פרשת פקודי - העיקר חסר מן הספר

העיקר חסר מן הספר

אם היו שואלים אותנו עכשיו מה שלומכם? היינו עונים ב"ה תודה לאל! חיים, מתפרנסים, יש בית משפחה ב"ה, חמדולילא! יש לכם בקשות? כן, לא חסר: בריאות עושר פרנסה ועוד.

אבל את העיקר אנחנו שוכחים!

משל לסוחר מצליח שהיו לו עסקים בכל העולם והיה לו בבית רק עושר ורווחה, לימים נהפך עליו הגלגל והפסיד את כל רכושו בכמה עסקאות כושלות אחת אחרי השניה וממש לא היה לו ממה לממן את הנסיעה הבאה ליריד.

שאלה אשתו מה יהיה? אמר לה אין לי מה לנסוע אין כסף...

אמרה לו תיקח את כל התכשיטי זהב ויהלומים שלי תמשכן אותם ועם הכסף שתלוה תיסע ליריד ותרוויח בע"ה.

שמע בקול אשתו והתקיימה בו הברכה ואחרי שרשרת עסקאות מוצלחות ביריד הרוויח מספיק כסף כדי לחזור לעסקיו הרגילים, חזר האיש הביתה שמח ומאושר, וסיפר לאשתו איך הכל הלך טוב ב"ה ויש להם כסף והכל טוב והוא מסתובב בבית מבסוט עד הגג...

אחרי כמה ימים הוא רואה את אשתו בוכה, וכולו נרעש מה קרה לך אשתי היקרה?

ענתה לו האשה אתה כולך שמח וצוהל והתכשיטים שלי עדיין ממושכנים, אתה אפי' לא חושב לפדות אותם!!!

שמות (לח,כא): "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה...".

רש"י (ד"ה המשכן משכן): "שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל".

הקב"ה משכן את בית המקדש בעבור עוונותינו וכילה את חמתו בעצים ואבנים במקום בעמ"י חלילה, ובאמת היינו במצבים קשים מאוד של גלות ורדיפות, ועכשיו יש לנו מדינה ולא חסר לנו לחם לאכול ובגד ללבוש ומה אנחנו מבקשים כל היום? בני חיי ומזוני...

אנחנו שוכחים את בית המקדש שעדיין ממושכן!!!

בידינו לפדות אותו!

קודם כל להתפלל ללמוד לעשות מצוות כדי שנהיה ראויים לו.

דבר שני לרצות לבקש ולדרוש מהקב"ה שיחזיר לנו את בית המקדש!

דבר שלישי ללמוד את ההלכות הקשורות לבית המקדש! (למה אין בישיבות התיכוניות מגמה של ידיעת הלכות המקדש???)

דבר רביעי לעלות בפועל עד המקום שאנחנו כן יכולים לעלות!


רש"י (הושע ג,ה): "תַּנָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מָאֲסוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּימֵי רְחַבְעָם:

א. מָאֲסוּ בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם.

ב. מָאֲסוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד.

ג. מָאֲסוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א,יב) ''מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְגוֹ'''.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אֵין מַרְאִין סִימָן לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וִיבַקְּשׁוּ שְׁלָשְׁתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ג) כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְגוֹ' אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִקְּשׁוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם (מַלְכוּת שָׁמַיִם), וְאֶת דָּוִיד מַלְכָּם (מַלְכוּת בֵּית דָּוִד), וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ (זֶהוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר 'הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה')".

רמב"ן (במדבר טז,כא): "ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה

עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דברי הימים א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני 

ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים 

אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם 

והכתוב ירמוז כל זה שנאמר (ש"ב ז ו ז) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים 

הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן 

ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר ואמר הכתוב עוד כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית 

רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום".

פרשת ויקהל - "נשאו ליבו"

"נשאו ליבו"

כותב דוד המלך ע"ה בתהילים (ק,ב): "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה".

אומרת הגמרא (ברכות לא.): "תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה". וכך נפסק בשולחן ערוך (הלכות תפלה סימן צג ב).

כך כותב הרמב"ם בהלכות דעות (א,ד) שצריך אדם להיות שמח כל ימיו!

האר"י הקדוש (שער הכוונות): "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה.... אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה"...

מספרים תלמידי הבעל-שם-טוב זיע"א משמו שכל מה שאדם יכול להשיג ע"י סיגופים ותעניות של שנים, הוא יכול להשיג בזמן קצר של עבודה בשמחה!!

בתניא (א,כו): "אך העצבות ממילי דשמיא, צריך לשית עצות בנפשו ליפטר ממנה… בידוע שהוא תחבולות היצר…"

אבל איך אני מגיע לשמחה?

ספר החינוך (מצווה טז): "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

אפשר לעשות דברים שהם רק ביטויים חיצוניים לשמחה, אך בעזרת ה' יתברך, בהמשך הם יבטאו שמחה אמיתית, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (תצוה קפד:) שכאשר אדם יפגין שמחה מלמטה – יראו לו שמחה מלמעלה.

כתב ר' נחמן בספר 'הכסא הריק': הקב"ה מסתכל על ברואיו בשעה ששואלים אותם לשלומם:

אם האדם עונה: "מה נעשה? יש צרות, המצב נראה לא טוב...", עונה הקב"ה: "נראה לך שזה לא טוב? עכשיו תראה מה זה לא טוב! (ל"ע!)"

אך אם האדם עונה: "ב"ה הכל טוב", הקב"ה עונה: "זה נראה לך טוב? בוא תראה מה זה טוב באמת!".

ליקוטי מוהר"ן (מהדורא בתרא כד): "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִֹּמְחָה.... וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל - כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא".

במיוחד בשבת קודש שהזוה"ק כותב[1] שצריך לאחזאה! חדוה! להראות שאתה שמח! גם אם במקרה אתה לא, תראה את זה מבחוץ ואז זה ייכנס גם לבפנים!

שמות (לה,כא): וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' ".

בן איש חי (אדרת אליהו ויקהל): מה הכוונה "נשאו לבו"[2]?

דרכו של היצר-הרע כשהוא רואה איזה אדם שרוצה להתנדב ולתת כסף לצורך איזו מצוה, אז באותו רגע מזכיר היצר-הרע לאותו אדם את כל ההפסדים שהפסיד במשא ומתן, כדי למנוע את אותו אדם שלא ייתן את הכסף, ולא יקיים את אותה המצווה.

כיצד עושה זאת היצר? אומר הוא לאדם: הבט וראה, כמה עסקים לא מוצלחים עשית והפסדת בהם, והוצאת בהם כך וכך כסף, ואת הכל הפסדת, ושים לב גם שהזמן עובר ומצבך לא משתפר, ובפרט בימים האלה, שהריווח מועט ואינו מצוי. וכך ממשיך ואומר היצר הרע לאדם עוד ועוד דברים כמו אלו, שטבעם להסיח את דעת האדם.

אך על האדם לדעת שכל המחשבות הללו באות לו מצד היצר-הרע שרוצה לעורר בלב האדם מחשבות כאלה כדי למנוע אותו ממעשה טוב, שלא יתנדב כלום בשביל מצוה וצדקה.

והנה, אפילו אם האדם הזה יתגבר על היצר-הרע, ולמרות המחשבות המטרידות אותו, הוא יחליט לתת את הצדקה או לעשות את אותה מצוה, כי הוא כבר התחייב, או שיש איזו סיבה אחרת שמכריחה אותו לעשות אותה, הנה עם כל זה, נוכל לראות שהיצר-הרע גרם במחשבות שהביא לו, שלפחות את הכסף שייתן לגבאי-צדקה בשביל איזו מצוה, לא ייתן אותו בשמחה ובטוב לב, אלא בעצבות גדולה, כי היצר-הרע, אם הוא לא מצליח למנוע את האדם מלעשות את המצווה, הוא מנסה לפחות לגרום לו שיעשה אותה בחוסר חשק ובעצבות ולא בשמחה ובטוב לבב.

ומה הבעיה שייתן את הצדקה או יעשה מצוה בעצבות?

כי אז גורם שהמצווה הזאת תהיה מאוד מאוסה, וזאת, כי אין מידה מאוסה לפני ה' יתברך כמו מידת העצבות! וזה מקרא מפורש בתורה שצווח ואומר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלֹהיך בשמחה"!

העצבות, נמשכת מיסוד העפר, שהוא התחתון שבכל ארבעת היסודות (אש, רוח, מים, עפר), והאדם, צריך להגביה את עצמו מיסוד העפר שהוא תחתון, ולעלות למעלה ממנו. כמו שכתוב: "מקימי מעפר דל", "התנערי, מעפר קומי".

על זה אמרו חז"ל, שטוב מאוד לאדם להביט בשמים, כי דבר זה יועיל מאוד לטהרת הנפש ולזַכּוּת המחשבה והשׂכל.

כמה שיכול האדם להתעלות מהארץ ולהגביה עצמו למעלה, אז הִרבה טוב לנפשו בעבודת הבורא יתברך, כי "מושב יקרו" של ה' יתברך, "בשמים ממעל", ועל מקום זה גם כתוב "עוז וחדוה במקומו", ולשם אנחנו שואפים להתעלות.

"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו", הכוונה, שטוהר הלב של האדם התגבר על החומר, ונשא אותו למעלה מיסוד העפר התחתון שהיה דבק בו, והוא שגרם לו להיות בעצבות, ועתה הלב הגביה אותו למעלה, לקרב אותו אל היסודות הרוחניים שאין בהם זכר למידה הרעה הזו של העצבות.

הפסוק משבח את בני ישראל, שמה שהביאו לצורך משכן ה', הביאו בשמחה ובטוב לבב ומתוך התרוממות!

שבת שלום ומבורך!

---

[1]זהר חדש (יתרו מאמר ז' ימי בראשית): "עיינין אוכמין שפירן, על קו היושר, איהו מסטרא דשבת, דאיהי בת עין שפירא. עלה איתמר, שחורה אני ונאוה. האי איהו בדיוקנא דשבת, דאיהו ובשבת צריך לאחזאה שובעה, בהפוכא דשפחה לילית. וצריך באתר דעציבו דשבתאי, לאחזאה חדוה, באתר דחשוכא. שרגא. באתר דעינוי, ענג. למעבד תמן שינוי בכלא".

[2] עיין תקט"ו תפילות לרמח"ל תפילה שעח' (חשמל).

פרשת ויקהל - חכם לב

חכם לב

שמות (לה,י): "וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה' ".

מה חכם לב? אתה היית נותן את היהלום שלך לליטוש למישהו שאין לו מושג מה הוא עושה אבל הוא אומר שהוא מרגיש שהוא יצליח?

[חבר בצבא סיפר אותי ויצאתי עם קרחות מכל הכיוונים... שאלתי אותו אתה יודע לספר? הוא עונה לי לא, אז למה אמרת שכן? כי הרגשתי שאני אצליח... אח"כ הייתי שבועיים עם כובע גרב...]

מה עם חכמה בראש? אני הייתי קובע שרק מי שיש לה תואר ראשון בטויית יריעות שתבוא לגעת במשכן!

אדם שהחכמה שלו נמצאת רק בראש הוא חמור נושא ספרים [או בלשון זמננו דיסק-אונ-קי מהלך...]! ואם זאת תורה שנמצאת רק בידיעה בלי לרדת למעשה אז המצב הוא הרבה יותר גרוע!

התורה צריכה לרדת ללב!!

מסל"ש (בהתחלת ההקדמה): "...אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה".

דבר שנמצא בלב האדם עושה אותו בלי מחשבה ובטבעיות! לא צריך להזכיר לך לאכול או לישון...

אם האדם מצליח להוריד את החכמה אל הלב אז אהבת ה' ויראתו והנקיות והטהרה והזריזות והקדושה נהיים לו חלק מהטבע ולא צריך להילחם בשביל זה זה זורם טבעי בדם שלו...

העבודה היא לחבר את מה שלמדת בשכל אל הלב!

מסופר על ה'חפץ חיים' (י"א שזה היה ר' ירוחם ליבוביץ) שנסע ברכבת ועמד בחלון והסתכל על הנוף ותוך כדי נסיעה נופלת לו פתאום כפפה אחת מהיד... מיד הוריד הרב את הכפפה השניה וזרק אותה גם! שאלו אותו למה? ענה: לי אין מה לעשות עם כפפה אחת, אבל מי שימצא את הכפפה הראשונה יימצא לידה גם את השניה וזה יעזור לו לפחות!

אם החסד לא היה מוטבע לו בדם בתור טבע לא היה עוזר שהיה מנתח את המצב ומגיע למסקנה בשכל שצריך לזרוק גם את השניה בנתיים הרכבת הייתה עוברת עוד כמה קילומטרים וזה כבר לא היה עוזר...

איך מורידים את הדברים אל הלב?

[בשביל זה צריך ללמוד את המסילת ישרים ולחזור עליו... הרב אליהו זצוק"ל לשמש שלו: "את המסילת ישרים אל תחזיר לארון הוא צריך להיות על השולחן כל הזמן!"]

מסל"ש (פ"ב): "הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה). תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין... להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם".

מה ההפך מיראת שמים? לא 'פורק עול'...

שמות (ט,כ-כא): "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה', מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים: וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה".

רואים שההפך מיראת ה' זה אדם שלא מתבונן ולא שם אל ליבו מה ה' רוצה ממנו!

יכול להיות שהוא הולך לבית הכנסת ולומד ומתפלל אבל הוא לא יושב ומתבונן איך להוריד את זה לחיי המעשה, לעבודת ה', להתנהגות היומיומית!

חידושי הרי"ם: למה ר' עקיבא נהיה מה שהוא נהיה? כי הוא התבונן! הוא ראה אבן שנשחקת על ידי המים והוא לא רק העלה את זה לוטסאפ שכולם יראו כמה זה יפה... אלא הוא ישב והתבונן איך מים יכולים לשחוק אבן קשה? אלא כנראה שאפילו דבר רך אם הוא יפול הרבה פעמים על דבר קשה בסוף הוא יכניע אותו!

וישר לקח מזה מסקנה אישית לעבודת ה' שלו!

אבות דרבי נתן (ו,ב):"מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם".

מי מתנהג בדיוק הפוך? חיאל בית האלי שבנה את יריחו למרות קללת יהושע בן נון ובניו מתים N אחד אחרי השני והוא חושב שזה מקרה!

מלכים א' (טז,לד): "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל, בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ, וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר ה', אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".

מלבי"ם (שם): "והגם שראה שקללת יהושע נתקיימה באבירם בנו לא שת לבו גם לזאת ותלהו במקרה עד שבשגוב צעירו הציב דלתיה". אולי זו איזו מחלה גנטית...

המילה 'לב' כתובה בפרשת ויקהל 14 פעמים!

משה רבינו מחפש אנשים שהם לא חכמי לב בלבד בלי שכל, אלא אנשים שמתבוננים בכל דבר בעולם איך הוא קשור לעבודת ה' ומורידים את זה אל הלב כדי ליישם את זה!

אנשים כאלה יכולים לבנות את המשכן שבנוי מנדבת לבות בנ"י ונבנה רק כשכל הלבבות היו מחוברים כמו שכתוב "ויקהל משה את בנ"י"!