שבועות - מעלת התהלים ודוד המלך

מעלת התהלים ודוד המלך

ליקוטי מוהר"ן (ח"ב - תורה עג): "מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה, יִהְיֶה רָגִיל בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים): "מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה, יִהְיֶה רָגִיל בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים כִּי אֲמִירַת תְּהִלִּים מְסֻגָּל לִתְשׁוּבָה כִּי יֵשׁ נוּן שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה ומ"ט שְׁעָרִים יָכוֹל כָּל אָדָם לִכְנס בָּהֶם וּלְהַשִּׂיגָם אַך שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים הוּא בְּחִינַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל כִּי גַּם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך מָצִינוּ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"[1]... וְהִנֵּה הַכּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶך וְאַף עַל פִּי כֵן לָאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה כִּי יֵשׁ אֶחָד שֶׁאֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת כְּלָל לִתְשׁוּבָה[2] וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה אֵינוֹ זוֹכֶה לְהַגִּיעַ אֶל הָאוֹת וְהַשַּׁעַר שֶׁל תְּשׁוּבָה הַשַּׁיָּך לוֹ וַאֲפִילּוּ אִם מַגִּיעַ לְשָׁם, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַשַּׁעַר שֶׁל תְּשׁוּבָה סָגוּר וּמֵחֲמַת כָּל זֶה אֵין הָאָדָם זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה וְעַל יְדֵי אֲמִירַת תְּהִלִּים, אֲפִילּוּ מִי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה הוּא מִתְעוֹרֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְגַם זוֹכֶה עַל יְדֵי תְּהִלִּים לְהַגִּיעַ אֶל הַשַּׁעַר וְאוֹת הַשַּׁיָּך לוֹ וְלִפְתּחַ הַשַּׁעַר נִמְצָא שֶׁזּוֹכֶה עַל יְדֵי תְּהִלִּים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְזֶה בְּחִינַת: נְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עָל וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה'... וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'לא הָיָה דָּוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אֶלָּא כְּדֵי לְהוֹרוֹת תְּשׁוּבָה לְיָחִיד' וְכוּ' נִמְצָא שֶׁעִקָּר הוֹרָאַת הַתְּשׁוּבָה עַל יְדֵי דָּוִד הַמֶּלֶך וְעִקָּר הַתְּשׁוּבָה שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶך הוּא סֵפֶר תְּהִלִּים שֶׁאֲמָרוֹ בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל מְאד וּבְרוּחַ הַקּדֶשׁ עַד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל לִמְצא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹך סֵפֶר תְּהִלִּים[3] וְלִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה עַל יְדֵי אֲמִירַת תְּהִלִּים כַּנַּ"ל וְעִקָּר הִזְדַּכְּכוּת שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָהּ שֶׁהֵם מ"ט אוֹתִיּוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מ"ט שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה הָיָה בְּמִצְרַיִם שֶׁהוּא בְּחִינַת מֵצַר הַגָּרוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִלָּאָה וְעַל כֵּן אַחַר שֶׁנִּזְדַּכְּכוּ שָׁם בְּמִצְרַיִם וְזָכוּ לָצֵאת מִשָּׁם סָפְרוּ מ"ט יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁהֵם כְּנֶגֶד מ"ט שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת מ"ט אוֹתִיּוֹת הַנַּ"ל וּבַיּוֹם הַחֲמִשִּׁים, אָז "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי"... וְעַל כֵּן הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאד לַעֲסֹק תָּמִיד בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים כִּי תְּהִלִּים הוּא הִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל מְאד מְאד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך אַשְׁרֵי שֶׁיּאחַז בּוֹ".

למה דווקא דוד המלך זכה להקים עולה של תשובה?!?

סוטה (ה'): "לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקדוש ברוך הוא כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני[4]".

ירושלמי (שבת א ג'): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב סוליתה [דכתיב (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה', וכתיב (משלי כ"ב) עקב ענוה יראת ה']".

סוטה (ה): "כמה גדולים נמוכי הרוח. שבזמן שבית המקדש קיים,

אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו.

מנחה, שכר מנחה בידו,

אבל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם[5],

שנאמר (תהילים נ"א): "זבחי אלוהים רוח נשברה".

הרי זה שבח של נמוכי הרוח, שהם ענווים בלבם ומחשבתם.

אמר רבינו יוסף גיקטילי"א עליו השלום, כי האיש אשר ידבנו לבו, לתקן מידותיו ולישר דרכיו ומעשיו, ולרדוף אחר הענוה בתכלית השלמות, להיות עלוב ולא יעלוב, שומע חרפתו ולא ישיב, מיד תשרה עליו השכינה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח אלקים תלמדנו. ראשית חכמה (שער הענוה פ"ג אות יא).

המחילה בזכות הענווה:

ראש השנה (כ"ב): "למי נושא עוון? למי שעובר על פשע.

מדרש רבה (במדבר ד,כ): "אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד.

הה"ד, דהוה אמר לפני אלהים [מובא גם בירושלמי (סנהדרין פ"ב סוף הלכה י)]:

(תהלים קלא) ה' לא גבה לבי, בשעה שמשחני שמואל למלך.

ולא רמו עיני, בשעה שהרגתי את גלית.

ולא הלכתי בגדולות, בשעה שהחזירוני למלכותי.

ובנפלאות ממני, בשעה שהעלתי את הארון.

אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אמו כך שויתי נפשי לפניך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך.
כגמול עלי נפשי כהן ינוקא דנפק ממעי דאימיה, ואין בו רוח גסה לינוק משדי אמו, כן הות נפשי עלי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל.
אמר רבי אדא ב"ר חנינא:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה שוית עצמך לגמול, חייך, כשם שאין לתינוק הזה עונות, כך אין לך עונות, שנאמר: (שמואל ב יב) גם ה' העביר חטאתך לא תמות".

טוב זה דוד המלך! איך זה קשור אלי?!?

ליקוטי מוהר"ן (ח"ב,קא): "...צָרִיך לִרְאוֹת, שֶׁיִּמְצָא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹך כָּל מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים וּבְתוֹך כָּל הַתְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וּסְלִיחוֹת וְכַיּוֹצֵא וּבְקַל בִּפְשִׁיטוּת בְּלִי חָכְמוֹת יְכוֹלִין לִמְצא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹך כָּל הַתְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וּבִפְרָט בִּתְהִלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁבִיל כְּלַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְרָט וְכָל אָדָם כָּל מִלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו וְכָל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה עִמּוֹ הַכּל מְבאָר וּמְפרָשׁ בִּתְהִלִּים כִּי עִקָּרוֹ נֶאֱמַר עַל מִלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו שֶׁהֵם עִקָּר הָאוֹיְבִים וְהַשּׂוֹנְאִים שֶׁל הָאָדָם שֶׁרוֹצִים לְמָנְעוֹ מִדֶּרֶך הַחַיִּים וּלְהוֹרִידוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, חַס וְשָׁלוֹם אִם לא יִשְׁמר עַצְמוֹ מֵהֶם וְרַק עַל עִנְיַן מִלְחָמָה זאת נִתְיַסֵּד כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים כִּי עִקָּר כְּלָל וְשׁרֶשׁ וִיסוֹד שֶׁל כָּל הָעֵצוֹת לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא רַק אֲמִירַת תְּהִלִּים וּשְׁאָרֵי תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְהִתְבּוֹדְדוּת לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו, שֶׁיְּקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך וְרַק עַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְנַצֵּחַ הַמִּלְחָמָה אִם יִהְיֶה חָזָק וְאַמִּיץ מְאד תָּמִיד לְהַעְתִּיר וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך תָּמִיד יִהְיֶה אֵיך שֶׁיִּהְיֶה אָז בְּוַדַּאי יְנַצֵּח הַמִּלְחָמָה אַשְׁרֵי לוֹ..."

השל''ה הקדוש: אין לנו דבר גדול יותר מספר תהלים שכלול מן הכל. רבים שבחם לה' יתברך, ורבים מזמורים הם על התעוררות התשובה, ורבים מזמורים הם של בקשות מחילה וסליחה, והכל מיד ה' השכיל דוד המלך ע''ה ברוח הקודש. והאומר תהלים הוא כמתפלל והוא גם כן כעוסק בתורה. כי כבר ביקש דוד המלך ע''ה שיהיו הקוראים בתהלים מקבלין שכר כעוסקים בעמקי התורה בנגעים ואהלות. ובדף רנ''ז: אשרי האיש אשר אומר תהלים בשירה ובזמרה, בשמחה ובכוונת הלב והבנה, ולא במרוצה ובלתי כוונה. אם ירצו לקבל שכר, צריכין לומר בנחת רוח לפני ה' יתברך. ו"מי שנפשו חשקה לידבק בו יתברך ובשבחיו, אז ידבק עצמו בספר תהלים".

במדרש פרשת ויצא אמרו חז''ל: רבי נחמיה אמר: ...כל עשרים שנה שעמד יעקב בביתו של לבן לא שכב, ומה היה אומר? רבי יהושע בן לוי אמר: ט''ו "שיר המעלות" שבספר תהלים... רבי שמואל בר נחמן אמר: כל ספר תהלים היה אומר.

שכל אחד יכתוב לעצמו תהלים!!!

ליקוטי מוהר"ן (א,קנו): "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי וְכוּ' - כִּי מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ הַקּדֶשׁ וְדָוִד הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה מְאד יִסֵּד מִזֶּה סֵפֶר תְּהִלִּים וְכֵן כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ הַקּדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לְך אָמַר לִבִּי", כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְך בִּשְׁבִילְך וּבִשְׁלִיחוּתְך' "אָמַר לִי לִבִּי" שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַלֵּב אוֹמֵר הֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מַמָּשׁ וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ הַקּדֶשׁ וְצָרִיך לְחַדֵּשׁ תָּמִיד, לְבַקֵּשׁ בְּכָל פַּעַם בְּתַחֲנוּנִים וְדִבְרֵי רִצּוּיִים חֲדָשִׁים".

  

סיפור: בעיר אחת, הרחוקה ממיזבוז ארבעה מילין, ישב עשיר מופלג, שהיה תלמיד חכם גדול, בעל צדקה מפורסם ומוקיר רבנן. לימים, עלה על דעתו לכתוב ספר תורה לשמו, שתהיה כולה בקדושה וטהרה, שכל מלאכתה תהיה על טהרת הקודש, ולא יוכל איש אחר לכתוב ספר תורה כמותו. מה עשה אותו העשיר? הלך וקנה עגלים, ששתו עוד חלב אמם, והכניסם לדיר מיוחד. השקם והאכילם, והשהם בביתו עד אשר היו פטומים, ואז שחט אותם וחלק את בשרם לעניים, ואת העורות מסר בידי מומחים, יראי שמים, לעבדם ולעשותם קלף לשם ספר תורה. כאשר היה הקלף מוכן ומסודר בביתו, הביא סופר ממוחה, חד בדרא, למדן וירא שמים, והבטיחו לתת לו מזונות על שולחנו, כל ימי שבתו בביתו, מלבד פרנסת בני ביתו. ישב הסופר בבית הגביר ימים ושנים, ולא עסק בעבודה אחרת מלבד כתיבת הספר, והשקיע את כל מעיניו בעבודת קודש זו; עטר את האותיות, וכוון כוונות על כל תג ותג, שעטו עט סופר מהיר, היה פולט. ככלות הסופר את מלאכת, והספר היה כלול בהדרו, עשה העשיר משתה גדול, וחגג ברוב פאר והדר את חג סיום ספר התורה הזה. ומפני שרצה לתת כבוד לתורה, הזמין את כל בני העיר לחג סיום; "ברוב עם הדרת מלך" , אמר החכם מכל אדם.

לפנות ערב התאספו ובאו אל ביתו כל בני העיר, וביניהם היה גם שואב מים אחד, איש תם וישר, שעסק במלאכתו באמונה, והיה רגיל להרבות באמירת תהילים. בעל הבית כבד את נכבדי העיר, למלאות בדיו את האותיות החלולות שהשאיר הסופר, ואחר כך דרש דרשה נפלאה לכבוד התורה ולומדיה.

אחר הדברים האלו, התחילו לחלק חלות לכל הנאספים, שישב מסביב לשולחנות, וגם לשואב המים, שישב בקצה השולחן נתנו חלת לחם. כראות שואב המים את הלחם אשר לפניו, לא יכול לעצור ברוחו, והלך ונטל ידיו בחשאי, טרם יטלו ידיהם שאר הקרואים, כי הרעב הציק לו מאוד, באשר לא אכל כל היום; גם חשב שאיש לא ישים לב למעשהו זה, מפני שהוא יושב מן הצד. אך לא כאשר חשב כן היה; כאשר נטל את ידיו, עבר בעל הבית על ידו, וראה את אשר הוא עושה, וחרה אפו מאוד, ויצעק בקול גדול ויאמר: "הדיוט! מדוע אתה קופץ בראש? וכי מפני שאתה מרבה ל ו מ ר ת ה ל י ם אדם חשוב הנך? יש בין המסובים אנשי שם, תלמידי חכמים ועשירים, ואתה הולך ונוטל את ידיך לפניהם; לא לחינם אמרו חכמנו זכרונם לברכה: "הדיוט קופץ בראש".

כשמוע העני את דברי העשיר, שנאמרו בכעס גדול, הניח את החלה על השולחן ויצא מן הבית. כל הקרואים נטלו ידיהם והסבו לסעודה, ואיש לא שם לב לעלבון, שהעליב בעל הבית את שואב המים, וגם לא ראו בצאתו מן הבית. כולם ישבו ונהנו מסעודת מצוה, וספרו איש לרעהו שיחות חולין ודברי תורה, וגם בעל הבית הסיח דעתו משואב המים וישכחהו.

ככלות הסעודה יצאו כל הקרואים והלכו לביתם, ובעל הבית ישב ללמוד את שיעורו הקבוע, שהיה נוהג ללמוד מדי ערב בערב. כשהתחיל לעיין הגמרא אשר לפניו, ולירד לתוך עומקה של הסוגיא, שמע פתאום קול קורא אליו מבחוץ. מיד פסק מלמודו, ויצא החוצה לראות מיהו האיש, הקורא את שמו בחצות לילה. ויהי בצאתו, ויבט הנה והנה לראות מיהו הוא הקורא, והנה באה רוח סערה ואחזה בו, ונשאה אותו על כנפיה כמה וכמה פרסאות, והעמידתו במדבר. בהיותו על כנפי הרוח, נתבלבלה עליו דעתו, ולא ידע מה איתו, אך ברדתו וראה את המדבר הגדול אשר לפניו, נפל עליו פחד גדול. וישכב על מקומו מבלי נוע, כי היה כולו שבור ורצוץ; מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, כי נחבט על הקרקע בשעה שנפל משמים ארצה.

כששבה אליו רוחו, ונפשו שקטה קצת, נשא את עיניו וראה אור מאיר מרחוק; ויאמר ללכת אל מקום האור, אך לא יכול למוש ממקומו. אולם כאשר הפחד הלך וגדל בלבו, התחזק והתחיל להתנועע לאט לאט, עד אשר הגיע אל בית אחד נישא ורם, שהאור פרץ דרך חלונותיו. וישב בחוץ על יד הקיר, ולא בא אל הבית פנימה, כי אמר בליבו, אין זה כי אם בית שדים או מקום משכן גזלנים. ויתר בעיניו אחרי מקום סתר, להסתר שם מעיני הרואים, והנה שמע קול קורא בבית לאמר : "פנו מקום לדוד מלך ישראל!". כעבור רגעים מספר שמע קול רעש, ותיכף ומיד קראו: "פנו מקום לר' ישראל בעל שם טוב!". ויפן כה וכה לראות את פני הבעל שם טוב, אך טרם יראה פני איש, קראו בפנים הבית: "ברוך הבא ר' ישראל בעל שם טוב!" ויט אזנו וישמע קול איש בדברו את הדברים האלה לאמר: "מפני מה יושב אדם מישראל בחוץ? ועל שום מה הביאוהו הנה?". ענה דוד המלך ואמר: "אני הזמנתי את האיש ההוא לדין, ור' ישראל בעל שם טוב יהיה המליץ שלו". קבל עליו הבעל שם טוב ללמד סנגוריה על אדם זה.

ישבו לדין, ודוד מלך ישראל קם וטען: "כל ימי בקשתי מאת בורא כל עולמים, שאמרי פי יהיו חשובים לפניו כדברי אלהים חיים, עד אשר זכיתי לקבל הבטחה מפיו, שכל מי שעוסק בפרקי תהלים, הרי זה כאלו הוא עוסק בנגעים ואהלות". ועתה היה בעיר פלונית שואב מים אחד, יהודי פשוט ותמים, שעסק כל ימיו באמירת תהלים, ובא אדם זה והעליבו עלבון גס ברבים, על אשר הוא מרבה לומר תהלים. האיש הזה המרה את פי אל, ואני דורש מכם משפט ולא חסה למען ישמעו העם וייראו".

קם זקן בית הדין ואמר: "לפי הדין ענשו מיתה בידי שמים, אך עלינו לשמוע גם את דברי הסנגור". עמד הבעל שם טוב וטען: "מצד הדין הצדק עם ראש בית הדין, אך אם יעשו כדבריו, יצא שכר הדין בהפסדו, כי איש לא ידע כמה גדולה הוא מעלת אומרי התהלים, וכמה גדול ענשם של כל אלה המקילים ראש באנשים האומרים תהלים יום יום. על כן דעתי היא, שנודיע לאיש הזה את פסק הדין, והברירה בידו לשוב לביתו ולמות על מטתו מיתה בידי שמים, ואיש לא ידע סיבת מתתו, או שיחזור לביתו ויכין סעודה גדולה, ויזמין את כל בני עירו, כאשר עשה ביום סיום כתיבת ספר התורה, ויפייס את שואב המים לעיני כל העם, ויספר באזניהם את כל אשר קרה לו הלילה, למען ישמעו העם וייראו". הסכים בית הדין לדברי הסנגור; ומיד יצא שליח בית הדין והציע לפני העשיר את פסק הדין, ואמר לו שעליו להודיע תיכף במה הוא בוחר. בחר העשיר בברירה השניה של הפסק, לפייס את שואב המים לעיני כל העדה, ולספר את כל המעשה ברבים. כשקבל עליו את הדין, ורצה לקום ולשאול על הדרך המוליכה אל ביתו, לא יכול למוש ממקומו. הביא לו שליח בית הדין מגן עדן כד מלא מים, רחץ את בשרו במים ההם ושב לאיתנו, ואחר כך בא עמוד הענן והחזירו לביתו.

משהאיר השחר קרא הגביר את בני ביתו, וצוה להם להכין סעודה גדולה בשביל כל בני העיר, ואחר כך הזמין את כל העדה אל הסעודה, ובניהם את שואב המים. בשעת הסעודה קם ופייס את שואב המים לעיני כל העדה, וספר באזניהם את אשר קרה לו אמש בחצות הלילה, בעת שבתו ללמוד את שיעורו הקבוע, אחרי ככלות משתה הסיום. וישמעו הנאספים את דברי העשיר, ויפול עליהם פחד אלהים, ויאמר איש אל רעהו: "אכן גדולה היא זכותם של האנשים העוסקים בזמירות דוד מלך ישראל ואנחנו לא ידענו".

למחרת נסע הגביר למזבוז, וכאשר דרכה כף רגלו על סף בית הבעל שם טוב, וראה את פניו, נפל לארץ והתעלף. וכשהעירו אותו, והתחיל לספר באזני הרב את אשר קרה לו, ואת אשר ראה באותו הלילה, הפסיקו ואמר אליו: "שתוק! הלא ראיתיך בחוץ בבואי אל בית הדין של מעלה". ומאותו היום ואילך, נסע העשיר אל הבעל שם טוב, ולא זזה ידו מתוך ידו, וכל מעשיו היו נחתכין על פיו.

---

[1] כתוב במדרש (חולין דף ס') על שעיר ראש חודש שמובא כ"חטאת לה' ". ומה כביכול חטאתו של ה'? אומר הקב"ה במדרש "הביאו עלי כפרה, שמיעטתי את הלבנה", כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו מבקש סליחה, כפרה, מבקש, מודה באשמה 'שאני מיעטתי את הלבנה ואני צריך שיכפרו עלי'.

אם אדם זוכה לתשובה הזאת, והוא מצליח להגיע למקום זה, הקב"ה בכבודו ובעצמו עונה ואומר לו 'אני אשם, אני עשיתי את הכל, אני זה שגרמתי לך את זה. דע לך שאמנם על מ"ט חלקים מן החטא אתה אחראי, אבל ישנו חלק אחד מתוך החמישים שעליו אני אחראי, אני הוא זה ששמתי לך שם בפנים את החיסרון הזה, את הקושי הזה ואת הניסיון הזה'. הקב"ה מודה שהוא, שברא ויצר הכול, גם לו יש חלק ושותפות במה שקרה. לא רק אני לבדי נמצא בסיפור הזה, כפי שבדרך כלל נדמה לו לאדם ברגעים של ירידה ,כישלון וחטא. אמנם נכון, על מ"ט שערים אני אחראי אבל יש חלק אחד עליון שמבחינתו אפשר לומר שהקב"ה הוא שהכניס אותי לתוך הבוץ הזה והוא חלק מהסיפור. להגיע לשער הזה בו הקב"ה אוסף אותך אליו ומנחם אותך ואומר 'לא בכול אתה אשם, גם אני חלק מן המחדל ומן הטעות', להגיע לשער הזה , משמעו להגיע לתשובה בעצמה.

[2] בתוך כל אחד מאתנו מצוי קולו של פרעה השואל "מי ה' אשר אשמע בקולו". פרעה העריץ, הגאוותן טוען 'אין אף אחד, גדול ככל שיהא, אפילו ברא את כול העולם כולו, לא יוכל להגיד לי (!!) מה לעשות (!!). אף אחד לא יכול לשלול את החופש שלי!".

[3] ולפעמים אדם צריך לרדת למצרים, למ"ט שערי טומאה, כדי לחשוף כנגדם את מ"ט הסוגים הללו של החרטה, באופנים שונים, מ"ט תובנות מתוך התנסויותיו השונות. וזה מה שכתוב "ואלה שמות בני הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו" סופי תיבות תהילי"ם ותשוב"ה, שכל תכלית ירידתם למצריים הייתה לגלות את התשובה. כי כשאדם יורד למ"ט שערי הטומאה של מצרי"ם, הוא יורד בעצם למקומות הנמוכים של בחינת היצרי"ם שלו, ובמקומות אלה כל מה שנשאר לו לאדם הוא השם שלו ולא עוד, ושמו זה התיקון הפרטי שלו!!!

[4] מאורות הראי"ה (שבועות עמ' ס): "והנה שבועות בעינן "לכם" נמי מפני שניתנה [בה] תורה (פסחים סח:), שעיקר תחיית המתים שיבנה הגוף ויהיה בטבעו כהנשמה, א"כ שניהם כאחד טובים ולמה יחלק, או להאי או להאי, כי בכל הימים יהיה ענין הגוף כמו הכשר, והענין כאילו כפאו שד, אבל בעצרת יהיה התגלות תכליתו העיקרי. והנה בעוה"ז כבד לזכות לאור כזה שתהיה הנאת הגוף מצד הבחינה של הכנה לתחיית המתים, מ"מ לית אנן צריכין למבד סברין מבריין ית' (לא מאבדים את אמונתנו בקב"ה - מדרש רבה ויצא סח ,ב), וחייב אדם לומר מתי יגיעו וכו' (תנא דבי אליהו פרק כה). וז"ש שנעשה שכן לעפר, שאע"פ שלא זכה כ"כ שיהיה מפרנס הגוף העפר בתורת בעה"ב לקובעו עיקר, מ"מ כיון שעכ"פ לא נגרר אחר הגוף בפשוטו ולא נעשה כבעה"ב פשוט, רק כשכן המשלם בע"כ שכירות ביתו, ג"כ יקיץ. וי"ל שהבעה"ב מצד קדושה הם במעלת יעקב אבינו ע"ה שלא מת כלל (תענית ה:)".

[5] שיח שרפי קודש (ח"א אות כז): "הרב הקדוש הנ"ל [רבי בונם] אמר בשם אביו המגיד מוואידיסלאוו ז"ל, על הגמרא... אבל מי שדעתו שפילה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן. ופירש כך, דהנה יש כמה בני אדם, כשהוא לומד דף גמרא, אחר כן הולך בדעתו ומתגאה לומר, 'למדתי הרבה', וכרסו מלאה מהתורה. וזה פירוש 'בידו', שהוא אוחז בידו. אבל מי שדעתו שפלה, אע"פ שלומד הרבה, הוא סובר בדעתו שלא למד כלום. על זה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות, שהתורה מעידה עליו שלמד, אבל הוא סובר שלא למד כלום. 

שבועות - אש מים מדבר

אש מים מדבר

מדרש (במדבר רבה א,ז): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א,א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי? מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות יט,יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה,ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי.

וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ? אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה,א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם.

דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי".

מה העניין של שלושה דברים אלו אש, מים, מדבר?

אור החיים הק' (שמות יט,ב):

"ג' עניינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה:

הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב (במדבר יט,יד) זאת התורה אדם כי ימות וגו' (שבת פג:)...[1]

וענין ב' הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו[2].

וענין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד שעליהם אמר הכתוב (ירמיה נ) חרב אל הבדים (ברכות סג.), אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה".

האש יש בו כח עצום, אין דוגמתו לשרוף ולכלות, ומאידך לחמם ולהאיר, ואש התורה היא העמל והיגיעה השוברת גוף ומאירה את הנפש[3].

המדבר, כמובן משל לענוה[4].

המים, זה הסמל לאחדות ולחיבור, כי הם מתערבים 'לח בלח' אי אפשר להבדיל בין אלו לאלו אחרי שהתחברו.

הרב אשר וייס: אפשר לרמוז דברים אלו גם במחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע בתנורו של עכנאי (גמ' בב"מ נט:): "תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר"א ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכ"מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות".

שלשת האותות רמז היו לשלושת דרכי קנין תורה וכתרה שבכולם הצטיין רבי אליעזר והיה מופלא בדורו:

החרוב רומז על ההסתפקות במועט והסיגוף [כהא דרשב"י ור' אלעזר בנו שנזונו מן החרוב י"ב שנים שחיו במערה (שבת לג) ועוד אמרו (ברכות יז:) "חנינא בני די לו בקב חרובין], שעליו אמרו חז"ל "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" וכו'.

אמת המים רמז היא לתורה שנמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

כותלי בית המדרש רמז הם לדיבוק חברים והרבצת התורה של רבי אליעזר בן הורקנוס.

מהר"ל (באר הגולה עמ' יט):

מדוע המדרש 'טורח' לתת שלוש דוגמאות לרעיון של החינם, למה לא מספיק למשל רק את הדוגמא של המדבר? ולמה בחרו דווקא מדבר, אש ומים – וכי אין בעולם עוד דברים ששייכים לכולם?

כתוב בגמרא (יומא לה:) ששלושה דברים מרכזיים מונעים מהאדם ללמוד תורה: עשירות, עניות, ויצר הרע[5].

כנגד שלושה מניעות אלו באים המדבר, המים והאש.

מדבר הוא סמל לעניות. המדבר "מנוגב" מנכסים – אין בו לא שדות ולא בתים.

מים הם סמל לעשירות. מטר מהווה סמל לשפע וברכה, מים מסמלים שפע ושגשוג כלכלי.

אש מסמלת תאווה. כשם שאש בוערת כך בוערים באדם יצרים ותאוות.

כשם שהתורה ניתנה בתנאי מדבר, מים, ואש, כך ניתן לקיימה בכל מצב: עושר, עוני, ובמצבים שהיצר עובד שעות נוספות. אין תירוצים! כל מה שצריך זה לרצות. אבל באמת לרצות...

שפת אמת:

האש והמים - מלמטה ומלמעלה

"...אש הוא התלהבות האדם לעלות ולהתדבק בו יתברך, והוא בחינת 'נר מצוה'. כי (ב)נר שלהבת עולה. וכן על ידי המצות מתדבק ומתחבר בשורשו למעלה (ע"ע בתניא איגרת הקודש פ"כ). ומים הוא הארת קדושה הבאה מלמעלה והוא בחינת 'תורה אור', כי האור מגיע מלמעלה למטה..." (תרנ"ח "במדרש").

"ומדבר הוא להיות נמשך אחר ה' יתברך בכולו[6], והוא בחינת 'דרך חיים תוכחת מוסר', להיות בטל את הנהגת ה' יתברך ותורתו... ועל זה כתיב (במדבר כ"א, יח): 'וממדבר מתנה', ואמרו חז"ל: אין אדם זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר...".

אם האדם לא מכניע את עצמו ואת רצונותיו, יהיה לו קשה לקבל את הסמכות והמרות של הקב"ה ושל התורה, המכתיבים לו את אורחות חייו.

ברובד עמוק יותר יש צורך בהישארות במצב ובמעמד של מי שלומד ושומע - מעמד של 'מקבל', מי שחושב שהוא כבר מוכן ויודע ואין לו עוד מה ללמוד – הולכות להיות לו הרבה הפתעות...[7]

בחינם או שיש תנאים?

בדרשה הראשונה אומרים לנו חז"ל על דברי התורה שהם ניתנים ב'חינם'. לעומת זאת, בדרשה השנייה, מציבים חז"ל תנאי ברור - אם אדם לא עושה עצמו כהפקר, הוא לא יכול לקנות את התורה?

"...ואכן ודאי תורה (ניתנת ב)חנם, (ו)מי שירצה יכול ללמוד בה. אבל לקנות התורה, היינו להיות לו דבקות בעצם התורה...זה אינו יכול להיות (אלא) רק על ידי שעושה עצמו הפקר" (תר"מ "במדרש").

יש שני שלבים בקשר של האדם לתורה:

כמו אדם ששוכר דירה -  למרות האופציה שיש לו לגור בדירה, הוא לא יכול לעשות בה ככל העולה על רוחו, וברור שהקשר שלו אליה הוא קשר חלקי וזמני.

או אדם הקונה בית: הוא חסך בעמל רב ממון מרובה, ולאחר מאמצים מרובים מצא את המקום בו הוא רוצה לגור. בשלב זה הוא משקיע את מיטב כספו, זמנו, שכלו וכוחותיו כדי לתכנן את ביתו, לדאוג לבנייתו, למלא אותו ברהיטים יפים כפי ראות עיניו וכדומה. ברור שאדם כזה, החי בדירה משלו, מרגיש לביתו יחס חם יותר, שהרי הוא קניינו ותוצר של מאמציו המרובים.

התורה מיועדת לכולם – זו הזכות הבסיסית שיש לכל אחד ללמוד תורה ולהכיר אותה אבל יחס מזדמן ועראי.

ברמה רצינית יותר, האדם צריך להרגיש שהתורה היא קניין שלו, היא חלק ממנו. "להיות לו דביקות בעצם התורה". לא קשר מקרי ומזדמן, אלא קשר חזק בין עצמותו של האדם לעצמותה של התורה.

כאשר אדם לא מממש בחייו את יסוד ההתבטלות וההכנעה, קשה לו להתחבר לתורה באופן שלם, והוא עושה זאת רק כדבר זמני (כמו אותו אדם שחי בדירתו בשכירות).

אבל כאשר אדם עושה את עצמו כהפקר ומתבטל כלפי שמיא, הוא גורם לכך שהרצון שלו יהיה לקבל את התורה במלא העוצמה.

איך מגיעים לקנין תורה?

הדברים האלו יכולים להרתיע ולהעלות חששות אצל הרבה יהודים: "מי אני שאגיע לכזו רמה של הכנעה והתבטלות כדי להתחבר לתורה?"

"ומכל מקום הכל בא על ידי עסק התורה. ועל זה אמרו: מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמשנה חושבת מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ומסתמא ימי הספירה מוכנים לתקן אלה הדברים, ולבטל כל הכוחות והמידות להתורה, ואז התורה נקנית. ובאמת גם אלו המידות זוכין על ידי עסק התורה".

השלב האידיאלי של קניין תורה ועבודה על מידות הנפש מתחיל ב"עסק התורה": תלמד, תקבע עיתים לתורה, תעסוק ותעמול בתורה.

יש בכוחה של התורה, אפילו כאשר עוסקים בה ברבדים שטחיים ביותר, להוביל את האדם לאותה מדרגה גבוהה של הזכות לקנות תורה.

יוצא, שיש לאדם יכולת לזכות בקניין תורה ובדבקות בה דרך העיסוק בתורה עצמה.

תכל'ס? שב תלמד!!!

התורה היא אש ומים והביטול (המדבר) מכניס בה את האינסוף:

שפת אמת (ליקוטים ויגש): "הנפש יש לו עלי' עד נשמה לנשמה שהיא יחידה בחי' יחידתו עם שורש החיים והוא עד אין סוף ממש וכמו שהאדם מתקן עצמו כן יוכל לגרום עליות העולמות בהתפלה עד אין סוף כענין תיקון התפילות ופי' 'בי אדני' שנתברר שכל החיות שבו מהש"י על ידי שנתבטל אל שורש נשמתו בחי החיים.

והנה בפרטות פי' הזוה"ק... הרוח (התורה) נגד התפארת וז"ש כלול מאשא ומיא היינו חסד וגבורה... בחי' הביטול שבאדם (מדבר) שאינו משיג והוא משתומם זה הוא נגד אין סוף ממש...".

ע"י הביטול מתגלה בך אור אינסוף!

עוד מעט בשעה 4 נלך למקוה לטבול ולהתבטל ולקבל את כל הכתרים של כל השבעה שבועות!!!

'מקוה' זה אותיות 'קם ו-ה'. 'קם' = חכמה ובינה (67+73), 'ו-ה' = תפארת ומלכות. מה חסר? הכתר! היהודי שטובל ומתבטל מכניס למקוה את אור הכתר!!!

הטובל הוא הפנימיות האמיתית של המקוה!

המקוה צריך אותנו יותר ממה שאנחנו צריכים אותו!

מה התפילין פועלות בכל העולמות כשהן מונחות בנרתיק שלהן? כלום! אבל כשיהודי מניח אותן העולם משתנה!!!
ספר תורה שהכותב חשב מחשבה לא נכונה הוא פסול! מזוזה שהיהודי לא קידש בה את שם ה' היא פסולה!

לכן התורה ירדה אלינו במקום להישאר אצל המלאכים!

אנחנו העיקר!

על דרשת חז"ל בפסוק "מלכי צבאות ידודון ידודון" שואל רבי ברוך ממז'יבוז' איך המלאכים העיזו ליגוע ביהודים? איך הם לא נשרפו?!? ואומר שלא היתה להם ברירה אז הם מסרו את הנפש...

היהודי הוא הגילוי של האינסוף בעולם – אבל רק אחרי שהוא התבטל לה' יתברך!!!

השכינה לר' יוסף קארו וחבורתו בליל שבועות (של"ה הקדוש מסכת שבועות פרק נר מצוה): "'ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק', 'והחלש יאמר גבור אני', והחזיקו עצמכם לגדולים, כי אתם מבני היכלא דמלכא"!

שפת אמת (שבועות): "לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. ואין האדם משתנה לדבר חדש על ידי המעשים, רק שנתגלה פנימיות החיוּת שבקרבו וכפי מה שמאמינים בזו החיוּת, ולא שוכחים, זוכים לאמת. על ידי אמונה".

הרב קוק (אורות הקודש א,סד): "דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם... הבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות, הניבים והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור בידיהם. עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד... אסור לנו לזוז מהנקודה העליונה, שרק מהבלתי נתפס אור מתפלש בהנתפס, במהלך האצילות, מאור אין סוף. ואנו קרואים להיות מתעדנים בעדנים שמימיים, בכל פרטי ההכרות, שבכלל הגדול הזה, שממנו תוצאות כל החיים".

---

[1] צריך מסירות נפש בלימוד התורה!

הרב יגן בשם רבי צדוק הכהן מלובלין: התורה נתנה באש. זוהי האש שאברהם אבינו קפץ לתוכה באור כשדים. למען הקדוש ברוך הוא, למען התורה, היה מוכן אברהם לקפץ לתוך האש, ומאתנו מבקשים רק לקום שעה קדם לתפלה, ללמד עוד קצת, להסתפק במעט וכו'...!
ואם תאמרו: זוהי הנהגה רק ליחידים, אך לא לרבים - הרי נתנה תורה במים. כל עם ישראל מסרו נפשם וקפצו בים סוף למים יחד, במסירות נפש. כך זוכים למתן תורה.

ועדין היה מקום לומר: פעם אחת קפצו, אבל כל החיים למסר נפש לתורה?! אדם יכול יום אחד להתנהג יפה, להיות טוב, לעבד את בוראו בהתלהבות, להיות אמתי, אבל כל החיים לחיות כך?! כן! התורה נתנה במדבר - עם שלם מסר את נפשו במשך ארבעים שנה, ללמדנו כי כדי לזכות בתורה, יש לחיות כבמדבר במשך שנים רבות.

[2] יהודי שלא הקפיד על שמירת התורה ומצוותיה בהידור, שמע את הסיפור על הלל הזקן, כיצד אחד התערב עם חברו שיצליח להרגיז את הלל, הוא הגיע אליו בערב שבת כשהלל התרחץ, והפריע לו בשאלות טיפשיות. למרות זאת הלל לא כעס כלל. ביקש שומע הסיפור לדעת אם לרבנים של היום ישנה אותה סבלנות.

הוא חשב לעצמו: "הרי הם וודאי מכירים את המעשה, ואולי אף משתמשים בו בדרשותיהם. רצוני לבדוק אם הם אכן מקיימים את הנאמר: 'נאה דורש ונאה מקיים'".

הוא הכין רשימה טלפונית של כמה רבנים מוכרים. בשעה שתיים לפנות בוקר התקשר לאחד הרבנים, ושאל שאלה תמימה: "מה מברכים על תפוח מצופה בסוכר?" התגובה של הרב ניתנה באופן מיידי: "האם אינך יכול להתקשר בשעה יותר נורמלית, כדי לשאול שאלות כאלו???", והשפופרת נטרקה.
מיודענו המשיך להתקשר לרב אחרי רב. לכולם היה מכנה משותף: כעס על כך שמעירים אותם באמצע הלילה בשביל דבר כזה.
בשעה שלוש לפנות בוקר חייג למרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל. כאשר הרים הרב את השפופרת, שאל האיש: "האם אני יכול לשאול שאלה?"
"בבקשה", ענה מרן הרב, "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" הבחור הסכים, ולאחר זמן קצר נשמע קולו של הרב אליהו בטלפון: "כן, אני מוכן לשמוע!"
כאשר הציג את שאלתו בעניין התפוח המצופה בסוכר, ענה מרן הרב אליהו תשובה מפורטת ולבסוף הפטיר: "אתה יכול להתקשר אלי ולשאול כל שאלה שתרצה, ומתי שתרצה!"

[3] חז"ל (ירושלמי פאה ג. שבת יא.) כי היא חייכם, אימתי היא חייכם בזמן שאתם יגעים בה".

משנה (אבות פ"ו) "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג,יב) "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז 'זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים' וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה ועוד אמר 'אף חכמתי עמדה לי' - חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי".

גמרא (שבת קמז:): "ר' אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה, כי הדר אתי קם למיקרא בספרא, בעא למקרא 'החדש הזה לכם' אמר 'החרש היה לבם' ".

הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשנה) "כי תחלת השכל יצייר שחרבן הנפש בתקון הגוף ותקון הנפש בחרבן הגוף".

[4] עירובין (נד.) "אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו התורה ניתנת לו במתנה" (הר"ן בנדרים: בדרשה זו "נתכוין ר' יוסף להזהיר לרבא שיהא שפל רוח ביותר").

[5] "ת''ר עני ועשיר ורשע באין לדין.

לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת.

עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) אומרים לו כלום נאה היית מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית אמרה לו השמע לי אמר לה לאו אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה (תהילים קמו) ה' מתיר אסורים, הריני כופפת קומתך ה' זוקף כפופים, הריני מסמא את עיניך ה' פוקח עורים, נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה - בעוה''ז, להיות עמה - לעוה''ב.

נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים".

[6] ר' ירוחם ליבוביץ ('דעת תורה' במדבר): במשך חג השבועות יש רגע אחד שבו אתה מקבל יכולת להיות נמשך אחרי ה' ית' ולומר נעשה ונשמע!

[7] "מבצע 'ברברוסה', שהחל עם הפלישה של צבא גרמניה לשטחי בריה"מ ב-22 ביוני 1941, נחשב גם היום לאחת ההפתעות הגדולות בהיסטוריה של המלחמות. יותר משלושה מיליון חיילים גרמנים חצו באותו הבוקר את הגבול עם בריה"מ בלי שנתקלו בהתנגדות צבאית של ממש. זאת אף שבדיעבד התברר שלשליט בריה"מ, סטלין, הגיעו מספיק התרעות על מנת להיערך לקראת הפלישה הגרמנית.

סטלין עלה לשלטון לאחר מאבקי כוח מרים על ירושתו של לנין, מנהיג הקונספציה של סטלין המהפכה הבולשביקית, שמת ב-1924. סטלין הוביל את בריה"מ להישגים רבים בתחומים שונים. עם זאת, במהלך שלטונו ועד למותו ב-1953 הוא שלח לכלא והורה להוציא להורג מיליוני בני אדם, ובהם רבים מאנשיו (בעלי המשרות הבכירות בדרג המדיני והצבאי), שכל חטאם היה שחלקו עליו בסוגיה כלשהי או שנדמה היה לו שהם חלקו עליו. סטלין היה מנהיג נערץ, מוקף פולחן אישיות, אך לא פחות מכך היה עריץ חסר מצפון. אמצעי התעמולה שעמדו לרשותו יצרו לו דימוי של גאון מדיני וצבאי (וכינו אותו בסופרלטיבים כגון "שמש העמים"), אף שבפועל הוא היה בראש ובראשונה רודן אכזרי ומעורר אימה. מנגנוני המודיעין הסובייטיים נחשבו לאחד ממקורות העוצמה של הצבא האדום וכללו, בין השאר, אנשי שטח מעולים לצד שגרירים ונספחים ששימשו מרגלים לכל דבר. אולם מרבית רשתות המודיעין הצבאי - כמו מוקדי כוח נוספים בצבא האדום - נפגעו קשות בטיהורים שערך סטלין בשנות ה-30 המאוחרות. למעשה, כל ראשי הצבא וכל ראשי הארגונים הביטחוניים האחרים הכפופים לו הודחו באותן השנים, ואת מקומם תפסו קצינים פחות מנוסים ופחות מוכשרים. השפעתם הפסיכולוגית של הטיהורים האלה על אנשי הביטחון הייתה הרסנית ודיכאה לחלוטין את העצמאות ואת חופש המחשבה שכל כך חיוניים למודיעין איכותי. תוצרי הלוואי שלהם היו, בין השאר, הערצה (אמיתית או כפויה) לסטלין ובה בעת יראה קיצונית מפניו. בהקשר הזה קיימות עדויות רבות לכך שראשי המודיעין הסובייטי העבירו לסטלין מידע חלקי והתאימו אותו להלכי הרוח ולתפיסות שהתפתחו בקרמלין. ככל שהלך וקרב מועד הפלישה של צבא גרמניה לבריה"מ, כך היו לסטלין יותר ויותר סיבות לדאגה: המידע שהלך והצטבר בנוגע לתוכניותיו של היטלר הפך מיום ליום למאיים יותר ולמוחשי יותר. אבל לסטלין היו תוכניות אחרות, ויותר מכך - הוא פיתח קונספציה שאותה הוא לא היה מוכן לשנות בשום אופן. בין היתר הוא היה  משוכנע שבעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב לא תיתכן פלישה גרמנית בלי שיקדם לה אולטימטום, או, לחלופין, שאין סיכוי שהיטלר יתקוף את בריה"מ בטרם יכבוש את בריטניה". (ערן ניב אליעזר טולדנו ויותם אמיתי, "ברבורים שחורים" במלחמת העולם השנייה).

פרשת בחקתי ויום ירושלים - וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת

ויקרא (כו,יג): "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".

רש"י: "קוממיות - בקומה זקופה".

זאת אומרת שיהיה זמן שהקב"ה מבטיח לנו שנלך בקומה זקופה.

שואל החת"ס: הרי הגמרא בקידושין (לא.) אומרת שאסור ללכת ד"א (2 מטר) בקומה זקופה? אז איך נזקוף קומתנו לעתיד?

התשובה היא שכאן כתוב "והתלכתי בתוככם" ופירש רש"י "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם" – לכן מותר לזקוף קומתנו כיוון שאינו מעלינו אלא מתהלך לידינו.

"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".

אם מסתכלים על כל הפסוק רואים שהברכה הזאת מתקיימת בנו יותר ויותר מהרגע שה' שבר את עול הגלות מעל צווארנו, הוציא אותנו מעבדות של 2,000 שנה, הוציא אותנו מהתנורים של השואה ומהפוגרומים במלאח, הקים לנו מדינה שהיא נס אחד גדול מההתחלה ועד הסוף, ולא עוד אלא שזכינו בתשכ"ח לשחרור של המקומות הקדושים ושחרור של הר הבית!!!

ב"ה אנחנו זכינו וזוכים לבנייה של ירושלים! זו גאולה!!!

נאמר בתהלים (קכח,ה): "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - הרב צבי יהודה היה רגיל לומר, שהיכולת לראות את טוּבה של ירושלים בכל רגע ורגע מהחיים, זו ברכה עצומה.

מסתבר שצריך סייעתא דשמיא כדי לראות שבנייה בירושלים זו גאולה...[1]

ישעיה (ט,ו): "לְםרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת".

רד"ק: "המ"ם סתומה בכתוב, וקרי במ"ם פתוחה... ויש בו דרש כאשר יסתמו חומות ירושלם שהם פרוצים כל זמן הגלות ולעת הישועה יסתמו הפרוצים ואז תפתח המשרה שהיא סתומה עד מלך המשיח".

זוה"ק (ח"ב בשלח נו.): "תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲרִיב יְרוּשָׁלַם לְתַתָּא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתְּרָכַת, סָלִיק מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן, וְאַנְגִיד לֵיהּ לָקֳבְלֵיהּ, בְּגִין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתְּרָכַת. וְכַד תִּתְהַדָּר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאַתְרָהּ, כְּדֵין יֵתוּב מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן לְאַתְרֵיהּ, לְאִזְדַּוְּוגָא חַד בְּחַד, וְדָא הוּא בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן".

[תרגום: בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם לְמַטָּה וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל גֹּרְשָׁה, עָלָה הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לְצִיּוֹן, וְנֶאֱנַח כְּנֶגְדּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל גֹּרְשָׁה, וּכְשֶׁתַּחֲזֹר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָהּ, אָז יָשׁוּב הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לְצִיּוֹן לִמְקוֹמוֹ לְהִתאחד אֶחָד בְּאֶחָד, וְזֶהוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן].

בב' באייר תרכ"ט (1869) הוקמה חברת 'נחלת שבעה' על ידי שבעה מיקירי ירושלים, בראשות רבי משה יואל סלומון ורבי יוסף רבלין, במטרה להקים שכונת מגורים גדולה מחוץ לעיר. בקיץ תרל"ב (1872) החלו מיסדי חברת 'נחלת שבעה' בבניית 50 דירות בשכונה החדשה. והנה הגיעו חדשי הסתיו והעושים במלאכה לא הספיקו לטייח את הקירות ולהקים את הגגות מעל הבתים הנבנים. וכיון שימות הגשמים היו ממשמשים ובאים, בקש ר' יוסף רבלין ממנהלי תלמוד תורה 'עץ חיים', שיאותו לשלוח 50 נערים, אשר יסייעו בהגשת חומרי בנין לבונים.

נתכנסו ראשי התלמוד תורה כדי לדון בבקשתו המיוחדת של הרב. בדיון הנוקב נשמעו טענות לכאן ולכאן, לאחר דיון שנמשך שעות רבות, פנו ראשי התלמוד תורה לרבי שמואל סלנט שהיה המורה הוראה הראשי של קהילות האשכנזים בירושלים שיורה להם כיצד לנהוג.

אמר להם רבי שמואל סלנט: במקרה שלפנינו יש מקום להתיר ביטול תורה של הנערים, כיון שבנין ירושלים עתיד בע"ה לקרב את הגאולה השלמה, ככתוב "בונה ירושלים ה' " ואח"כ כתוב "נדחי ישראל יכנס".

האור החיים הק' (ראשון לציון) כותב (שיר השירים א,ה) "בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" – "לשון בניין"! (מדבר שם בעיקר על בנין המקדש).

הקב"ה מצווה אותנו לבנות את ירושלים!!!

חז"ל אומרים שלעתיד לבוא ירושלים תיבנה לגובה והקב"ה יעשה לנו מעליות!

גמרא (בבא בתרא עה:): "ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להגביה את ירושלים ג' פרסאות למעלה, שנאמר: וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ (זכריה יד,י), מאי תחתיה? כתחתיה. וממאי דהאי תחתיה תלתא פרסי הויא? אמר רבה, אמר לי ההוא סבא: לדידי חזי לי ירושלים קמייתא, ותלתא פרסי הויא. ושמא תאמר: יש צער לעלות? ת"ל: מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם".

המלבי"ם כותב (תהלים קכב,ב) שירושלים היא זאת המעמידה ומזקיפה אותך! "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים - גם עוד בטרם נבא אל בית ה' להביט במשכיות האור האלהי הזורח משם על הגויה הישראלית בכללה, גם בעת צעדו רגלינו בשערי ירושלים, כבר עומדות היו רגלינו, כי מצאנו שם מצב ומעמד שעל ידו תעמוד הגויה על רגליה להיות גוף חי ושלם".

אין ספק שהקומה שלנו קמה ומזדקפת מיום ליום במדינה הזאת!

אבל איך אפשר ללכת בקומה זקופה, הרי זה דוחק את רגלי השכינה?

נשמות עמ"י הם כללות השכינה[2]!

כשעמ"י חוזר לארצו ובונה את כסא ה' בעולם מחדש – זו השכינה בעצמה שהולכת קוממיות!

אפשר לומר שזו כוונת רש"י והחת"ס – הקב"ה מתהלך ביננו! הרמת ראש של יהודי זו הרמת קרן השכינה!

אורות ישראל (פרק א פסקה ח): "אור השכינה הוא כנסת ישראל, האידיאל הישראלי השורה באומה כולה[3], העושה אותה לחטיבה אחת בכל דורותיה. כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, מתגלם בחיים המעשיים והשכליים, הכל מתברך. הנשמות הגנוזות בחביון מעלה מוסיפות אורה ותענוג. וכל נפש חיה מתעלה, העולם ומלאו מתרומם, הטללים אוצרים בקרבם שפעת ברכה, רוחות וגשמים כוללים בתוכם מניות חיים ועז, כל חי רוחני עליון ותחתון מתעדן, ומתמלא הגיון של שירה וחדות נועמים, הכל עלז שמח ומרנן, מפני שכנסת ישראל נחתת לאשראה בארעא. האידיאל הלאומי הנצחי, מהוד מקורו האלהי, השוכן בישראל, המקושר עם נשמתם המצוחצחה, דופק ופועם, ומכה גלים בים החיים, הכל מתברך, הכל מתנשא, ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב".

יה"ר שנזכה להרמת קרן ישראל בשלימות עד כדי: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב,ב-ג).

---

[1] אם הבנים שמחה (עמ' סא'): "אביא כאן רק ראיה אחת מוכרחת שאין עליה תשובה, מסנהדרין (קב:): 'א״ר יוחנן: מפני מה זכה עמרי למלכות — מפני שהוסיף כרך אחת על ארץ ישראל'. [ילקו"ש ח"ב (מלכים א,טז) רמז רז']: 'תנא דבי אליהו: פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש, אמרתי להם, רבותי מה נשתנה עמרי מכל המלכים שלא הושיבו בניהם אחריהם, עד שבא עמרי והושיבו לו שלשה מלכים על כסאו? אמרו לי: לא שמענו. אמרתי להם: רבותי, על שהוסיף עיר גדולה בישראל. וכך חשב עמרי בדעתו — אמר: כשם שירושלים היא למלכי יהודה, כך תהא שומרון למלכי ישראל״.

וראיתי בספר ״אוצרות יוסף״, להגאון המובהק ר' יוסף ענגיל ז״ל (רבה של קרקא), המיוסד על קבלה, שהביא בשם המקובלים (מאמר הלבנה תחילת אות ו'): דלכאורה קשה, למה נתן לו הקב״ה שכר זה — דוקא מלכות — עבור מעשה הנ״ל ולא שכר אחר? וכתבו המקובלים, דידוע דארץ ישראל הוי בספירת מלכות דלמעלה, ויען דהוא תיקן בחינת מלכות בהוספה דהוסיף עיר אחת בארץ ישראל, על כן זכה למלכות דוקא, עכ״ד הקדושים.

הרי דאף דעמרי היה ממלכי הרשעים, ומקרא מלא דיבר הכתוב (מלכים א' טז,כד-כו): ״(ויעלה עמרי) ויקן את ההר שומרון, ויבן את ההר, ויקרא את שם העיר אשר בנה... שומרון. ויעש עמרי הרע בעיני ה', וירע מכל אשר לפניו. וילך בכל דרך ירבעם בן נבט ובחטאתו אשר החטיא את ישראל״. וגם כרך זה שהעמיד, לא היתה כוונתו לשם שמים אלא לכבודו, וכמו שהבאתי לעיל, שאמר: ״כשם שירושלים למלכי יהודה כך תהא שומרון למלכי ישראל״ (שומרן בגימ' ירושלים!). ועל כרחך, אף דנבנה בעבירות גדולות ורבות כאלו, קיים בזה מצות עשה דישוב ארץ ישראל, דאל״כ — דליכא מצוה — ליכא שכר.

וגם כיון דקיבל שכר מלכות דוקא, על כרחך דתיקן בזה ספירת מלכות עליונה, ועל כן הגיע למלכות כל כך במידה גדולה, שזכה למלכות שלשה דורות כדלעיל. הרי, דקיים את המצוה בכל תיקוניה אף למעלה בעליונים, והרימה והקימה בבנינו דלמטה, אף-דלא היתה כוונתו לזה כלל, וגם היה בעבירה, והא ראיה — מקבלת השכר שהגיע על ידי זה בבחינת מדה כנגד מדה. א״כ, יש לך-ראיה ברורה שאין עליה תשובה. שאף אם בעל עבירה היותר גדול וכופר בכל התורה כולה, ר״ל, כעמרי שהיה מעובדי עבודה זרה. וכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, אעפ״כ זכה ותיקן בבנין העיר בארץ ישראל לכל התיקונים שיש במצוה זו בעולמות עליונים. א״כ, הא לך ראיה ברורה גם על הנעשה בזמנינו, שבוני הארץ המה בעוה״ר עוזבי התורה, ר״ל, אבל בטח שאינם גרועים מעמרי שהכתוב העיד עליו שהרע בעיני ה' מכל אשר לפניו, והלך בדרך של ירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל, ואעפ״כ בבנינו שבבנה ארץ ישראל קיים את המצוה כתיקונה, וגם היחוד נעשה למעלה על ידו. כמו כן נראה ברור, דספירת המלכות למעלה בעולמות עליונים נתקנה ונתגדלה ע״י מעשה הבנין של אלו בוני הארץ לזמנינו. יהיו מה שיהיו אף הפושעים היותר גדולים — מ״מ מעשיהם רצויים לפני הבורא כל עולם. והתיקונים והיהודים נעשו על ידיהם, היינו על ידי הבנינים שבנו והוסיפו והפריחו את הארץ לארץ פוריה, אשר זה עיקר ישוב הארץ. וכמו שכתב רבנו המהרש״א (ברכות נח.), דעיקר מצות ישוב הארץ הוא ע״י שדות וכרמים, עיי״ש".

[2] אורות ישראל (פרק ג פסקה א): "כשהאדם משים את לבו ודעתו להתדבק באור אלוהי, המאיר בכנסת ישראל בכללה, בכל הנשמות ובכל הדורות מראשית ועד אחרית, מתדבק הוא עי"ז ממילא באור האלהות השורה בכללות שיעור הקומה של כלל האדם, שכנסת ישראל היא מרכזה ותמציתה, ועי"ז הוא מתדבק ג"כ בכללות האור של האלהות המתגלה בכל ההויה, שבצד העליון של נשמת האדם משתקפת כל תמציתה, וממילא מקשר הוא בזה את דעתו לדבקות באלהות העליונה שלמעלה מכל ההויה, ונפשו מתמלאה חיות מלא קודש ותפארת גדולה וגבורה, ובתוספות כחו מוסיף הוא כח בכללות כנסת ישראל, מפני שהוא חלק ממנה, וממילא מוסף הוא כח בקומת האדם ובכל העולמות, שנאמר תנו עז לאלהים, על ישראל גאותו ועזו בשחקים, נורא אלהים ממקדשיך, אל ישראל הוא נותן עז ותעצמות לעם, ברוך אלהים".

[3] הרש"ר הירש (ויקרא כו,יא): "... לא נאמר 'ונתתי משכני בתוככם' אלא לאחר (שכתוב) 'והפריתי אתכם והרביתי אתכם'. 'משכני' מבטא את השראת השכינה בארץ, ואני אתן את משכני בתוך כללכם הלאומי".