שכר מצוה קטנה

שכר מצוה קטנה

מעשה בבחור משוויץ שביקש ללמוד תורה. נסע לליטא והתעלה בישיבת מיר המפורסמת. כשסיים את לימודיו, עמד לשוב לבית הוריו, חשב לעצמו: בדרכי אסור לעיירה ראדין ואקבל ברכתו של זקן צדיקי הדור, רבינו ה"חפץ חיים".

היה זה בעיצומו של החורף המושלג. הרכבת הגיעה בשעת חצות לתחנת בסטון הסמוכה לראשין. שני אנשים ירדו ממנה לצינת הכפור המקפיאה, הבחור עם צרורותיו ואדם בעל הדרת פנים שהתנדב לעזור לו לשאת אותן. עגלון הגיח מן העלה והציע להם נסיעה במזחלת לעיירה, מרחק שלושה עשר קילומטרים, במרחבי השלג. עצמותיהם רחפו מקור, והשלג ירד כמרבד של נוצות. בשיניים נוקשות שאל את בן לוויתו לשמו. "צבי לוינזון", ענה הלה. הבחור נדהם: היה זה חתנו הגדול של ה"חפץ חיים", ראש ישיבת ראדין! הוא סיפר שהגיע לקבל את ברכת הצדיק הנערץ, וראש הישיבה נענה ואמר: "כשנגיע לראדין תהיה השעה שלוש בלילה. הכל נמים את שנתם. עלה עימי לביתי והיה נא אורחי, ומחר תכנס אל חותני".

בהכרת תודה קיבל את ההזמנה. ראש הישיבה הציע לו את מיטתו, והוא התכסה בשמיכה החמה. אט אט הפשיר מן הצינה. לפתע נזכר שטרם התפלל ערבית אמר לעצמו: אתחמם מעט, ואקום להתפלל. אך תשוש היה ועייף, שמורות עיניו דבקו זו בזו, והוא שקע בשינה עמוקה... בבוקר נמחה הכל מזכרונו. קם רענן, נטל ידיו ועלה לישיבה להתפלל שחרית. בבית ראש הישיבה המתינה לו ארוחה משביעה והוא הוציא מכיסו את רשימת השאלות אותן התעתד לשאול את החפץ חיים. עשה דרכו בשלג העמוק ונכנס לבית ה"חפץ חיים".

הצדיק נשא עיניו הקורנות, המאירות, ובטרם פצה הבחור את פיו נד בראשו ואמר: "זכורני שלפני עשרות בשנים, בימי השבע, בתקופת הצאר, לא היתה אגורת נחושת נחשבת, באשר כסף וזהב לרוב. אנשים זילזלו בפרוטת נחושת, כאשר נפלה ארצה אף לא גנחו להרימה... אך עתה חיים אנו בתקופת רעב ומחסור. ובתקופה כזו, גם לאגורת נחושת יש ערך. פרוטה לפרוטה מצטרפת לקניית כיכר לחם! אם נראה פרוטת נחושת ברחוב, נגחן להרימה..."

תמה הבחור להעלאת זכרונות זו. וה"חפץ חיים" המשיך ואמר, כדובר לעצמו: "פעם, בעבר, היו לומדים רבים ועובדי ה', גאונים וצדיקים. זוכר אני את הדור, ספוג היה בתורה ובתפילה, מלא במצוות וגדוש במעשים טובים. בעשירות כה גדולה ובשפע כה רב, יתכן ולא היה אסון בכך אם מישהו נרדם לפני תפילת ערבית והפסיד קריאת שמע ותפילה. אבל עתה, בדור יתום זה, דור כה עני בתורה ובתפילה – גם לתפילת ערבית אחת יש חשיבות רבה..."

פיו של הבחור נפער בתדהמה. רוח הקודש דיברה מפיו של הצדיק! המשיך הצדיק ואמר: "כשהיו ישראל במצרים, לא היו בידם מצוות להגאל בזכותן. נתן להם הקב"ה שתי מצוות, פסח ומילה, נשאלת השאלה: הן שקועים היו במ"ט שערי טומאה, האם די בשתי מצוות כדי להגאל מעבדות לחירות עולם?!" התשובה: אדרבה, דוקא משום כך! בדור כה ירוד מאירה וזוהרת כל מצוה! כל מצוה קלה בדורנו מזכה ומרוממת את האדם כמצוות עצומות בדורות קודמים!" נרעש הבחור ונפרד מה"חפץ חיים" בלא לשאול מאומה, דיו במה שראה ושמע!...

רואים כמה חשובה בדורנו כל מצוה!!!

הרב שבתאי סלבטיצקי (שליח חב"ד באנטוורפן): "יהודי אחד טס מארצות הברית לארץ, ונחת מאוחר בלילה. הוא לא הספיק להתפלל ערבית לפני כן, ובתור מישהו שכל חייו הקפיד על תפילה במניין, הוא לא ידע מה לעשות. איפה מוצאים מניין בשעה כזו?

הוא תפס מונית לשכונת 'זכרון משה' בירושלים, אך לדאבונו אפילו שם כבר לא היה מניין.

פתאום צץ לו רעיון. הוא התקשר לתחנת מוניות וביקש בקול רם: "אני צריך דחוף תשע מוניות. אך בבקשה מכם, מסיבות אישיות, שלחו לי רק נהגים יהודיים". בתחנת המוניות לא מצאו כל כך הרבה נהגים בשעה כזו, רק ארבעה. אז הוא התקשר גם לתחנה שניה ושלישית, עד שאסף תשע מוניות.

כשכל הנהגים הגיעו, הוא אמר להם: "תשאירו את המונה פועל, ותיכנסו בבקשה לבית הכנסת". הנהגים לא כל כך ידעו מה עושים, היה צריך לתת להם חתיכות בד שיוכלו לכסות בהן את הראש ובכלל להסביר להם איך להתפלל, וכל זה באמצע הלילה... בסופו של דבר הם התפללו לאט ובמתינות.

בסוף התפילה ניגש המתפלל שהזמין את המוניות לנהג הראשון ואמר לו: "תודה רבה שהגעת, כמה יצא החשבון?". הנהג הביט עליו בתמיהה: "השתגעת? דע לך שזו פעם ראשונה בחיי שאני מתפלל ערבית, ואתה עוד רוצה לשלם לי? כשראיתי לכמה נהגים קראת, הבנתי שהתפילה היא דבר חשוב כל כך. ריגשת אותי כמו שלא התרגשתי מעולם".

הנהג הראשון לא היה יחיד. אף אחד מהנהגים האחרים לא הסכים לקבל תשלום".

האריז"ל אמר למהרח"ו שהיום אדם נוטל ידיים בבוקר זה נחשב לו כמו המצוה של גדול התנאים! מרוב שהיצה"ר כ"כ חזק היום!!!

תומר דבורה (פ"א, יכבוש עונותינו): "וּמִטַּעַם זֶה "שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָא" (קדושין לט:), מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהֵיאַךְ יִתֵּן לוֹ מִמַּה שֶּׁלְּפָנָיו שָׂכָר רוּחָנִי בְּעוֹלָם גַּשְׁמִי, וַהֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ כְּדַאי לְמִצְוָה אַחַת וּלְקֹרַת רוּחַ אֲשֶׁר לְפָנָיו".

הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"א, עמ' 4): " 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז' (אבות ד,יז). חפצי לגלות בזה מה שזכיתי לשמוע מהו"כ אדמו"ר מוהרצ"ה ברוידא זצ"ל. הוא פירש, כי ענין כל חיי עוה"ז הוא, אם נקבץ אל תוך רגע אחד את כל השעות וגם רגעים של אושר ונחת שיש לאדם במשך כל ימי חייו, ונצרף לזה את כל האושר והנחת  שיש לכל חבריו ומיודעיו בכל ימי חייהם, וגם את זה נכניס אל אותו הרגע וניתן הכל לאדם אחד, האם אפשר לשער את מדרגת האושר אשר ירגיש האדם ההוא ברגע ההוא? אכן זאת, וגם אחרת: כי נצרף אל תוך הרגע ההוא וניתן לאדם הזה את כל האושר והנחת  שיש לאנשי כל העיר במשך כל ימי חייהם, ועוד יותר מזה, כי נצרף עוד  את כל האושר  של כל דרי העיירות שבכל המדינה ובכל מדינה ומדינה, היינו כל הטוב שבעולם במשך דור שלם! והכל נצרף אל תוך רגע אחד!  וניתן לאדם אחד!  מכל מקום, עדיין אין זה ''כל חיי העולם הזה''. אבל כל חיי העולם הזה הוא, אם נצרף את כל האושר, שבכל הדורות - מראשית הבריאה עד סוף כל הדורות, והכל ממש כל טוב העוה"ז  בלי שום יוצא מן הכלל, הכל ינתן לאדם אחד וברגע אחד ממש, אם כן, הלא אין לך אושר יתר על זה כלל!!! ואף על פי כן, קורת רוח בעולם הבא – גדול הימנו".

ה' יזכנו להרגיש שכשבאה מצווה לידנו אם לא נעשה אותה כל העולם יחרב! וכך נרוץ לכל מצוה ומצוה במסירות נפש!!!

פרשת בא - "גם כי יזקין לא יסור ממנה"

"גם כי יזקין לא יסור ממנה"

שמות (י,ט-יא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְאֶת טַפְּכֶם; רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם: לֹא כֵן, לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-ה' כִּי אֹתָהּ, אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וַיְגָרֶשׁ אֹתָם, מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".

בהתחלה מסרב פרעה לשלוח את הילדים ואומר לכו נא הגברים, אבל אחרי מכת בכורות פרעה חוזר בו ומתחנן שכל העם ילך אבל רק שיעזבו כבר!

למה פרעה לא מוכן שיקחו את הילדים?

לפי הפשט זה בתור עירבון להיות בטוח שהם יחזרו.

אבל חז"ל מלמדים אותנו במצות הקהל כלל חשוב!

גמ' (חגיגה ג.): "ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין! אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה, ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל, ומה דרש בה? (דברים לא,יב) 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן! אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני".

למה שתקבל שכר על ההבאה שלהם? הרי הם לא חייבים? וגם אין לך ברירה, הרי אם כל עמ"י עולים לבית המקדש מי יישאר בייביסיטר?

לומדים מפה שני דברים:

א) גם כשאין לך שום ברירה אחרת ואתה עושה מצוה אתה מקבל עליה שכר!

ב) הם מגיעים ומתחנכים מקטנות לראיה של הקדושה ושל התורה והמצוות! ועל זה אתה מקבל שכר!

עה"פ (שמות טו,ב): "זה אלי ואנוהו" דרשו חז"ל (תקונ"ז תתפ"ז ותרגום יונתן) שגם התינוקות הצביעו ואמרו זה אלי!!!

ואת זה פרעה לא מבין - מה לעבודת ה' ולילדים? חכה שיגדל ואז תיקח אותו לתפילה, ואז תלמד אותו תורה, כשיגדל תתעקש איתו על כיפה וכו'

זאת טעות חמורה, כשהוא יגדל כבר לא יעניין אותו כ"כ מה אתה אומר. בנוסף זה גם לא יהיה חרוט אצלו בלב ובהרגלים וזה יהיה לו הרבה יותר קשה...

לא להגיד אני אשים אותו עכשיו בגן שהוא ככה ככה וכשיגדל כבר אלמד אותו את מה שהחסיר כי אולי זה יהיה מאוחר מידי...

הגיל שאפשר לרכוש בו הרגלים ולהתחנך זה מגיל 2-12!

אם האדם יחליט: מהבר מצוה אני מחנך את הילד הוא פספס כבר את הרכבת, בגיל כזה התעקשות על חינוך הילד יכולה להביא אותו למרידה, כי יש לו כבר רצון עצמאי...

אנחנו מתפללים: "ותרגילנו בתורתך" שנזכה לעשות את המצוות הרבה עד שנתרגל וזה יהיה חלק מאיתנו!!!

לכן משה רבינו מתעקש - אנחנו לא יוצאים מכאן אפי' לעבודת ה' 3 ימים ולחזור בלי הילדים שלנו כי אם אין גדיים אין תיישים!

פרשת בא - חינוך ילדים

חינוך ילדים

שמות (י,א): "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ[1] אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

מצד אחד אנחנו צריכים ללמד את המצרים את המסר הזה שיש בורא לעולם, אך מצד שני צריכים גם להפנים אותו בתוכנו ולהעביר את זה הלאה.

לחנך כך את הילדים!

השטר של 200 ₪ (הכתום, לא הכחול...) שנמצא לפעמים בכיס, אבל צריך להיות בראש: "והלא ענין לנו, עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של "ושיננתם לבניך" עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפילה שלה לשמור על נכס זה של לימוד ילדיהם ועוד בימי  ר' שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר ואף בחשכת פזוריה, ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה, עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד התורה". (הנשיא לשעבר זלמן שז"ר התש"ט – 1949)

נאמר בפרשתנו: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו. ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם, לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' (י,ט-יא).

נשאלת השאלה: מה הויכוח הכל-כך עקרוני פה עד אשר טורחת התורה לצטט דברים אלו?

אלא: משה רבינו ביקש מפרעה לצאת ולזבוח לה', והדגיש כי ברצונו שיצאו ממצרים לעבוד את ה' "בנערינו ובזקנינו נלך", ואילו פרעה סירב בטענה שרק המבוגרים ילכו לעבוד את ה' ולא הילדים. שיטתו של פרעה היא שדי בעבודת המבוגרים שהרי הילדים עדיין צריכים לגדול, אך בדברי משה רבינו "בנערינו ובזקנינו נלך" – מלמדנו כי בחינוך ילדינו יש להתחיל עוד בהיותם קטנים. "כי אם אין טלאים אין תיישים".


"איננו יכולים להמשיך כך", הודיעו גבאי בתי הכנסת באי ג'רבא לרבם הנערץ. "תלמודי התורה ממוקמים בבתי הכנסת, והילדים קורעים פעם אחר פעם את הריפוד של הספסלים. אנו מבקשים לסגור את בתי הכנסת בפני הילדים".

הרב הגאון ר' משה כלפון הכהן שמע את הטענות, וביקש מהגבאים להתלוות עמו אל בית הכנסת. משהגיעו, פתח הרב את ארון הקודש, ושאל: "מה מונח כאן?" השיבו הגבאים בתמיהה: "ספרי תורה". "ובכן, מה ערכם של ספרי תורה, כשהם מונחים בארון והילדים אינם לומדים? קחו את יריעות ספרי התורה ופרסו אותם בבקשה על גבי הספסלים - כדי שהילדים ישבו על ידם וילמדו תורה". הגבאים עמדו נדהמים והבינו מיד את המסר... (מפי הרב מאיר מאזוז שליט"א).

יש לכוון את הילדים עוד בהיותם קטנים בחינוך רציני וראוי להם. ולא כאותם הסבורים שכאשר יגדלו הילדים נוכל להסביר להם ולחנכם.

עלינו לדעת שגידול ילדים כמוהו כגידול עצים. והבעיה היא שכאשר העץ מתחיל לגדול עקום לעולם אינו מתיישר, וכן הילד הגדל, אם יגדל עם דעות כוזבות וזרות לא יוכל להתחבר ליהדות.

במחקר שנערך בארצות הברית בדקו ומצאו כי הלבנים נוטים לאהוב מוזיקה כושית כגון ראפ ומתחברים יותר לזמרים שחורים, מדוע? המחקר הגיע למסקנה שכאשר ההורים עובדים, הילדים נשארים בבית עם המטפלת, המטפלות והסייעות בגנים היו ברובן כושיות ומהן ינקו הילדים את האהבה למוזיקה הזו. ללמדנו כמה חשובה הדרך בה נחנך את ילדנו מקטנותם.

על פי דברים אלו נבין מדוע נכנע פרעה דווקא בעקבות מכת בכורות. מכה זו שברה את קשיחותו של הדיקטטור המצרי.

הרב גרוזמן מסביר: שכל המאבק התנהל סביב לתינוקות, לילדים ולדור הצעיר. פרעה התנכל בעיקר אל אלה: אותם הוא רצה להפריד מהוריהם ולהמיתם או לבוללם ואילו משה ואהרון עשו את הכל כדי להגן עליהם ולהצילם מהשמדה, מהפחדה ומטמיעה, וכאשר ראה פרעה כי עם בני ישראל רב ועצום – הוא חיפש דרך כיצד לחסל את הבעיה הדמוגרפית. תחילה העביד פרעה את בני ישראל בפרך. פרעה הניח  שעמל וקושי השעבוד יצמצמו את הילודה והעם ילך ויתמעט.

כיוון שגזירה זו לא הועילה, הוא הטיל גזירה שנייה: "אם בן הוא והמיתן אותו". כאשר גם גזירה זו לא הועילה הוא גזר גזירה שלישית: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".  ברור היה לו, כי כדי למעט את העם היהודי עליו להתנכל לבניו, לדור הצעיר.

לאחר מכן, שוב במכת הארבה, שאל פרעה "מי ומי ההולכים", וכאשר ענה משה "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו", השיב פרעה: "יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי ראה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה'". – פרעה הרשע הזה רצה לקעקע את המשפחה היהודית על ידי הפרדת הילדים ומניעת יציאתם ואי חיבורם להוריהם.

על פי זה נבין את כניעתו של פרעה במכת בכורות. במכה זו ראה פרעה במו עיניו את התמוטטותה של המשפחה המצרית. "הבכור"  - מהווה כחוליה מקשרת בין האב לשאר בני המשפחה. עם מותו של הבכור מתנתקת "השרשרת" ומתפוררת המשפחה. פרעה חש את אשר רצה לגרום לעם ישראל, ועל כן זועק: "קומו צאו מתוך עמי, לכו עבדו את ה' כדברכם".

על פי זה הסבירו הפרשנים את דברי דוד המלך ע"ה: "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים". וכי מה הקשר בין החץ השייך לגיבור לבין בני הנעורים?  אלא, שכשם שכל גיבור המתכונן לקלוע למטרה מסוימת, עומד מול אותה מטרה כשהוא מסתכל ומכוון. ורק לאחר מכן יורה החץ. וישמע מוזר ומגוחך אם יטען הגיבור שמחוסר זמן וסבלנות, הוא קודם יירה את החץ ורק אח"כ יכוון את החץ לקלוע למטרה. וכי יצליח לשלוט בחץ לאחר שהחץ כבר עבר ויצא מתחת ידו ושליטתו?!

עלינו לדעת, שגם אב הטוען שאינו פנוי לחינוך ילדיו כי הוא עסוק בענייני פרנסת הבית, ואינו דואג מפני שעדיין היות הילדים קטנים, והוא טרוד בפרנסתו, וכשיגדלו יפעל לחינוכם, גם אב זה כיורה חץ יחשב – ומזכיר את הגיבור הניצב מול המטרה, ומתיימר שגם אחרי הירי הוא מסוגל לקלוע למטרה ולכוון את החץ. 

עשרת דברות החץ - הרב הלל מרצבך

דוד המלך בחר לתאר את גיל ההתבגרות כך: " כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים" (תהלים קכז, ד). 

מה מיוחד בחץ שביד הגיבור, שמתאים לתקופה זו של החיים?

א. כוונה – כדי להגיע למטרה צריך לכוון היטב לאן יורים.

ב. מרד נעורים – כדי לפגוע רחוק צריך למתוח את החץ. ככל שמותחים אחורה הוא יגיע למקום רחוק יותר.

ג. לא להגזים בדרישות – אם מותחים יותר מדי את החץ המיתר נקרע.

ד. יציבות - חייבים יציבות ודיוק כדי שהחץ יגיע למטרה.

ה. מטרה הגיונית - המטרה חייבת להיות מספיק קרובה, כדי להצליח לפגוע בה.

ו. לדעת לעצום את העין – כדי לפגוע צריך לעצום את העין. לא על כל דבר צריך להגיב, יש דברים שעדיף שלא לראות.

ז. לכוון יותר גבוה מהמטרה - אם רוצים להגיע למטרה, צריך לכוון קצת לגובה, יש תמיד משיכה טבעית לאדמה.

ח. הזמן המתאים לשחרר - צריך לדעת מתי נכון לשחרר ולתת לחץ לעוף לבדו.

ט. יש גורמים נוספים שמשפיעים – יש לפעמים רוחות זרות שמנתבות את החץ לכיוונים אחרים – להכיר שלא הכל בשליטתנו.

י. ללמוד לשחרר – לדעת שאחרי שהחץ עזב אותנו, אי אפשר באמת להשפיע עליו. נותר רק להתפלל שיגיע לייעודו.

אם נצליח לעמוד במסרים שדוד המלך מעביר לנו דרך החץ, נוכל לזכות בפסוק הסמוך לו: "הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים, שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן" (תהלים קכז, ג).


איזה יופי לראות את ההבדל בין ילדי ישראל לילדי המצרים:

אצל המצרים "מכה מצרים בבכוריהם" – הבכורות הרביצו לאבותיהם!

אצלנו "קדש לי כל^[1] בכור"!!!

על הפסוק (שמות י,ח): "מי ומי ההולכים?... בנערינו ובזקנינו" אומר המדרש רבה: "עתידים אתם לומר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" מה הקשר?

פרעה שואל אותם מי מסוגל לעבוד את ה' הרי זה כמו הר?

משה רבינו עונה אנחנו לא מתחילים איתם כשהם גדולים אלא מתחילים להרגילם בעבודת ה' כשהם בנערינו ובזקנינו ואז גם כי יזקין לא יסור ממנה! כי הוא התרגל!

שני דתל"שים הולכים בדרך. כשהם עוצרים לאכול, מוציא האחד תפוח ומתחיל: "ברוך אתה ה'…". מיד קוטע אותו חברו ואומר לו: "מה אתה מברך? אתה הרי דתל"ש!". מיד מתעשת הראשון ואומר: "….למדני חוקיך".

בסדר אני אחנך את הילד כבר כשהוא קטן, אבל איך מחנכים?!? דוגמא אישית!!!

אם לך תהיה אש בעיניים על התפילה והמצוות הילד יפנים את זה בלי שתגיד לו מילה!!!

הרב סולובייצ'יק (וביקשתם משם, עמ' 232-229):

זוכרני, כד הוינא טליא [כשהייתי טלה, צעיר], נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב"ם. איך התיידדנו? פשוט, נפגשנו!

אורח קבוע היה הרמב"ם בביתנו. הימים ימי סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, הגאון החסיד, ר' אליהו פיינשטיין, איש פרוזנא. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (לא גדולה ביותר) של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו שתתה בצמא את דבריו.

שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא; קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: זהו פירושם של הר"י ובעלי-התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם, אין אנו מבינים לא את הסברא של רבינו ולא את אופן ביאורו את הסוגיא. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: רבינו משה, מדוע עשית זאת? לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, הראב"ד בהשגותיו צודק. בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: דברי רבינו קשים כברזל. מכל מקום לא אמר נואש; היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט, לאט ומתחיל: רבותי, נראה נא... והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מלה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: (א) הרמב"ם מוקף מתנגדים "ואויבים" הרוצים לעשות לו רע; (ב) המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם. הייתי מרגיש כי הרמב"ם בעצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב"ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאד. בשמו של אבא נקרא גם הוא – משה. אבא היה מדבר; התלמידים, בעינים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת-צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!

אולם לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב"ם – "אויביו" הקיפוהו מכל צד; הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו. אבל הישועה לא באה. אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופו. התלמידים, אני וגם הרמב"ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים ראשו ואומר בעצבות: תיקו; דברי הרמב"ם קשים מאוד. לית נגר ובר נגר דלפרקינהו. הדבר נשאר בצריך עיון. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, היתה עצובה, בבחינת פורשת "ובוכה". יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני היו זולגות דמעות. גם בעיני הרמב"ם הייתי רואה אגלי דמעה נוצצים.

לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע; אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב"ם – מה נעשה? אל תצטער, היתה אמא עונה, אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב"ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב"ם...

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: ״צריך לשנן את הלימוד ולעשות ׳ושננתם׳ עד ׳ולבניך׳ - עד שזה יהיה כ״כ חלק ממך שכשתוליד בן זה יבוא לו טבעי ובקלות הלימוד הזה״!!!

---

[1] מגיד מישרים (ר' יוסף קארו): ולמען תספר מלשון ספירות והם חב״ד, באזני בנך ספירות אמצעיות כלומר חג״ת, בן בנך ספירות בתראין - נה״י. כי רמז לעבודת האדם דצריך לתקן עצמו בחב״ד שהוא בנשמתו שעיקרה בראש ובחג״ת היינו בנפשו היסודות דהיינו מידותיו, ובנה״י היינו בגופו שבו הוא עושה בפועל המצוות והמידות שבו.