה, המובלטת במזמורים האמורים".

נביא צריך להיות גם גיבור! לכן אין נבואה שורה בחו"ל כי הגוף שם מתנגד לנבואה!

דוד המלך ובניהו בן יהוידע ראש הסנהדרין נלחמו!!!!

הרב קוק (קובץ ו,קג): "אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע". כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם".

היחס לעולם - אורות הקודש ב' (סדר א' פי' יט):

"ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו.

האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות וחורבן, בין המגולים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל.

השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו.

השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם.

השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב.

זאת היא שאיפת ישראל, המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו...".

יהודי, לא חפץ להשליט את הרע, לא מתייאש מהעולם, לא מתייאש מהגשמיות ונדבק רק ברוחניות... יהודי מתקן את הכל – את הרע ואת הטוב, את הגשמיות ואת הרוחניות, את הפרט ואת הכלל!!

ואולם השקיפה החכמה העליונה על כל כללי החסרונות המוטבעים בענינו של האדם, ועל כל עניני המעלה והיקר האמיתי המצטרכים לו להיות ראוי לשיהיה מתדבק בו ית' ונהנה בטובו,

וכנגד כל זה סידר לו סדרים והגביל לו גבולות, אשר בשמרו אותם, יתעצם בו כל מה שצריך מן המעלה האמיתית שזכרנו, וישולל מענינו כל מה שהוא הרחקה מן הדביקות העליון.

ואלו לא היתה הגזירה גזורה שימות כמו שכתבנו לעיל, על ידי המעשים האלה היתה הנשמה מתחזקת וחשך הגוף מתחלש, באופן שהיה מזדכך על ידה זיכוך גמור, ומתעלים שניהם אל הדביקות בו ית'.

ולפי שהגזירה גזורה, אין הדבר נעשה בפעם אחת, אך על כל פנים מתחזקת הנשמה בעצמה, והגוף מזדכך בכח אע"פ שאינו נעשה בפועל, וקונה האדם מצב שלימות בכח שיצא אחר כך לפועל בזמן הראוי לו.

לשיעור הקודם 💎

לשיעור הבא 💎

פרשת יתרו - עשה לך רב

עשה לך רב

אדם[1] בשם אייל שלום עבד כנהג בחברת הסעות בירושלים. בשנת 1987 התפרקה החברה והוא תבע את מעסיקיו בבית הדין לעבודה סכום של מאתיים ושבעה שקלים בגין שבעה עשר ימי עבודה עליהם לא קיבל משכורת, בתוספת פיצויים על הלנת שכר. התיק התנהל בפני השופטת אלישבע ברק, אך פסק דין לא ניתן. הוא היה בטוח שזאת הסחבת הרגילה בבתי המשפט, אבל חלפו שנים ארוכות והוא לא זכה לקבל פסק דין. התברר שהתיק נעלם. השופטת לא זוכרת את הנושא ואיש אינו יודע איפה אוחז הדיון.

הוא פנה שוב ושוב לבית הדין לעבודה בדרישה לקבל פסק דין, עד שבאמצע שנת 2005, שמונה עשרה שנים אחרי המקרה, הנהלת בתי המשפט אישרה באופן רשמי כי התיק נעלם...

שלום הגיש תביעת נזיקין כנגד הנהלת בתי המשפט על העוול שנגרם לו, ואחרי חמש שנים נוספות של דיונים וערעורים הצדדים הגיעו לפשרה מוסכמת על פיצוי בסך עשרת אלפים שקלים.

מאתיים ושבעה שקלים, עשרים ושלוש שנים...

הסחבת בבתי המשפט היא רעה חולה ידועה, אך הנושא לא נולד היום. פרשת יתרו מספרת על ביקור של אורח חשוב במחנה ישראל. "יתרו כוהן מדין", הבישוף המדייני הראשי, הגיע לבקר במחנה. והנה הוא שם לב לשיטת הריכוזיות של משה רבינו.

משה יושב לבדו לשפוט את העם. מאות אלפי אנשים תלויים בדיין אחד ויחיד המכריע לבדו את כל הבעיות, החל משאלות הלכתיות יומיומיות והמשך בסכסוכי שכנים וסיפורי שלום בית. העומס היה עצום, ומשה נאלץ לעבוד סביב השעון, וקצה התור לא נראה באופק.

יתרו נחרד מהמצב והציע תכנית התייעלות די פשוטה: משה יכניס דיינים נוספים למערכת, ובעצם יבנה מערכת היררכית של ערכאות. שאלות פשוטות יידונו בפני שופטים מהדרג הנמוך, בעיות סבוכות יותר יעלו לערכאה גבוהה יותר, וכך הלאה. משה עצמו יעמוד בראש הפירמידה.

משה הופתע מההצעה, הפנה אותה לקדוש ברוך הוא וקיבל אישור לקבל את עצת יתרו לייעול המערכת.

מה חשב משה מלכתחילה? הוא באמת האמין שיהיה מסוגל לנהל לבדו את כל עם ישראל? מדוע הוא התעקש לשמור את כל הסמכויות לעצמו?

הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות, חלק טז, עמוד 203) רואה את הדברים באופן עמוק. משה לא חשב על הרעיון של יתרו, כי הייתה לו תפיסת חיים אחרת.

משה רבינו סבר שעם ישראל צריך לחיות באטמוספרה רוחנית גבוהה, שבה כל הבעיות הקטנות של החיים פשוט לא תופסות מקום. במקום להקשיב למריבות, לפשר ולגשר בין אנשים, צריך להתעלות מעל כל הבעיות הללו. יהודי צריך ללמוד תורה ולקחת את הדברים בצורה מעמיקה כזו, עד שהוא פשוט יבעט את האגו הבעייתי שלו.

לכן משה התעקש להיות השופט בעצמו. העמידה בפני משה תשכיח מהאנשים את השטויות הקטנות של החיים.

נניח בני זוג שרבים את המריבות הרגילות, כמו מי יוציא את הילד מהגן באמצע שעות העבודה. הם נפגעים מההתעקשות ההדדית ונוצר ביניהם נתק.

כעת נתאר לעצמנו את הזוג הזה עומד בפני משה רבינו. הם יביטו בפניו של המנהיג הנערץ, שרק אתמול עמד על הר סיני וקיבל את התורה מידו של האלוקים – וירגישו כל כך מטופשים. על מה אנחנו רבים? על מה אנחנו מבזבזים את זמנו של משה? אני אוציא, את תוציאי – אלוקים גדול...

למה הדבר דומה? לפעמים אדם מגיע לשיעור תורה והוא כועס מאד. הוא רב קודם עם השותף שלו, עם אשתו, עם כל מי שמצא לנכון, והוא רותח. אחרי עשרים דקות לימוד, הלב שלו מתרחב, הוא מתרומם מעל השטויות ואומר לעצמו: תראה איזה אור יש בעולם! על מה אני מבזבז את החיים?

אש קודש (יתרו תש"ב) – אחוז בכסא כבודי והראה למלאכים שאתה גבוה מהם כי נשמתך מהבריאה ולא מהיצירה כמוהם, והתורה היא חמדה גנוזה וגם יהודי הוא חמדה גנוזה!

בהפטרת יתרו הנביא עובר ליבון על כך שקרא לעם ישראל עם טמא שפתים... 

אם זה כל כך טוב, למה השם הצדיק את הדעה האחרת? מדוע התקבלה ההצעה ההפוכה של יתרו על שילוב רבנים מן השורה במערכת?

משום שאנחנו בני אדם, ועד להודעה חדשה אנחנו כנראה לא יכולים לחיות באטמוספרה שבה אין יצר הרע. אלוקים ברא עולם מורכב, יצרי, מלא אגו, וצריכים למצוא לו את הפתרונות המתאימים.

כאן הגיע הרעיון הגאוני של יתרו: הוא טען כי במצבים הללו אדם צריך למצוא דווקא רב קרוב אליו. הרב לא צריך להיות מושלם כמו משה רבינו. להיפך: הוא צריך להיות 'מנהיג קטן', מישהו שאפשר לפתוח אליו את הלב ולקבל ממנו עצה מתאימה לבעיות הקטנות שלו.

הרבי מליובאוויטש הפך את התפיסה הזו להוראה קבועה:

המשנה במסכת אבות אומרת: "עשה לך רב". המשנה מורה לכל אחד לקבוע רב שאתו הוא יתייעץ באופן קבוע. כל אדם אוהב את עצמו ורואה את הדברים מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו, ולכן לא נכון לנהל את החיים לבד. יש חשיבות אדירה לקבל עצה מרב שרואה את הדברים אחרת, וכך לקבל החלטות נכונות. החשיבות בכך כפולה: גם כדי לקבל את העצה הנכונה, אבל יותר מכך: ההתייעצות עם הרב היא כלי לסייעתא דשמיא לזכות לקבל את הברכה האלוקית.

איך בוחרים רב? המשנה אומרת "עשה לך רב", ללמד: זה צריך להיות רב 'שלך', רב שאתה מרגיש קרוב מספיק אליו שיהיה לך נח להיחשף בפניו, להיות כן וגלוי לב – ובעיקר: כזה שתרגיש שאכפת לו ממך. הוא לא כספומט ששולף תשובות, אלא עונה לך באותה אכפתיות שבה הוא היה עונה לבן שלו.

למעשה, זאת הלכה מפורשת בשולחן ערוך: "מי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעירו ויבקש עליו רחמים". לא נאמר לחפש את החכם הגדול ביותר, אלא את החכם האוהב והאכפתי ביותר. ודווקא האהבה שלו היא הכלי לסייעתא דשמיא ולכוון לרצון ההשגחה העליונה.

נסיים בסיפור נפלא[2]:

יהודי מצרפת הכיר את חסידי חב"ד שם, והפריעה לו מאד ההערצה הגדולה שלהם לרבי. האהבה אליו, התמונות הגדולות על הקיר – כל אלה נראו לו לא במקום. הוא פנה לרבי במכתב ארוך ושאל על כך, וגם שאל את השאלה החשובה מכל: כיצד הרבי יודע לענות לאנשים שפונים אליו במגוון כזה של נושאים ותחומים?

הרבי השיב כי כמו כל יהודי גם הוא מחויב במצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכיון שהוא מקיים את המצווה בשלמות ואוהב באמת כל יהודי, הוא יודע לכוון לצורך האמתי של האדם ולענות לו כראוי...

---

[1] הרב שניאור אשכנזי.

[2] ימים טובים עם הרבי, ראש השנה, עמוד 80.

דרך השם - שיעור 16 - חלק א - פרק ד – מוחין ועבודת המידות

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

א. במצבו של האדם בעוה"ז יבחנו שני ענינים, תכונת עצמו של האדם בחלקיו והרכבתם, והמקום אשר הוא מושם בו בכל מה שמתלוה לו.

תכונת האדם בעוה"ז:

ב. בענין האדם עצמו, הנה כבר זכרנו איך הוא מורכב אחד שנתרכבו בו שני הפכים, דהיינו הנשמה והגוף.

ואולם הנה אנחנו רואים בעינינו שהחומריות ראשוניי בו ותולדותיו חזקות בו מאד, כי הנה מיד אחר לידתו, כמעט כלו חמרי, ואין השכל פועל בו אלא מעט, וכפי התגדלו ילך השכל הלוך וחזק בכל אחד כפי ענינו, ועל כל פנים לא יסור החומריות ממשול בו ומהטות אותו אל עניניו.

כשהגענו לעולם פגשנו קודם כל את הדאגה לחומר ואת הרצון לפתח את עצמנו ולגדול ולאכול ולהתחזק וזה בסדר.

לאט לאט אנחנו אמורים להטות את המאמץ לכיוון השכלי והרוחני...

גם כשבונים מדינה זה כך, בהתחלה בונים את הגשמיות ולאט לאט נופחים בגוף הזה רוח.

אלא שאם יגדל בחכמה וילומד בה ויתחזק בדרכיה, הנה יתאמץ לכבוש את טבעו, ולא ישלח רסן תאוותיו מידו, ויתעצם ללכת בהליכות השכל.

בהתחלה מוחין דקטנות אחר כך מוחין דגדלות לפי השלבים...

שלבי המוחין:

עיבור, הוא בחינת עובר המקופל כפנקס, שידיו כמו מלבישות את רגליו, והוא סוד נה״י העולים על חג״ת, ולמעשה מצב זה כמי שאין בו בחינת חב׳׳ד שהם מוחין, וגם בחינת חג״ת, שהם סוד הרגש והנפש בטלים, שעלו עליהם הנה״י, שהם בחינת מוטבע. ומוטבע הוא קיום הגוף לבדו, כהרגשת רעב וקור וכיוצא בזה.

והוא תכלית הקטנות של בני האדם, השקועים רק בסיפוק תאוות הגוף, כמאכל ויתר התאווה החומרית. ומי שכל ראשו וישותו שקעו רק בבחינת הנה״י, משול למי שאין לו כלל בחינת מוחין, שאין לו דעת אמיתית, אלא רק בחינת ׳דם׳ הנפש הבהמית (סוד המוחין בעיבור, שהם בחינת דם כנודע בכוונות), ובחינת חג״ת שבו שהוא רגשותיו הנה רתומים רק לחומר, שהוא מלא אהבה והימשכות נפשית אל סיפוק תאוות הנה״י שבו. והוא מציאות עוברית, שאין לו אלא בקשת מוטבע בלבד.

בקטנות מוחין איומה זו מדבקים כל הקליפות, ומושכים את האדם אחריהם. כי בהיות כל מהות האדם בסיפוק תאוותיו, ייפול לגזל ושנאה ורצח ונקמנות, בשביל להשביע רעב תאוותו וסיפוקו.

גדלות: האב והאם אמונים על הגדלת ילדם וחינוכו, עד שיגיע למדרגתו האמיתית הראויה לו (סוד א׳׳א כנודע). ובמובן זה האב והאם מחוברים בדעתם הגדולה אל הציור השלם של בנם, היעד הגדול שאליו הוא שייך. זהו יסוד המבט שלהם, ומתוכו הם באים לחנך את הילד.

בירידתם אל הילד אזי מצמצמים הם את עצמם, משתווים לעניות דעתו לקרבו לאט לאט אל מדרגתו. בתוכם פנימה הם סוקרים יעד גדול מאוד לילד, אך בגלוי אינם חושפים זאת בפניו, אלא כפי יכולת השגתו במדרגתו.

זהו ההבדל בין בינה ותבונה.

באור הבינה חקוק המבט הרחב והגדול, המוציא את הילד ממקומו ונקודת מדרגתו, אל המדרגה העצומה העתידית.

באור התבונה נותר הילד באופק מבטו, ומקבל אל תוך מרחב זה את ההדרכה הנקודתית שתקדמו עוד צעד אל שלמותו.

קבלת מוחין דגדלות ראשון הוא המצב בו הילד משיג את מה שמשיגה התבונה, היינו שהוא בעצמו קונה את נקודת המבט של ׳הוריו׳, והופך מבט זה להיות עצם מעצמיו.

אך בגדלות ראשון נותר הוא במבטו, ורק משכיל להבין את החשיבות להתקדם, אך אינו יוצא למרחב אופק המבט הגדול.

לעומת זאת, גדלות שני הוא עצום, הוא יציאה שלמה ממרחב המבט של הילד, אל המבט הגדול והרחב של הוריו.

בקבלתו מוחין דגדלות שני מתרחב מבטו למבט האידיאלי והשלם אליו הוא שייך, להבין ולהשיג היטב את מי שהוא באמת. ועל ידי כך יוכל להתחיל לצעוד אל מדרגה זו בפועל (רמח״ל בקל״ח פתחים קכז - קכט).

דרושה יציאה מהקטנות, שהיא המבט של האדם על חייו בחוג פרטי ומצומצם שנולד לעולם לפני סך שנים, ומסגרת חייו היא מה שעבר עליו באופן אישי, כדי לקבל מוחין דגדלות שני, שהם סוד סקירת המציאות האידיאלית והרחבה של האדם, לא על פי קטנותה אלא על פי גדולתו האמיתית, שהיא היא ההיבלעות ברוח הכלל, לא פנים זעירות יש לאישיותו, זעירות ופרטיות, אלא פנים ארוכות ורחבות, שיעור קומה אדיר, כללות ישראל בכל הדורות כולם.

וסוד עמוק הוא זה, שהיחס בין ז"א לא״א הוא הוא סוד היחס של התא אל הגוף של הפרט אל האומה בכללותה, אם ישתקע בפרטיותו, שקוע הוא בזעירותו ובקטנות מוחיו. אך אם יצא ממאסר הקטנות, אל רחובות הנהר, סוד גדלות שני, ומשם אל עולם שכולו ארוך, אל כלל ישראל בכל הדורות - ישיג גדלות קומתו האמיתית, אריכות ימים מהותית-עצמית, וייבטל ממנו כל הרע שבעולם, המוות וכל חזיון בלהות שבו, שאינו אלא דמיון של התא הפרטי המנותק מהגוף השלם והכללי.

הרב קוק (אורות הקודש חלק ג' עמוד קמ"ז): "האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה.

אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה, וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, היא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ה' ".

עבודה רוחנית גדולה היא לאדם לבקוע את קליפת האפרוח שסביבו ולהשתייך מאודו אל חיי העם ומשמעותם, להרגיש את דופק החיים הלאומי והנצחי במלוא גבורת חייו. להתבטל כולו ברוח ישראל, להיבלע בעומק חיי העם, על כל המאורעות. לחיות את חיי העם, בסבלו ובשמחתו.

התבטלות זו של התא בגוף כולו, של הטיפה באוקיינוס האדיר, מחברת את חיי הפרט אל עושר ושגב החיים שהוא הרבה יותר מכל מה שיכול להיווצר בחיים האישיים כשהם לבדם. אין רגש וחוויה, משמעות וחיבור לעומק החיים שיכול להיוולד מתוך ההקשר הפרטי, כשם שיכול להיוולד באוצר החיים הלאומי, בלב הרחב מים, שהוא ליבה של האומה, כנסת ישראל.

ואולם תוכיות הענינים האלה שאנו רואים, הנה הוא, שבמציאות החומר ועצמותו נמצא העכירות והחשך בטבע, והוא מציאות רחוק מאד והפכי, למה שהוא הענין באמת לקרבים אל האל ית' ומתדבקים בקדושתו.

והנשמה עצמה אע"פ שבעצמה היא זכה ועליונה, הנה בהכנסה בגוף החומרי והסתבכה בו, נמצאת גרושה ודחויה מענינה הטבעי אל ענין הפכי לו, וכבושה בו בכח מכריח, לא תוכל לצאת ממנו אלא אם כן תתאמץ בכח חזק מן הכח המכריחה.

ובהיות שגזר האדון ב"ה שהרכבה זו של גוף האדם ונשמתו לא תפרד מעולם פירוש - כי פירוד המיתה אינו אלא דבר לפי שעה עד תחית המתים, אך אחר כך צריכה לשוב לגוף ושניהם יתקיימו יחד לנצח נצחים הנה מוכרח שתשתדל הנשמה ותתחזק, ותהיה הולכת ומחלשת את כח חשך החומריות, עד שישאר הגוף בלתי חשוך, ואז יוכל להתעלות הוא עמה וליאור באור העליון, תחת מה שהיתה מתחשכת ונשפלת היא עמו בתחלה.

ואולם האדם בעוה"ז, הוא במצב אחד שהחומר חזק בו וכמ"ש, ובהיות החומר עכור וחשוך, נמצא האדם בחשך גדול, ורחוק מאד ממה שראוי לו שיהיה להיות מתדבק בו ית'.

ואמנם בזה צריך שישים השתדלותו, לחזק את נשמתו נגד כח חמרו, ולהיטיב את מצבו, להעלות עצמו מעילוי עד השיעור הראוי לו.

אין ברירה! אנחנו חייבים לעבוד על המידות! אין דרך אחרת!!!

שני תלמידיו הגדולים ביותר של הגר"א היו ר׳ חיים מוולוז׳ין ואחיו ר׳ שלמה זלמן.

אביהם ר׳ יצחק היה מנכבדי קהילת וולוז׳ין. אמם היתה אישה פשוטה ועממית. ודווקא ההורים האלה זכו להוריד לעולם שתי נשמות שהיו למאורות גדולים. וישנה מסורת שזה בזכות ברכתו של ה׳שאגת אריה'...

בדורו של הגר״א היו הרבה גאונים. אך ר׳ אריה לייב, מחבר הספר הידוע 'שאגת אריה׳ - המיוחד בעומק החריפות שבו - היה ממש מגאוני הגאונים שקמו לעם ישראל.

כדי לתת לכם מושג באיזו מדרגה הוא היה: בשבת, כשהיו קוראים לו לעלות לתורה, מהרגע שהיה הגבאי אומר: ׳יעמוד מורנו הרב ר׳ אריה לייב בן ר׳ אשר׳ ועד שהגיע לבימה, היה עובר ביעף על כל הש״ס!

אתם מתארים לכם דבר כזה?

הוא הסביר: ׳כדי לברך על התורה כמו שצריך, אני חייב לדעת על מה אני מברך, לא? לכן אני עובר עליה מהר.׳ אולי זה נשמע לכם הזוי, אבל המוח שלו היה מעבר לאנושי.

הוא היה בעל אישיות מיוחדת, יוצאת דופן. התורה בערה בקרבו כמו אש, וכש׳אמיתתה של תורה' היתה ברורה לו, לא חת מפני כל ולא נשא פני איש. הוא היה תקיף מאוד, רוב הערים והישיבות שהזמינו אותו לשמש אצלן בקודש, אחרי כמה זמן, לא יכלו לסבול עוד את תקיפותו. וכך, פעם אחר פעם, מצא את עצמו ר׳ אריה לייב מגורש ונודד - ברוסיה, בליטא ובאשכנז, כשהוא שרוי בדחקות ועניות.

אך כנראה שזה התאים לאישיותו ה׳פראית׳... למה אני מתכוון ׳פראי׳?

ראיתם פעם אריה בגן חיות, לפני שמאכילים אותו? איך הוא מתהלך כך בכלוב שלו, הלוך ושוב, ללא מנוחה... כך גם ה׳אריה׳ הזה, ר׳ אריה לייב: לבו בער באהבת התורה, הוא היה הולך ממקום למקום, לבוש כאיש פשוט, ופיו לא פוסק לרגע מלימודו. באותן שנות גלות שבין רבנות לרבנות, לא יכול היה, על פי רוב, להישאר בעיר אחת יותר מכמה שבועות. משהו בתוכו דחף אותו ללכת הלאה והלאה.

אחרי ש׳גורש׳ ר׳ אריה לייב ממינסק, הגיע לוולוז׳ין. כדרכו בקודש, הסתיר ה׳שאגת אריה׳ את עצמו והתחזה לעובר־ אורח פשוט, כך שבמשך זמן מה לא ידע איש בוולוז׳ין את זהותו האמיתית. ומפני שרק ספרים מעטים היו אתו, שאל למי יש ספריה ראויה לשמה. הפנו אותו לביתו של ר׳ יצתק, מחשובי הקהילה. כשהגיע אליו ר׳ אריה לייב, הבין ר׳ יצחק מיד שזהו תלמיד חכם גדול, ושמח לארח אותו בביתו ולהעמיד לרשותו את הספרייה שלו.

לילה אחד, הגיע זמנה של בעלת הבית ללדת, והיא נתקפה צירים. היא עמדה לצעוק מתוך חבלי לידה, אבל נזכרה בר׳ אריה לייב היושב שם ולומד בריכוז עצום. בחוש הבריא שלה כבר ידעה שהאיש הזה הוא כנראה מגדולי הדור, ועם כל הקושי שבדבר, התאפקה ולא צעקה...

אחר כך ניגש האבא לר׳ אריה לייב ואמר לו: ׳נולד לנו בן, במזל טוב'. הבין הגאון שהאישה התאמצה בכל כוחה לשתוק, כדי לא להפריע לו בלימודו. הוא התפעל ממסירות נפשה, ובא לברך אותה. וכך אמר: ׳אני מברך אותך שבזכות השתיקה שלה יהיו לך בנים שקול תורתם יישמע מסוף העולם ועד סופו.' ואישה זו זכתה להוריד לעולם את נשמות שני הגאונים המופלאים: ר׳ חיים, מייסד ישיבת וולוז׳ין המעטירה, ואחיו הגדול - ר׳ שלמה זלמן.

הרב קוק (מידות הראי"ה הדביקות א-ב): "מלמדת היא לנו החכמה הא-להית את המדות, את הספירות הא-להיות, כדי לדעת שבמדותיו של הקב"ה אנו צריכים להתדבק... ושאנו יכולים (!) להתדבק בהן".

עם איזה כח אפשר לעבוד על המידות?

בראשית (יח,ד): "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ".

הרב קרליבך: כשאברהם אבינו הכניס את שלושת אורחיו, שנראו כעובדי עבודה זרה אבל באמת היו מלאכים, הוא לא התקמצן. הוא שחט שלושה עגלים כדי לתת לכל אורח לשון בקר.

אבל משום מה, כשהגיע אברהם אבינו למים, אמר ״יקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם״. האם נעשה אברהם אבינו קמצן פתאום, או אולי היה לו חשוב פתאום לחסוך במים?

השאלה הכי עמוקה בעולם היא: מה חזק יותר, האם העולם ותאוותיו הם החזקים, או שהתורה והיהדות חזקים מהם? מה חזק יותר, ששת ימי המעשה, או שבת קודש? כל ארצות העולם או ארץ ישראל?

כשחושבים על השאלה הזו מנקודת מבט מדעית, נקודת מבט יוונית, השאלה נראית מגוחכת. יהודים וארצם הקטנה, או אברהם אבינו ושרה אשתו - האם זו באמת שאלה האם הם חזקים יותר מכל העולם? וגם ביחס לתורה - כן, היא חשובה ומתוקה, ויש בה דברים יפים.

זו הסיבה שנח לא ניסה לקרב את בני דורו לה' הוא חשב שתאוות העולם חזקות יותר מיהדות. הוא לא האמין שישנה אפשרות לשוב לה'. הדרך היחידה לא לטבוע במבול היא פשוט לא לעשות לעולם שום דבר רע. מרגע הלידה עד יום המיתה, אדם מוכרח להיות טהור. ואם חם ושלום הסתבכת בעולם, אין דרך חזרה, כי התאוות חזקות מדי, המשיכה חזקה מדי.

לכן מי שעלה לתיבה היו רק בני האדם הצדיקים והחיות שלא חטאו...

כשבאו המלאכים לאברהם, הם בישרו לו על סדום ועל יצחק. אבל מה הקשר בין שתי הבשורות הללו?

התשובה פשוטה מאוד: כדי לזכות לגדל ילדים אני צריך לדעת מה ללמד אותם. האם אני מלמד אותם ״נסו להיות יהודים, אבל דעו לכם שהעולם הרבה יותר חזק מהיהדות, לכן עליכם להתרחק מהעולם״. או שאני מלמד, ״העולם יפה כל כך, העצים והפרחים נפלאים. התורה, השבת, ירושלים, הם חזקים לאין ערוך יותר מכל דבר בעולם״.

כשחזרו המרגלים מארץ ישראל ואמרו, ״לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו״ (במדבר יג,לא). זה גרם חורבן נורא. חז״ל אומרים שזה קרה בתשעה באב. כי צורת דיבור כזו היא קץ היהדות.

אברהם אבינו אמר לה': סדום היא עיר גדולה וחזקה, היא העיר הכי מושחתת בעולם. תן לי חמישים אדמו״רים ואלך לשם, ואהפוך כל אדם בסדום לבעל-שם-טוב. אני לא מפחד מסדום. אני יודע שהתורה הרבה יותר חזקה מסדום. נח, לעומת זאת, האמין שהעולם חזק בהרבה מהתורה, למרות שהיה צדיק. הוא חשב שכשאדם מושחת, ושקוע בעולם, אין לו דרך לצאת משם.

כתוב ״אין מים אלא תורה״ (בבא קמא פב.). אברהם אבינו אמר לשלושת עובדי האלילים: הדבר שאתם צריכים כדי להפוך לטובים הוא ״יקח נא מעט מים״, ״מעט״, מילה אחת של תורה, יכולה להפוך את הקרביים שלך אלף פעמים. לא זו בלבד שהתורה בכללה חזקה יותר מכל העולם, אלא אפילו מילה אחת של תורה חזקה יותר. ״יקח נא מעט״, אתם צריכים רק טיפה אחת של מים.

מה שגורם לאדם עולמו ועסקו:

ג. והמקום אשר הוא בתוכו גם הוא חמרי וחשוך, וכל הנמצאים שבו חמריים, והעסק של אדם בו ובמלואו אי אפשר שיהיה אלא עסק חמרי וגופני, כיון שכלם חומריים וגופנים.

ותכונתו של האדם עצמו והרכבת חלקיו מכריחים לו העסק הזה, כי אי אפשר לו מבלי אכילה ושתיה ושאר כל הענינים הטבעיים, ואי אפשר לו מבלי הון וקנין לשיוכל להשיג צרכיו אלה.

ונמצא שבין מצד גופו של האדם, בין מצד עולמו, ובין מצד עסקו, הוא טבוע בחומר ומשוקע בחשכו, ועמל גדול והשתדלות חזק יצטרך לו להתעלות אל מצב זך מזה, והוא מוכרח בטבעו בענינים החומריים האלה.

הרב ניסים פרץ זצוק"ל – קרבנות אדם:

ויקרא (א,ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

א. למה לא כתוב איש כי יקריב, או נפש כי תקריב? למה אדם?

ב. מה זה מכם? גם המילה הזאת מיותרת? וגם לא מקריבים אנשים?

ג. כתוב בקר וצאן למה צריך להוסיף מן הבהמה הרי זה שם כולל לכל הבקר והצאן?

אחרי חומש שמות שיש לעמ"י עכשיו משכן וקורבנות, הקב"ה חשש שהם יתחילו שכונה יותר מידי, ולא יזהרו במצוות ובעבירות כי מקסימום אם נטעה - נביא קרבן, מה יש?

מזהיר הקב"ה את משה שיגיד להם: אני לא רוצה את הקרבנות הכי טוב בשבילי זה שהאדם יזהר כל הזמן לא לחטוא!

אני לא רוצה קרבנות של בהמה אני רוצה את האדם! בהמה טועה ולא שמה לב כי אין לה דעת, אבל 'אדם מועד לעולם' אתה 24 שעות צריך להיות עם דעת!

תהיה אדם לא במובן של נוצר מהאדמה, אלא "אדמה לעליון"!

אני רוצה קורבנות 'מכם' לא שמישהו יביא לי קרבן איזה פר ישחטו אותו וזהו - "למה לי רוב זבחיכם" (ישעיהו א,יא), אלא מכם! מה הכוונה מכם?

מן הבהמה - מהחלק הבהמי שיש בך!

קשה לקום בבוקר - את זה תקריב לה' ית'!

קשה לא לענות לאשה כשהיא אומרת לך משהו לא נעים? תקריב את התגובה הבהמית שלך לקב"ה!

אתה רוצה לטרוף איזה אוכל מאוד טעים לכבוד הכרס שלך? תקריב את הרצון הזה לה' ית'!!!

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎