המשכן והשבת
חז"ל למדו את ל"ט המלאכות
האסורות בשבת ממלאכת המשכן (שבת מט:).
מה הקשר שבין שבת למשכן?
בשבת אנחנו צריכים לשבות מכל המלאכות שנבראו בהן שמים וארץ, כדרך ששבת
מהן הקב"ה ביום השביעי לאחר סיום הבריאה, כמו שנאמר: "וְיוֹם
הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה...כִּי שֵׁשֶׁת
יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר
בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ,י-יא).
נמצא שבאותה מידה שהקב"ה שבת
ביום השביעי מאותן מלאכות הנחוצות לבריאה, כך אנו חייבים לשבות מאותן מלאכות.
אלא שאין לנו מושג כלשהו מהן אותן מלאכות, כיצד אם
כן נשבות מהן ביום השבת?
המשכן הינו 'זעיר אנפין' של כל מה שנמצא בשמים ובארץ - על כן כשאנחנו
שובתים מל"ט מלאכות ששימשו לבניית המשכן אנו שובתים מאותן מלאכות שכביכול
שימשו לבריאת שמים וארץ.
בגלל שאנו היהודי מהווים דוגמא של מה שקורה למעלה, לכן אנחנו צריכים
לשבות בשבת ממלאכות הבריאה המופיעות במשכן!
כשיהודי שובת בשבת הוא גורם לקיום של כל הבריאה!
שבת של יהודי שווה יותר מכל העולמות!!!
השבת של המקובל
האלקי רבי שלום בוזאגלו זי"ע[1]:
"בעת
נסיעתו של המקדש מלך מלונדון לעיר הקודש צפת על ידי הספינה, והיה ביום הששי ערב
שבת קודש, נחה הספינה באמצע הדרך על שפת הים באיזה נמל ויבשה אשר ביער, ואז ירדו
רבים מהנוסעים עלי ארץ היבשה לזמן מועט וגם המקדש מלך בתוכם, והוא היה משוטט
ברעיונותיו, ומה עמקו מחשבותיו, והלך יחידי כמטייל בשדה למרחוק קצת, והיה כראותו
כי הטה יותר מני דרך ונתרחק מהספינה, היה משובב נתיבות דרכו חזרה, ובבואו אל המקום
אשר עמדה שם הספינה בחוף ימים, והנה הספינה כבר עזבה בתוך כך את החוף, וחלפה הלכה
לה בים דרך עם כל האנשים אשר בקרבה, ונתבהל מאוד וירא כי אין איש, וישתומם כי אין
ישוב ואין מקום לנוס וליקלט שמה, ונשאר כתורן בראש ההר וכנס על הגבעה.
וברוב שרעפיו
בקרבו, הלך ושוב אל המקום אשר עמד שם בתחילה בתוך היער, ויתבונן כי עוד מעט יבא
ויעריב השמש, והשבת קודש ממשמש ובא. ויפן כה וכה וירא את המקום מרחוק, שנדמה לו שם
איזה בנין בית וחומה בתוך היער, אין ולאו ורפיא בידיה אם לילך עד אותו מקום, כי מי
יודע את מי ימצא ומי דר שמה אם לא שודדים ורוצחי נפשות וכהנה, ותפול עליו אימתה
ופחד, ובתוך כך עיניו לנוכח יביטו כי נשר גדול מעופף ומתקרב לקראתו, והנשר התייצב
על הארץ סמוך לו, ויפרוש כנפיו הגדולים לנגדו כאילו מתחנן לו לעמוד עליהם, ובראותו
ככה ניסה את רגליו ועלה על כנפי הנשר, ומיד הנשר ישאהו על אברתו והביאו והעמידו
שמה לפני אותו הבנין בדד יניחנו, והנשר טס וידא על כנפי רוחו לדרכו. הנה זה עומד
אחר כותלי הבית שהוא ארמון רם ונשא יפה עינים וטוב רואי, ובדפיקת לבב ניסה לפתוח
פתח הבית, ובא חדר לפנים מחדר, ואין שום איש שמה כי אם היכלי שן בנויים לתלפיות
ומצויירים באבנים טובות ומרגליות, וגם הבריחים מצופים זהב וכלים מכלים שונים זהב
וכסף כמו בבית המלכות אשר עין לא ראתה דוגמתן, וישתומם על המראה הגדול הזה,
ויתבונן על מעשי ה' כי נורא הוא, שהביאו עד הלום ובצל כנפיו יחסה ויתלונן, ועתה
אין לו מה לדאוג, כי הבין שהוא בגן עדן העליון.
כי אם לזעוק
עוד אל המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אודות שבת קודש, והתמרמר בינו לבין קונו
ואמר, 'דרכי מעולם לטבול במקוה בערב שבת לכבוד שבת', עודו מדבר וישא עיניו וירא
בחדר אחר שמה מקוה מים, וירד וטבל עלה ונסתפג ונטל ידיו, ושוב אמר, 'דרכי מעולם
ללבוש ד' בגדי לבן לכבוד שבת קודש', הוא שח ויהי, וראה מונחים לפניו כרצונו ד' בגדי
לבן, ועוד אמר, 'דרכי מעולם ללמוד מסכת שבת בשבת ולהתחיל בפניא דמעלי שבתא', ומיד
ראה מוכנת לפניו גמרא מסכת שבת יפה ומהודרה, ואחר כך אמר עוד, 'דרכי מעולם לטעום
מאכלי שבת קודש בערב שבת', ואז נברא לפניו על השלחן כלי עם דגים טובים וטועמם חיים
זכה.
והוא ישב את
עצמו אל השלחן בלבוש הבדים לבושין דלעילא כמלאך ה' צבאות ללמוד בהגמרא שבת,
וחידושים רבים ונפלאים עלו ברעיונו ודעתו אז ולמד באהבה, ושוב ראה לפניו מנורה יפה
בנרות ערוכים, ובראותו כי פנה יום הדליק את הנרות לכבוד שבת קודש.
אחר הדברים
האלה פתאום שמע מאחורי הפרגוד שבהיכל אחר ופנימי שמה, שמתנודדים הילך והילך כאילו
אנשים מתכנסין ובאין, ובחרדת קודש ניסה לפתוח את הדלת של היכל הנ"ל ולא יכול,
והבין שאין לו רשות ליכנס יותר ושב למקומו, ושמע כי בהיכל קודש הנזכר התחילו
להתפלל מנחה צלותא דמעלי שבתא, ואז גם הוא לבש הטלית מצוייצת על ראשו והתפלל עמהם
בדחילו ורחימו כמובן.
אחר גמר תפלת
ליל שבת קודש כמעט שכנה דומה בנוה שאנן היכל האחר הפנימי, והוא יושב ודומם בדביר
היכלו, וראה את המציאה על השלחן הטהור מוכן בעדו חלות בשר ודגים וכל מטעמים, וצדיק
אוכל לשובע נפשו, מובן שהיו מטעמים אשר אהב לנפשו מעין עולם הבא.
אחר ברכת
המזון ראה מטה מוצעת לו בכרים וכסת כראוי, ושכב בתוכה ונעמה שינתו.
וכיום השבת
בבוקר שוב טבל באותו מקוה הנ"ל, והכל כדאתמול הרגיש באסיפת המחנה הקדושה
בהיכל הפנימי, ומתוך חדר שלו התפלל עמהם תפלת היום בשפה ברורה ובנעימה קדושה כולם
כאחד.
ובשעת קריאת
התורה שמע שקראו ועלו כל השבעה רועים אברהם יצחק יעקב וכו' עד דוד המלך ועד בכלל,
ואז נחרד חרדה גדולה ביראת הכבוד ורגש קודש, ומה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית
אלקים אשר נטע גן בעדן מקדם, ואחר התפילה הכל מתוקן לסעודה כדאתמול, ולמד כל היום
במסכת שבת בטוב טעם ודעת עליון, גם ישן שינת צהרים וקרא לשבת עונג. והיה לעת תפלת
מנחה שוב התפלל עם הנאספים בהיכל הפנימי כנ"ל, ונטל ידיו לסעודה שלישית, ואכל
מעץ החיים דגים שהכינו לו מן השמים גם כן לסעודה זו, ומזמר אתקינו סעודתא וכו',
ואחר הזמירות לעת פנות ערב ביציאות השבת, הרגיש חבלי שינה ותנומה לעפעפיו, וחשש
שלא יישן באמצע הסעודה, על כן מיהר ונטל ידיו למים אחרונים ובירך ברכת המזון, ומיד
כשגמר ברכת המזון בעוד שלא הספיק לשכב ולנוח במטה כבודה המוצעת שמה כנזכר.
תרדמה גדולה
נפלה עליו ונתנמנם במקום ישיבתו בידו על השלחן, והנה הוא נרדם, ויחלום כי הוא
בעולם העליון במקום מושב הבית דין של מעלה, ועתה במוצאי מנוחה יושבים ודנין אותן
הנשמות הנפטרים בשבת העבר, וראה בחזיונו איך שעברו כמה וכמה נשמות כאלה, והבית דין
דנו עליהם, וכאשר הכריזו שהוא צדיק, נעשה רעש ושמחה גדולה, וצעקו חיילי מרום פנו
מקום בגן עדן, וככה עברו כבני מרון נשמות רבות לפני הבית דין בעת ההוא.
בתוך אותן
הנשמות היה איש זקן אחד כבן שמונים שנה שהיה לו בית מרזח בסמוך לעיר הקודש צפת,
והתנהג בדרך הישר והטוב, שנפטר בשבת קודש זה העבר, וכאשר דנו עליו ויצא הכרוז שהוא
צדיק ויכנס לגן עדן, בתוך כך בא מלאך ורוח אחד במראה שחור ואיום מאוד, וצעק:
'המתינו נא המתינו באיש פלוני הזקן מהכפר שסמוך לצפת כי מום בו, ואני הוא היודע
ועד, שפעם אחת בא אליו לבית המרזח ערבי אחד בשבת קודש, וביקש למכור לו מין משקה,
והוא לא רצה למכור מפני קדושת שבת קודש, אבל הערבי איים עליו שאם לא יתן לו דמו
בראשו, ואז צוה שיקח לעצמו המשקה מבית המרזח שלו והוציאה לחוץ והלך לדרכו, ועל ידי
זה עבר עבירה של צד חילול שבת, ואיך יכנס נקי ובר לבב לגן עדן'.
ולקול צעקת
רוח רעה הנזכר ישבו הבית דין של מעלה לדון בזה, והמלאך מליץ הגיד וחיפש עליו זכות
כי נתן בלי ממון, וגם היה אונס של סכנת נפשות, ויצא הפסק, דאם שהוא תלמיד חכם
וצדיק, אבל בדבר הזה פגם בנפשו לפי שיטת התוספות ישנו בזה נידנוד עבירה דרבנן, ועל
כן תהא נשמתו נדה וגם נעה שבע שנים, ועל ידי זה יצרוף כבור סיגו, ואחר כך יכניסוהו
לגן עדן.
ויהי כשמוע
הקדוש בעל מקדש מלך את הפסק הלז, תמה מאוד, דהלא אפילו משפט הרשעים אינו רק
י"ב חודש, ולאיש צדיק ותלמיד חכם כזקן הזה, בעבור נדנוד חטא כל דהוא, יגיע לו
שבע שנים במשפט חמור כנזכר, ומאוד נכמרו רחמיו על הנדון הלז ולא יכול להתאפק,
ויתייצב גם כן לפני הבית דין של מעלה, ויען ויאמר לפניהם, נפשי תחת נפשו, והנני
מקבל עלי לסבול שבע שנים טלטול נע ונד תחת השבע שנים של הזקן הנפטר הלז, ונקי ישוב
לביתו לגן עדן העליון לפי מעשיו הישרים, והבית דין קיימו וקיבלו והסכימו להצעתו,
ונפדה אותו זקן מענשו.
והזקן הרכין
ראשו בהבעת ישר כחו של הקדוש מקדש מלך בעד רוב הטובה שעשה לו, ומיד הובילו את הזקן
לגן עדן, ואחר כך קול יצא מבי דינא רבא דלעילא, כי יתחילו עתה לעיין בדינו דהאי
גברא [הבעל מקדש מלך], אשר קיבל עליו במסירות נפש באמת עונש חמור כזה לסבול גלות
ז' שנים בעבור אהבת ישראל לאיש אחד אשר מעולם לא ראהו ולא ידעו ולא הכירו כלל,
ועשה בזה מצוה נשגבה וחשובה שאין כמוהו, ולמה יגיע לו עוד עונש, זו תורה וזו שכרה,
ועל כן יצא הפסק מהבית דין להקל מעליו עונשו שקיבל מעצמו, ורק יום לשנה יחשב, ותחת
הז' שנים יהיו ז' ימים, והיינו שלאותו זקן הנפטר סמוך לצפת הנ"ל יש לו שבעה
בנים, ונגזר על הרב בעל מקדש מלך שילין בכל לילה אצל אחד מהבנים הנזכרים, ואחרי
עבור שבעה לילות יחשב לו כאילו היה נע ונד ז' שנים, וטוב לו אחר כך להתענג על רב
טוב בארץ הקודש לאורך ימים ושנות חיים.
ויהי אחר כל
הדברים האלה, ויקץ הרב בעל מקדש מלך, וירא והנה הוא יושב בשדה, ושוב אין כאן לא
בית ולא ארמון לא חדרים לא שלחן ולא כלים מאומה, והאיש משתאה ומחריש לדעת מה זה
ועל מה זה והיכן הוא, ויזכור את המקום אשר היה בשבת קודש, ואת המחזה אשר חזה בהקיץ
ובחלום.
וישא עיניו
וירא ממרחק והנה אנשים רבים באים מן השדה וההר, ונרות בעששית זכוכית בידם להאיר על
הארץ, ובהתקרבם אליו חקר ודרש מהם באיזה מקום הוא כאן, ונודע לו שהוא בעיר הקודש
צפת, והשדה היינו ההר הזה הוא בית מועד לכל חי, וישאלו אנשי המקום אותו לאמר, מי
הוא ומאיזה מקום הוא, ואמר אל תשאלו ממני דבר, רק הגידו נא לי מאין באתם עתה
באישון לילה כל המחנה הזה אשר פגשתי, וישיבו אותו דבר, כי בליל שבת קודש העבר נפטר
פה [בסמוך] אדם חשוב תלמיד חכם זקן אחד בן שמונים, ועתה אחר עבור איזה שעות בליל
מוצאי שבת, הביאוהו לקבורה בבית החיים בצפת, והלכו ללוותו וכעת ישובו לביתם.
והוא עמד
מרעיד בזכרו את כל המחזה בחזיונו בשבת בהקיץ ואחר כך בחלומו, ותפעם רוחו בקרבו על
אמיתת הדברים עתה ממש, וכי כבר הביאוהו משמים כעוף יעופף ממרחק עד הלום למחוז חפצו
לעיר הקודש צפת אשר אוה למושב לו בקרבה, ולא סיפר להם מאומה רק זאת הגיד באתרא דלא
ידעי ליה כי צורבא מרבנן הוא וכי אינו יודע לאיזה מקום לפנות עתה ללינת לילה, והיו
גם כן באותו מעמד בתוך העם שבעה בנים של אותו זקן הנפטר, והתחילו כל אחד מהם לבקש
את האורח הלזה שיבא אצלו ללון, והוא אמר אל תהי מריבה ביניכם אודותי, והנני
אי"ה למלאות רצון כל אחד מכם להיות בכל לילה אצל אחד מהשבעה בנים, וכן היה,
ונפטר על ידי זה מעונשו שקיבל עליו בחלום הלילה כנזכר, והרב בעל מקדש מלך זכר את
כל אשר נעשתה עמו, וכאשר ראה בחלומו לא נפל דבר ארצה".
[1] המעשה מובא בספר אהבת חיים בשם רבינו בעל מנחת
אלעזר ממונקאטש זי"ע ששמע מפה קדוש זקינו האדמו"ר בעל השם שלמה
זי"ע, ששמע מרב אחד מזקני התלמידי חכמים וחסידים הראשונים שבעיר הקודש צפת,
שסיפר זאת לפני חותנו הרה"ק רבי שמעלקא בנו של הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב
זי"ע מה שראה בחיבור כתב יד על מסכת שבת מהרב שלום בוזאגלו זי"ע (נפטר
בי"ח באייר תק"ם 1780) מחבר הספר מקדש מלך על הזוהר הקדוש, שכותב שם
בהקדמתו את אשר קרה אתו מעשה ה' כי נורא הוא הפלא ופלא.
