פרשת ויחי - זוגיות – מעלת השתיקה

זוגיות – מעלת השתיקה

בעיר העתיקה בירושלים עמד ילד עם מגש ועליו כעכים חמים למכירה.

אחד הסוחרים זיהה שהמגש מזהב והוא עתיק יקר המציאות, וכיוון שהבין שהילד שמחזיק בו איננו מבין את ערכו, אמר לו: "ילד, אם אתה רוצה אני אקח ממך את המגש ואתן לך 100 שקל".

אמר הילד בלבו אם הוא רוצה 100 כנראה זה שווה לפחות 200 והשיב בשלילה.

החליט הילד לבדוק עד כמה האיש רוצה את המגש ואמר לו: 'אם אתה רוצה נעשה החלפה, תביא את החמור שלך וקח את המגש'.

האיש הסכים מיד... הבין הנער שמגש כזה כנראה שווה כמה אלפים...

סירב הילד והצהיר שרק אם איש שיחו יראה לו כיצד עושה חמור הוא ימכור לו את המגש...

מיד החל הסוחר לנעור כחמור.

הבין הילד שאם הוא מוכן בשוק הומה אדם לנעור כחמור, משמע שמה שבידו שווה כנראה כמה עשרות אלפים...

לכן אמר מיד: "תשמע, לא ככה, חמור עומד על שניים?"

האיש מיד התכופף על ארבע והחל נוער בקולי קולות בזמן שתיירים מתקבצים ומצלמים ומסריטים את האיש...

הרהר אותו הנער אם זה מוכן לבזות את עצמו כך, משמע שיש לי כמה מיליונים ביד...

אמר הילד לאיש: "שמע! אתה יכול לקום... אני עם חמורים לא עושה עסקים".

חשב האיש לעצמו: "איזה טיפש אני, אילו הייתי שותק המגש היה אצלי כבר. נערתי כחמור - נשארתי חמור".

לא פעם אנו נתקלים באנשים שיש לנו הרבה מה לומר להם... במיוחד בשעת קטטה ומריבה אנו חושבים שיש לנו מה להגיד ומה לענות...

סייג לחכמה שתיקה...

על מעלת השתיקה אנו לומדים משני בני יוסף.

בזמן שהסבא משכל את ידיו, יכל מנשה לומר: "סבא, טעית! אני הבכור, שים את ימינך כאן על ראשי", אך הוא שותק.

כשיוסף מתערב ואומר לאביו "לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו" יכל אפרים לומר: "אבא, מדוע אתה מתערב?! סבא יודע מה הוא עושה" - אבל הוא שותק.

בכביש יש כלל: "אל תהיה צודק תהיה חכם" – נכון אתה צודק אבל זה שווה עכשיו את המריבה המטורפת שתתחיל כאן...?!? זה יהיה חכם?!?!

ראשית חכמה (102): "החסיד רבי לפידות עליו השלום העיד למורי [ר' משה קורדובירו] שראה בחלום את החסיד החכם רבי יהודה בר שושן עליו השלום אחרי פטירתו בגליל העליון, וראה שפניו היו מאירות כאור החמה, וכל שערה ושערה מזקנו היתה מאירה כאילו היתה אבוקה.

‏ושאל אותו על מה זכה לזה, ואמר לו: בשביל מעלת השתיקה שמימיו לא שח שיחה בטלה".

גם מנשה וגם אפרים יכלו לדבר אבל הם העדיפו לשתוק ולכן עד היום כל בית בישראל מברך את ילדיו בהם.

בזוגיות השתיקה (כשצריך) היא לא רק חשובה אלא קריטית...

זוג צעיר בנו את ביתם במזל טוב מתוך ציפיה לחיות באהבה ואחוה ושלום ורעות. ואכן מתוך ההתלהבות הראשונית של חיי הנישואין עשו האחד את רצון רעהו, חילקו מחמאות זה לזו, פינקו זה את זה. אולם כל התענוג הזה נמשך רק שלושה חודשים.

בחודש הרביעי לנישואיהם כאילו נשתכחה כל החגיגה, כל השמחה וכל ההתלהבות...

לפתע ביום בהיר אחד התחילו להתעורר בין בני הזוג חילוקי דעות קשים, שגררו ויכוחים ומריבות.

דא עקא, בני הזוג אוהבים זה את זה ורוצים לחיות בשלום, אולם כאילו נכנס שד לביתם והכניס בהם רוח רעה שלא יכלו להשתלט עליה. מריבות הפכו לחלק מסדר חייהם היום יומי - האיש מעיר משהו והאשה מגיבה בחריפות! מלה מעוררת מלה כנגד, וצעקה של האיש מעוררת תגובה לא נעימה מצד האשה. ואי אפשר לעצור את זה...

בהיותם זוג אוהבים, לאחר כל ריב האיש היה מתמלא צער, והאשה בוכה בכיות בדמעות שליש.

יום אחד ברגע של עת רצון פנתה האשה לבעלה ואמרה: מדוע אנו רבים כל הזמן? אולי כדאי שנפנה לרב ויורנו עצה, איך להיפטר ממריבות אלה שאיננו חפצים בהם כלל.

שמח האיש לעצת אשתו והם מיהרו ללכת לרב העיר.

פנתה האשה אל הרב ואמרה: כבוד הרב, בעלי ואני אוהבים זה את זה אולם רבים יום יום, הוא פותח בצעקות, ואני אינני מחזיקה מעמד ומגיבה בחריפות רבה.

גם האיש הסביר מדוע הוא פותח בצעקות...

הרב הקשיב קשב רב לדברי בני הזוג ובחן אותם במבטו. אחר כך הציע לאשה: הנה לך כד מים קדושים. והיה אם בעלך יצעק עליך שתי מעט מן המים שבכד, אך הישמרי שלא לבלוע אותם, ומובטח לכם שתפסיקו לריב.

שמחה האשה לקבל את המים הקדושים הודתה לרב וחזרה מרוצה לביתה מתוך אמונת חכמים שמעתה הכל יסתדר.

והנה למחרת היום צעק עליה בעלה כדרכו, וכעצת הרב היא מיהרה לשתות מן המים, וכשפיה מלא מים לא יכלה לענות לו. כך חזר הדבר על עצמו יום יום...

עברו כמה שבועות נגמרו המים שבכד ובני הזוג הפסיקו לריב, וכבר הספיקו לשכוח את הימים הקשים שעברו עליהם.

שמחה האשה על הזכות שנפלה בחלקה לשתות מן המים הקדושים, ועוד יותר שמחה על השלום השורר בביתה. עתה הגיעה העת להחזיר את הכד לרב ולהודות לו.

הגיעה האשה אל הרב מסרה לו את הכד ושאלה אותו: כבוד הרב, מהו סוד המים הקדושים?

ענה לה הרב, הסוד הוא לא במים, אלא בך, המים היו רק אמצעי לעזור לך לשתוק בעת מריבה.

סוד השתיקה יכול לעצור ויכוח קטן לפני שיהפוך למריבה גדולה.

העולם כולו עומד על מי שבולם פיו בשעת מריבה! כמו שכתוב "תולה ארץ על בלי מה".

פרשת ויחי - יהודה דוד אלאור ואיתן

יהודה דוד אלאור ואיתן

בראשית (מט,ח): "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"[1].

דוד המלך ע"ה, שהיה מצאצאי יהודה, קיבל את הברכה הזו והודה על כך ואמר: "וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם" (שמואל ב' כב,מא).

מתי ידו של יהודה נמצאת בעורף האויב? בשעה שהאויב בורח - אעפ"כ יהודה מכה בעורף אויבו מכה ניצחת, גם כשהאויב בורח ולא מסכן אותו.

לגולית האיקס הראשון של דוד המלך, הוא ערף את הראש כשהוא כבר ממש לא היווה איום...

שמואל ב' (כב,לח): "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".

הגמרא (ע"ז כה:) מספרת כי מהפסוק הזה למד דוד שצריך ללמד את בני יהודה לירות בקשת על הבורחים - "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (ש"ב א).

קשת מגיעה לטווחים רחוקים ויכולה לפגוע גם במי שמנסה לברוח!

יעקב אבינו מדריך את עמ"י לצפות פני עתיד, להבין שאויב חי הוא סכנה גם כשהוא בורח.

הבריחה לא מוציאה ממנו לא את השנאה ולא את הסכנה. ואם לא תחסל אותו כשהוא בורח, הוא יחזור ויפגע בך.

דוד המלך מדגיש בדבריו כי הוא למד את ההלכה הזאת מ'סֵפֶר הַיָּשָׁר', כדי שנדע שרדיפה והכאה של אויב שבורח זאת ישרות שלמדנו מהאבות שנקראו ישרים, חסידים וצדיקים.

הוא לומד זאת גם מספר דברים: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו).

וכן מספר שופטים: "לְמַעַן דַּעַת דּוֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלָמְּדָם מִלְחָמָה" (שופטים גּ).

גמ' (עז כה.): "אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְרִיכָה לִמּוּד? הֱוֵי אוֹמֵר, זוֹ קֶשֶׁת" (כי בשונה מחרב וחנית, מי שלא לומד ומתאמן לא יכול לדרוך קשת, לכוון ולירות).

על זה נאמר ליהודה: "אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ"!

אַחֶיךָ יוֹדוּ לך ויבינו כי מלחמה מנהלים רק עם ראייה לטווח רחוק רק עם הכנה ארוכה של כוחות סדירים למלחמה, כשם שלימוד הירי בקשת בא אחרי הכנה ארוכה. כשם שהריגת הרוצחים הבורחים שנוטרלו באה מתוך חשיבה לטווח ארוך.

כולנו ראינו השבוע את בריחת הקצינים בפיגוע בארמון הנציב, שפגעה גם בחיילים שנדרסו בפעם השנייה וגם ברוח הלחימה ובהרתעה של ישראל.

300 חיילים (קצינים וצוערים) היו שם ורק איתן המדריך האזרחי עמד וירה...

דובר צה"ל שיקר השבוע לכל המדינה במצח נחושה, אבל אפילו לפי הגירסה שלו רק שני חיילים ירו בנוסף לאזרח, וגם הם ירו באיחור...

לדברי איתן המדריך אם החיילים היו יורים היה אפשר למנוע את פציעתם של כמה חיילים או לפחות למנוע את מותם.

החיילים היססו לירות, אומר איתן, גרוע מזה - סרטי ווידיאו מראים כיצד עשרות של חיילים שהיו במרחק של כ-30 עד 50 מטר ממקום הפיגוע, במקום לחוש לזירת הפיגוע ולהגיש עזרה פשוט בורחים בבהלה מהזירה.

עדות ראיה אחרת לפיגוע מוסרת, כי קבוצות של פלסטינים שעמדו באזור הפיגוע עמדו וצחקו, וחלקם מחא כפיים לנהג הדורס וקרא לעברו קריאות עידוד.

רק עיוור לא יקשר את הדברים האלו לפרשת החייל היחיד שכן העז לירות - אלאור אזריה, למשפט שלו, ולפסק דין ההזוי של בית המשפט הצבאי, בהנהגת שופטת משוחדת...

כבר בפיגוע הראשון לאחר פסק הדין, רואים את התוצאות שלו: צוערים בקורס קצינים בבה"ד 1 והמפקדים שלהם לא רק היססו מלירות במחבל, הם פשוט ברחו!!!

הדבר הראשון שמגדירים לך בבה"ד 1 הוא שקצין הוא היד הארוכה של הרמטכ"ל בכל מקום שבו הוא נמצא...

לכן לא צריך להדיח את ה298 צוערים וקצינים שברחו הם באמת היד הארוכה של הרמטכ"ל, זה בדיוק מה שהרמטכ"ל בעצמו היה עושה...

המשנה (סוטה מד.) אומרת שהמנהיגים היו צריכים להעמיד שרי צבאות גם בראש העם וגם בעקבו: " 'וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשּׁוֹטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם', וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל עַם, מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן, וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו".

למה מענישים את הבורחים בעונש כל כך חמור? שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה – נְפִילָה. שֶׁנֶּאֱמַר, (ש"א ד) "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בָעָם". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (שם לא) "וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים" וְגוֹ'.

את המשנה הזאת צריך להשמיע באוזני הרמטכ"ל, מפקד בה"ד 1 וראש אכ"א ולומר להם: תפקידכם לחזק את רוח החיילים ולא לשבור אותה. אתם צריכים לחשוב לטווח ארוך ולראות את תוצאות מעשיכם, שלא תיגרם חלילה ניסה ונפילה לחיילי צה"ל ולכלל ישראל.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ("אביהם של ישראל" על התורה):

בכל ליל-שבת אנחנו מברכים את ילדינו במילים של יעקב אבינו (בראשית מח,כ): "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה".

חכמינו אמרו, שדרכו של אפרים באה לידי ביטוי אצל יהושע, שגם היה מבני בניו של אפרים וגם היה ממשיך דרכו של משה רבנו - "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים" - גם תורה וגם כיבוש הארץ.

לעומת זאת, דרכו של מנשה באה לידי ביטוי אצל גדעון השופט. הוא שומע על הנסים והנפלאות שהיו לעם ישראל במצרים. הוא מבקש עליהם בתפילה, ובכוח אהבתו לעם ישראל הוא אף הולך ומנצח. באהבה ובגבורה. " לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן" (שופטים ו,יד). הוא נלחם בעבודה זרה. הוא מאמין באלוקים. נלחם ומנצח מתוך אמונה. אבל דבר אחד חסר לו, הוא לא מחובר לתורה ולא מעביר אותה הלאה לדורות הבאים...

התוצאה כואבת מאוד. הניצחון שלו הולך ומתפורר. הזהב שנאסף בעקבות הניצחון הופך להיות אפוד של עבודה זרה – "וַיעש אותו גדעון לאֶ פוד ויצג אותו בעירֹו בעֹּפרה, ויזנו כל ישראל אחריו שם; ויהי לגדעון ולביתו למוקש".

גם בנו אבימלך יוצא לתרבות רעה, מתחבר לאנשים ריקים ופוחזים. הורג את שבעים אחיו. ובסוף יוצאת אש מבית אבימלך, ואוכלת את כל בעלי שכם.

ברגע שגדעון מת – אין עוד קיום לכל האמונה הגדולה שהייתה מלווה בתפילה ובאהבת ישראל – "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלקים".

גם גדעון וגם יהושע נלחמו, גם גדעון וגם יהושע ניצחו את אויבי ישראל.

אצל יהושע הלוחמה הייתה מתוך תורה וקדושה. בכל רגע פנוי מלחימה הוא ישב ועסק בתורה (רש"י מגילה ג.).

בדרכו של יעקב "ינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל" (רש"י מח,יט), בדרך זו מעשיו עתידים להתקיים.

מעשיו של מנשה-גדעון ללא שילוב של אפרים-יהושע – לא יכולים להתקיים.

רק בשילוב כוחם של אפרים ומנשה אפשר להחזיק את התורה והארץ.

רק צבא המונחה על פי המוסר של התורה יחזיק מעמד לאורך זמן!

שבת שלום ומבורך!!!

---

[1] הרב שמואל אליהו שליט"א.

פרשת ויחי - זאב זאב

זאב זאב

יעקב אבינו מכנס את כל בניו ומברך כל אחד ואחד.

את אחרון בניו, בנימין, ממשיל יעקב לזאב: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל".

למה זאב?

בראשית (מד,כב): "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת".

רבינו אפרים ז"ל (שם פ' ויחי): "וקרהו אסון, כי בנימין היה זאב יטרוף וטורף בני אדם לעתים, וכשבא לו העת נהפך לזאב שנאמר בנימין זאב יטרף, ובעוד שהיה אצל אביו נשען על הרופא ובאותו זכות לא היה נהפך לזאב, שכך אמר 'ועזב את אביו ומת', כלומר כשיפרד מאביו יהפך לזאב לעוברי דרכים, והיה כל מוצאו יהרגהו".

החיד"א ז"ל (דבש לפי, מערכת ז' אות טו - טז): "זאב אחד יש שקורין לו לופגאר"ו והוא בן אדם ומשתנה לזאב ובשעה שמשתנה לזאב רגליו יוצאים בין כתפיו כך בנימין בין כתפיו שכן. וזה סגולה להנצל מזאב זה בשעה שנכנס לבית ליקח דשן הצבור באש וישליך אילך ואילך ולא ינזק ממנו וכך היו עושין במקדש משליכין דשן אצל המזבח דכתיב ושמו אצל המזבח. כתב זאב שנהפך לאדם אפילו שהוא משתנה לאדם בכל שעה יש לו זנב, כך היתה רצועה יוצאה מחלקו של בנימין ונכנסת לתוך חלקו של יהודה ועליה היה בנין בית המקדש".

המדרש (תנחומא ויגש ח) כותב שבנימין נמשל לזאב, משום שהמקדש נבנה בחלקו של בנימין, ומה שנאמר "בנימין זאב יטרף, בבקר יאכל עד" - הכוונה להקרבת התמיד של שחר. "ולערב יחלק שלל" - הכוונה לתמיד של בין הערביים (וכך תרגם אונקלוס).

מדוע נקרא המקדש בשם זאב[1]?

ידוע שדרכו של הזאב לטרוף את הקרבן, אך לא תמיד לאכול אותו ממש באותו זמן (בניגוד לאריה הדורס ואוכל מיד), כך גם התמידים ובמיוחד של בין הערביים, לא היה תמיד קרב כולו בתוך אותו יום, אלא הקטר חלבי ואברי התמיד היו קרבים במשך כל הלילה. לכן נמשל גם המזבח לזאב (סוכה נו:).

בא לרמז שלא תמיד התוצאה והשכר של הקרבן יורגש באופן ממשי ומידי, לפעמים השכר והכפרה שוהים לבוא - ורק לערב יחלק שלל. רק כשמגיע הערב (הסתר פנים), זוכים לשלל של הטרף.

ברכות (כו:): "ריב"ל אמר: תפילות כנגד תמידים תקנום".

כמו בקרבנות כך גם בתפילות, אין דבר כזה שהקב"ה לא מקבל את התפילות, אנחנו לא רואים את התוצאה מיד כי הקב"ה שומר את זה לזמן שבאמת תצטרך (הערב – הסתר...)!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה רגיל לספר על אדם שהתפלל שנים לזכות בלוטו.

יום אחד ח"ו נגזרה עליו גזירה בשמים שייפגע ממשאית, הקב"ה ברחמיו לקח את כל התפילות והשתמש בהם להציל את חייו מהמשאית.

האדם ממשיך להסתובב ברחוב ולתהות למה תפילותיו לא התקבלו... הרי בלוטו הוא לא זוכה ואת המשאית הוא ב"ה לא פגש... (אביהם של ילדי ישראל ח"א עמ' 40).

הרב קוק (עין אי"ה ברכות א,ח): "אבל עוד דבר גדול יש בחסד עליון ית"ש, שהרי באמת ביהמ"ק שלמטה מכוון נגד בית המקדש שלמעלה...

א"כ צ"ל שלעולם פועלות כל העבודות את חק שלמותם כאילו בהמ"ק בנוי, אלא כיון שבעוה"ז הוא חרב, א"א שיושפעו הטובות הנמשכות מזה השלמות לעוה"ז, ונשארים רק למעלה.

וכשתבא זמן תשועת ישראל, וישתכלל העולם בביהמ"ק, ויהי' ראוי לקבל שלמות עליון, אז יופיע השי"ת בהדר גאון כל השלמות הנעשה מכח כל המצות והעבודות כולם, בערך שהם פועלים אם הי' ביהמ"ק על מכונו"!!!

---

[1] בשם הרב אבי כהנא.