דרך השם - שיעור 13 - חלק א פרק ג – חטא אדם הראשון

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

פעולות הנשמה בגוף:

ז. וצריך שתדע שאע"פ שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה, הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו, ותעלהו עילוי אחר עילוי, עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלימות. ואמנם לדבר זה היה אדה"ר מגיע אלו לא חטא, שהיתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי.

תולדות חטא אדה"ר:

ח. וכיון שחטא נשתנו הדברים שינוי גדול, והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות, שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדה"ר במצב השיקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרויח את השלימות ביגיע כפיו. אמנם על ידי חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כלה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם.

פירוש - כי הנה בתחלה היה נקל לו בצאת מן החסרון המוטבע בו וקנות השלימות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים על פי מדת הטוב והיושר, כי יען לא היה אדם סבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע בו ביצרתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב, ישיג מיד צאת מן החסרון וקנות שלימות.

אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתר השלימות יותר משהיה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה עוד כל כך קל לו לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלימות, כמות שהיה בעת שלא היה הוא גרמת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו וכמ"ש.

וכל שכן שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלימות, הנה הוא כפול, כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלימות שהיה ראוי לאדם שיעלה.

רמח"ל (דעת תבונות קכו): "הרי לנו בכאן שלשה חילוקים למציאותו של האדם:

א' - מציאותו קודם חטאו,

ב' - מציאותו אחר חטאו,

ג' - מציאותו מה שהיה יכול להיות אם לא היה חוטא, והוא המציאות שיהיה לעתיד לבא.

והנה מציאותו קודם חטאו הוא מצב אמצעי בין מה שנהיה אחר כך ובין מה שהיה יכול להיות. ונמצא שעל כל פנים לא נברא בשלמותו, אלא השפלה קדומה היתה לו מעת הבראו, שנולד במצב פחות ממה שראוי להיות אדם, והשפלה מוכנת לו באפשרות אם יחטא ואשם, וכמו שהיה. והנה הן כל אלה ענינים הכינם הבורא ית"ש, שחידשם ובראם לצורך הנהגת העולם הזה...

ותראי, כי הגופניות של אדם הראשון קודם חטאו היה בערך הרוחניות אשר לו עתה; צא וחשוב הרוחניות שלו איך היה, והתולדות של המעשים ההם עד היכן היה מגיע. ודי לומר מה שאמרו ז"ל במאמר שזכרתי למעלה (ב"ר, ח, י), "בקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש". ומינה נדון למה שהיה ראוי להיות אלמלא לא חטא, שהיה מתעלה בעילוי הגדול שהיה מזומן לו. כי כמו שאנחנו רואים שהגופניות שלו של אז הוא כרוחניות של עתה, נוכל להקיש מזה שהגופניות שלו אם היה מתעלה, היה יכול להיות כערך הרוחניות של אז, כי כן הדברים מתעלים מעילוי לעילוי".

אור תורה: "...על זה הוכיח ירמיה הנביא באמרו, "כי שתים רעות עשה עמי, אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארת נשברים, אשר לא יכלו המים" (ירמיה ב, יג), והם העוזבים חכמת התורה, שהוא אמת מים חיים, ואין בהם נפתל ועקש ובריאים לנפש להדריכה בדרך חיים, ועוסקים בחכמת הפילוסופיא הארורה "אשר רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו) בעונותינו הרבים,

והם ב' רעות באמת, א', שבאותו העת עוזבים ומתבטלים מן התורה, שנפסק מקשר החיים, והב' אשר חוצב לו בורות נשברים, והם מעט מים המכונסים שם, אשר הסטרא אחרא יונקת מאחורים דקדשה, שכל זה בא מצד שנשברו הלחות הראשונות, שעל ידי זה על ידי חטא העגל חזרה זוהמת הנחש.

ולכן נקראים בורות נשברים, אשר לא יכילו המים, כי נתערב ונכנס בטיט ורפש של הנחש בעצמו, שחס ושלום מזה יבא לידי כפירה באלקים חיים, ולהכחיש בהשגחה ובנסים, ונפלאות, ונבואה, ורוח הקדש, ותולים הכל בטבע.

וכן מי שהולך אחר שכלו בעבודת ה', שלא על פי דרכי התורה המסורה לנו מפי חכמינו הקדושים, אשר קבלו איש מפי איש, ממחצב הראשון מפי ה', ועל פי דברי חכמים האחרונים, אשר העמיקו לפלפל ולסלסל בתורתנו הקדושה, על פי הדינים המסורים בידינו בשלחן ערוך המסור לפנינו, וחושב מחשבות אחרות וכו' היא מעצת הס"ם וכת דיליה, אשר ממתיק לו דרכיו, והוא מערב בטיט ורפש, והם מים עכורים ממש.

ולכן האדם הישר הולך, אשר חס על נפשו ועל כבוד קונו, יתרחק מכתות חדשות המתחדשים בכל עת, האומרים זה הדרך לכו בה, והוא עקר העבודה, "בני אל תלך בדרך אתם, מנע רגלך מנתיבתם" (שם א, טו), וחס ושלום שלא לסור מן הדרך הכבושה לרבים מימים הקדמונים, לילך בדרכים אחרים אשר הם מסכנים מאד, ואז טוב לו".

המיתה והתחיה:

ט. ואולם מלבד כל זה גזרה מדת דינו ית', שלא יוכלו לא האדם ולא העולם מעתה, הגיע אל השלימות עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו שבה נתרבה הרע.

אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההוים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחלה, וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו.

וכן העולם כלו יתחרב מצורתו של עתה, וישוב ויבנה בצורה אחרת ראויה לשלימות. ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא ענין תחית המתים. ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא ענין מה שאמרו ז"ל, שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, ולסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו.

ויקרא (כו,יג): "ואולך אתכם קוממיות".

פירש"י: ״בקומה זקופה".

חתם סופר (יו"ד סי' של"ב): בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות (מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל. ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.

סיפור מהמדרש על תחיית המתים (מדרש רבה פרשת קורח): מעשה באדם אחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. בדרכו עצר לאכול לחם, וראה שני ציפורים שרבו זה עם זה, ותוך כדי מריבה מת אחד הציפורים.

הלך השני, לקח עשב מסויים מן הקרקע, הניח אותו על פי הציפור המת והחזיר אותו לתחיה.

ראה זאת האיש והבין כי לעשב זה יש סגולות מיוחדות. לקח עמו קצת מן העשב והמשיך בדרכו.

כאשר הוא הגיע לאיזור העיר צור, הוא ראה פגר אריה מת שהיה מושלך בדרך. החליט ההלך לבדוק האם אכן העשב יכול לחיות מתים: הניח את העשב על פי האריה והחזיר אותו לתחיה.

קם האריה וטרף אותו.

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת? (אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות):

"בערב שבת ביקשתי מבעלי שלא ילך לבית הכנסת, ושנתפלל כולנו יחד קבלת שבת. החלום שלי היה לעשות את זה על שפת הים, אבל לכך, כמו שאמרתי, נדרשים כוחות שכבר אינם. למרות שבעלי מקפיד על שלש תפילות במניין, ישבנו עם ארבעת הילדים על המרפסת והתפללנו.

ואז שאלה הגדולה (בת 6 וחצי) אם גם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת...?

הסברתי לה שזו זריחה מסוג אחר, שהיא תבוא כשיזרח אור חדש על כל עם ישראל.

היא אמרה שדווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה הכי חזקים והכי יפים.

ביקשתי ממנה שבערבי השבת הבאים, כשהיא תדליק את הנרות במקומי, שתזכור את היופי של הצבעים האלה, ושתדע שאני שם, שולחת אליה את שבת המלכה".

הרב קוק (אורות הקודש ב עמ׳ שפ'): ״המוות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני- אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות אשר יצר לב האדם השקיע אותן בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיגה וחשוכה שהוא קוראה מוות...".

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת: "הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.

היא ניגשה לקבר של ר אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה: "אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".

האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..." - מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה".

סעודה רביעית, עצם הלוז, ותחיית המתים:

גמרא (שבת קיט:), טור ושו"ע (או"ח ש'): "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית".

בית יוסף בשם שבלי הלקט (סימן קל): "אבר יש באדם ונסכוי שמו, ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת".

ה"מטה משה" (סדר הבדלה סימן תקיג): "ונראה לי טעמא דמילתא, כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה, והוא עיצומו ועיקרו ושרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף, ברחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, והוא העצם שיש בו קיום נצחי, וממנו יחיה האדם לעת התחייה, והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת אדם, ועצם הזה שרשו ועיקרו מעצם השמים... ובכן כל הזהיר בסעודה זו (רביעית) ומשביע לעצם הזה, יזכה שישביע בצחצחות נפשו בתענוגי רב טוב הצפון לצדיקים ולשבוע שמחות, אשר עליהם התפלל המשורר (תהלים טז,יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח".

כותב היעב"ץ (ר' יעקב בן צבי עמדין, הבן של החכם צבי): מעודי הייתי משתאה ומשתומם על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי שאינו נהנה משום אכילה כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת, ואמרו שממנו בנין גוף האדם, ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי ריקבון עצמות הגוף, כי ממנו תתחיל התחיה לעתיד שהוא כשאור לגוף כידוע, ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו, ומדוע אינו נהנה רק מזאת האכילה בלבד...?

הענין הוא שידעו חכמי האמת, אחר שבעלי ההויה עלולים להפסד וכל מורכב מתפרד, אם היה כל גופו של אדם מורכב בשוה, היה מקבל הזנה כולו כאחד, אז בבוא קיצו יתפרד כולו אל חלקיו, ולא ישאר ממנו כלום שיקבל צורת התחיה בגוף הקודם.

אף על פי שהשם יתברך בעל היכולת לברוא אדם מחדש, אבל באופן כזה פנים חדשות היה נחשב, ואין זה הוא הגוף שסבל צער המיתה, כי הוא כלה בעשן ואבק דק, ואם יתהוה עוד גוף – אחר הוא. על כן בהכרח יש עצם קטן הנשאר בגוף, שאינו תחת יד הריקבון ואינו כלה ובלה בקבר, כי הוא יסוד קיים בו מתחילת שורש היצירה, ולא נתהוה מהרכבה [של ארבעה היסודות שמתפרקים במיתתם], ומשתלשל מאב לבן, על כן אין ההפסד שולט בו....

אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה, דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השובע, ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך, רק מכוונת המצוה הוא נהנה, ולא מגשמיות האכילה, שאיננה נמצאת בכאן ואינה נעשית כי אם לשם מצוה בלבד, ועל כן היא סעודת דוד המלך עליו השלום, שלא היו לו חיים בעולם הזה כנודע, ונקרא חי וקים, ודי בזה למבין".

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎

כיסוי ראש לנשים

כיסוי ראש לנשים

https://blogo.co.il/?p=822

ערכים: "הם לא חזרו בתשובה ביום אחד ואף קצב התקדמותם היה שונה. בתחילה הדבר לא הפריע לו אולם לאחר שילדיהם החלו ללמוד בבית ספר דתי הוא ביקש ממנה שתכסה את ראשה. היא סרבה".

– "אתה צריך להבין שזה לא קל לי" ניסתה להסביר באחת השיחות,  - "אני לא יכולה להשתנות ביום אחד. זה לא שאני לא רוצה, זה קשה. כשהתחלת לשמור שבת הצטרפתי אליך, את המטבח הכשרתי וגם את מצוות האשה קבלתי על עצמי בשמחה. כשבקשת להעביר את ילדינו לחינוך דתי הסכמתי למרות שרגשית היה הדבר קשה לי כיון שידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל לכסות את הראש זה כבר סיפור אחר, אני פשוט לא יכולה, תבין אותי בבקשה". הוא לא הבין.

– "מה יש פה להבין? את הרי שומרת את כל המצוות, דווקא כיסוי ראש קשה לך? הרבה יותר קשה לשמור שבת לא? זה בסך הכול כיסוי ראש". – " אתם הגברים לעולם לא תבינו זאת" התמרמרה.

משלא הצליח לשכנעה פנה לרבו וזה יעץ לו לפנות לגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל ולהציג בפניו את שאלתו. כשנכנס לחדרו קבלו הגאון בחביבות כשחיוך אבהי נסוך על פניו. – "במה אוכל לסייע לך" שאל. כחכח בגרונו בהתרגשות וענה – "זה בעניין אשתי. אנחנו נשואים מזה עשרים שנה, לפני שמונה שנים חזרנו בתשובה ואפשר לומר שכיום אנו מקיימם את המצוות בהידור ומקפידים על קלה כבחמורה, גם אני וגם אשתי. אלא שבעניין אחד אשתי מתעקשת, היא אינה מכסה את ראשה.

ניהלנו בינינו שיחות רבות בנושא וזה לא שהיא לא מבינה את חשיבות המצווה אלא שלדבריה היא אינה מסוגלת לכך, היא מאמינה שה' יסלח לה, היא אומרת שהקב"ה אינו דורש מן האדם יותר מכפי כוחו, מתחמקת. למען האמת לא הייתי מתעקש על כך אלא שילדינו לומדים בבית ספר חרדי והם מתביישים להזמין את חבריהם לביתנו, הם לא רוצים שהחברים יראו את אימם בגילוי ראש. למה היא מתעקשת כל כך?".

הרב זצ"ל נטל את ידו של האיש בידו האחת ובידו השניה ליטף את כתפו. – "האם אתה יודע עד כמה קשה לאישה לכסות את ראשה? גבר אתה ולא אישה ועל כן אינך מבין. דע לך בני שהדבר הקשה ביותר לאישה הוא לכסות את ראשה. עבור האישה מהוות השערות חלק בלתי נפרד מאישיותה. כיצד היית מגיב לו הייתי דורש ממך להשחית את פניך?".

- "אבל התורה מצווה על כך היא הרי מחויבת לכסות את ראשה". – "זה נכון בני" ענה הרב "גם אני מודע לכך שהתורה מצווה על האישה לכסות את ראשה אלא שעבור אישה  שלא הייתה מורגלת בכך מצעירותה מדובר בניסיון גדול מאוד. הדבר הקשה ביותר לאישה הוא לכסות את ראשה". – "אבל... כבוד הרב..." ניסה שוב.  - "דע לך אין דבר קשה לאישה יותר מכיסוי שערותיה" חזר הרב על דבריו שוב. וכך במשך כמה רגעים חזר המחזה על עצמו, זה שואל מה לעשות והרב משיב לו כדברים האמורים. משהבין כי מסרב הרב להורות לו כיצד לנהוג הודה לו ויצא.

חזר לביתו כשבליבו טרוניה. זה לא חכמה גדולה להחזיר אנשים בתשובה ולאחר מכן להתעלם מצרכיהם ובעיותיהם הייחודיות. אלא שמתוך שאמון היה על אמונת חכמים, שתק.

- "מה אמר לך הרב?" שאלה אשתו כשהתיישב מולה על הספה. – "לא משנה" ענה קצרות. – "אולי בכל זאת? הרי שאלת אותו בענייני הלא כן?" – "הוא לא בדיוק אמר... הוא..." ניסה להתחמק. – "ומה הוא לא בדיוק אמר?" הקשתה שוב. – "טוב אז ככה... הוא אמר שלעולם לא אבין אותך... שהשערות עבור האישה הם חלק מן האישיות שלה... שעבור האישה אין קשה יותר מאשר לכסות את ראשה... הוא אמר שאני גבר ואינני מסוגל להבין. זה מה שאמר", סיים והתכנס בתוך עצמו.

היא ישבה מולו וחייכה. ליטפה את שערותיה ושוב חייכה. – "זה מה שהרב אמר לך? מעניין. לפחות הוא מבין אותי. הוא רב גדול הרב הזה שהלכת אליו?". "כן גדול הכי גדול" ענה. לא הבין מדוע היא מחייכת, חשב שהיא שמחה לאידו אך שתק.  למחרת בבוקר כששב מן התפילה נכנס אל המטבח כדי להכין לו ארוחת בוקר. אשתו ישבה שם כשמטפחת רקומה לראשה  - "זה יפה לי?" שאלה. – "הוא רב גדול הרב שלך, הכי גדול".

להבדיל - שחקנית שעוטה חיג'אב ניסתה לעבור את שחקניות בקבוצה היריבה, לא הצליחה ונאלצה לסדר את החיג'אב שנפל. שחקניות הקבוצה היריבה עצרו את המשחק והתלכדו סביבה עד שתסדר את החיג'אב מחדש.

תשובה של הרב שמואל אליהו:

שיער הוא אחד מנושאי היופי המרכזיים של האשה.

חשוב מאוד כי היופי של האשה יבנה את האהבה בין בני הזוג, יבנה את האמון. יבנה את הבית ואת הילדים.

כשגבר רואה את אשתו מתייפה לקראת יציאה לחוץ הוא עלול לאבד משהו מהאמון עם אשתו. 

גם הוא וגם היא עלולים לחשוב בטעות כי הנראות בחוץ היא החשובה. 

ולא היא – העיקר הוא הקשר בינך לבין בעלך.

השער הוא אחד המכשירים הנפלאים ביותר שיש על מנת להתיפות ולקשור בין אשה לבעלה. 

שיער הוא השער ללב של האשה. 

ברכת ה' עליך.

הברכות התלויות בכיסוי הראש (הזהר הקדוש נשא קכו.): 

"וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהלים קכח) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קכח) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהלים קכח) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל".


תרגום: וְאִם עוֹשָׂה כָּךְ, מַה כָּתוּב? (תהלים קכח) בָּנֶיךְ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים. מַה זֶּה כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים? מַה זַּיִת זֶה, בֵּין בַּסְּתָו בֵּין בַּקַּיִץ לֹא אוֹבְדִים עָלָיו, וְתָמִיד נִמְצֵאת בּוֹ חֲשִׁיבוּת יְתֵרָה עַל שְׁאָר הָאִילָנוֹת - כָּךְ בָּנֶיהָ יַעֲלוּ בַחֲשִׁיבוּת עַל שְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבַּעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בַּכֹּל: בַּבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, בַּבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַטָּה, בְּעֹשֶׁר, בְּבָנִים וּבִבְנֵי בָנִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם) הִנֵּה כִּי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'. וְכָתוּב, יְבָרֶכְךְ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךְ וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךְ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

פניני הלכה (הרב אליעזר מלמד):

כדי להסביר את הטעם של כיסוי הראש לנשים יש להקדים, *שעניינה של הצניעות להפוך את היופי והאהבה הטבעית לדבר בעל משמעות עמוקה ונצחית. 

כדי שהאהבה לא תיתפס רק בצדדיה החיצוניים, באה ההלכה וקבעה גדרי צניעות, שמכריחים אותנו לשים את הדגש על הצד הרוחני והנפשי שבאהבה, ומתוך כך מתגלה היופי הטבעי החיצוני במלא עומקו והדרתו.

כל אשה צריכה לשמור על צניעותה, אולם אשה נשואה מחויבת בכך כפליים. משום שכאמור, האהבה אינה דבר חיצוני שניתן לממש מיד את כולה, אלא ישנם רבדים של אהבה, וככל שהאדם יותר צנוע כך הוא יכול להתפתח יותר מבחינה נפשית ורוחנית ולהגיע אל העומקים הפנימיים של אהבה. 

לעומת זאת, האהבה של מי שאינו קשור לכללי הצניעות נוטה להיות חיצונית וקצרה, ולאחר שמגיעים לשיא היא שוקעת ונאבדת. 

צאו וראו כמה פעמים מחליפים ידוענים פרוצים את בנות זוגם, וזאת לאחר שהצהירו בריש גלי שהפעם מדובר באהבת אמת טהורה וייחודית שתימשך לנצח נצחים.

מי שמדריך את חייו על פי כללי הצניעות ההלכתיים, מתרגל להתייחס לצדדים הגופניים ביראה וחרדת קודש, משום שהם מבטאים רבדים עמוקים לאין סוף, שהיופי החיצוני הוא אחד מכלי הביטוי שלהם, ומאחר שהיופי החיצוני מבטא דברים עמוקים מיני-ים, אין לחושפו בפני כולם.

כיסוי הראש המתלווה לנישואין מבטא את העמדה שהנישואים הם לא סוף האהבה או שיאה אלא רק ראשיתה, ולכן דווקא אשה נשואה צריכה להקפיד ביתר שאת על צניעותה, כדי לשמר את יופייה למען העמקת הקשר בינה לבין בעלה, וכדי לכוון את עצמם לגילוי הרבדים העמוקים והמופלאים של האהבה.

מהתלמוד (כתובות עב, א) משמע, שהמקור לכיסוי הראש לאשה נשואה הוא מן התורה, שנאמר לגבי אשה סוטה שחטאה ונתייחדה עם גבר זר, שבשעה שהיא באה להקריב את קרבנה, כחלק מהעונש שהתורה הטילה עליה, הכהן פורע את שיער ראשה כדי שתתבייש, שנאמר (במדבר ה, יח): "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה", מכאן שעל פי התורה שיערה של אשה נשואה צריך להיות אסוף תמיד (מאירי, רשב"ץ וריא"ז, ועי' יחו"ד ה, סב). 

כך היא דעת רוב הפוסקים, שיסוד דין כיסוי ראש מהתורה, אלא שמהתורה מספיק שהשיער יהיה אסוף בתוך רשת או כיס קטן, וחכמים הוסיפו וקבעו שצריך לכסות את כל השיער במטפחת שאינה שקופה. 

ויש אומרים שכל דין אסיפת השיער וכיסויו מדברי חכמים (תרומת הדשן רמ"ב בדעת הרמב"ם).

דין כיסוי הראש אינו תלוי במנהג, ולכן גם במקום שבו כל הנשים אינן מקפידות לכסות את ראשן, מנהגן אינו משנה את הדין, וחובת כיסוי הראש נשארת בתוקפה (מ"ב עה,י).

דרך השם - שיעור 12 - חלק א פרק ג – יצר הרע דתי

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

המין האנושי נשתנה:

ה. וממה שיצטרך עוד לדעת, שהנה המין האנושי, אין ענינו הראשון כמו שאנו רואים ומבחינים אותו עתה, כי אולם שינוי גדול היה בו, והוא ענין חטאו של אדה"ר, שנשתנה בו האדם והעולם ממה שהיו בתחלה. ואולם פרטי השינוי הזה ותולדותיהם רבים, ועוד נדבר בם לפנים בס"ד. 

הקב"ה ברא עולם מושלם! אנחנו הרסנו אותו בחטא אדם הראשון בעיקר אבל גם אחר כך!

את הבעיות של העולם תפיל על עצמך, זה לא הקב"ה עשה אותן, הוא רק נתן בחירה!

תן דעתך שלא תחריב את עולמי!

כותב הרמב"ן (הקדמה ל'תורת האדם'): "הנני אומר מה שלבי חושב ודעתי גומר. כי אחרי היות האדם מעותד למות, מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמות, למה יתגודדו על מת ולנוד ולבכות נאותו, כי החיים יודעים שימותו. ומן התמה על יודעי דבר והי, למה יקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נהי".

כלומר: מדוע מתאבלים על המת, והרי סוף כל אדם למות?

עונה הרמב"ן: "והתשובה בזה כי תולדת האדם לחיות לעולם. ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם, על כן יחרדו כי מטבעם יתפרדו".

כשמישהו נפטר כי זה לא טבעי! בגלל זה אנחנו בוכים!!!

הרב קוק (אורות הקודש): "המוות מום הוא ביצירה! ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו - 'וחרפת עמו יסיר מעל כל-הארץ כי ה' דיבר' (ישעיה כ"ה,ח)".

ונמצא שהדיבור במין האנושי וההבחנה בנשואיו - כפולים, 

כי ידובר בו ובנשואיו בבחינתו קודם החטא, 

וידובר בו ובנשואיו בבחינתו אחר החטא, וכמו שנבאר עוד בעז"ה.

ו. הנה אדה"ר בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה. 

דהיינו שהנה הוא היה מורכב משני החלקים ההפכיים שאמרנו שהם הנשמה והגוף, ובמציאות היו שני הענינים הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם להדבק במה שירצה מהם. והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד, ונח בשלימותו לנצח.

בראשית (ב,כה): "ויהיו שניהם ערומים, ולא יתבוששו".

רש"י: "לא ניתן בו יצר הרע עד אוכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע".

כיצד יכל לבחור אם לא ידע להבחין בין טוב לרע? 

ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים שער א' פ"ו) אומר כך: "קודם החטא, אם כי ודאי שהיה בעל בחירה  גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להיפך ח"ו... אמנם לא שהיה עניין בחירתו מחמת שכוחות הרע היו כלולים בתוכו כי הוא היה אדם ישר לגמרי…טוב גמור…וכוחות הרע היו עומדים לצד חוץ ממנו והיה בעל בחירה להיכנס אל כוחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה להיכנס אל תוך האש". 

מסביר הרב דסלר (מכתב מאליהו חלק ב') שלאדם הראשון קודם החטא היה ברור באופן מוחלט, מהו טוב ומהו רע בלי שרצון או תאווה ישפיעו על שיקול דעתו. 

הבחירה בין טוב ורע קודם האכילה מעץ הדעת היתה אצל האדם כבחירה להיכנס לתוך האש או להיזהר ממנה. האדם ידע בצורה הברורה ביותר שהחטא מזיק לו ולכן יכל להישמר ממנו.

לפני החטא היצר הרע היה כמו סוכן שיווק שדופק אצלך בדלת ומנסה לשכנע אותך לקנות משהו, לאחר החטא היצר נהיה חלק אינטגרלי מהאדם!

עכשיו אתה שומע קולות בלב וזה יכול להיות משני הצדדים!

לפעמים היצר הרע מגיע עם טלית ותפילין ומשדל אותך לעשות משהו תורני ויהודי כדי לשבור אותך!

הרב יהודה פתיא זצוק"ל (מנחת יהודה - רוחות מספרות):

"גם חדשות אני מגיד, כי השדים (הכוונה לסטרא אחרא) למדו את הדברים שבני אדם מקפידין מהם אם רואים אותם בחלום, כגון הרואה שנפלו שיניו, או מחזיר כפרות עליו, או בהמה שחוטה לפניו, או שהוא שרוי בתענית, או לובש שחורים, או הולך יחף וכיו"ב. ואין לו לאדם לחוש לחלומו אלו, אלא אם כן רואה שהדירוהו בחלום (גרמו לו שינדור נדר), או שקראוהו בשמו לעלות לספר תורה, ואם גם לזה אינו חושש – תבוא עליו ברכה!

גם לפעמים מראים השדים לאדם דברים רעים, ואם האדם הוא פתי ומאמין לחלום ההוא, אז הם טורחים לעשות הרע ההוא בפועל ממש, כדי להטעות את החולם ההוא, ולהאמין בחלומותיו, או לפחות כששומעים קול הכרוז שברקיע, שמכריז על איזה רעה, הם מודיעין אליו בחלום, כדי שיאמין בחלומותיו.

אמנם, צריך אותו אדם לדעת, שאם הוא מתענה על חלומות כאלה, או עושה כפרות או פדיון נפש, ואינו שואל את פי החכם היודע את ההבדל בין החלום שע"י מלאך ובין החלום שע"י שד, ידוע יידע שהוא עתיד מכאן והלאה לחלומות קשים ורעים ומרים מאלו, כי השדים הם שמחים על שלא היה יגיעם לריק עם אותו האדם. וכל אלו השדים נקראים "שדין נוכראין (=נוכריים) למודי הרע".

ויש שדים אחרים הנקראים "שדין יהודאין" (ר’ זוהר במדבר דף רנ"ג), ומנהג אחד יש להם, כי הם עושים עצמם כנביאים הראשונים, וכתנאים, ויש שעושים עצמם כדייני ישראל וכתלמידי חכמים המפורסמים, או כצדיקים וחסידים, ולפעמים אומרים שהם אברהם, יצחק ויעקב, או אליהו הנביא וכיו"ב. וצריך האדם לשאול את פיהם, אם הם אבות העולם ממש, או אם שמותם כשמות האבות, וכן ישאל לאליהו, וצריך לדקדק מאוד בתשובת דבריהם, שאם ישיבו דבר שאינו מבורר, נוטה לכאן ולכאן, ידוע תדע שהם שדים.

וגדולה מזו הם עושים, כי יכולים להראות לאדם דמות רקיע, ודמות כסא הכבוד וצבא מרום וכיו"ב, והם נזהרים מאוד שלא להבהיל את האדם, ואדרבא – הם מצווים אותו להיזהר ללמוד בכל יום כך וכך שיעור זוהר ותהלים, ובלילה יעמוד לומר תיקון חצות, ולפעמים גוזרים עליו שיטבול כמה פעמים ביום, ויחליף בגדיו, וייזהר פן ייגע באשתו, ואח"כ מוסיפין עליו סיגופין ותעניות, ואם לא עשה כן הם מכים אותו ומצווים עליו במפגיע שלא יגלה מראות וחזיונות אלו לבני אדם (כדי שלא יכירו שהם שדים), עד שמעט מעט נמשכת ונקשרת מחשבתו בהם, וכמעט נעשה כמשוגע, ולבסוף גורמים לו חולי הכפיה, רחמנא ליצלן.

ואלה השדים הם באים בתחילה בחלום, ואח"כ באים אפילו בהקיץ. ולפעמים תהיה תחילת ביאתם בהקיץ. וכמה פעמים הביאו אליי אנשים, בנים, ובנות, שרואים מראות בהקיץ, ואין הפנאי מסכים להאריך בהם, רק אספר אחת מהן לדוגמא:

בשנת תרע"א (1911) בחודש תמוז, אחרי תפילת מנחת שבת, הביאו לפניי ילד אחד, בן 11 שנה בערך, שהיה אומר שהוא מדבר עם אליהו הנביא פה אל פה, ומראה ולא בחידות, ולכזמן שירצה לדבר עימו, הוא קורא אותו – ותיכף הוא בא, רק שיהיה ]הילד[ במקום מיוחד בפני עצמו, ואין אדם אחר עומד אצלו.

אמרתי לו: "היכנס לחדר זה, ושאל אותו: האם באמת אתה אליהו הנביא?", וכן עשה.

והשיב לו: "באמת, אני אליהו, ולמה מסתפק יהודה (פתייא, הרב המחבר) בזה"?

אמרתי לילד: "אין זה כי אם שד יהודי ששמו אליהו, ואינו אליהו הנביא, ואתה ניזוק משדין יהודאין. בוא ואתפלל על ראשך תפילת הניזוקין, וע"י כך יברח לו אליהו מעליך".

אמר לי הילד: "בוודאי הוא אליהו הנביא, ואתה עשה כל מה שאתה יכול לעשות, ונראה דבר מי יקום".

ואחרי שהתפללתי עליו שתיים ושלוש פעמים הלך הילד לחדר לנסות אם יבוא אליהו, והנה אליהו תיכף בא כמנהגו הראשון. ואני הייתי תמה על דבר זה, ולקחתי את הילד, והלכתי אצל [הרב המקובל הגדול] חכם רבי שמעון אגסי זצוק"ל, שהיה עדיין בחיים, כדי לבודקו, ואחר שבדק אותו אמר כי זהו אליהו הנביא, ואינו שד, ואני הייתי חולק עליו, ואמרתי לו שהוא שד.

והסכמנו לילך כולנו אחר תפילת מוצאי שבת אצל [בנו של הבן איש חי, הרב המקובל] חכם רבי יעקב בן חכם יוסף חיים זיע"א, כדי לבדוק אותו, ואחר שבדק אותו בכמה דברים, גם הוא אמר בוודאי כי זה הוא אליהו הנביא זכור לטוב בלא ספק.

ואני הייתי חולק על שניהם, ודוחה דבריהם, וביקשתי מהם לתת לי רשות לבודקו פעם אחרת. אמרתי לילד:

"לך אמור לאליהו שאתרגם לך פסוק הנזכר בירמיה (פרק י): "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי-שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן-תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה", ואם יתרגם פסוק זה בלשון ערבי, אז אפשר להסתפק ולומר אולי שהוא אליהו הנביא ואינו שד, לפי שהשדים הם יודעי לשון ארמית… אלא שפסוק זה המדבר בגנותם, אינם רוצים לשמעו ולתרגמו בלשון אחרת.

וכאשר שאל הילד את אליהו לתרגם לו פסוק זה, אמר לו אליהו: "איני יכול להתעכב פה, כי אני רוצה ללכת מפה, לכתוב זכויותיהם של ישראל, ואני נחוץ ללכת". וכאשר השיב לי הילד תשובה זו, אמרתי לו: "חזור ואמור לו שתרגום הפסוק שאני שואל ממך הוא הכרח גדול, על שהוא מבחן להיות בטוחים שאתה הוא אליהו". והשיב לו אליהו: "כבר אמרתי לך שאני נחוץ לילך". אמרתי לילד שיאמר לאליהו: "הרי כמה דברים דיברת, וכמה זמן עמדת פה, ויותר נקל הוא תרגום הפסוק במקום אריכות דברים אלו, ועתה אין החכמים נוחה דעתם עד שתתרגם הפסוק". וכשאמר הילד דברים אלו לאליהו, קצף ונשבע "חי השם אם עוד איראה אליך, הואיל ואין אתם מאמינים בי שאני אליהו", ותיכף הלך, ולא חזר להיראות אל הילד.

ויאמרו החכמים הנזכרים אליי: "נראה לדעתנו כי זה הוא אליהו הנביא באמת, שכן דרכו להישבע "חי השם", וכבר אמרו חז"ל (מגילה ג): גמירי, שאין השדים מוציאין שם שמיים לבטלה". ואני אמרתי להם שזהו שד, והוא לא הוציא שם שמים לבטלה, כי נשבע וקיים שבועתו, שברח לו ולא נראה עוד, ואם כן אין כאן שם שמיים לבטלה. ולא עוד, אלא דמעיקרא ליכא הכא (=מעיקר אין כאן) שם שמיים כלל, יען שלא אמר "חי ה' " באותיות הוי"ה, או באותיות אדנו"ת, אלא אמר "חי השם" באותיות ה"א שי"ן מ"ם, ואין זה אלא כגונב דעת הבריות. והודו החכמים הנזכרים לדבריי".

וירוס. משל זה אינו כתוב בספרים הקדמונים, אבל הוא חד ומדויק: 

הוירוס אינו יצור חי מושלם. בניגוד לחיידק, שהוא תא חי בפני עצמו, הוירוס הוא בסך הכל מולקולה חסרת כל חיות, ולכן כל כך קשה להילחם בו. 

אותו וירוס נכנס לתא חי, משתלט על הגרעין שלו, שהוא תא הפיקוד, הקוקפיט, מצליח לגרום לתא להפסיק לייצר את האנזימים שהוא רגיל לייצר לצורך התפקוד שלו, ומשעבד את גרעין התא ובעצם את התא כולו, לצורך עצמו: מהרגע שהשתלט על התא מתחיל התא לשכפל את הוירוס בכמויות אדירות, עד שהתא מתפוצץ ואלפי וירוסים חדשים יוצאים לחפש תאים לשעבד. מחלות נגיפיות מאד נפוצות, חלקן קלות יחסית, כמו ההצטננות והשפעת, וחלקן חשוכות מרפא. לגוף קשה מאד להילחם בהן, משום שלמרות שהוירוס חדר לתא, כלפי חוץ התא נראה כתא רגיל וחיובי, בעוד שהוא בעצם 'משתף פעולה' שכל כוחותיו רתומים לייצורם של וירוסים נוספים (הרב דן טיומקין)

זבוב, ויצר הרע 'דתי'. 

שלמה המלך דימה את יצר הרע לזבוב, שנאמר (קהלת י,א): "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח".

למדו מכאן חז"ל (ברכות סא.): 'יצר הרע דומה לזבוב, ויושב על שני מפתחי הלב'. 

החפץ חיים (בקונטרס "דבר בעתו", שער ההתחזקות פי"ב) מתמקד בכך שהדימוי הוא לזבוב שיושב בין שני משפתי הלב, כלומר, "שהוא אינו יושב רק לשמאלו, להסית את האדם לעבירה לבד, שאם כן היה האדם מכיר בו. אלא שלפעמים, בערמתו, הוא פונה עצמו לצד ימין, לחזק לב האדם לאיזה מידה טובה בהפרזה גדולה הרבה יותר מכפי כוחו, כדי לתפסו על ידי זה אחר כך, ולהסיתו מן המידה ההיא לגמרי. וכגון בלימוד תורה, כשהוא רואה לאיש שנפשו חשקה בתורה, ואי אפשר לו לפתותו שיבטל מלימודו - הרי הוא מפתהו שיתחזק עוד יותר ויותר, יומם ולילה ממש, ולא לשמור את נפשו כלל, עד שהוא מחליש כוחו, ואינו יכול אחר כך כלל ללמוד. וכן כהאי גוונא בשארי מידות קדושות. ובאמת, דרך התורה הוא דרך הממוצע, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות". (הרב דן טיומקין)

הרב דן טיומקין: 

כתב בעל חובות הלבבות (בסוף סיפרו) שלעתים, "הפלגת השמן שבנר – היא סיבת כיבויו".

בספר מכתב מאליהו (ח"ג דף רצ"ד): דרכו של יצר הרע היא לגרום לנו לעתים לחשוב שאנו יכולים להתעלות על ידי השקעת כוחות בדרגות קדושה עליונות. ובכך היצר מסמא את עינינו מלהקדיש את הכוחות הראויים לפיוס הגוף. ומעשים כגון אלה לא יכולים להוביל לקירוב לה' ולא לעליה אמיתית. ואדרבא, לרוב זה תחבולת היצר להשביענו בדקדוקי מצוות כדי להסיח דעתנו מהענינים העיקריים אשר לדאבוננו אנו נכשלים כל כך בהם, עכ"ל.

מדוע הריצה קדימה מדי מסוכנת ללב?

בכך שהיצר דוחף את האדם קדימה מעבר למקומו, הוא מרויח שהלב מפסיק לשתף פעולה, והתוצאה העגומה היא שהפנימיות לא מתעלה. וכאשר מגיעים מצבי לחץ ומשבר, אין לו ולמשפחתו כוחות נפשיים לעמוד בהם.

כי כאמור, לא די בידיעות השכליות – צריך גם להשיב את חיי התורה אל הלב. והידיעות וההכרח השכלי שהתורה אמת – הכל נכון לשכל, לשלב הראשון. 

אבל כדי שנצליח לבנות בסיס איתן של אמונה, שרק כך נוכל להחזיק מעמד גם בתקופת משבר, רק כך נוכל לחנך את ילדינו באמת לאהבת תורה ואהבת המצוות, לכך צריך שגם הלב יהיה שותף – ובכך שהאדם רץ קדימה הוא אמנם מרגיש צדיק – אבל ליבו הולך ומתנתק ממנו!

כל כך כואב הלב לראות כיצד בעל תשובה שמסר נפש ועזב עולם, לא מצליח למצוא בדרכו החדשה לא אושר ולא את עצם קירבת ה' – שבעבורה חזר בתשובה. ומגיע שלב שבו הוא בעצמו מתחיל להיות מודע למצבו העגום, בעיקר בזמן של חיכוכים עם המשפחה, שהוא מספר שברוך השם הכל נפלא – ובתוכו מרגיש ההיפך. והוא אינו מודע לכך שאם יכיר את היצר הרע של עצמו, הוא יוכל להתמודד איתו ובאמת להתעלות, באמת להגיע לחיים של אושר, אבל היצר עליו מדברים בדרשות ההתחזקות הוא יצר אחר, ולכן הוא בכלל לא יודע שיש גם כזה סוג של יצר הרע, ולכן גם לא יודע שהוא צריך להילחם איתו, ודומה לחייל היוצא לקרב ליירט מטוס, וכלי הנשק שקיבל הוא רובה – הנשק לא מתאים והוא חשוף בחזית.

הסכנה בבניה לא מאוזנת:

מלבד הקושי של התרגלות לעול מצוות, ושל כניסה לחברה חדשה עם כללים חברתיים שונים, רוב החוזרים בתשובה החלו לראשונה להתמודד עם הקשיים של החיים האמיתיים, כמו עול של משפחה, משכנתא וגידול ילדים, ואז הלב תופס גם אותם כחלק מהקושי של החזרה בתשובה. כך שהדאגה למינימום נוחות – הכרחית עבורנו כדי שניתן לליבנו את הנעימות שבלעדיה לא נוכל לעבוד. לכן קרוב הדבר לומר שהכרח הוא לבעלי תשובה להיכנס לעולם המצוות באופן מאוזן, שהרי סוף סוף אנו מגיעים מעולם חופשי כביכול בלי איסורים והגבלות, ומבלי חינוך לכפית היצר, ועצם עול התורה והמצוות גורם בהכרח לקושי נפשי לאורך זמן.

הדרך להשפיע על הפנימיות, מחייבת שעבודת ה' תהיה מלווה בסיפוק וריצוי הלב, שרק כך אפשר לזכות לכח, לחיות ולמוטיבציה הנצרכת לקושי הרב שבהתמודדות היומיומית שבחיי בעל תשובה. אם בעל תשובה לא יזכה לסיפוק והרגעת המערכות הנפשיות הגשמיות [המותרות], יקשה עליו עד מאד לא רק להצמיח את היסוד ושורש הצמיחה העצמי שלו, אלא גם ימעטו הסיכויים שהוא יצליח לשרוד במערכת הדתית בכלל. והמבחן להצלחה האמיתית אינו בתחילת הדרך או בימי הבחרות, אלא בהמשך, ביחסים עם האשה ובחינוך הילדים.

על בצלאל כתוב "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", ורש"י מסביר שדעת היא רוח הקדש.

הדעת זהו הכח להכריע בין שני דברים!

ויקרא (י,י): "לֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר".

ירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב): "אומרים הבדלה בחונן הדעת במוצ"ש כי אם אין דעת הבדלה מנין?".

החטא של אדם הראשון היה בעץ הדעת!

צריך לכלכל את המעשים על פי השו"ע והתורה ולשאול רב במקרה של ספק.

לשיעור הקודם 💎

לשיעור הבא 💎