חודש ניסן - רוחניות הנקיון הגשמי!

רוחניות הנקיון הגשמי!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: יש אנשים ששואלים[1] למה הנשים מנקות את כל האבק של הבית ביחד עם החמץ? למה הן זורקות מהבית את כל החפצים המיותרים ביחד עם ניקיון החמץ, וכי אי אפשר לעשות זאת בזמן אחר? למה דווקא עכשיו, הרי "אבק זה לא חמץ"?

ובאמת, אבק הוא לא חמץ. וגם חמץ היה צריך להיות בטל בשישים כמו כל דבר אחר. אבל אנו נזהרים במשהו חמץ ומבערים אותו מביתנו, מה שאנחנו לא עושים לכל איסור אחר. למה? כי אנחנו יודעים שחמץ הוא מעין היצר הרע.

צריך להסביר לכל השואלים כי כשמנקים את הבית מחמץ - מטהרים את הבית מכל הדברים המיותרים, הרעים והמזיקים. גם מהדברים הרוחניים וגם מהדברים הגשמיים. אנו טורחים כדי שהבית יהיה קדוש, נקי וזך לקראת הפסח. גם הגברים שלרוב טורחים פחות מהנשים בעניין יקר וחשוב זה, צריכים אחרי העזרה לנשים ללמוד מהן מוסר. לנקות את הלב. לנקות את הנשמה. להכין את עצמם בטהרה ובקדושה לקראת חג הפסח.

לא לחינם אנו אומרים בליל הסדר "קדש ורחץ" לפני תחילת הסדר, ללמד כי בשביל גאולה צריך לרחוץ את הבית ולקדש אותו כמו שאנו עושים עם הגוף. גם נוטלים ידיים וגם מרוממים אותם. גם מנקים את הבית וגם מטהרים אותו.

"לכלוך" הוא לא טומאה, אבל "נקיות" היא חלק מהטהרה:

בגמרא (שבת מ"ט) מסופר על אלישע בעל כנפיים שטהרת הגוף שלו השפיעה על טהרת הנשמה שלו. אומר שם רבי ינאי: "תפילין צריכין גוף נקי, כאלישע בעל כנפים". ומסבירה הגמרא שצריך לנקות את הגוף מבפנים בגלל הקדושה של התפילין. אחר כך הגמרא מסבירה שאלישע בעל כנפיים היה גם איש נקי וגם איש קדוש, בעל מופת ובעל מסירות נפש על מצוות תפילין. כל זאת ללמד כי הנקיות של הגוף משפיעה על הנקיות של הנשמה.

מעין זה מצינו בגמרא (שבת כה) שכותבת כי חשוב לרחוץ את הגוף בחמין בערב שבת: "אמר רב יהודה, אמר רב, כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אילעאי, ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו, ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצויצין, ודומה למלאך ד' צבאות".

בגמרא (נדרים מט) מסופר שהנוכריים היו שואלים למה נראות פניו של רבי יהודה כל כך מאירות. ומסבירה הגמרא שהיה מקפיד רבי יהודה על טהרת הגוף שלו, שלא יהיה צריך לנקביו. ושהיה בעל חכמה ו"חכמת אדם תאיר פניו".

כך גם בטהרת הבית ובניקיונו. אנו מנקים את הרצפה והארונות ומכוונים על ניקוי המחשבות הרעות, היצרים הרעים. ניקוי מטומאה ומקלקולים שונים. מנקים את הבית מחמץ, ומבטלים אותו מהלב, מהנפש ומהנשמה.

הרבנית מנוחה רחל נ"ע הקפידה כל חייה על שמירת הנקיון - "הטוהר". המלה "טוהר" הייתה תמיד שגורה בפיה. הטהרה והניקיון שררו סביבותיה. אף רבב קטן לא נראה על בגדיה היא הייתה סמל הטוהר והנקיון. רגילה הייתה לומר בשם אביה וסבא הגדולים "במקום שיש טוהר וניקיון שם יש כשרות ויהדות". את ילדיה חנכה מילדותם להיות נקיים וטהורים. ומדי פעם בפגשה את יוצאי חלציה הסבה את תשומת לבם לדבר הזה. גם בשנותיה האחרונות למרות זקנותה המופלגה, תשישותה והיותה צמודה למיטתה, הייתה נקיה להפליא. ילדיה וילדותיה הושפעו הרבה מהחינוך לטהרה.

עמ"י משלבים את הרוחניות והגשמיות בעצם הווייתם!

כמו המגן דוד – משולש מלמעלה למטה ומשולש מלמטה למעלה!

החמץ זה היצר הרע: כך היה מתפלל רבי אלכסנדרי בסיום תפילת העמידה (ברכות יז.): "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".

הנקיון הגשמי מחמץ ושאור גורר נקיון רוחני מלמעלה!

רעיא מהימנא (תצא רפב:): "רַעִִיָא מְהֵימָנָא - מָאנֵי דְּפִסְחָא, בְּזִמְנָא דְּשָׁלִיט עָלַיְיהוּ לֵיל שִׁמּוּרִים, כֻּלְּהוּ צְרִיכִים לְמֶהֱוֵי שְׁמוּרִים, וּנְטוּרִים מֵחָמֵץ וּשְׂאוֹר בְּכָל שֶׁהוּא, וְכָל מַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים כֻּלְּהוּ נְטוּרִין. וּמַאן דְּנָטִיר לוֹן מֵחָמֵץ וּשְׂאוֹר. גּוּפֵיהּ, אִיהוּ נָטִיר מִיֵצֶר הָרָע לְתַתָּא, וְנִשְׁמְתַא לְעֵילָּא. וְאִתְּמַר בֵּיהּ, (תהלים ה) לֹא יְגוּרְךָ רָע. בְּגִין דְּהָא אִתְעָבִיד גּוּפֵיהּ קֹדֶשׁ, וְנִשְׁמָתֵיהּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. וְאִתְּמַר בְּיֵצֶר הָרָע (ויקרא כב) וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ, (במדבר א) וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

פֶּסַח, דְּרוֹעָא יְמִינָא דְּאַבְרָהָם, כֶּסֶף מְזוּקָּק. מַאן דְּעָרַב בֵּיהּ עוֹפֶרֶת, מְשַׁקֵּר לֵיהּ. הָכִי מַאן דְּעָרַב חָמֵץ אוֹ שְׂאוֹר כָּל שֶׁהוּא בְּמַּצָּה, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר חוֹתָמָא דְּמַלְכָּא. וְהָכִי מַאן דְּעָרַב בְּטִפָּה דִּילֵיהּ שׁוּם תַּעֲרוֹבֶת, כְּאִילּוּ מְשַׁקֵּר חוֹתָמָא דְּמַלְכָּא, דָּא בְּדָא תַּלְיָיא".

[תרגום: רוֹעָה הַנֶּאֱמָן, בַּעֲלֵי הַפֶּסַח, בִּזְמַן שֶׁשּׁוֹלֵט עֲלֵיהֶם לֵיל שִׁמּוּרִים, כֻּלָּם צְרִיכִים לִהְיוֹת שִׁמּוּרִים, וּשְׁמוּרִים מֵחָמֵץ וּשְׂאוֹר בְּכָל שֶׁהוּא, וְכָל הַמַּאֲכָלִים וְהַמַּשְׁקִים (כלי הפסח) כֻּלָּם שְׁמוּרִים. וּמִי שֶׁשּׁוֹמְרָם מֵחָמֵץ וּשְׂאוֹר, גּוּפוֹ שָׁמוּר מִיֵּצֶר הָרָע לְמַטָּה, וְנִשְׁמָתוֹ לְמַעְלָה, וּבוֹ נֶאֱמַר 'לֹא יְגֻרְךְ רָע'. מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי גּוּפוֹ נַעֲשֶׂה קֹדֶשׁ, וְנִשְׁמָתוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְנֶאֱמַר בַּיֵּצֶר הָרָע 'וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ' 'וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת'.

פֶּסַח, זְרוֹעַ יָמִין שֶׁל אַבְרָהָם, כֶּסֶף מְזֻקָּק. מִי שֶׁעֵרַב בּוֹ עוֹפֶרֶת, מְשַׁקֵּר אוֹתוֹ. כָּךְ מִי שֶׁעֵרַב חָמֵץ אוֹ שְׂאוֹר כָּל שֶׁהוּא בַּמַּצָּה, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בְּחוֹתַם הַמֶּלֶךְ. וְכָךְ מִי שֶׁעֵרַב בַּטִּפָּה שֶׁלּוֹ שׁוּם תַּעֲרֹבֶת, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר אֶת חוֹתַם הַמֶּלֶךְ. זֶה בָּזֶה תָּלוּי].

רמ"ד ואלי: "איסור החמץ בפסח הוא במשהו, שאם יהיה שמץ עירבוב של חמץ ושאור שרומז אל אחיזת החצונים, בודאי תתבטל ההמשכה של ההוא זיווגא עילאה, ונמצא שלא נעשה כלום מן התיקון הצריך לעשות".

טיפת חמץ הורסת הכל!

בספרם של העיתונאים אהרון ועמליה ברנע "ללכת שבי" מסופרים קורותיו של הארכי-מחבל צאלח תעמרי:

סאלח תעמרי ישב על המיטה עצוב ומיואש. רעש הנגמ'שים מחוץ לתאי המעצר נשמע כל העת ללא הפסקה, ומערכת הכריזה קראה לאסירים להיכנס לתאים. כל התארגנות שנראתה כחשודה פוזרה במהירות, והצלפים שעמדו הכן על מגדלי השמירה עם היד על ההדק הבהירו היטב את סופו של מי שינסה להתעמת עם הסוהרים הצבאיים.

מחנה המעצר 'אנאצר' התרוקן במהירות מהאסירים ששוטטו בחוצות המחנה וכולם נכנסו לתאיהם במהירות. האסירים כולם חששו להתעסק עם החיילים שהענישו קשות את האסירים שלא נהגו בהתאם להוראות. כדי להסביר את ההתרחשות שהובילה אותנו למחנה מעצר זה, נצטרך לחזור קצת אחורה ולספר את הרקע שקדם לפתיחת מחנה המעצר: בשנת 1981, שלטו על כל שטחה של דרום לבנון חוליות מחבלים פלסטיניות של ארגון אש'ף. שמו של אחד מן המפקדים הבכירים ביותר בארגון האכזרי הזה היה סאלח תעמרי שהתפרסם כארכי מחבל ורוצח. בעיני הילדים הפלסטינים הוא נחשב גיבור ומושא להערצה ותמונתו הייתה תלויה בשלטי רחוב ובחדרי הילדים. הוא היה אדם אינטליגנט ופיקח ששלט בערבית, אנגלית, צרפתית ועברית. חלק מהפעולות שעליהן פיקד תעמרי היו ירי של קטיושות אל עבר ישראל, ומדי פעם הוא גם תכנן פיגועי חדירה אל שטח המדינה על מנת לבצע פיגועי ראווה גדולים.

באמצע שנת 1982 החליטה ישראל לצאת למלחמה עם הטרוריסטים הפלסטינים שפעלו משטח לבנון, שם המבצע היה 'מלחמת שלום הגליל'. צה'ל פגע אנושות בתשתיות של המחבלים הפלסטינים, ומנהיג אש'ף יאסר ערפאת ברח לתוניס עם אלפי מחבלים. עוד אלפים רבים נלקחו בשבי הישראלי, ונכלאו במחנה המעצר 'אנאצר' שבלבנון. בין העצורים היה גם הארכי מחבל וממפקדי הזרוע הצבאית של אש'ף - סאלח תעמרי.

במחנה מעצר זה היו כלואים כ3,000 מחבלים, ועד מהרה הם פיתחו לעצמם הנהגה משלהם בתוך המחנה כשהם ממנים לעצמם מפקדים בשרשרת פיקוד של ממש. בראש ההנהגה תפס את המושכות סאלח תעמרי. המצב הגיע לכך שתוך זמן קצר הייתה לו שליטה על כל הנעשה במחנה, ואף אחד לא העז לעשות משהו ללא רשותו. הוא היה כל כך תקיף עד שקציני המשטרה הצבאית שאבטחו בתחילה את מחנה המעצר פחדו ממנו ולא העזו להמרות את פיו. המצב האבסורדי השתנה כאשר יחידה צבאית לקחה את הפיקוד על המחנה מהמשטרה הצבאית והיא החלה להשליט במחנה המעצר משטר צבאי לכל דבר. הם סיירו עם נגמ'שים בין המכלאות השונות, האסירים נכלאו בתנאים קשים מאוד, ומסביב לכלא הוצבו עמדות צלפים שירו בכל מי שניסה להתקרב לקו צהוב שצויר כמטר לפני הגדר.

רוחו של המפקד תעמרי נשברה לחלוטין מהדיכוי הישראלי. בשיחות שקיים עם חבריו הוא סיפר להם שהוא כבר מיואש כמעט לגמרי מהמאבק הפלסטיני: 'תראו' הוא אמר להם, 'הם חיסלו לנו את כל התשתיות בלבנון, סילקו את מנהיגינו לתוניס הרחוקה, הרגו אלפים מחברינו, ואותנו הם משפילים עד עפר...' אמר תעמרי בייאוש הולך וגובר. 'בקצב הזה פשוט אין סיכוי שנצליח לנצח אותם, הם הרבה יותר חזקים מאתנו בנשקם וברוחם...'

כשהמפקד הראשי הולך בראש שפוף ומיואש, גם שאר האסירים מושפעים מכך עמוקות, וההרגשה המיואשת הזאת חלחלה עמוק עד למפקדי אש'ף שנותרו מחוץ לכותלי הכלא. הם הבינו שהרבה כבר אי אפשר לעשות, והיה נראה שהמאבק הפלסטיני עומד לקראת סיום.

ואז, ערב אחד בעיצומו של חג הפסח, ישב סאלח תעמרי על מיטתו והביט מחוץ לסורגים. לפתע הבחין בסוהר יהודי ההולך בין המכלאות תוך כדי שהוא אוכל משהו. סאלח התבונן בו היטב, והדבר שראה היה מוזר מאוד בעיניו. הוא קרא לסוהר, וכשהאחרון התקרב, הוא הבחין לתמיהתו בכך שהדבר שהיה בידו הוא לא פחות מאשר פיתה.

מכיוון שהוא היה בקי בדת היהודית, הוא פנה אל הסוהר בתדהמה ושאל אותו: 'אתה יכול להסביר לי כיצד אתה אוכל כעת פיתה? הלא היום זה חג הפסח שבו אסור ליהודים לאכול חמץ?!' הסוהר הביט בסאלח מופתע, ולאחר רגע של מחשבה ענה: 'על מה אתה מדבר אדוני?! פסח זה דבר ששייך להיסטוריה! אותי לא מעניין מה קרה לאבות אבותיי לפני אלפי שנים!'  מפקד המחבלים התיישב על מיטתו מבולבל, ומבול של מחשבות החל להסתובב במוחו. באותו רגע חדרה לראשו ההבנה שהעם היהודי כבר התנתק משורשיו הקדומים, את רוב העם לא מעניינת המסורת שקיימה אותו במשך כל ההיסטוריה. הוא חשב מספר שעות ולבסוף אמר לעצמו: 'עָם שלאנשיו אין קשר עם העבר המפואר שלהם, עָם שמסוגל בריש גלי לנגד עיני לחלל את חוקי אמונתם, הוא עָם שניתק את שורשיו מאדמתו ואנו נוכל להשיג את מטרותינו בקלות!' כל אותו הלילה הוא לא הצליח להירדם, ולמחרת היום החליט לכנס את כל הנהגת המחבלים הנמצאת בכלא, וסיפר להם את מה שעבר עליו בליל אמש, ועל כך שהוא החליט לצאת לדרך חדשה: 'דרך שלא תתפשר על אף שעל, עד אשר כל פלסטין תשתחרר מידי היהודים המנותקים מעברם, ולא סנטימטר אחד פחות!'

באותו היום החלה להתחדש האינתיפאדה הרצחנית, שבסופו של דבר גררה את העם בישראל לפיגועים קשים במשך עשרות שנים, שגרמו לאלפי הרוגים ורבבות פצועים...

להבדיל אלפי הבדלות תראו איזו מסירות נפש על אכילת מצה:

סקופ היסטורי קטן ומרגש על המרגל הישראלי אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק", מבכירי המרגלים הישראלים, שנתלה אחרי שנתפס בסוריה.

אחיו של אלי כהן המרגל מדמשק הי"ד, אברהם כהן, סיפר בראיון לעיתון "יתד נאמן" על אישה יהודייה שעלתה מסוריה לישראל והעידה על ההתרחשות הבאה:

"אבא שלי היה סוחר יהודי בשוק 'אל חמידיה' בדמשק. הייתה לו חנות לכלי צורפות. בחול המועד של חג הפסח 1962 נכנס לחנות שלנו אלי כהן, שאז עוד נקרא כמובן בשם הכיסוי כאמל אמין ת'אבת. זו הייתה השנה הראשונה שלו בסוריה. הייתי ילדה קטנה, ואני זוכרת איך כהן ניגש לאבא שלי ואמר: 'אדון יוסף, אני מאוד רעב, יש לך משהו לאכול?'. אבא שלי הסביר: 'אדון כאמל, אצלנו היהודים פסח עכשיו, אין לנו לחם או פיתות, רק מצות'. האורח המכובד העמיד פנים שהוא שומע על כך לראשונה: 'מצות? מה זה? טוב, לא משנה, תביא לי מצה, תביא לי מה שיש, העיקר לאכול משהו'. ואז אני זוכרת איך אלי כהן נטל את המצה בידיו, התרחק לפינה, מלמל לעצמו בשקט כמה מלים, ואכל אותה".

בגלל שהרוחני והגשמי מקבילים - לכן הנקיונות מתחילים מפורים:

החסד לאברהם (מעין ב' נהר נז' - סוד נפלא מענין השבתת חמץ ואכילת מצה): "אחר שיצאו ישראל ממצרים ואילך מה עשה הקדוש ברוך הוא חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וצוה לישראל בכל שנה שיעשו ז' ימי פסח בהשבתת חמץ ובאכילת מצה, וסוד הענין הוא כי היותר רשע שבישראל אף על פי שירבה לפשוע ולהריע אי אפשר לכנוס בהיכל הנ' של טומאה עד שירשיע ויפשע ד' מאות ימים רצופים זו אחר זו. ובכל שנה ושנה שלשים יום קודם הפסח הש"י עושה להם לישראל משא פנים ברוב חסדיו, ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט מעט שיעור חלק אחד משלשים בכל לילה, באופן שבליל ביעור חמץ כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון מהנ' שיעור חלק אחד משלשים משיעור הכמות שהיו נכנסים ליל שלשים ואחת קודם הפסח, ובליל פסח אינם נכנסים כלל ועיקר וכולם פטורים ובני חורין, וגזרה חכמתו יתברך להיות חירות נפשות בשלשים יום מעט מעט שלא ירגיש ס"מ כל כך צער ולא יקטרג".

אז למה רק בפסח? למה לא כל השנה?

ככה הורגים את היצר הרע:

פרדס יוסף (שמות יב,טו) בשם הגאון הגדול בעל "אבני נזר" זי"ע: על פי מה שפסק הרמב"ם (הלכות שבועות א,ז): "נשבע על דבר שאין כח בו לעשות, כיצד כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים... עובר בלא תעשה שנאמר )שמות כ-ז( לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, ואם היה מזיד לוקה ואם היה שוגג פטור מכלום. נמצאנו למדים מזה, כי אי אפשר לחיות ז' ימים בלי מזון. והנה המזון של היצר הרע והסטרא אחרא הוא חמץ שרומז על היצר הרע, על כן על ידי שנזהרים ממשהו חמץ בשבעת ימי הפסח, כי אז אין ליצר הרע והסטרא אחרא שלו מזון ז' ימים, ועל ידי זה הם מתים ומתבטלים ממנו כל השנה".

בליל הסדר עם ישראל נולד לכן כל דבר בלילה זה הוא מאוד משמעותי ומשפיע על כל השנה:

שפת אמת: "איתא בזוהר הקדש אי חמץ מרמז ליצר הרע למה הותר כל השנה? ומתרץ על פי משל שהחולה נזהר איזה ימים נתחזק ואין מזיק לו שוב. וזה שאמר שעל ידי מצות אלו תזכור כל ימי חייך, שאף שתאכל בהם חמץ ושאור, רק בשבעת הימים החמיר כל כך בחמץ ובמשהו. והענין הוא כי בהתחלת קבלת עול מלכות שמים צריכין לקבל על עצמו בכל כחו... וכלל הענין ללמד בא כי בתחילת העבודה צריך להיות בבל יראה ובל ימצא אף משהו בראשית השנה, וזה מסייע על כל השנה. (פסח תרל"ט).

בהתחלה צריך להתנתק קצת כדי להשתמש בו כמו שצריך כל השנה:

אנחנו צריכים את היצר הרע, אמרו כבר חכמים שאלמלא יצר הרע לא נשא אדם אישה ולא בנה בית, ונמצא שהוא חשוב לעצם קיומנו, ואף בעבודת ה' שלנו נצטווינו "בכל לבבך" – בשני יצריך.

הרמב"ם נימק את איסור חמץ ב'משהו' משום שחמץ הוא "דבר שיש לו מתירין". כלומר, כיוון שאפשר יהיה לאכלו בהיתר לאחר הפסח, אין טעם להשתמש ברוב כדי לבטלו בפסח.

גם ביחס ליצר הרע נאמר שכרגע אנחנו חיים לגמרי בלעדיו, כמלאכי-השרת וטועמים את טעמה של חירות. אחר כך נשוב אל החיים בהם היצר שותף עימנו, מתוך עמדת חופש גמורה ויכולת התמודדות.

זהו אמנם "דבר שיש לו מתירין", יש אפשרות להתמודד, להפריד את הרע מהטוב, אבל לא בשבעה ימים טהורים ונקיים אלה. הניקוי הפנימי יאפשר לנו לגשת לאחר הפסח בלב טהור לטפל בעולם מורכב ולהבדיל את הטוב מהרע.

כך למדנו בבית מדרשו של הבעש"ט: קודם תבוא הכנעת היצר. רק לאחריה יבואו תהליכי הבדלת הטוב מהרע, והמתקתו של הטוב משאריות הרע הדבוק בו.

אם הנקיון במקרו זה רוחניות צרופה אז גם במיקרו כל שפשוף זה נקיון רוחני כלשהו!

אתה מנקה בגשמיות והרוחניות שלך ושל כל העולם מתנקה ממש!

אתה מנקה את המסילות של החלונות וכמה אנשי דעא"ש מקבלים טיל ומתאדים מהמסילה של העולם הזה...

טוב לכוון לפני הניקיונות ו/או לומר: "הריני מנקה את הבית ומכוונת בזה לקים מצות עשה מן התורה להשבית שאור וחמץ. ואתה האל הגדול הגבור והנורא, תעזרני לנקות את מחשבותי. לנקות את מעשי. לטהר את ביתי. שלא יכנס בבית הזה היצר הרע והמחלוקת. שתשפיע על הבית הזה שפע של טהרה וקדושה. אמן כן יהי רצון".

---

[1] גם הגברים מצווים בנקיון!!!

הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "הרשע מוציא את עצמו מהכלל הוא שואל בלשון "מה העבודה הזאת לכם" לא שייך אליו - "לכם ולא לו".

אבל מה בכך, הרי גם החכם שואל בלשון שלא שייכת לו: "מה החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם", פה "לכם" ופה "אתכם" – מה ההבדל?

הסביר הרב על פי דברי האר"י ז"ל שאמר כי בעבודה ובזיעה של ערב פסח מתנקים ומתכפרים עוונותיו של אדם. ובזה בדיוק מתברר ענינו של הבן הרשע. כשהחכם שואל "מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם" כתוב שם "והיה כי ישאלך בנך מחר". היינו אחר שעבד וטרח בניקוי הבית ובביעור החמץ. בנתיים הוא התנקה מעוונות כדברי האר"י ז"ל, אחר זאת הוא שואל את האבא "הסבר לי מה זה שאנו עושים את הפסח והנקיונות?". לכן כתוב בשאלתו המילה "מחר". אחרי המעשה.

הרשע לעומתו לא עוזר בנקיון הפסח. הוא לא מסייע בביעור החמץ. זה לא בשבילו. הוא משתמש בטיעון "אבק זה לא חמץ" בשביל להשתמט מעבודה. לכן הוא שואל: "מה העבודה הזאת לכם?" אתם עובדים ומתאמצים. אני לא עובד איתכם. לא עובד – לא מזיע - לא מתכפרים לו העוונות. לכן נאמר עליו שהוא הוציא את עצמו מן הכלל ונשאר בגדר "רשע" שלא נתכפר לו.

האגדה מספרת שכאשר בני ישראל רצו לצאת ממצרים אמר פרעה: "רגע אחד, חבר'ה! כתוב בתורה "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", לא?! אתם פה רק מאתיים ועשר..."? "אל דאגה", השיבו נשות ישראל הצדקניות, "שחרר אותם, ואנחנו נדאג להשלים את היתרה לאורך השנים...". ההיסטוריה היהודית מוכיחה שהן מקיימות באדיקות את חלקן בחוזה בעבודת הפרך ע"י הקירצופים לקראת החג ...

פרשת שמיני: וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

ויקרא (י,ג): ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

המשכן עומד על תילו[1] ומשה חונך אותו במשך שבוע ימים. ביום השמיני, קורא משה לאהרון ובניו ומצווה אותם להקריב קורבנות, וזאת הפעם הראשונה שהם מקריבים במקדש.

אהרון ובניו מקיימים בהתרגשות את כל אשר נצטוו, ולאחר שהם שחטו את הקורבנות, עשו את זריקת הדם, ערכו את העולה והחלבים על המזבח וקיימו את כל הלכות ההקרבה כהלכתם, הנה הגיע הרגע המיוחל, הרגע בו נודע לבני ישראל שמעשיהם רצויים בפני הבורא - "וירא כבוד השם אל כל העם" (ויקרא ט,כג-כד) - השכינה ירדה על המשכן.

בנוסף, כותבת התורה – "ותצא אש מלפני השם, ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", ירדה אש מן השמים ו"אכלה" את הקורבנות שהם העלו וכשבני ישראל ראו את המחזה - "וירא כל העם, וירנו ויפלו על פניהם".

מעמד מיוחד זה היה מרגש ומרטיט, זמן רב בני ישראל ייחלו לו. משום שהשראת השכינה על המשכן וירידת האש מן השמים, העידו על כך שאלוקים כיפר להם על מעשה העגל, שהרי המשכן נקרא "משכן העדות" (שמות לח,כא), עדות על מה? – "עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם" (רש"י).

והנה, באותו יום כל כך מיוחד ומרומם, קרתה טרגדיה קשה לאהרון הכהן. שני בניו – נדב ואביהוא, הקטירו "אש זרה אשר לא ציווה אותם השם", והתוצאה הייתה נוראה – "ותצא אש מלפני השם, ותאכל אותם וימותו לפני השם", נדב ואביהוא מתו בתוך המשכן.

איך אביהם – אהרון, הגיב על אסון שכזה? כותבת התורה – "וידום אהרון". אהרון היה בדממה.

לא כתוב "וישתוק" אהרון, אלא "וידום" אהרון. בלשון הקודש יש הבדל בין "שתיקה" ל"דממה". שתיקה זוהי שתיקה חיצונית בלבד, זאת אומרת אדם יכול להיות נסער מבפנים אבל הוא לא מבטא זאת בקולו כלפי חוץ.

"דממה" מורה על מעין שלווה והשלמה פנימית, לא חיצונית בלבד (ספר "שם עולם" על ויקרא).

אהרון דמם, זאת אומרת הוא הצדיק עליו דין שמים באהבה, ואפילו בליבו לא הייתה שום טרוניה כלפי הבורא. לכן כותב רש"י בשם חכמים במדרש שאהרון קיבל שכר על שתיקתו, שהרי לא להתרעם על הנהגת הבורא בנסיבות כאלו, זו משימה לא פשוטה, אולם קשה שבעתיים להיות שלם עם כך בלב פנימה...

רבנו יעקב בן אשר ("בעל הטורים"): בכל המקרא מצינו רק שתי פעמים את המילה "וידם".

בפרשה זו, ובספר יהושע – במלחמתו בחמשת מלכי כנען נאמר: "וידם השמש" (יהושע י,יג).

דבר זה בא לרמוז לנו שלהגיע לדרגה נעלה זו של שתיקה לאחר מכה כל כך כואבת וטראגית זו היא מעלה מופלאה ונדירה. וכשם ש"וידם השמש" הוא מאורע יוצא מן הכלל הפועל בניגוד לדרך הטבע כי שינוי חריג הוא בסדרי הטבע, כך התנהגותו של אהרן הייתה התנהגות שמעל לטבע בן אנוש.

הדממה של אהרון לא הייתה דממה של הלם, אלא דממה שביטאה יותר מכל קבלת דין שמים באהבה...

מספר הרב צבי הירש מייזליש בספרו "מקדשי השם" (עמ' יז'. הרב מייזליש היה רב בגליציה והונגריה טרם השואה. הוא הוגלה למחנה ההשמדה אושוויץ, וגם שם, בתוך התופת, יהודים רבים הפנו אליו שאלות לא פשוטות, אותם הוא העלה על הכתב עם סיום המלחמה):

לרב מייזליש הייתה טלית בעלת ערך סנטימנטלי מאוד גבוה, שקיבל מסבו טרם המלחמה. כשהרב נכנס בשערי אושוויץ, הוא ידע שעליו להיפרד מכל חפציו האישיים וביניהם גם הטלית שהוא כל כך חיבב. החליט הרב לחתוך את הטלית הגדולה ולעשות ממנה טלית קטנה (ציצית) שיוכל ללובשה תחת בגדי האסיר אותם יקבל במחנה.

באחד הימים, בגדיו של הרב עוררו את חשדו של אחד הקלגסים הנאצים, הרב היה נראה "שמן" מידי... הנאצי קרא לו לבירור וכשהוא ראה את הטלית מתחת לחולצתו שאל אותו - מה זה הבגד שאתה לובש? הרב לא התבלבל, הוא ידע שאין סיכוי שהנאצי יבין את משמעות הציצית, ולכן אמר לו בקצרה שזה בגד של אלוקים... הנאצי שמע את זה, פניו האדימו והוא רתח מזעם – אלוקים? כאן באושוויץ? תראה איך אתם היהודים נראים כאן, אתם הולכים ונעלמים, אחרי מה שקורה כאן אתה עדיין סבור שיש לכם אלוקים? אם הוא קיים איך הוא מאפשר לנו להשמיד אתכם?

הרב מייזליש הסביר לאותו חייל, שזה שאנחנו לא מבינים את הנהגת הבורא, אין זה אומר שהוא לא קיים, אולם הרב הוסיף ואמר דבר שגרם לנאצי לחבב אותו מאותו יום והלאה.

הוא סיפר לו על אחד מגדולי החסידות בשם רבי שמעון מירוסלב, שזכה לאריכות ימים מופלגת. לעת זקנותו שאלו אותו תלמידיו, רבי, במה הארכת ימים? אמר להם הרב, מעולם לא שאלתי שאלות על ריבונו של עולם, וכל פעם שארע לי משהו מצער סמכתי בליבי על הבורא שהוא עושה את מה שהכי טוב עבורי. ואם תשאלו מדוע זה גרם לי לאריכות ימים? משום שכשאדם שואל ומערער על הנהגת הבורא, כיוון שאלוקים כל כך אוהב אותו, הוא מזמין אותו אליו ועונה לו תשובות... אני מעולם לא שאלתי – אמר הרב לתלמידיו, אז ממילא הוא עדיין לא קרא לי...

סיים הרב מייזליש ואמר לנאצי, אני מציע לך לא לשאול איך יתכן שאלוקים עושה לנו כך, זה פשוט לא משתלם לך, אם תמשיך לשאול הוא יקרא לך ויענה לך תשובה, אתה רוצה לחיות, הלא כן?...

זה מה שאהרון מלמד אותנו – וידום אהרון. לפעמים, התשובה הכי טובה היא לשתוק...

גם בענין הפרה אדומה עדיף לשתוק...

"זאת חוקת התורה ויקחו אלך פרה אדומה תמימה"

בפרשה זו מודיעה לנו התורה שאת מצוות התורה יש לקיים גם אם נבצר ממנו טעמה של המצוה, כי כתוב זאת חוקת התורה לא זאת חוקת הפרה!

רק משה רבנו זכה להשיג את הסוד של פרה אדומה, וזה היה קודם חטא העגל בשעת מתן תורה, שאז זכה משה לשער הנ' מחמישים שערי בינה כמ"ש האר"י ז"ל פ' ואתחנן "בלקוטי תורה".

חוקת הפרה היא כנגד שער הנו"ן, ורמז לכך אדמה גי' חמישים, והכח שלה לבטל את אחיזת הקלי', וממילא לבטל המיתה, כי שט"ן ר"ת נ' שערי טומאה.

אבל כאשר חטאו בעגל, נחסרה השגת שער הנו"ן ממשה רבינו, כדי שלא יתבטלו הקליפות טרם זמנם. כמ"ש, "לך רד כי שיחת עמך", כלומר רד משער החמישים גי' ל"ך, ואז נשאר מ"ט כמ"ש "ותחסרהו מעט מאלקים".

אבל היות והיה זה שלא בעוונו אלא בעוון העם, לכן בעת שנפטר כתוב, "ויעל משה מערבות מוא"ב אל הר נב"ו" - מואב גי' מ"ט, כלומר שעלה מהערבות של שער המ"ט אל הר נבו - ר"ת נ'-בו שער הנ' דחמישים שערי בינה בו.

יש הרבה דברים שקורים מאחורי הקלעים ואנחנו לא מבינים אותם...

אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פרשה יד): מעשה היה בישראל אחד, שהיה לו פרה אחת חורשת. נתמעטה ידו, ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול. בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. כיון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: "בוא טול פרתך. שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה". אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו "בא ואני מעמידה".

כיוון שבא ואמר לה באזנה: "פרה פרה את יודעת, כשהיית ברשותי היית חורשת בימי החול, בשבת היית נחה. עכשיו שגרמו עונותי, ואת ברשות הגוי, בבקשה ממך, עמדי וחרשי". ומיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: "אני מבקשך טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומסב אחריך, שתהא בא ומעמידה על אחת וכי בכל פעם אצטרך לחזר אחריך שתבא להעמידה? חוץ מזו ומזו, איני מניחך, עד שתאמר לי, מה דברת ועשית לה באוזנה אני נתיגעתי בה, והכיתי אותה, ולא עמדה".

התחיל אותו ישראל מפייסו, ואומר לו: "לא כישוף, ולא כשפים, עשיתי. אלא כך וכך הסחתי לה באוזנה, ועמדה וחרשה". מיד נתירא הגוי, אמר: "ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שיצרני יוצרי בדמותו, ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי". מיד בא ונתגייר, ולמד, וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתא, ועכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו ע"כ.

כתב הרמ"ע מפאנו (ספר גלגולי נשמות אות ו') "ושתי שאנו קוראים עליה במגילה, נתגלגלה באותה פרה שמכר החסיד ולא היתה רוצה לחרוש בשבת. כי היתה רוצה שיעשו בנות ישראל מלאכה בשבת, ואותו חסיד היה מכירה [ידע שהפרה גלגול של ושתי] לכן מכרה לגוי ולא רצה לתת לה הנאה שלא תעבוד בשבת. ואותו גוי המתגייר בגלל המעשה שקרה, הוא אחשורוש, וכך היה תקונה".

וצריך לדעת דגלגול הוא בגימטריא "חסד", כיוון דחסד הוא לאדם לבא בגלגול. והוא מאי דכתיב בתהלים: "תורת ה' תמימה משיבת נפש", כיוון שהקב"ה רוצה שאדם יקיים כל התורה כולה בשלימות, לכן משיבת נפש, צריך האדם לבא בגלגול ולהשיב נפשו לזה העולם עוד הפעם, כדי להשלים מה שחיסר ממנה". (טעמי המנהגים).

אנחנו לא יודעים כמעט כלום על התשבץ הענקי שאנחנו מונחים בו (600,000 נשמות מליארדי חלקי נשמות, 6000 שנה, וכל מה שקורה בין כל אחד לאחד) לכן הכי טוב לקבל הכל באהבה כי היחיד שמבין הוא זה שאוהב אותנו ודואג לנו הכי הרבה!!!

---

[1] הרב משה שינפלד - נפש יהודי.

פרשת שמיני: מי אשם?

מי אשם?

ויקרא (ט,ז): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ".

אפשר שבחטא עצמו יש זכות גדולה מצד זה שכוונתו היתה לשמים שלא יהרגוהו כמו שהרגו לחור, ואז יהיה חרון אף גדול אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ואין תקנה לישראל ח"ו - וזה שאמר 'ועשה את חטאתך' שחטאת בצד אחד, אבל 'ואת עולתיך' שבזה עצמו יש לך בצד אחר מעלה וזכות גדול.

כתב בספר חכמת המצפון, כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ולא ירדה שכינה, אמר, יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה, אמר למשה, משה אחי כן עשית לי כשנכנסתי והתביישתי מיד נכנס משה ובקש רחמים וירדה שכינה לישראל.

בטבע האדם ששותפים שאין עסקם מצליח כל אחד תולה הכשלון בחבירו[1] ובעסק מצליח כל אחד תולה ההצלחה בעצמו[2].

ואילו כאן אצל משה אהרן וישראל כאשר לא שרתה השכינה כל אחד תלה הכשלון בעצמו:

אהרן אמר שהאשמה תלויה בי כי הקב"ה כועס עלי. בני ישראל נכלמים ואומרים שהאשמה תלויה בהם מפני מעשה העגל. ואילו משה אומר כי אם השכינה יורדת הרי זה בזכות אהרן.

לפני עשר שנים פירסם ג'ף אטווד מאמר מעולה עם הכותרת 'הכלל הראשון של תכנות: זו תמיד אשמתך', והוא צודק כמובן.

גמרא (חולין נט.): "ההוא כבש שהובא לבית ריש גלותא שהיו רגליו האחרונים פסוקים, בדק אותו רב בצומת הגידים והכשירו, חשב לאכול ממנו מעט, אמר לו שמואל האם אינך חושש שמא נשכו הנחש ואסור משום סכנת נפשות, אמר לו מה תקנתו, שים אותו בתנור והוא יבדוק את עצמו, הניח אותו בתנור והיה נופל חתיכות חתיכות קרא שמואל על רב: 'לא יאונה לצדיק כל און' (משלי יב,כא). קרי רב עליה דשמואל: 'כל רז לא אניס ליה'".

כל דבר שהקב"ה עושה לך הוא קשור לתיקונך בעולם הזה בגלל עכשיו או בגלל גלגולים קודמים:

מעשה נורא עם מהר"י בן לב, ואגרת החלום המפורסמת של הגאון הקדוש רבי מרדכי מאושמינא זצ"ל:

לא אמנע מלהביא כאן את אגרת החלום המפורסמת שנכתבה על ידי הגאון הקדוש רבי מרדכי מאושמינא שהיה בעל מופת מפורסם בכל גלילות ליטא. כפי שהובאה בספר ילקוט לקח טוב על הפרשה.

האיגרת נסבה על מעשה שאירע בשנת חמשת אלפים ש"ה. בעיר סאלוניקי. איש בליעל אחד, שרבי יוסף בן לב הוציא פסק דין נגדו, פגש את המהריב"ל ברחוב וסטר לו על לחיו לעיני קהל ועדה ואף אחד לא מחה בידו, משום שהיה עשיר גדול, תקיף ואלים, כאשר הגיע המהריב"ל לפני החנות של בשם אחד קרע את בגדיו ואמר שומו שמים על זאת, באותו לילה נכנס הבשם לחנות וראה שם עכבר. כאשר ניסה להתקרב אל העכבר כשנר בידו התלקחה הסחורה שבחנות, ופרצה דליקה גדולה. באותה שריפה עלו באש כחמשת אלפים בתים של יהודים וכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות מספר ההרוגים הגיע לשלש מאות וארבעה עשר כמנין שד"י.

באתו זמן כבר נודע שהמהריב"ל חיבר ארבעה חלקים שאלות ותשובות ושיטות וחידושים על כמה מסכתות ועל כמה ענינים קשים מרש"י ותוספות והפוסקים הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והר"ן ובעל הטורים ורבינו ירוחם ויותר האחרונים בפלפול עצום וגדול.

וזה דבר האיגרת:

ב"ה יום ו' כ"ח שבט תרמ"א, פ"ק בו טען, שוי"ר לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי, ה"ה הרה"ג החריף ובקי סוע"ה הרב הצדיק ועניו המפורסם כקש"ת ר' פנחס מיכאל הרב דק"ק אנטיפאלע, אחדש"ה כתר"ה הנני לספר מעשה נורא, ומסתמא לא יגלו לשום אדם בעולם, רק יצניעו במקום שאין יד אדם שולטת בו או יקרעו אותו לקרעים באופן שלא יתגלה זאת לשום אדם בעולם:

בליל ערב יום כיפור בלומדי אז שיעור הקבוע לי נפלה תרדמה עלי וישנתי. בחלומי בא אלי איש הדר בתואר פנים וזקנו מגודל. בהביטו אלי נרתעתי, ואחז בידי ואמר: מה לך נרדם קום קרא אל אלקים. ונרתעתי מאד, ואיקץ והנה חלום. ואמרתי חלומות שוא ידברו. בכל זאת היה לבי נוקפי וחרדה גדולה נפלה עלי. והלכתי לישון עוד על מיטתי. והנה בחלומי בא אלי עוד פעם איש הדר הנ"ל ועוד שני אנשים עמו. ואמרו לי שני האנשים תדע שזה חלום אמת ולא תאמר נואש. ונשתוממתי מאד. אז קרא אלי איש הקדוש הנ"ל ואמר לי. הוה מפשפש במעשיך כי אני בשליחות מעולם העליון בא אליך. אז התחזקתי ואמרתי לו: באיזו שליחות באתם אלי. ומחמת הקול הגדול שדברתי עמו הקיצותי משנתי וארא והנה חלום. ואמרתי עוד הפעם החלומות לא מעלין ולא מורידין, בכל זאת מחמת שהיה לבי נוקפי נפלה חרדה עלי ולא ישנתי עוד בלילה הזה.

וביום כיפור בכיתי מאד בכיה גדולה שלא הורגלתי בה מעולם, ולא ידעתי מה זה הבכיה שאני בוכה כל כך. ואמרתי בלבי אפשר מחמת החלום הנ"ל אני בוכה כי לב וכו' ולא היה לי חלום עוד עד שמיני עצרת. אז ישנתי בלילה תוך הסוכה כמנהגי, ובאמצע שנתי בא אלי עוד הפעם איש הדר הנ"ל בבגדים לבנים. ונרתעתי בהביטי אל גודל יופיו ומראהו הנורא מאד. ואז קרב האיש ואמר אלי: הבכי שבכית ביום כיפור הועיל מאד, עד ששלחוני להבינך ולהגיד לך אשר תוכל לתקן ולבטל הגזירה. אז אמרתי לו: לא ידעתי מה אתקן ומה היא הגזירה. ושתק האיש הנ"ל ועמד בשתיקתו ערך רבע שעה. ואז התחלתי לבכות מאד בחלומי ואמרתי: לא ידעתי מה זה החטא הגדול שחטאתי. עד ששלחו לי שלוחים מעולם העליון. ובכיתי הרבה מאד בחלומי, ומחמת גודל הבכיה הקיצותי משנתי. ובהקיצי לא אמרתי עוד שזהו רק חלום ודברים בטלים. כי ראיתי אשר דבר הוא. וביום שמיני עצרת הייתי בשמחה גדולה מאד ולא ידעתי אז מה השמחה אשר מעולם לא היתה לי שמחה כזו. ובליל שמחת תורה כאשר ישנתי על מיטתי באמצע שנתי בחלומי והנה בא אלי עוד איש הדר הנ"ל. זיו תוארו היה נורא מאד ומעוטף בלבנים, וקרב אלי ואמר: עד מתי יהיה לי טרחה עבורך לילך אצלך ממקומי הנכבד. ואז התחזקתי ואמרתי לו: בזכות התורה ובזכות התנאים והאמוראים שלמדתי אותם ויגעתי בם, הנני אבקש מכם להגיד לי כל ענין בשליחות שלכם, ולבאר לי בביאור יפה שאוכל להבינם, ואז הלך אתי לחדר יפה ונעים מקושט בתכשיטין ולא תשבע עין מלראות זאת, ואמר לי: שב בני שב, ואגלה לך ענין סתר וזה השליחות שלי. וישבתי על כסא אחד והוא ישב אצלי ואמר לי הנני מגלה לך סתרים:

תדע שאני מהר"י בר לב ובעת שהייתי בחיים בזה העולם. ישבתי על כסא דין לשפוט בין איש ובין רעהו. ובאו אלי שני אנשים בדבר איזה משפט ויצא אחד מהם חייב, ולא רצה לציית לדין מחמת שהיה איש אלים. ואז הזהרתי אותו באזהרה הידועה ויצאתי לחוץ. בא אלי האיש הנ"ל שיצא חייב מאתי והכה אותי על לחיי, וענין זה חקוק על עצמותיו עד היום ואין לו שום תקומה עד היום. ונגזר עליך שאתה מיוצאי צאצאיו לתקן אותו ותהיה לו תקומה על זה. ואז נרתעתי והשתוממתי ונשארתי כאבן דומם ערך רבע שעה. ולאחר זה נגע בפי המהריב"ל ואמר לי: מה זה שתקת. ואז התחלתי לבכות מאד ואמרתי לא ידעתי במה אתקן אותו כי אין לי ידיעה ביחודים וכוונות. אז אמר לי המהריב"ל: תדע שכך נגזר עליך אשר תקנה הספר שו"ת מהר"י בן לב ותלמוד אותו בקביעות עד שיהיה שגור בפיך מראשו ועד סופו. ואז תהיה תקומה גדולה אליו ויוכל לעלות ממדרגה למדרגה. אמרתי לו להבין מה ממדרגה למדרגה. ואמר לי בלשון רכה בהדי כבשי דרחמנא למה לך. אמרתי לו: כמה אלמוד התשובות הנ"ל שיהא שגור בפי. אמר לי: לא פחות מארבע שנים. ואז אמרתי לו: אין לי תשובות מהר"י בן לב. ואמר לי תבקשם ותמצאם לקנות. רק דבר אחד אני מגלה לך, אשר אתה מוכרח לקנותם דוקא אצל הרב דאנטיפאלע שיש לו תשובות הנ"ל. ואמרתי לו מה זו דוקא אצל הרב הנ"ל ובתוך אמירה זו הקיצותי משנתי ונרתעתי מאד. ואז אמרתי בלבי כי אפשר זהו דבר בטל לקנותו דוקא אצל הרב הנ"ל. אפשר די לקנות אותו במקום אחר.

ובין כה וכה נתרבתה עלי טרדת העיר והתחלתי לבקש איזה אנשים שישיגו עבורי לקנות הספר הנ"ל. ומזה כשני שבועות בחלומי בא אלי עוד הפעם איש הדר הנ"ל. ואמר לי בדברים קשים: למה תמתין לתקן שליחות. ואמרתי לו הלא אני מבקש אותו לקנות. ואמר לי: הלא הזהרתי אותך לקנות דוקא אצל הרב דאניפאלע. ואמרתי לו מה טעם בזה. ואמר לי מחמת ששימשת את הרב דאניפאלע זכית בזה להיות שליח אליו. ואגלה לך ענין זה. תדע אשר גם על הרב הנ"ל יש איזה דברים למעלה, כי הוא הכין את עצמו להדפיס ביאורים על הש"ס תמורה ומעילה (וזה איני זוכר איך אמר לי לתמורה ומעילה או מעילה בלבד) ולא קיים הכנתו. על כן מוכרח הוא גם כן לתקן זה, והמעות שיקבל ממך עבור המה"ריבל יתחיל להכין את עצמו להדפיס הנ"ל. ואמרתי לו: מה ענין זה לזה ואמר לי: בהדי כבשי דרחמנא למה לך וחזר וצעק בקול: תראה למען השם לקיים אזהרתי תיכף ומיד ולא תשנה מכל דברי אף כקוצו של יו"ד ואז יהיה טוב לך וגם לאחרים מחמת הקול הקיצותי משנתי.

למחר היה ברצוני לשלוח שליח מיוחד אליכם לספר כל הענין, רק התעכבתי מעט מחמת צרכי ציבור שהיתי טרוד בהם מעט. ובשבוע שעבר בלילה כשהתחלתי לישון מרוב צערי ויגוני על זוגתי שנחלתה בחולי גדול, בא אלי עוד הפעם המהרי"בל ואמר לי בקול: "תדע שזוהי אזהרה אחרונה שאני מזהירך, וחולי זוגתך לך האות מחמת זה שנתעצלת באזהרתי. על כן תראה למען השם תיכף לשלוח להרב הנ"ל דוקא, ותקנה ממנו התשובות שלי ותלמוד עד שיהיא שגור בפיך כמעט בעל־פה. ואז הקיצותי משנתי בחרדה גדולה והתחלתי לשכור שליח מיוחד אל כבודכם. רק נודעתי שהמוכ"ז נוסע אל כתר"ה באיזה דבר ענין. על כן מורי ורבי חמלו נא ורחמו נא עלי לפרוש כנפי החמלה עלי לשלוח לי התשובות מהריב"ל, ומעות כמה שירצו אסלק לכם עבורו, רק לשלוח לי ואתחיל לתקן התיקון. זוגתי מאד בסכנה גדולה. ה' ירחם עליה, אבקש מכתר"ה להתפלל עליה.

ידידם עוז בלו"נ הכותב מעמקי הלב בדמעות שליש. מרדכי החופ"ק הנ"ל (מוסר חכמים).

כל דבר שמזדמן לך תחשוב איך אתה קשור לזה ואיך אתה יכול לתקן את הדבר הזה, כי הוא לא הזדמן לך במקרה, אתה קשור לדבר הזה!

אמרי אמת (בנו של השפת אמת, פרשת שמיני תרס"ט): "איתא בתורת כהנים, שהיה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא וכו', לכך נאמר 'קרב אל המזבח'.

איתא בשם הרב חיים ויטאל ז"ל, וגם בספרים שקדמו לו, שלכל אדם יש דבר מיוחד לתקן, ועל אותה הנקודה המיוחדת אליו לתקנה יש לו הסתר יותר ויותר, שעל הדבר הזה משתדל היצה"ר לקטרגו, ומזה ההסתר יוכל אדם להכיר כי זאת היא הנקודה המיוחדת לו לתקנה.

וזה שאמר משה לאהרן 'קרב אל המזבח', שאדרבה מזה ההסתר שהיצה"ר מסנוור עיניך נודע לך שלזה נבראת ולמה אתה בוש לכך נבחרת שזה הוא מה שעליך לתקן".

---

[1] "אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" (במדבר יט,ב) - אומרים בשם הקאצקער אם יש אדם שחושב שאין בו מום, סימן מובהק הוא שעוד לא עלה עליו עול...

[2] כשאשתך עצובה, אתה מאשים אותה בלבד! כשהאמת היא שאתה זה שאמור לתת לה את החסדים שלך שירדו אליך באותו היום, והגבורות שלך ירדו אליה... אז היא מעבירה לך אותם אבל אתה לא ממתק אותה!!!

לקוטי הלכות (אבה"ע פריה ורביה ג,ו): "נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁנִּכְנְסוּ לְהַקְטִיר קְטֹרֶת וְלָא אִנְסִיבוּ, עַל-כֵּן נֶעֶנְשׁוּ בְּמִיתָה, כִּי הַבֵּרוּר וְהַיִּחוּד הַנַּעֲשֶׂה עַל-יְדֵי הַקְּטֹרֶת הַמְשַׂמַּחַת לֵב הִוא בְּחִינָה הַנַּ"ל שֶׁמְּהַפְּכִין הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִׂמְחָה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חֲתֻנָּה, בְּחִינַת זִוּוּג דִּקְדֻשָּׁה כְּדֵי לְבָרֵר וְלַהֲפֹךְ הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה הַנֶּאֱחָז בְּהָאִשָּׁה לְשִׂמְחָה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁפָּגְמוּ בָּזֶה, כִּי לֹא רָצוּ לִשָּא אִשָּׁה, כִּי הָיוּ אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים צַדִּיקִים נוֹרָאִים וּקְדוֹשִׁים מְאֹד, וְהָיוּ רוֹצִים לִהְיוֹת דְּבֵקִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד תָּמִיד וְלֹא רָצוּ לָצֵאת לַחוּץ לְפִי שָׁעָה אֶל הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, לְהַכְנִיסוֹ לְתוֹךְ הַשִּמְחָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַמִּצְוָה לִשָּא אִשָּׁה כַּנַּ"ל, כִּי לֹא רָצוּ לְהוֹרִיד עַצְמָן לְשָׁם לַהֲפֹךְ הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִׂמְחָה, אֲבָל פָּגְמוּ בָּזֶה, כִּי אֵין שְׁלֵמוּת הַקְּדֻשָּׁה וְהַשִּמְחָה כִּי אִם עַל-יְדֵי-זֶה דַּיְקָא כַּנַּ"ל".