פרשת שופטים - תמיד ללמד זכות על עמ"י

תמיד ללמד זכות על עמ"י

רבי יוסף פוזנר היה חתנו של רבי יחזקאל לנדא, ה"נודע ביהודה". כל חייו סבל רבי יוסף פוזנר מאשתו, שמיררה את חייו, ביזתה אותו בפומבי בכל מיני צורות והציקה לו ללא שיעור.

את סבלו נשא רבי יוסף בשקט ומעולם לא הגיב לה על מעשיה כנגדו.

כשנפטר רבי יוסף מהעולם, התאסף קהל רב ללוותו לבית עולמו. הרבנית ביקשה לשאת מספר מילים. במקום מילים פרצו מגרונה יללות חנוקות ובכי מזעזע כל לב.

הקהל עמד המום. כל ימיי חייה עשתה כל מה שביכולתה כדי להשפיל ולבזות אותו ועכשיו היא נזכרת לבכות...

"כל ימי הייתי אישה כשרה שעושה רצון בעלה", אמרה הרבנית לפליאת הקהל. "אמנם מיררתי את חייך וביזיתי אותך ללא הרף, אך עכשיו מותר לגלות את הסוד הגדול: בעת שנישאנו ביקשת ממני בתקיעת כף - כיוון שחששת מגאווה והתנשאות בשל הכבוד שחלקו לך כולם - שאבייש אותך בכל הזדמנות, שאציק לך ואבזה אותך בכל מיני מעמדות ולעיני כל. למרות הקושי העצום הקפדתי לעשות רצונך בנאמנות. כעת מותר לגלות שהיה זה רק בשל רצונך שלא להגיע חלילה לגאווה"

דברים (טז,יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק".

מדרש תנחומא (שופטים ד'): "'ושפטו את העם משפט צדק', שיהיו מטין את העם לכף צדק. אמר רבי יהודה ברבי שלום: שיהיו מטין ומלמדין עליהם זכות לפני הקדוש ברוך הוא. ממי אתה למד? מגדעון בן יואש, שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקדוש ברוך הוא מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצוות ובמעשים. כיון שנמצא זכות בגדעון שלימד עליהם זכות, מיד נגלה עליו המלאך, שנאמר: 'ויבא אליו מלאך ה' ויאמר לו לך בכחך זה' (שופטים ו,יד) - בכח זכות שלימדת על בני, הוי 'ושפטו את העם משפט צדק', שיהיו מלמדין זכות על הדור".

'משפט צדק' זה משפט של מנהיגות שיודעת לעמוד לפני הקב"ה וללמד זכות על ישראל. דורו של גדעון היה דור של עמי ארצות, דור ללא הנהגה של תורה, דל במצוות ובמעשים טובים, והנה בזכות יהודי אחד שהצליח ללמד זכות, זכה הדור לגילוי שכינה ולמנהיגות ראויה.

זוהר חדש (ח"א לט.): "דניחא ליה (לקוב"ה) מאן דאמר טבא על בנוהי [מי שאומר טוב על בניו]. מנא לן? מגדעון בר יואש, דלא הוא זכאי ולא ברא דזכאי, ומשום דאמר טיבותא על ישראל, כתיב ביה: 'ויאמר לו ה' לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד מדין'. מהו 'בכוחך' זה, טיבותא דא דאמרת על בני, יהא לך חילא סגיאה, לשיזבותהון מן ידא דמדין".

בדברי הזוהר חדש מבואר שלא רק המציאות העממית היתה דלה בתורה ובמצוות, אלא גם גדעון עצמו. גדעון לא היה בעל מדריגה, ואפילו זכות אבות לא היתה לו. הדבר היחיד שהיה לו, זו היכולת לעמוד לפני ריבונו של עולם ולדבר טוב על ישראל, והנה מסתבר שליכולת זו יש עוצמה אדירה, ומכוחה מסוגלת האומה להכריע את מדין.

לימוד זכות על ישראל זה מקצוע גדול בתורה, כדי ללמד זכות על ישראל נדרש גדעון לעמוד ולעשות פלפול שלם מול ריבונו של עולם:

שופטים (ו,יג): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן".

רש"י: "אשר ספרו לנו אבותינו - פסח היה, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים' (תהלים קיד,א), ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חינם - כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו?".

גדעון היה אדם פשוט שבפשוטים, כנראה שאפילו לקרוא הוא לא ידע, כדי לקרוא את ההלל בערב פסח הוא היה זקוק לאביו שיקריא בפניו, ועם כל זה, הוא זה שזוכה להושיע את ישראל, בזכות לימוד הזכות שעמד ולימד על ישראל.

ילקוט שמעוני (שופטים רמז סב): "ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו (גדעון למלאך) 'ואיה כל נפלאותיו', היכן הם הפלאים שעשה האלקים לאבותינו בלילה הזה והיכה בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל שמחים?! וכיון שלימד סנגוריא על ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא: דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר: 'ויפן אליו ויאמר לו לך בכוחך זה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש בך כוח ללמד סנגוריא על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר: 'והושעת את ישראל'".

אנחנו נמצאים בליל הסדר, בזמן אמירת ה'מגיד' וסיפור יציאת מצרים, והנה באמצע הסדר מתגלה המלאך אל גדעון וגדעון מצליח ללמד זכות על ישראל. אם יש לגדעון כוח ללמד זכות על האומה, אומר הקב"ה, למה שיתגלה אליו רק מלאך ה', הוא ראוי לגילוי שכינה על ידי הקב"ה בעצמו.

הרב אברג'ל זצוק"ל (אמרי נעם נשא): לפני שהכהנים נושאים את כפיהם הם מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". 

וכן בזמן שהיה בית המקדש קיים, לפני שהיו הכהנים אוכלים תרומה או זבחים בבית המקדש, בנוסף לברכת הנהנין הקבועה לכל מאכל, הם היו גם מברכים: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לאכול תרומה" (ראה רמב"ם תרומות טו, כב. ובהל' בכורים א, ב).

דבר זה הוא פלא גדול, שהרי בברכה זו אנו באים לברך את הבורא "אשר קידשנו במצוותיו וציונו...", כיצד יתכן שבאמצע ברכה המיוחדת לה' נכנס פתאום שמו של בשר ודם – "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו..."?!

אלא שרצו חכמינו הקדושים, מתקני הברכות, ללמדנו שמי שאוהב את עם ישראל בכל ליבו, ומוכן למסור את נפשו עבור טובתם של ישראל, כבודו שקול לכבוד הבורא, והקב"ה מוכן לקבוע את שמו של אותו אדם בתוך ברכה המיוחדת לו יתברך.

הגר"א (בביאוריו לתיקוני זוהר על פרשת יעקב ועשיו תיקון כא' נז:): "הקב"ה שונא המקטרג על בניו, אף הקדושים".

כלומר אדם יכול להיות גדול וענק בתורה ובמצוות, אבל אם הוא מקטרג על ישראל, אז הקב"ה שונא אותו.

דוגמא לכך אנו מוצאים אצל ישעיה, שבשעה שאמר "אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (ישעיה ו,ה) מיד "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה". מה זה 'רצפה'?

רש"י: "אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני".

בספר מלכים מסופר על המצור שהטיל בן הדד מלך ארם על שומרון ועל חרפת הרעב אליה הגיעו בני המקום. באותם ימים קשים באה נבואת אלישע על הרווחה שתבוא לישראל ביום המחרת. אלישע עמד במעמד מלך ישראל והזקנים, בשעה של ייאוש ומתח נורא, הרעב הכבד הביא את אנשי המקום למצב מזעזע בו נאלצו לאכול מבשר בניהם ובנותיהם, ואלישע קם ומכריז: "שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב' ז,א), מחר תתהפך הקערה על פיה וחרפת הרעב תסור. אנחנו ראויים לכך, אומר אלישע הנביא לעם, יש בנו סגולה אלקית ויש בקרבנו נשמה טהורה!

עמידתו זו של אלישע הנביא מפיחה רוח חיים ומכה גלים בלבבות, והנה בא השליש, יד ימינו של המלך, ומטיל ספק בדבר, "הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה".

על חומרת מעשהו של השליש ניתן ללמוד מתגובתו החמורה של הנביא, "הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל", כלומר הנביא רומז לשליש שימות במיתה משונה ושלא בעתו, ולא יספיק לטעום דבר מן הדגן.

רבי אלעזר אזכרי (בעל הפיוט 'ידיד נפש' ספר חרדים מז,כג): "איתא במדרש, דהשליש שנענש שאמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה', כך אמר: ודאי ה' יכול לעשות, אך הדור הזה כדור המבול, שראוי היה שיעשה ארובות בשמים, כהתם דכתיב: 'וארובות השמים נפתחו' (בראשית ז, יא), ואיך אפשר שלדור רע כזה, יהיה נס גדול כזה".

לפי דברי בעל "ספר חרדים", לשליש לא היה שום חיסרון באמונה ביכולת האלקית או בנבואה, הוא האמין בכוחו של ריבונו של עולם והאמין בנבואת הנביאים, לא היה לו ספק בכך שחרפת הרעב יכולה להשתנות ויכולה להיות מציאות ש'מחר סאה סולת בשקל' כדברי הנביא, הסיבה שהוא לא האמין שנס כזה יתרחש, היתה בגלל שהוא לא האמין בדור! מתוך "חרדיות" יתר ו"יראת שמים" מופלגת הוא היה סבור שהקב"ה לא ירצה לחולל נס כזה בגלל המצב הרוחני הירוד של הדור, ומי שמלמד קטגוריא על ישראל נענש בחומרה רבה[1].

בעקבות יציאת הספר מורה נבוכים החליטו רבני גרמניה לשלוח שליח שיבוא לתהות על קנקנו של הרמב״ם ולבחון את דרכיו. הם שלחו לספרד רב חשוב בשם רבי מאיר כדי לבקר אצל הרמב״ם ולדווח להם על מה שראה.

רבי מאיר לקח עימו את שמשו ויצא לדרך. כאשר התקרב לקורדובה, עיר מגורי הרמב״ם, החליט לנוח מעט ליד שפת הנהר העובר ליד העיר. הוא הוציא ספר מתיקו ושקע בלימוד. לאחר שהחליף כוח המשיך בדרכו אל בית הרמב״ם ושכח את ספרו על שפת הנהר.

רבי מאיר התדפק על דלת הרמב״ם. משרת פתח את הדלת ואמר לו כי בעל הבית אוכל כעת וכי עליו להמתין מעט.

"לך אמור לבעל הבית שיודע אני כי הוא אוכל, והראיה שהוא אוכל כעת ביצים!"

אמר רבי מאיר למשרת.

המשרת מסר את דברי רבי מאיר לרמב״ם, והלה השיב: "אמור לאורח הנכבד כי הוא שכח את ספרו ליד הנהר".

רבי מאיר שלח את משמשו להביא את הספר וחיכה בקוצר רוח לפגישה.

הרמב״ם קיבל את אורחו בסבר פנים יפות והזמינו לסעוד על שולחנו. כאשר ישבו ליד השולחן ראה רבי מאיר לתדהמתו מאכל הדומה ליד אדם והזדעזע: האם הרמב״ם הוא קניבל ח״ו?! כמובן שהוא לא העז לגעת באוכל ואמר למארחו כי אינו רעב.

"האם תרצה לשתות משהו"? שאל הרמב״ם, ובטרם נענה קרא למשרתו: "פטרוס, הבא נא יין אל השולחן!"

רבי מאיר תמה שוב: כיצד מורה הרמב״ם לגוי להביא יין לשולחן, הרי זה יהיה יין נסך! הוא התחמק מלשתות את היין באומרו שהוא עייף מן הדרך ומעדיף להסתפק בשתיית מים.

הרמב״ם הורה בבת שחוק למשרתו להביא מים לאורח.

לאחר מכן הלך רבי מאיר לחדרו כדי לנוח ואז שמע את הרמב״ם אומר לאחד ממשרתיו: "מחר קום השכם בבוקר, והרוג את העגל כדי שלאורח שלנו תהיה ארוחה טובה".

האורח נדהם בשלישית. האם הרמב״ם אינו מתכוון לשחוט את העגל אלא להורגו סתם?! האם חלילה נכונים החשדות?

הוא עלה על יצועו כשהוא נתון במבוכה עצומה, ולא היה מסוגל להירדם כל הלילה בחושבו שרב כה ידוע ברחבי העולם היהודי עובר עבירות כה חמורות. הוא חיכה ליום המחרת כדי לגלות לרמב״ם מהי מטרת ביקורו ולדרוש ממנו הסברים להתנהגותו המוזרה.

למחרת בבוקר הזמין הרמב״ם את רבי מאיר לחדרו ואמר: "ידידי היקר, יודע אני היטב מהי מטרת ביקורך, וגם כי אתה חושד שירדתי מהדרך הנכונה. יודע אני מדוע סירבת לאכול על שולחני ולשתות מייני, וגם מודע אני לכך שהתייסרת כל הלילה מחשש שאני עומד להאכילך בבשר נבילה. כעת אוכיח לך כמה קל ליפול לטעות כאשר האדם שופט למראה עיניו בלבד ודן את חברו מבלי לדעת ולהבין את העובדות לאשורן".

"אתה חשבת", המשיך הרמב״ם, "כי מה שראית על שולחני היה יד אדם, רחמנא ליצלן, אבל דע לך שהיה זה מין ירק בריא מאוד למאכל אדם. כידוע לך הנני רופא, ולדעתי אין להרבות באכילת בשר ויש להעדיף ירקות ובפרט ירק זה שמצוי אצלנו ואינו מצוי אצלכם בגרמניה".

רבי מאיר חש מאוד לא בנוח על שחשד את הרמב״ם בחשד כה נורא, אבל התעשת ושאל: "כיצד זה הוריתם לגוי להביא יין אל השולחן!?"

"חלילה!" חייך הרמב״ם, "פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה. שם זה אף מוזכר בחז״ל כשם אביו של האמורא רבי יוסי בן פטרוס (ראה מדרש רבה שמות נב, ג). וכפי שהנך רואה פטרוס יכול להיות גם שם של יהודי".

רבי מאיר בוש בשנית. כעת לא שאל מאומה, אלא ציפה להסבר בדבר הריגת העגל.

"ומה שציוויתי למשרתי להרוג את העגל", המשיך הרמב״ם, "במקום לשוחטו, הרי ודאי ידוע לכבודו דין בן פקועה (עגל שנמצא חי ושלם במעי פרה שנשחטה) שאינו טעון שחיטה כי כבר יצא ידי חובת שחיטה על ידי אמו הפרה. היה לי עגל כזה ורציתי לכבד את כבודו בבשר עגל טעים ורך..."

רבי מאיר ביקש את סליחת הרמב״ם על שחשד בכשרים מפני שדן לפי מראה עיניו בלבד. הרמב״ם מחל לו בנפש חפצה והחל להסביר לו דינים שונים ולהרחיב את אופקיו בהלכה.

ר' מאיר חזר לגרמניא ואמר לכולם על הרמב"ם "ממשה עד משה לא קם כמשה"!

בן איש חי (עוד יוסף חי דרשות, במדבר): "הנה, פעם אחת שמעתי מאדם אחד מדבר בגנות אחינו בית ישראל היושבים בארצות אירופה, ואומר שהם מחללי שבתות בפרהסיה מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד ועוד הִרְבָּה לגנותם. 

אמרתי לו: מי הכריחך לדברים אלו של גנות וחובה וקטרוג, הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה?! ואתה מה יש לך בדברים אלו? ומי הכניסך בתגר זה? 

ועוד, למה תבחר לעשות מעשה זבוב שאינו חונה על בשר נקי וטהור אלא רק על מכה וחבורה אשר על הבשר? כי כן אתה מספר בגנות אנשי אירופה ואינך מספר בדבר טוב ושבח הנמצא בהם! 

ויאמר: מה שבח וטוב נמצא בהם ביהדותם כדי שאדבר בו? 

אמרתי לו: יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם האנשים שהם מחללים שבתות וימים-טובים ואוכלים בשר חזיר ובשר בחלב וטרפות ושותין יין עם הנוכרים ומתערבין עמהם, עם כל זה הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם, ומודים ומודיעים שהם יהודים, ואין שם יהודי חרפה להם, אלא הוא להם לכבוד ולתפארת".

---

[1] הגמרא בפסחים (סד:) אומרת, שמעולם לא נתמעך אדם בעזרה מחמת הצפיפות חוץ מפסח אחד, שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד. והיו קוראין אותו "פסח מעוכין", על שם שנתמעך בו הזקן.

הרמ"ע מפאנו (גלגולי נשמות סוף אות ש): "...השליש אשר נרמס בשער וימת בדבר אלישע, כי אמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים'... וחטאו היה כי היה מלמד קטגוריא ומזכיר עוון ישראל, ואין הקב"ה חפץ בדלטוריא של בניו... ולכן עתה ראה בישועתן של ישראל כי סאה סולת בשקל, ובעינו ראה ומשם לא אכל כי נרמס בשער וימת. וגם פעם אחרת לא סר מעינו רעה על ישראל בענין פסח מעוכין, כי נתמעך פעם אחרת כי עינו רעה בהם לראות כל כך אוכלוסי, כנזכר במסכת פסחים, וקראו לאותו פסח 'פסח מעוכין'".

אותו זקן שנמעך ב'פסח מעוכין' היה המשך ההופעה של אותו שליש. כשאותו זקן ראה ריבוי גדול כל כך של עולי רגלים, היתה עינו צרה, ועל כך הוא בא על עונשו. מכאן אנו למדים כמה דברי דלטוריה על ישראל פוגעים ומזיקים, וכמה הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו.

האר"י ז"ל (ליקוטי תורה לפרשת חיי שרה ד"ה והנה זכריה): "והנה זכריה קודם שנהרג, חירף וגידף את בני ישראל, 'למה אתם עוברים את פי ה'' וכו'. וידוע כי מי שחירף לרבים, אף על פי שהוא בדין, עם כל זה נענש, כמו שמצינו באביה בן רחבעם, שכתוב בו: 'וימיתהו ה'', ואמרו רבותינו ז"ל: מפני שחירף את ישראל, אף על פי שהיה בדין, נענש, שאין הקב"ה רוצה רק שימליצו טוב על ישראל, לכך נענש.

אחר כך נתגלגל רוחו ונפשו, ונתחלקו בשני גרי הצדק שמעיה ואבטליון, כי שמעיה נשיא, היה רוחו של זכריה, ואבטליון אב בית דין, היה נפשו של זכריה, לכן לפי שדיבר על בני ישראל, נתגלגל בגרים, רק שהם גרי צדק, ונדבקו תחילה באלהים אחרים, דוגמת מה שחירף את ישראל ממש, שאמר להם 'למה עזבתם'".

לכאורה זכריה רק מלא אחר תפקידו כנביא והוכיח את ישראל על שעברו על דבר ה', ואף על פי כן, כיון שסוף סוף דיבר דברים קשים על ישראל, נאלצה נשמתו להתגלגל בשני תלמידי חכמים, שמעיה ואבטליון גרי הצדק, ולהיות בחלק מהזמן גוי עובד עבודה זרה, כדי שיתקיים בו מאמרו לישראל 'למה עזבתם'. בסופו של דבר שמעיה ואבטליון התגיירו והפכו להיות גדולי ישראל, וזה תיקונו של הנביא זכריה, החותם את ימי הבית הראשון ואת תקופת הנבואה.

חודש אלול - סליחה מקצה העולם

סליחה מקצה העולם

הרב קרליבך: יום אחד בא יהודי אל החוזה מלובלין: ׳רבי הקדוש!' קרא בשברון לב, ׳אני נשוי עשרים שנה ועדיין לא זכיתי לילדים. ברך אותי בילדים!' אמר לו הרבי: ׳תגיד לי: כמה כסף יש לך? כמה שווה כל רכושך?' הייד׳לה עשה חשבון והשיב: 'רבי, אם הייתי מוכר את כל אשר לי, כולל הסכינים והמזלגות, השמיכות והכריות, יכולתי להשיג חמשת אלפים רובל'.

אמר לו החוזה: ׳תקשיב לי: סע לאשתך, ושאל אותה אם היא מוכנה להיות ענייה מרודה, ובלבד שיהיו לה ילדים. אם היא תסכים, מכור את כל אשר לך, חזור אלי עם החמשת אלפים רובל ואומר לך מה תעשה'.

אחרי כמה שבועות שוב עמד היהודי לפני החוזה. 'אשתי הסכימה', אמר. ׳היא אמרה: מה שווה כל הרכוש שלנו בלי ילדים? אז מכרתי הכל, אשתי מצאה עבודה כמשרתת, והנה אני כאן עם החמשת אלפים רובל'.

אמר לו הצדיק: ״עכשיו שב נא, ידידי. אני רוצה לדבר אתך ברצינות ולהזכיר לך נשכחות. האם אתה זוכר שלפני שהתחתנת עם אשתך היית מאורס למישהי אחרת'?

׳אני זוכר', ענה היהודי, וכולו נחרד מרוח קדשו של החוזה. ׳אהבתם זה את זה, נקשרתם בהחלטה נחושה להתחתן. ופתאום שברת את האירוסין והתחתנת עם אשתך הנוכחית.׳ ׳זה נכון, רבי, וזה כואב לי.׳

׳אבל דע לך שהיא לא סלחה לך׳, אמר החוזה, ׳וגם אתה לא ביקשת ממנה סליחה. עד שהיא לא תסלח לך, לא יהיו לך ילדים.׳ היהודי ממש בכה. ׳אני יודע, רבי, שלא הייתי בסדר, ואני ממש מצטער על כך. אבל איך אוכל למצוא אותה עכשיו? זה קרה לפני עשרים שנה, רחוק מכאן, בעיירה קטנה בליטא. אינני יודע היכן היא עכשיו.׳ ענה לו הרבי: ׳אגיד לך היכן לחפש אותה. יש לך חמשת אלפים רובל ביד, סע ללייפציג וקח שם חדר בבית מלון. היריד השנתי הגדול מתחיל בעוד כמה ימים, והוא יימשך שלושה חודשים. וזיה שם, חפש את ארוסתך לשעבר, ואני מברך אותך שתזכה למצוא אותה.׳

אתם יודעים, חברים, מה פירוש לחפש מישהו במשך שלושה חודשים, במקום גדול וסואן כמו היריד הגדול שבלייפציג? נגיד שאתה יושב במסעדה. אתה חושב: אולי היא עוברת עכשיו ברחוב, וכשאתה ברחוב אתה מדמה: אולי היא עכשיו במגדנייה... הקיצור, אין לך רגע של מנוחה, אתה בקושי ישן, אתה כל הזמן מסתובב, מחפש, ומפחד לפספס אותו. היהודי היה שלושה חודשים בלייפציג ולא מצא את האישה. מחר בבוקר כולם עוזבים, והייד׳לה מותש לחלוטין.

שלושה חודשים הוא מתפלל, ועכשיו כבר לא נותר בו כוח לפנות לריבונו של עולם...

הוא מתהלך לו, שבור, כשפתאום יורד גשם חזק. הוא רץ אל צידי הרחוב, למצוא לו מחסה מתחת לאיזה גג. והנה אישה אחת, יפה ואלגנטית, באה גם היא לחסות מתחת לגג. הוא זז מעט הצידה כדי לפנות לה מקום, והיא אומרת לו, בכאב: ׳ככה... בכל פעם שאני באה אתה מסתלק לך הצידה.׳ הוא מביט בפניה. זו היא!!

הוא נופל על פניו ארצה, מנשק את נעליה ומתחנן: ׳אנא ממך! אני מחפש אותך בכל מקום בשביל לבקש ממך סליחה! אנא סלחי לי! חטאתי לך! אני מתחנן בפנייך: סלחי לי!׳ היא מביטה בו ושואלת: ׳יש לך ילדים?׳

הוא פורץ בבכי ומתחנן: ׳בבקשה ממך, תסלחי לי על ששברתי את הקשר בינינו. אני יודע שלא הייתי בסדר, ואני יודע שמשום כך לא זכיתי לילדים. האם תוכלי עוד לסלוח לי אחרי כל כך הרבה שנים?׳ היא חושבת לרגע ואומרת: ׳בסדר, אני סולחת לך. אבל בתנאי אחד.׳ והיא שואלת: ׳כמה כסף יש לך?׳

׳היו לי חמשת אלפים רובל. מכרתי הכל כדי להגיע הנה. מפני שמורי הקדוש אמר לי שאמצא אותך כאן. זה שלושה חודשים שאני מחפש אותך. נותרו בידי ארבעת אלפים רובל.׳

אומרת האישה: ׳תקשיב לי: אתה זוכר את אחי? בעוד שבוע בדיוק עומדת בתו להתחתן, באותה עיירה בליטא בה גדלנו. אחי במצב קשה מאוד, כי אין לו ממה לשלם את הוצאות החתונה, ואין לו ממה לתת נדוניה לבתו. הדרך מלייפציג לליטא ארוכה. אם תרכב על הסוס הטוב ביותר יומם ולילה, יש סיכוי שתגיע לשם בזמן. אבל תצטרך להחליף סוסים כמה פעמים, וכל זה יכול לעלות לך כאלף רובל. אם תספיק להגיע לאחי לפני החופה ולמסור לו את השלושת אלפים רובל הנותרים, אסלח לך.׳

היא עמדה ללכת, והוא אמר: ׳תרשי לי ללוות אותך.׳ אך בחיוך מר ומעט ציני, אמרה: ׳לא. לאן שאני הולכת אתה לא יכול לבוא.׳

לפני שהספיק להגיב היא נעלמה. עומד שם היהודי, מבולבל ונבוך. הכל מוזר כל כך... אך הוא מבין שזהו המבחן והסיכוי האחרון שלו. הוא רץ ישר לבית מלונו, אורז את חפציו, קונה את הסוס הכי טוב בעיר ומתחיל לדהור לכיוון ליטא. כל יוכו־יומיים הוא מחליף סוס. הוא מוכרח להגיע לפני החופה! למזלו מצליח היהודי להגיע ליעדו בבוקרה של החתונה, וכמובן שהוא ממהר ישר לביתו של האח. אך כשהלה רואה אותו, מטונף ומסריח מרכיבה כמעט רצופה של שבעה ימים, הוא בטוח שמדובר בעוד קבצן, והוא אומר לו: ׳תעשה לי טובה, עזוב אותי עכשיו. אין לי כוח. הבת שלי מתחתנת היום, ואין לי גרוש על הנשמה.׳ עונה לו היהודי: ׳לא, אתה טועה! לא באתי לבקש ממך דבר. באתי לעזור לך!׳

׳לעזור לי?׳, צחק האח במרירות, ׳ראית איך שאתה נראה? איך קבצן כמוך יכול לעזור לי? אני מתחנן: שוב אלי מחר, היום אני לא פנוי. אני מתפוצץ מלחץ ומדאגות.׳

הוא מתכונן לזרוק אותו החוצה, אך היהודי המוזר מתעקש: ׳בבקשה ממך, תקשיב לי! פגשתי את אחותך בלייפציג, והיא שולחת לך שלושת אלפים רובל להוצאות החתונה!׳ ׳אחותי?!׳ קרא האח, ׳היא נפטרה לפני עשרים שנה! אתה כנראה באמת מטורף.׳

׳על מה אתה מדבר?׳, הזדעק הייד׳לה, ׳ראיתי את אחותך בלייפציג!׳ אך כשראה איך האח מסתכל עליו, הרגיש שהוא באמת עומד להשתגע.

׳תרחם עלי, אני לא יכול יותר!׳, התחנן, ׳תן לי להיכנס ולשבת מעט! אני מוכרח לספר לך הכל. אבל קודם כל, תסתכל עלי: אתה לא מזהה אותי?׳

הסתכל עליו האח במבט בוחן ואמר: ׳אהה, עכשיו אני מזהה אותך. איך לא אזכור? הלוא אתה הוא שהיית מאורס עם אחותי לפני עשרים שנה. אין לך מושג כמה היא אהבה אותך. ואם עד היום לא ידעת, כדאי שעכשיו לפחות תדע: כששברת את האירוסין והתארסת עם אישה אחרת, אחותי ממש נשברה. היא הפסיקה לאכול, חלתה קשות, וביום שהתחתנת היא נפטרה.׳ גוואלד גוואלד...

היהודי השבור סיפר לאח את הסיפור שלו, איך שהחוזה מלובלין שלח אותו ללייפציג.

ישבו שם שניהם נרעדים, כשהם מבינים שהלובלינר הקדוש הביא את האחות מ׳הצד השני׳, בשביל שהארוס שלה משכבר הימים, אותו ייד׳לה, יוכל לבקש ממנה סליחה, ובשביל שיוכל לכפר מעט בכסף שיביא לחתונת בת אחיה. לא יאומן כי יסופר.

דעו לכם, רבותי, זה לא רק סיפור חסידי מפורסם, זאת ממש תורה שמופיעה בספרי איז׳ביצא בשם ׳היהודי הקדוש׳ ששמע מהחוזה מלובלין שהעיד שכך קיבל מאליהו הנביא זכור לטוב: אם אתה ממש זקוק למישהו, אם אתה מתפלל על כך מעומק הלב - אתה יכול להביא אותו אליך מסוף העולם. ולא רק מסוף העולם הזה - אפילו מהעולם שמעבר לעולם הזה.

תקשיבו, חברים: אם פגעתי, חס ושלום, ברגשותיו של אדם אחר, ופתאום אני מבין את זה ומצטער על כך מעומק הלב - אני ממש צריך אותו. ואם אבכה ואתחנן: ׳ריבונו של עולם, מצא לי את האדם הזה, אני חייב לבקש ממנו סליחה!׳, זה יקרה. אמצא אותו. גם אם הוא בסוף העולם, גם אם אין לי מושג היכן הוא - דרכינו תצטלבנה. פתאום אראה אותו מולי, יוצא ממכונית...

פעם הופעתי במונטריאול שבקנדה. אחרי ההופעה ניגש אלי מישהו וביקש שאתלווה אליו למסיבת אירוסין. היו אלה שני חבר׳ה צעירים ונחמדים, הגענו באמצע המסיבה המפוארת, הם כבר היו אחרי ה׳תנאים׳. ואז ביקש ממני מישהו שאספר את הסיפור ההוא עם הלובלינר ששלח את היהודי ללייפציג. כנראה שפעם הוא שמע את הסיפור מפי.

במחשבה ראשונה אמרתי לעצמי: הם עכשיו התארסו, ואני אספר להם סיפור עצוב על זוג שלא נולדו להם ילדים בגלל שהארוסה הראשונה מתה משברון לב? זה ממש לא במקום! כדאי שאחשוב על סיפור קצת יותר שמח. אך במחשבה שנייה אמרתי: אם ביקשו ממני את הסיפור הזה, זה בטח משמיים. אולי יש כאן מישהו שצריך אותו. לא יאומן. אחרי שנה־שנתיים אני מקבל מכתב מאותו זוג צעיר. וכך כתב לי הבעל: ׳מזל טוב, נולד לנו בן! לא היתה לי הזדמנות להודות לך על הסיפור שסיפרת באירוסין שלנו. אבל דע לך, הצלת את חיי. זה היה בדיוק הסיפור שלי. היתה לי חברה במשך ארבע שנים. אהבנו זה את זו והיינו מאוד קשורים. אך יום אחד החלטתי שהיא לא בשבילי. וזמן קצר אחר כך התארסתי עם אשתי הנוכחית. והאמת היא שלא ממש ביקשתי סליחה מהחברה הקודמת שלי. הסיפור שלך זעזע אותי ולא יצא לי מהראש, אבל רק אחרי החתונה אזרתי אומץ לעשות כמו בסיפור: הלכתי לאותה בחורה, נפלתי על הרצפה, והתחננתי שתסלח לי. אמרתי לה: ׳אם את לא סולחת לי, לא יהיו לי ילדים.׳ אני כל כך מודה לך שסיפרת לי את הסיפור. היא סלחה לי, וברוך ה׳, נולד לנו בן.׳

חובות הלבבות (פרק עשירי): "מי שקשה לו לחזור בתשובה ולתקן את חטאו באופן הראוי לו לפי גדרי התשובה האמיתיים, כאשר יקבל עליו את את אותם גדרי התשובה שבכוחו ויכולתו לקיים, הקדוש ברוך הוא מיקל מעליו את התשובה, ומוחל לו על מה שנעלם ממנו ומחמת כן נמנע מלקיימו, ויתן לו דרך קלה לחזור בתשובה!

כגון שהוא חוזר בתשובה על עבירה של גזל וכדומה, יתן לו ה' ממון הגון לשלם את חיובו, וחבירו ימחל לו. ואם גרם רעה לחבירו בגופו או בשם רע שהוציא עליו, יכניס ה' בלב חבירו רצון ואהבה למחול לו, וכמו שנאמר 'ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו'. ואם ירחק ממנו העשוק, יגרום ה' שיפגשו במקום אחד, ויפייס את העשוק עד שימחל לו. ואם לא ידע מי הם האנשים העשוקים ומה הוא סכום הכסף שעשק מהם, יעזר לו ה' להוציא סכום זה לדבר שהרבים צריכים לו, כגון להתקין בארות מים או בניית גשרים, עד שיועילו מעשיו גם לאותם שעשקם, והרי זה כאילו שילם להם את חיובו".

פרשת ראה - חודש אלול - וויתור ונתינה

וויתור ונתינה

דברים (יד,כו): "ושמחת אתה וביתך".

הרב יוסי אליהו:

גמ' (יבמות סב:): "אמר ר' תנחום אמר ר' חנילאי, כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, שנאמר 'ושמחת אתה וביתך'." ביתך – זו אשתך.

ה'תורה תמימה': "ומשמע שאי אפשר לאדם יחידי לשמוח שמחה אמתית כשהוא לבדו".

אור החיים הקדוש (בראשית לה,כח): "טעם שלא הזכיר חיים ביצחק כמנהג הכתוב באברהם ויעקב... ואולי כי להיות שמיום שנולד עד העקידה לא היתה לו בת זוג ואמרו ז''ל (קהלת רבה פ' ט') השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, ומעת העקידה אמרו ז''ל (ב''ר פ' ס''ה) שהתחילו לכהות עיניו לזה לא הזכיר בו חיים".

אבל חתונה זה לא מספיק, יש נשואים שהחיים שלהם בזבל...

הדרך להשיג שמחה וחיים איכותיים היא כידוע וכמפורסם הנתינה.

יסוד זה נלמד מאברהם אבינו, איש החסד, שהחסד הראשון שרמוז בתורה שהוא עשה היה דווקא עם אשתו, שנא' "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלֹה". המילה 'אהלה' נקראת 'אוהלו'. מדוע כתבה התורה 'אהלה'?

תארו לכם מציאות יום יומית בחיי זוג: הבעל יוצא לעמל יומו בבקר, והנה לאחר יום מתיש, כשהוא בדרכו הביתה הוא חושב 'עבדתי כל כך קשה, ועכשיו אבוא הביתה, אנוח מעט ואשתי תכין לי כוס קפה' וכולו שמחה מעצם המחשבה.

ובבית, האשה אף היא אחרי יום עמוס בעבודה, ובבית עם הילדים ועבודות הבית ותוך כדי המירוץ להספיק את כל משימותיה היא מתבוננת בשעון וחושבת 'תכף יבוא בעלי ויכין לי כוס קפה, אני אוכל לנוח מעט, אוה כמה נפלא!'

אם כן מי מכין את הקפה ראשון?

זאת למדנו מאברהם אבינו. אברהם ושרה הולכים מאלון מורה לבית אל. שניהם לא צעירים, עייפים, וכל אחד מהם מחכה להגיע למקום חניה ולנוח. מלמדת התורה "ויט אהלֹה" – "אהלה כתיב, בתחילה נטה את אוהל אשתו ואח"כ את שלו" (רש"י שם). זהו החסד הראשון של אברהם אבינו, ומתוך בניין ביתו הנכון הלך ובנה את העולם במידת החסד. (ועיין בדבריו הנפלאים של ה'משך חכמה' בבראשית לה,א שמרחיב את המושג 'אהלה' לכל צרכיה של האשה).

את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זו נתינה ומהי מסירות למדתי מילד קטן בן חמש בסך הכול:

זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה.

הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו.

ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה.

ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד"?

התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

"ראה אנכי נותן לפניכם"

בהתחלה לשון יחיד ואנכי

אח"כ נתינה

אח"כ לשון רבים

הדרך לאחדות עוברת בנתינה ובוויתור.

הרב"י מחב"ד (קרוב אליך קרח התשע"ח): "היהדות תמיד מפנה לימין; "לב חכם לימינו", "ימין ה' רוממה", "כל פניותיך יהיו לימין". 
למה הקב"ה ברא את האבר הכי חשוב בגוף האדם, הלב, נוטה לצד שמאל ולא ימין?
כאשר שני יהודים עומדים אחד מול השני. הלב שלי נמצא לימין חברי. כל עניין הלב הוא למען הזולת. מכאן שהלב נמצא בצד ימין של החבר שלשמו הלב נברא".

הרב כהנא הי"ד – חודש אלול:

"אני לדודי ודודי לי..."  - מילים מתוך שיר האהבה הגדול מכולם, שיר השירים.

גדול  - בגלל שהוא האהבה הטהורה ביותר, האהבה בין הקב"ה וכנסת ישראל.

חשוב עליהם  - האם אין באהבתם משום ביטוי למהות ולסוד של האהבה האמיתית? האם אין הם באהבתם זועקים את ההבדל בין אהבה לבין הזיוף שמחקה אותה היום בעולמנו החולה?

"אני לדודי ודודי לי". כאשר אני שייך לאהובתי, כאשר אני נותן לה, ונותן מעצמי, וחי כדי לעשות בשבילה ולשמח אותה  - מובטח לי שהיא שלי, משום שהיא תשוב ותעשה אותו הדבר בשבילי.

האוהבים שחושבים לתת זה לזה  - בודאי יקבלו זה מזה. זוהי אהבה, הרצון הזה לתת, הרצון הזה להקריב ולעשות בשביל האחר.

לא לחינם נקרא שיר השירים על ידי רבי עקיבא "קודש קדשים" ביחס לכל ספרי התנ"ך האחרים. האהבה שנמצאת בה היא קדושה.

קדושה היא לברוח מהאנוכיות והחמדנות של הבהמה; היא לשבור את התאוות והרצונות של ה"יש"; היא להיות אדון על אותו רצון שגורם לאנשים לחפש רק את ההנאה העצמית.

לא לחינם ראו חז"ל במילה "אלול" את ראשי התיבות של "אני לדודי ודודי לי".

אלול הוא החודש של תשובה, של חשבון נפש. הוא החודש שנועד לגרד את האגו שהשתקע והתקשה בלבנו ובנשמתנו.

להפסיק לחשוב על עצמנו,

להתחיל לחשוב על האחר.

לבקש סליחה מהחברים,

לבקש סליחה מהקב"ה.

זו אהבה!

לתת.

לחשוב על הצרכים של השכינה ושל החברים.

לא על עצמך!

אם פסח תובע לבדוק את החמץ שבבית  - אלול גוזר לבער את האגו המוחמץ והמנופח מתוך הנשמה.

אווירת חרדה מהולה בהתרוממות-רוח אפפה את העיר ברדיצ'ב בבוקר ערב היום הקדוש.

את תחושת הביטחון שחשו יהודי העיר ניתן היה לתלות גם בעובדה, שסמכו על רבם הגדול, אוהב ישראל וסנגורם, רבי לוי-יצחק, שבתפילותיו ובמעשיו ישיג לכולם שנה טובה ומתוקה.
בלילה הקודם מסר השמש את סדר-היום המיוחד שלפיו ינהג הרבי בערב יום- הכיפורים. מיד לאחר תפילת שחרית יחל הרבי בקבלת פתקאות 'פדיונות-הנפש' מאת הציבור, עד שעת תפילת המנחה. כמו-כן הודיע השמש בשם הרבי, כי השנה נדרש כל מגיש פתקה לצרף אליה גם מטבע של רובל שלם לצדקה, עבור כל שם.
הוראה זו האחרונה נתקבלה בהפתעת-מה, שכן מעולם לא היתנה הרבי את ברכותיו ותפילותיו בסכום כלשהו. אולם ההוראה ניתנה ואין להרהר אחריה. הסכום הנדרש, רובל שלם, היה גבוה במקצת לרבים מבני העיירה העניים. אך הכול ידעו כי הנתיב לספר החיים חולף דרך מפתן חדרו של הרבי, ומי הוא זה אשר יחסוך בממון בשעה שמדובר בספר החיים.
שעות ארוכות ישב הרבי בחדרו וקיבל אנשים שהגיעו לא רק מקרב תושבי ברדיצ'ב, אלא מהאזור כולו. בחוץ השתרך תור ארוך והומה, אך בתוך הבית - שקט ודממה. מבוגרים כצעירים נכנסו פנימה כשעל פניהם נסוכה חרדת-קודש, וכשיצאו נראו כמאושרים באדם. היוצאים דמו ללקוחות ששכרו זה עתה את שירותיו של עורך-דין ידוע, כשהם בוטחים בייצוגם ההולם בבית-המשפט...

בין הבאים הייתה גם אשה אלמנה, תושבת ברדיצ'ב, שבאה בלוויית בנה הקט. בכניסתה אל חדרו של הרבי הושיטה לו את פתקתה בצירוף רובל. הרבי נטל את הפתקה ועיין בכתוב בה. לפתע הרים את עיניו הטובות לעבר האלמנה ובנה. היא עמדה רועדת כולה מאימת המעמד. הרבי הביט במטבע המונח על השולחן ואמר: "ודאי תרצי שגם בנך ייכתב איתך בספר החיים. אם-כן, עלייך להוסיף עוד רובל עבורו".

"בסדר רבי, אביא עוד רובל אחד", מלמלה האלמנה, ופנתה בצעדים מהוססים לצאת את החדר.

כשיצאה מהבית פרצה האלמנה בבכי נרגש. מניין תיקח עתה עוד רובל שלם? שאלה את עצמה בייאוש. הלוא גם את הרובל הראשון לא השיגה בקלות! בנפש עגומה שבה האשה לביתה העלוב והחלה לטכס עצה. היא חיפשה אחר חפצי-ערך שעוד נותרו בביתה, כדי למשכנם ולהשיג תמורתם הלוואה, אך בבית כבר לא נותר דבר.

שעת המנחה הגיעה. הכול המתינו לכניסתו של הרבי לתפילה. אך הדקות נקפו והרבי עדיין מתמהמה בחדרו. משמשו של הרבי גילה, כי כל הבאים להתקבל אצל הרבי כבר נתקבלו, וכי הרבי משתהה בחדרו מסיבה שאינה ידועה. כעבור זמן ביקש הרבי כי לא ימתינו לו, והקהל שהתפלל מנחה מיהר לביתו לסעודה המפסקת.

השמש נעה במהירות מערבה. בעוד שעה קלה יתכנסו כולם בבית-המדרש לתפילת 'כל נדרי'. אך רבי לוי-יצחק נשאר ספון בחדרו. ממתין.

לפתע התדפקה אשה על דלת הבית. הייתה זו האלמנה. מתנשמת ומתנשפת ביקשה להיכנס בדחיפות אל הרבי. עיניה הדומעות לא אפשרו לשמש לסרב לה.

היא הניחה על השולחן קומץ מטבעות. "רבי, חצי רובל יש כאן. זה מה שהצלחתי להשיג. יאמין-נא לי, בכל כוחותי התאמצתי. יותר מזה לא הצלחתי לאסוף".

נטל רבי לוי-יצחק את המטבעות הקטנים, מנה אותם, ואכן, הסכום הגיע למחצית הרובל בלבד. "הלוא את יודעת שנדרש רובל שלם לכל נפש!", פנה אל האשה.

האלמנה לא החזיקה מעמד ופרצה בבכי מר. "לא יכולתי, לא יכולתי", התייפחה, "פשוט אין לי יותר".

עיניו של הרבי הוסיפו להפיק רוך וטוב-לב, גם כאשר אמר את המלים הקשות: "אם- כן תיאלצי להסתפק בשמך בלבד", והוסיף: "רובל אחד תמורת כל נפש - אין לשנות".

גופה של האלמנה המסכנה נתקף רעד. בכי עמוק חנק את גרונה. היא לא הצליחה להוציא הגה מפיה. כל אותה שעה הביט בה רבי לוי-יצחק בחמלה רבה, ונראה היה כי גם הוא אינו מצליח לעמוד בפני בכייה. לפתע, מתוך הבכי, זעקה האלמנה: "רבי! אינך יכול לרשום בספר החיים אלא אחד משנינו, אם-כן, מוותרת אני על עצמי ועל חיי, ובלבד שתרשום את בני! רשום אותו, את ילדי הקט! שיזכה הוא לחיים טובים!".
בת-שחוק עלתה על פניו של רבי לוי-יצחק. למלים האלה חיכה כל היום. "לכי לשלום, יהודייה טהורה", אמר לאלמנה, "הקב"ה ייתן שנה טובה גם לך וגם לבנך".
כשהלך אותה שנה רבי לוי-יצחק לתפילת 'כל-נדרי', היה אחוז כולו אש-קודש. כל העת לא פסק פיו מלומר בקול רם:

"ריבונו של עולם, זועק אני אליך, בדם נפשה ובדמעותיה של אותה אלמנה אומללה - אנא, אבינו היקר, ותר על כל חשבונותיך והתחשבנויותיך איתנו. הנח הצידה את כבודך ואת שמך הקדוש, כאותה אלמנה שוויתרה על עצמה. הצל את בניך, את עם-ישראל, וחתום אותם לשנה טובה ומתוקה"...