ראש השנה - כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו (שיעור)

כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו

משנה[1] (ראש השנה ג,ז-ח): "...וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כיון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו.

'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל...' (שמות י״ז), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו, היו נופלין.

כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ״א): 'עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי', וכי נחש ממית או נחש מחיה?

אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים".

סיום משנה ז' תמוה. המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״ - נראה מיותר, שכן הדין שאין יוצאים ידי חובה ללא כוונת הלב כבר נאמר במשנה קודם לכן?

עוד יש להבין את מקומה של משנה ח׳. האם היא קשורה למשנה ז׳, ואם כן, מהו הקשר?

נראה, שרמז רמזו לנו חכמים, בדבר כוונה מיוחדת שיש לכוון בתקיעת השופר. אין די בכוונה פשוטה לצאת ידי חובה כבשאר המצוות, אלא יש כוונה נוספת:

המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, יכול לעמוד לבדו, ולומר שגם כאשר שני אנשים שמעו אותן תקיעות, יכול להיות הבדל ביניהם בכוונת הלב, ויש לדבר זה משמעות.

בהמשך לכך באה משנה ח׳ ומבארת את ענין כוונת הלב, ששעבוד הלב כלפי מעלה הוא הדבר המרכזי, ולא המעשים כשלעצמם!

זוה״ק (ח״ג קמ״ט. תרגום):

ר׳ אלעזר ור׳ יוסי ור׳ יצחק היו הולכים בדרך, פגעו באלו הרי חושך.

בעוד שהיו הולכים נשא עיניו ר׳ אלעזר וראה אלו הרים הרמים, והיו חשכים ונוראים באימה. אמר ר׳ אלעזר אל החברים, אלו היה אבי כאן, לא הייתי מתיירא, אבל כיון שאנו שלשה, ודברי תורה בינינו, לא יהיה נמצא כאן דין.

פתח ר׳ אלעזר ואמר, כתוב ״ותנה התיבה בחדש השביעי וגר על הרי אררט וגר״. כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא של י״ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.

כמו זה שכתוב, ״ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט״. ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה, ובא לספור פשוט,

מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא...

בוא וראה, ״ותנח התיבה״. מקרא זה הוא כך, כל שכן אחרים. בשעה שהדין תולה על העולם, והדינים שורים, והקב״ה יושב על כסא הדין, לדון העולם בכסא ההוא, כמה רשומות נרשמו בו, כמה פסקי דינים גנוזים בתוכו, בתוך התיק של המלך, כל ספרים הפתוחים נגנזו שמה, ומשום זה לא נשכח דבר מן המלך. וכסא ההוא אינו מתוקן ואינו שורה אלא בחדש השביעי, שהוא יום הדין, יום שכל בני העולם נפקדים בו, כולם עוברים לפני כסא ההוא. ועל זה, ״ותנה התיבה בחדש השביעי״. בחדש השביעי וראי, שהוא דין העולם.

״על הרי אררט״ ('אררט', הוא לשון ארור, רומז על) אלו בעלי הדין, בעלי יבבה ויללה, וכל השליחים ביום ההוא לפני הקב״ה. וכמה בעלי מגינים מתעוררים ביום ההוא וכולם עומדים תחת כסא ההוא בדין העולם.

וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב״ה מרחם עליהם, ומהפך הדין לרחמים. וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים 'אשרי העם יודעי תרועה'.

ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוון בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה, ועל כן כתוב, ״אשרי העם יודעי תרועה״, ולא כתוב תוקעי תרועה...".

חז״ל פותחים בשבח התורה, שהיא כדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, וממשיכים בענין תקיעת השופר.

נראה, שיש קשר עמוק בין שני דברים אלה. בחודש השביעי נברא העולם, והרי זו ״יציאה מן הכלל״ - העולם הגשמי יצא מן הכלל הרוחני העליון, ומעתה הרי הוא נפרד, כביכול. שולטים בו חוקי טבע וישנה בו בחירה חופשית, והשגחת ה׳ על העולם אינה ניכרת. העולם כולו הוא ״דבר שיצא מן הכלל״.

בכל שנה, עם בוא החודש השביעי, ישנו דין - מה נעשה בעולם, כיצד משתמש העולם בבחירתו, ומהם תוצאות האוטונומיה שניתנה לעולם. זהו יום דין, והאוירה היא של חושך ופחד - הרי אררט (מלשון ארור).

כיצד ניתן להפוך דין זה לרחמים ? כיצד ניתן לגרום לכך שהדין לא ישלוט בחודש השביעי?

בתורה נתן לנו הקב״ה את הסוד, כיצד להפוך את הדין לרחמים.

״כל דבר שיצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא״. העולם שיצא מן הכלל, אינו עומד לעצמו, ומלמד על עצמו בלבד - על עובדת היותו בעל בחירה חופשית, ועל היותו פועל בחוקי טבע אוטונומיים. העולם יצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו, וכדי לקשור את העולם אל שורשו.

כאשר העולם עומד בניתוק משורשו, ללא קשר אל הכלל העליון ממנו יצא, הרי שזהו דין.

אך ״אין הדין נמתק אלא בשורשו״ (עץ חיים שער י״ג פי״א). הדרך למתק את הדין היא לקשר את העולם לשורשו ולמקורו, ודבר זה נעשה באותה נקודה שבה היה הניתוק מן המקור.

החודש השביעי, שבו נברא העולם ויצא מן הכלל, כביכול התנתק ממקורו האלוקי, הוא הזמן שבו אנו קושרים אותו למקורו, ומראים כי הדבר שיצא מן הכלל - מלמד על הכלל כולו. היציאה מן הכלל איננה ניתוק, והדבר שיצא מן הכלל נשאר קשור לשורשו, ושם הוא מקור חיותו.

החיבור אל השורש נעשה על ידי התפילה ועל ידי השופר. ״אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים״ - כשם שהנחש הממית הופך לנחש מחיה והידים מתהפכות לידיים עושות מלחמה על ידי שעבוד הלב, כך גם התפילה וקול השופר מסוגלים להפוך דין לרחמים, להפוך את נקודת הניתוק מן המקור לנקודת החיבור.

אין די בשמיעת קול השופר לבד, אלא יש לכוון את הלב - לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.

בקול השופר אנו ממליכים את ה׳ על העולם, ומגלים מחדש כי העולם אינו מנותק משורשו אלא מחובר ומקבל חיות מהכלל האלוקי, ואנו, בבחירתנו ובכלים שניתנו לנו, פועלים כדי לחבר את הדבר שיצא מן הכלל אל הכלל כולו.

זוהי הכוונה אליה רמזה המשנה בדבריה - ״זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, ובמשנה הבאה העוסקת בשעבוד הלב לאבינו שבשמים.

שמיעת קול השופר ללא כוונת הלב איננה מספיקה, והכוונה הנצרכת היא מיתוק הדין בשורשו - המלכת ה׳ על העולם באותה נקודה בה נפרד העולם, כביכול מהנהגתו יתברך.

אף בלימוד התורה, כפי שאומר הזוה״ק, עלינו לראות כיצד הדברים שיצאו מן הכלל - מלמדים על הכלל כולו.

הפרטים שאנו לומדים אותם ועוסקים בהם, לא ללמד על עצמם בלבד יצאו, ללמד מה יש לעשות ומהו הדין בלבד, אלא ללמד על הכלל כולו - שכן פרטים אלה יצאו מכלל רוחני עליון, והם אינם מנותקים ממנו אלא נשארים מקושרים אליו, ובעיסוק בפרטים עלינו לחשוף את הכלל העליון שאליו מכוונים הפרטים.

סיפר הגה״צ ר׳ משה אהרן שטרן זצ״ל, משגיח בישיבת קמניץ, מעשה נורא ששמע מהגר״ח שמואלביץ זצ״ל, המלמדנו מהי השפעתה של תפילה מעומק הלב. ומעשה שהיה כך היה: בימי המלחמה בשנת תשכ״ז, שהו כל בני ישיבת ״מיר״ במקלט, בחדר האוכל של הישיבה, כאשר אימה ופחד אוחזת בציבור, שמא חלילה תפול פצצה על גג הישיבה, ותחדור דרך שתי הקומות אל חדר האוכל. והנה לאחר המלחמה, בדקו ומצאו על גג הישיבה שלש פצצות גדולות מאד, ואף אחת מהן לא התפוצצה.

ויהי הדבר לפלא.

ואז, פתח הגר״ח שמואלביץ זצ״ל והסביר את אשר ארע: וכי סבורים אתם, שבזכותכם ארע הנס? לא ולא! בואו ואספר לכם בזכות מי היתה ההצלה הגדולה הזו. בזכות אשה אחת משכנותיה של הישיבה, אשר בהעדר מקלט בביתה, הצטרפה אל מקלט הישיבה, והזדמן לי לשהות במרחק מטרים אחדים ממנה. אותה אשה, היתה אשה עגונה, אשר בעלה עזבה לנפשה בעודה צעירה, כשהיא מטופלת בחמשה בנים קטנים, שהגדול ביניהם היה רק בן שבע שנים. לא קשה לתאר את מר גורלה של אותה אשה מסכנה, כאשר בעלה נטשה במצב שכזה, ללא שום תמיכה ומשענת, ועקבותיו לא נודעו.

והנה - ממשיך הגר״ח זצ״ל לספר - בעת שהותנו במקלט, שומע אני את אותה אשה פותחת בדברים לפני הקב״ה, הטיתי את אזני לשמוע, ושמעתי דברים מבהילים: ״רבונו של עולם, בטוחני כי ביום הדין והמשפט יש בידי זכות תביעה גדולה על בעלי, הלא השאיר אותי עגונה עם ילדים רכים, והנני נאלצת להשכיר את עצמי לעבודות של נקיון בתים בכדי להשיג את המינימום שאני צריכה עבור פרנסת ביתי. ואם אטען כך לפניך יתברך, בטוחני שאצא זכאית בדין, ובעלי יצא חייב״.

אבל - המשיכה האשה בתפילה - ן׳רבש״ע, הבא נעשה עיסקא, אני מוכנה מצידי למחול ולמחוק מלבי את כל הטינה שיש לי על בעלי, למרות כל הכאב והצער הנורא, ואתה תמחול לנו על בל העבירות שלנו ונצא כולנו מכאן בריאים ושלימים לחיים ולשלום״.

דעו לכם - סיים ר׳ חיים את דבריו - התפילה שלה, שנאמרה מקירות לבה. היא שהצילה את הישיבה. כי, היתה זאת תפלה ובקשה מעומק הלב.

מעשה נורא - כחן העצום של הדמעות

מסופר בזוהר הקדוש (פרשת בלק. מתורגם ללה״ק): כשהלכו רשב״י ורבי אלעזר בנו בדרך, לפתע שמע ר״׳א עורב מצפצף, הבינו שנפטר ר׳ יוסי דפקיעין ואין מי שיתעסק עמו. אמרו בואו נלך לגמול חסד עמו.

הלכו לביתו. היה לו בן קטן ולא הניח לשום אדם לגשת למיטת אביו, ורק הוא היה סמוך למיטתו ובכה עליו פיו על פיו. וכה אמר: רבש״ע, כתוב בתורה ״שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך״, קיים את דבריך, שני בנים אנו מהאב, אני ואחותי קטנה ממני, קח אותנו, ואם תאמר, ״את האם״ כתוב ולא את האבי כאן הכל מתקיים, שאמא כבר מתה ועזבה את הבנים ועכשיו האבא. שמעו ר״א והחברים את קול הילד ובכו. פתח ר״א את פיו ואמר ״שמים לרום וארץ לעומק״ וגו׳ (משלי כה) מיד יצא עמוד אש והפסיק ביניהם. אמר ר״א, או שהקב״ה יעשה נס, או רוצה שלא יעזור והתערב שום אדם אחר. אולם איני יכול יותר לסבול את צערו ודמעותיו של הילד. הילד לא זז מפיו של אביו.

כשהם יושבים, לפתע יצאה בת קול ואמרה: זכאי רבי יוסי! שדבוריו ודמעותיו של הבן עלו לפני כסא הכבוד. ודנו בדין. וי״ג אנשים נתן הקב״ה למלאך המות במקומו. והוסיפו לו עשרים ושתים שנה, כדי שילמד עם הבן החביב לפני ה׳.

מיד קמו ר״א והחברים, ולא הניחו לאדם לשהות בבית, וראו עמוד של אש שנמצא בבית, ורבי יוסי פתח את פיו. אמר ר״א אשרינו שראינו בעינינו תחית המתים.

אמר ר׳ יוסי אין לי רשות לגלות מה שראיתי בעולם האמת, רק לאחר י״ג שנים. אצל דעו, צי שלוש מאות ושישים וחמש הדמעות שהוריד בני, עלו בחשבון לפני הקב״ה!! ועוד אומר לכם: צשעה שפתח את פיו ובבה הזדעזעו שלוש מאות ספסלים שהיו בישיבה של מעלה, הנמצאים לפני הקב;/ה, וכולם עוררו רחמים עלי, והתערבו בשבילי, והקב״ה התמלא רחמים עלי, ושלח שלוש עשרה אנשים למלאך המות במקומי, ופקד אותו שיחזרני לעוה״ז עוד עשרים ושתים שנה.

הרי לנו, מהן כחן העצום של הדמעות, אף להחיות מתים!!

---

[1] הרב ויצמן משוש הארץ עמ' קעה.

ראש השנה - צה"ל - רימון - המלכה

צה"ל - רימון - המלכה

אחד[1] מהסימנים שאותם נוהגים אנו לאכול בליל ראש השנה הוא הרימון, אשר בעת אכילתו אומרים אנו ׳שנהיה מלאים מצוות כרימון׳, או ׳שירבו זכויותינו כרימון׳.

מה יש בו ברימון, שדווקא הוא משמש סמל, דוגמה וסימן לריבוי מצוות וזכויות?

הרימון הוא סימן לאדם עצמו - לפער בין הממד החיצוני החומרי הקשוח, העקשני, ה׳נעול׳ והמחוספס שבו, המתגלה פעמים רבות באופן מעשי, לבין רכותו ומתיקותו הרוחנית הפנימית הנחשפת גם היא לעיתים מזומנות, כרימון שקליפתו החיצונית קשה, הוא קשיח מאוד ונראה בלתי חדיר לתוך הפנימי הנסתר שבו, אך בתוכו יש ריבוי גדול מאוד של גרגירי פרי טובים ומתוקים, בריאים וטעימים.

אמרו חז״ל (ברכות נז:) על הפסוק שאמר שלמה המלך (שיר השירים ד,ג): ״כפלח הרימון רקתך״ - אפילו ריקנים שבך (ישראל) מלאים מצוות כרימון״.

אם ׳ריקנים׳ כיצד ׳מלאים׳, ואם ׳מלאים׳ הרי שאינם ׳ריקנים׳?

כותב הפלא יועץ (ערך ׳הצלה׳): ״שהרי אמרו, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ועל כגון זה אמרו ׳אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון׳. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים (כלפי חוץ, על פי המראה וההתנהגות החיצוניים) כלים ריקים (חסרי מצוות וזכויות), אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל (כגון לוחמי צה״ל) שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל... יש לו (לקב״ה) שכר הרבה ליתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כוחם להציל ישראל מיד עכו״ם ולהציל עשוק מיד עושקו, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם״.

המלאות בה מלאים ה׳ריקים׳ שבישראל, היא מלאות איכותית ולא כמותית, דהיינו מסירות נפשם למען בטחונו והצלתו של עם ישראל, שבקיימם מצוה כללית זו נמצאים הם למעלה מן הגדולים והחכמים שבישראל, אף על פי שבתחומי חיים אחרים הם עדיין בעלי חסרונות רבים וריקניות גדולה.

בעת אכילת הרימון בראש השנה בפרט, ובכל השנה בכלל, נקלף את הקליפה החיצונית הקשה והגסה של עם ישראל ולחדור לתוך האלוקי הפנימי המתוק הנמצא בכלל ישראל כעם ובכל יהודי כפרט, בפרט אצל אלו המוסרים נפשם על בטחון ישראל ומאבקנו באויבינו כל ימות השנה.

בברכת קיבוץ גלויות כתוב: "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ", השופר מושמע לקרובים, ולאלו שרחוקים מידי אנחנו מנפנפים בדגל (נס), וזה סדר נכון.

אבל בישעיה (יח,ג) כתוב הפוך: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ".

למה הרחוקים קודם ואז הקרובים?

עונה הרב קוק (מועדי הראי"ה עמ' סד') – אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה לפי הסדר הנכון, המשאלה היא שהקב"ה ישמיע קודם לקרובים את שופר הגאולה ואחר כך גם לרחוקים.

אבל ישעיה הנביא חזה מראש את מה שעמד לקרות במציאות, כמו שראינו שפעמי הגאולה זכו להתעוררות חזקה דוקא אצל הרחוקים יותר בצורה מרכזית, הרבה לפני הקרובים, הרחוקים ראו את הדגל ובאו לפני שהקרובים שמעו את השופר...

הנביא לא סתם מציין את זה, הוא גם 'מכתב' / 'מתייג' בנבואה הזאת את כל העולם – "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ..."!

לפני 2720 שנה כבר כתוב איך תיראה הגאולה, וזו רק אחת הנבואות המצטרפת לשרשרת שלימה של נבואות המתקיימות כל רגע מול עינינו...

המלצה חמה - לקרוא את ספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א!

איזה מלך היינו רוצים?

תותח בביטחון, בכלכלה, בחינוך, אמיץ, ישר, דואג לעם.... ועוד ועוד...

יש מישהו יותר תותח מהבורא שאפשר להמליך עלינו? יש מישהו שיותר ראוי להמלכה היום?

ראינו שהראשונים שהמליכו אלו הרחוקים יותר שחזרו לארץ, וכל מי שבארץ דומה כמי שיש לו אלו-ה...

אולי לכן הרימון, שמסמל את הרחוקים – זכה לכתר...

---

[1] בנין אמונה.

ראש השנה - עקדת יצחק - לפני ואחרי

עקדת יצחק - לפני ואחרי

לעקדת יצחק חלק מרכזי בתפילות ראש השנה כפי שבא לידי ביטוי בתפילת העמידה, בקריאת התורה (של היום השני), בפיוטים, לפני תקיעת שופר, בכוונת התקיעות ועוד.

המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרא,א): ״וקורין ׳האלוקים ניסה את אברהם׳ עד סוף סדרא כדי להזכיר זכות עקדת יצחק... ואם שכח וקרא פרשה ׳וה׳ פקד את שרה׳ (שקוראים ביום הראשון של ראש השנה) חמישה קרואים, יקרא עוד אחד, ויקרא מתחילת פרשת העקדה עד סופה, ואפילו אמר קדיש יעשה כן (יקרא פרשת העקדה) ויאמר קדיש שנית, ואם כבר נסתלק ספר זה (נסתיימה הקריאה לגמרי) יכול לקרות בספר השני למפטיר פרשת העקדה״.

מהי אפוא חשיבותה של העקדה בכלל והזכרתה בתפילת ראש השנה בפרט, עד כדי כך שגם אם שכחו לקוראה חוזרים ואומרים אותה בכל מקרה?

המלבי״ם (בראשית כב,ח): ״שלא היה ראוי (מצד הטבע וההיגיון) שיהיה יצחק וזרעו כלל בעולם, 

אם מצד שראה (אברהם) באצטגנינות (באסטרולוגיה) שאינו מוליד והיה לידתו נגד המחויב מצד המערכה (מערכת הכוכבים), 

ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה עניין נסי נגד הטבע, 

ולכן ידוע שהנס לא יימשך (אלא) רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, 

ואם כן בעת שבניו (עם ישראל) לא יהיו ראויים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלוט בהם הטבע – המערכה (מערכת הכוכבים) להומם ולאבדם. 

ועל כן ציווה ה׳ (לאברהם) שיעלהו כליל לעולה ויצחק הסכים למעשה ומסר את עצמו להיות עולה כליל, ושגופו שהמערכה (מערכת הכוכבים - הטבע) מתנגדת לו, יתהווה עפר ואפר, והפועל (המעשה) הזה כאילו נגמר (נעשה בפועל)... 

וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה (הטבע), (אלא) רק יצחק אחר מוקדש לה׳ שאין לו עסק עם המערכה (הטבע)... 

שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאילו מת ובטל מן העולם, 

ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ולפלא מתמיד, שעל זה הבטיחו שירבה זרעו ככוכבי השמים שאין עוד הוראת הכוכבים (הטבע) מתנגדת עוד לריבוי זרעו״.

לפי דברי המלבי׳׳ם, יש שני ׳יצחקים׳ - יצחק שלפני העקדה ויצחק שלאחריה.

יצחק הראשון שלפני העקדה הוא יצחק שאין לו זכות קיום בדרך הטבע, שהרי בין מצד מערכת הכוכבים ובין מצד זקנותם של הוריו - אברהם ושרה, לא היה שום סיכוי ללידתו בעולם הזה. 

מכאן מובן שלידתו ועצם קיומו של יצחק בעולמנו החומרי הטבעי, הוא נס אלוקי רוחני שמעל לטבע המציאות וההיגיון, נס אלוקי שמשמעותו והשלכתו המעשית היא שהוא חייב לגלות בפועל כל הזמן באופן מעשי את מעלתו האלוקית העליונה ובכך להצדיק את עצם קיומו. 

אך כאשר לא יגלה בפועל את מעלתו הרוחנית ויבחר לחיות חיי חומר וטבע לפי הגבולות והמסגרת של העולם הזה, או אז נתון הוא להשפעתו של הטבע, לו הוא איננו שייך כלל, טבע שיגרום למיתתו ואיבודו מן העולם. 

זו הייתה תכונתו וזה היה מצבו של יצחק אבינו ושל עם ישראל היוצא ממנו לפני העקדה, מצב אלוקי ניסי שהסיכוי להצליח בו בעולמנו החומרי הוא אפסי, מפני המאבק המתמיד בין הנשמה האלוקית לנפש הבהמית, שפעמים רבות מסתיים בניצחונה של הנפש הבהמית, ניצחון שיוביל לכיליונם ואיבודם של ישראל מן העולם.

אך לאחר שיצחק הניסי עלה על המזבח והיה מוכן למות, נחשב לו הדבר כאילו מת ממש, וממילא סרה התנגדות הטבע לעצם קיומו כי גזרת הטבע התקיימה בסלקה את יצחק העל-טבעי מן העולם.

מכאן מובן, שיצחק שירד מהמזבח לאחר העקדה הוא יצחק שני, אחר לגמרי, יצחק המסוגל לחיות על פי מדרגת הטבע האנושי, גבולותיו ומסגרותיו, אשר גם החטא והקלקול הוא חלק ממנו, כהבטחת ה׳ אליו שירבה ככוכבי השמיים, דהיינו בתוך הטבע ובהסכמת הטבע עם כל חסרונותיו וקלקוליו.

זו היא מדרגתו של עם ישראל לדורות, החי על פי מדרגת הטבע, לטוב ולרע, מדרגה אנושית טבעית המאפשרת את קיומו לאורך כל ההיסטוריה, כי כבר איננו תלוי בהנהגת הנס אשר בלתי אפשרי לעמוד בה בהתמדה לאורך זמן.

היוצא מכך, שקריאת פרשת העקדה בראש השנה - יום הדין, היא סנגוריה גדולה על ישראל, בהצהירנו לפני ה׳ שמדרגתנו הרוחנית היא בתוך הטבע על צדדיו החומריים המסובכים, מדרגה טבעית אשר מכוחה ראויים אנו לצאת זכאים בדין למרות קלקולינו המעשיים.

אז למה נוצר בנס? כדי להראות שאפשר לנו שכל יהודי יכול להגיע לרמה הזאת!

יוצא שאנחנו רק נהנים מזה, יכולים להגיע לרמה עצומה אבל לא נתבעים על הנפילה...

כותב מהרח"ו בשער הגלגולים – שבכל גלגול וגלגול רק רק הזכויות מצטרפות ומתווספות מפעם לפעם, אבל העבירות לא... לכן המצב רק הולך ומשתפר ככל שהעולם מתקדם!!!

הראי"ה קוק זצוק"ל (אגרות הראיה שלב) כתב כי בימינו יש אפשרות להחזיר בתשובה גם אנשים שנפלו בעבודה זרה, למרות שכתוב "כל באיה לא ישובון". כל זאת בגלל "שאחרי משך זמן גדול כל כך שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתנו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף".

"כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן. ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'".

זו הסיבה שקוראים לנער בן 13 'בר מצוה' ולא 'בעל מצוה' כמו שאומרים 'בעל עבירה', כי בן זה קשר בל ינתק אבל בעל זה קשר שאפשר לנתק בגירושין, העבירות הן לא עצמיות לנו הן משהו שאפשר להתנתק ממנו, המצוות הן מהות אחת איתנו כמו אבא ובן.