ראש השנה (שחל בשבת) - אם נפשך בו עד מאוד נקשרה

אם נפשך בו עד מאוד נקשרה

 

אחד הפיוטים המיוחדים הנאמרים בראש השנה, ואף ביום הכיפורים, בעדות ספרד והמזרח הוא 'עת שערי רצון' שבתיו נחתמים במשפט 'עוקד והנעקד והמזבח'.

הפיוט חובר על ידי משורר יהודי ספרדי בשם רבי יהודה בן שמואל אבן-עבאס.

ר' יהודה חי במאה הי"ב, נולד בפאס ונדד לאזור בבל וארם צובא.

נדודיו החלו בעקבות מלחמות שפשטו במרוקו אך הוא המשיך במסעותיו אל העיר מוצול שבה התגורר בנו.

בנו של ר' יהודה - שמואל, התאסלם במהלך חייו וכתב ספר כנגד חכמי ישראל.

שמא יתכן, שהבן התאסלם עוד בימי חייו של אביו ומשום כך האב קיווה להיפגש אתו ולשכנעו לחזור למוטב.

יש הסוברים, שצערו זה של האב על בנו שיצא לתרבות רעה משוקע בתוך הפיוט המרגש והכואב.

 

בפיוט יצחק קורא לאברהם אבא – "נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי" ולשרה אימנו הוא קורא אמא – "שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה", אז למה אחר כך הוא קורא לה 'שרה' – "וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ"?

 

כדי לענות על השאלה הזאת, צריך להקדים כמה דברים.

 

גמרא (ר"ה טז:): "וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן".

תוס': "מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא".

משך חכמה (ויקרא כג,כד): "...הכונה, כי אין התקיעה מ"ע כמו כל המצות, אשר בהעדרה יענש על בלי קיומו אותה וכי אניס רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי...

ונמצא החולה אם באונס לא יקח מזור ורפואה האם יתרפא?

כן כשנעדר הזכרון שופר, שמכנסת זכרונות ישראל לאביהן שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה וקטרוג השטן במקומו?

אולם בשבת דאחד המיוחד ממצות שופר, הוא לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקדה שופר של איל, כמו שאמרו פ"ק דר"ה, והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה, ולביזה עבור שם השי"ת כי נקרא עליהם, זהו זכות עקדה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת השם ותורתו.

והנה ידוע, כי בנ"י והשי"ת המה כשני אוהבים נאמנים, אשר כל אחד חושש על כבוד רעהו, וזהו תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל כו', והשי"ת אמר נקום נקמת בנ"י מאת המדינים, ומשה אמר לתת נקמת ד' וכיו"ב הרבה.

לכן אחרי אשר ידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל, אף באונס, הסכנה גדולה, ובכ"ז אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהי מה, יעבור עלינו מה ויתקדש שמו יתברך, יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברה"ר ויתחלל שבת חלילה... ויתגדל ויתקדש שמי' רבא, ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך. וכיון שכן הרי זה גופי' מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופי' עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר".

 

עמ"י מוכנים להסתכן בכך שלא ממתקים את הדינים מעל עצמם כדי שלא תתחלל השבת, וזו עקידה ממש של עצמנו בכל ראש השנה שחל בשבת!

 

אומר הפייטן: "אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה - קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה"

 

רק אם נפשך בו מאוד נקשרה אני רוצה אותו לעולה, לא כי הוא הבן שלך!

 

מה הקב"ה מחפש?

את הלב!

הנסיונות הם במה שחשוב לך!

 

אהרן רזאל - גראנד קניון

לא בכל יום מקבל אני הזמנה לנגן במקום מיוחד כמו מדינת אריזונה אשר בארצות הברית.

מששמעו ידידיי שאהיה במדינה שבה נמצא ה"גראנד קניון", הלא הוא אחד מפלאי תבל, החלו מפצירים בי שאאריך בכמה ימים את שהותי ואראה את מעשי ה' הנפלאים. נימקו את דבריהם, שהרי רבבות של תיירים באים במיוחד מכל קצבי תבל לחזות באותו שבר ארץ, שגודלו כגודל ארץ ישראל ועומקו וגובהו כשמים לרום, ואני הלא כבר אהיה שם באזור. יש אומרים שאף מברכים בשם ומלכות בעת שרואים את אותו גראנד קניון.

נזכרתי במעשה על הרב אלישיב זצ"ל בצעירותו.

בשעה שהגיע החזן יוסל'ה רוזנבלט לירושלים הקטנה, נהרו כל בית ישראל לשמוע את הטנור הגדול אשר שמעו יצא בכל תבל. עברו על פני בית המדרש, וראו את האברך הצעיר שלום יוסף אלישיב שוקד על תלמודו. אמרו לו: הרי אתה זוכה להגות בתורה יומם ולילה, והנה ניצבת לפניך הזדמנות חד פעמית לשמוע את גדול בעלי המנגנים של עמנו! שמא שוב לא תחזור הזדמנות כזאת?

ענה להם: אדרבה, גם עבורי זאת הזדמנות חד פעמית. וכי מתי תהיה לי עוד אפשרות ללמוד תורה בזמן שיכולתי לשמוע את יוסל'ה רוזנבלט...?

כיוון שרציתי למעט את שהותי באמריקה, גם אני לא נעניתי להצעה.

חזרתי לארץ, והנה אחרי כמה שבועות נסענו לטייל בנגב. אף שטיילתי בעבר במקומות דומים, הפעם הבטתי סביבי בהתרגשות חדשה. הסלעים, ערוצי הנחל, הצמחייה, האור והצל - כולם יפים מתמיד כאילו מבקשים לומר שירה. היה זה פלא בעיניי, כיצד לא זכיתי עד היום לשים לב למראות נפלאים כאלה.

ידעתי בלבי: משום שוויתרתי על אותו גראנד קניון, נפתחו לפניי מראות ארץ ישראל.

 

אשה אחת הייתה במצב רוח ירוד במיוחד, כנראה הרגישה שהטיפול הממושך בילדים מונע ממנה להתקדם מבחינה אישית ורוחנית, והיא כתבה על כך שאלה לרבי מחב"ד.

 

זה מה שהרבי ענה לה:

 

המענה למצב רוחה – הכי טוב ואמתי:

תקרא עוד הפעם הפטרת יום הראשון דראש השנה

גודל פעולת חנה (שנמנעה מלהגיע למשכן במשך שנתיים עד שהילד יגדל, ובמשך הזמן הזה היא נשארה עמו בבית),

וזה נצטווינו להזכיר לכל בני ישראל.

ועיקר פעולתה – לדורי דורות (ההישג החשוב ביותר של חנה, הישג שנרשם לנצח במשך דורות רבים לאחר-מכן)

חינוך ילדיה, אף שעל-ידי זה לא יכלה ללכת לשילה, היפך מנהגה וכו', משך שנתיים.

חנה התמסרה לחינוך של שמואל, הבן הקטן. למרות שבגלל זה היא לא יכלה לעלות לרגל ולזכות להתגלות האלוקית הנשגבה שאירעה במשכן שילה, ובכך היא נאלצה לחדור ממנהגה הקבוע.

ושמחה על זה.

ואת המסר של חנה אנו צריכים לזכור לדורי דורות.

 

העקרון הוא, לא לחפש לעשות מצוה או תפילה מסויימת דווקא, אלא לחפש מה ה' רוצה ממך כרגע!

אולי הוא רוצה ממך כרגע דווקא להיות עם הילדים? דווקא לעזור לשכנה? מי אמר שמה שהוא רוצה ממך זה לשמוע עכשיו שיעור?

 

מה שאת רוצה ממש עכשיו זה לעלות למשכן שילה? אז מה... את זה תעקדי בשביל לעשות את מה שה' רוצה ממך שזה כרגע לגדל את הילדים...

 

לענ"ד זה מה שהפייטן רומז בשאלה שפתחנו בה,

לפני העקידה יש אבא ואמא ואת ההוויה הפרטית שלי,

אבל אחרי השורות שמתארות את העקידה ממש:

"מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי, נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי, חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי, קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי"

כבר אין מישהו פרטי עם אבא ואמא, אלא מסירות נפש על כלל ישראל, לכן אחר כך הוא לא מתייחס למשפחה אלא לכלל ישראל:

"וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

בדומה לדברי הרמב"ם (מלכים ומלחמות ז,טו) על היוצא למלחמה – "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה".

"וֶאְמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה, יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

ראש השנה (לפני התקיעות) - התקיעה והתרועה בגלגל העולם

התקיעה והתרועה בגלגל העולם

במדבר (כט,א): ״ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם״.

גמרא (ראש השנה לג:): ״ומנין שפשוטה (תקיעה) לפניה (לפני התרועה)? תלמוד לומר ׳והעברת שופר תרועה׳ ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר ׳תעבירו שופר״׳.

מה זו תקיעה? מה זו תרועה? למה החג נקרא יום תרועה? ולמה צריך שתהיה תקיעה לפני התרועה ותקיעה בסופה?

בכתבי מרן הגרי״מ חרל"פ ז״ל מבואר - תוקעים אנו תקיעה פשוטה, להורות על השורש של ההוי׳ה, שנוצרה בחסד פשוט. אולם אחרי נפילת העולמות נכנסה הבריאה למצב של שברים-תרועה, גנוחי גניח או ילולי יליל או שניהם יחד. וכדי לבטא את תקותנו לעתיד הגדול, שבו יגיע העולם לכל תיקונו, אנו תוקעים תקיעה לאחריה.

הרב ראובן ששון:

יום תרועה - המילה 'תרועה' היא השורש ממנו הכל מתחיל. ואמנם, חכמים לומדים במידות שהתורה נדרשת בהן שיש לסבב את התרועה בתקיעה לפניה ולאחריה.

בסודם של דברים מבואר, שהתרועה רומזת על העולמות שנבראו.

כי למעשה נודע, שעיקר מהות בריאת העולם היא יצירת הריבוי. שכן קודם שנברא העולם היה הכל אור פשוט, ויצירת העולם היא בהופעת הנבראים הרבים. זו תכונת הצמצום, להגביל כל דבר ולהעמידו על תכונתו המיוחדת, ולא שיכיל את הכל בקרבו. בכך נוצרו נבראים מרובים ושונים זה מזה. 

נמצא שקודם בריאת העולם היה אור פשוט, הרומז לאחדות ה', ותהליך הבריאה הוא בחינת צמצום של האור הזה, והיינו יצירת גבולות, כדי שייווצרו נבראים שונים ומרובים.

משל לצליל אחד ופשוט, שמוסיפים לו עצירות שונות, כמו נגינה  בחליל, שהקול הפשוט נעצר בצורות שונות על ידי הנקבים השונים של החליל, ובכך נשמעת מנגינה מגוונת.

המצב קודם בריאת העולם נמשל לרוח העוברת בחליל, ללא שום סתימת נקב. כך יוצא אויר פשוט. הצמצום הוא בחינת הוספת לחיצה בנקבי החליל, והמנגינה שנוצרה היא העולם שהתהווה.

זה סוד התקיעה והתרועה, התקיעה היא קול פשוט, בלי מעצורים, סוד האור הפשוט שקודם הבריאה. והתרועה, היא למעשה סוד הצמצום, העוצר את הקול הפשוט, וממילא יוצר קולות מרובים, הרומזים על סוד הבריאה.

החידוש שבתרועה אינו הקול, אלא ההפסקות. הקול הוא אותו קול שהיה כבר בתקיעה, אלא שכעת נוסף לו עיצור, צמצום, ועל ידי כך נוצרו הקולות המרובים.

נמצא שהתרועה היא היא התקיעה, אלא שנוספה לה התגוונות, בסוד תוספת הצמצום.

התקיעה רומזת על האור שקודם הבריאה, והתרועה רומזת על האור שלאחר הבריאה, בסוד הצמצום והריבוי. 

אם נתבונן במשל נוכל לראות, שכשיוצא מחליל קול פשוט, אין בו זיופים. כי הוא קול אחד בלי חילוק כוחות. הזיוף מתחיל מהלחיצות השונות על נקבי החליל. אם לוחץ לחיצה שלא במקומה הראוי לה, הרי הוא מוציא צליל שאינו תואם את המנגינה, וכן אם הוא לוחץ לחיצה קצרה מדיי או ארוכה, או לחיצה חלקית וכן על זו הדרך.

ובנמשל אנו למדים, שהחטא נוצר עם יצירת הגבול. שם נוצרה גם האפשרות לפגמים ולקלקולים. כי אין קלקול באור הפשוט, שהוא שלמות בלי חיסרון כלל.

הופעת הנבראים הנפרדים היא השורש לפגמים. כי כשהנברא מוגבל אם יחרוג מגבולו הראוי לו, יהיה הדבר לפגם וקלקול. ובאמת כל מהות הרע היא חריגה מהגבולות. כי כל דבר נברא בחוקו ובגבולותיו, ואם יצא מהם יהיה קלקול לו ולזולתו.

אמנם, היות והבריאה נוצרה מהאור הא-להי שהוא בשלמות, לכן אם תשוב להתחבר אליו, היא תוכל לתקן את כל חסרונותיה. כי הקול הפשוט הוא המקור המתוקן, שבו אין זיוף ואין פגם. על כן עיקר התיקון יבוא בחזרה אל המקור, למצב שלפני מציאות הפירוט והריבוי.

נבאר זאת באופן נוסף – בעומק הלב שלנו יש רצון זך וטהור, רצון אחד פשוט – לעשות רצון ה', להיות אדם טוב שעושה טוב. זה גם הרצון הפשוט שעומד ביסוד קשר איש ואישה בחתונתם, קשר הורים לילדיהם ועוד. אך כשיורדים אל החיים – הרצון הזה מתפרט להרבה מאוד רצונות קטנים, בכל פינות החיים. שם כבר אפשר להסתבך, שם לפעמים יש התנגשויות וערבובים.

התיקון יהיה בכך שנחזור תמיד אל הרצון המקורי שבעומק הלב, ונאיר באמצעותו את כל הרצונות הקטנים והמרובים שבמשך היום יום. 

זה סוד ציווי התורה לסבב כל תרועה בתקיעה לפניה ואחריה, כדי להחזיר את התרועה למקוריותה, קודם הפגם.

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 230 - החזרה למקווה):

כשלמדתי בישיבת 'תורה ודעת', היה שם בחור, מבוגר ממני. הייתי כבן חמש עשרה, שש עשרה, והוא היה אולי בן עשרים. הוא היה כל כך עדין, כל כך רציני. הוא למד יומם ולילה. והיה לו עניין כזה – ללכת למקווה כמה פעמים ביום. 

שנים רבות אחר כך נזדמן לי לחזור ולפגוש אותו. העלינו זיכרונות מהשנים שלנו ב'תורה ודעת', אצל ר' שלמה היימן זצ"ל, והוא סיפר לי את הסיפור הבא:

'אתה יודע כמה התאמצתי?', אמר. 'התאמצתי כל כך, השקעתי כל כך הרבה, אבל לא הלך לי. עזבתי את הישיבה והתחלתי להידרדר. בסוף עזבתי את הכל. הפסקתי אפילו לשמור שבת. לא רק מבחינה יהודית נפלתי, גם מבחינה אנושית פשוטה. לא עבדתי לא עשיתי שום דבר. מצאתי לעצמי חברה כושית, ברובע ברונקס בניו יורק. היא עבדה ואני חייתי על חשבונה. בקושי יצאתי מהבית. ישבתי רוב הזמן מול הטלוויזיה. הרגשתי כלומניק. אשפה.' 

עכשיו תקשיבו, בטח שמעתם על הרבי מקליבלנד – הוא לקח על עצמו את המצוה הגדולה של מקוואות. הוא תיקן ושיפץ מקוואות בכל העולם. למקוואות האלה קוראים 'קליבלנדר מקווה'ס'. 

המשיך אותו חבר מהישיבה: 'במשך איזו תקופה אחרי שעזבתי את הישיבה המשכתי ללכת למקווה. בשכונה בה גרתי היה קליבלנדר מקווה. כמובן, לאחר שהידרדרתי לגמרי לא הלכתי עוד למקווה. 

יום אחד, כשחייתי בברונקס עם החברה הכושית, הייתי צריך לצאת לקנות משהו. כל השכונה שם היא שכונה של שחורים. עמדתי שם בפינת רחוב, זה היה יום כל כך יפה. התבוננתי בשמים התכולים, ופתאום – אינני יודע מה קרה – זה ממש היכה בי. חשבתי לעצמי: גוואלד! איזה סוג יהודי רציתי להיות! איזה עובד ה' רציתי להיות! ואיך אני נראה עכשיו? סוף הדרך... האם אני עדיין יהודי? 

פתאום עוצרת לידי משאית. הנהג היה כושי, והוא שואל אותי: 'תגיד לי אתה יהודי?' 

'כן' עניתי.

'בוא תעלה', פקד.

עליתי על המשאית. הנהג נסע ללא אומר לברוקלין, וכשהגיע ליד הקליבלנדר מקווה עצר ואמר לי לרדת.'

לא יאומן, נכון? סיפור משיח ממש. 

סיים היהודי ואמר: 'כשראיתי כמה ריבונו של עולם שומר עלי, כשראיתי איך שלח לי את אליהו הנביא בשביל לקחת אותי מברונקס ולהחזיר אותי למקווה, כבר לא יכולתי לחזור לחיי האשפתות, וכך התחלתי בהדרגה לשוב להיות בן אדם, לשוב לחיות כיהודי.'

בן איש חי (אדרת אליהו פרשת ניצבים) - "ודאי לעתיד לבוא שיעביר הקב"ה רוח הטומאה מן הארץ ויתבטל היצר הרע.. אזי לא שייכא עוד תרועה שהיא סימן יללא, ולא שייכא כי אם התקיעה שהיא סימן שמחה ושלוה. והנה בזמן ההוא לא יהיה כי אם אחדות דוקא ואין פירוד כלל''.

אכן, התרועה היא העיקר, לכן ראש השנה קרוי 'יום תרועה', אך עיקר היום הוא עילוי התרועה והשבתה לשלמותה, קודם הפגמים. זה סוד "עָלָה אֱ-להִים בִּתְרוּעָה" (תהלים מז,ו), היינו שבאים אנו להעלות את התרועה ולאחדה עם התקיעה.

בכל שנה מתחדשת ההוויה, מעין בריאת העולם בראשונה. לכן יש להשיב את ההוויה למקורה, ולחדשה בשפע חדש ומתוקן.

בתחילה יש לזכך אותה מהסיגים שנדבקו בה, והוא סוד הקול הפשוט הראשון, ולאחר מכן התרועה, העולה ומתאחדת עם התקיעה שלאחריה.

התקיעה הראשונה רומזת לאור הטהור שבעומק הלב, וכשהיא מתעוררת היא נותנת לנו את הכוח גם להרים את כל פרטי החיים, הנרמזים בתרועה. ובכך נחזור אל היושר הפנימי שבקרבנו, אל הטבע הא־להי שבתוכנו, והתיקון הזה נרמז בתקיעה האחרונה, שחזרנו ושבנו אל הטוב והטוהר שבקרבנו. 

ראוי לכל איש ישראל להשיב אל לבבו ולדעת עד כמה גדול הוא האור ביום המלכת ה', ועד כמה כוח של חירות ותיקון יש בשופר שנתקע בע"ה שנה.

נתפלל לה' שנזכה שימלוך עלינו מלכות שלמה ומלאה, ויגאלנו גאולה שלמה במהרה.

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל, אמן!

 הצדיק המקובל האלוקי חכם יצחק אלפייה זצוק"ל

סיפר מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: 

פעם סיפרתי מעשה ברבי יצחק אלפייה ז"ל לקדוש ישראל הבבא סאלי זצוק"ל, והוא ביקשני להביא את בעל המעשה לפניו, והבאתי. 

מה היה המעשה?

בשלהי מלחמת העולם השנייה התקדמו הגרמנים לכיוון ארץ ישראל דרך מצרים. צדיקי ארץ ישראל ומקובליה העתירו תפילה, וחילקו ביניהם את הצדיקים ישני עפר – לעוררם ולשתף אותם בתפילה שלא יוכחד היישוב היהודי בארץ ישראל חס ושלום.

כמה ימים קודם התפילות, הגיע הרה"ג יעקב אבוחצירא זצ"ל אל הרה"ג אלפייה זצ"ל בחלום, ושאל אותו מפני מה הם אינם מתפללים בקברו אשר במצרים. אמר לו הרב אלפייה: עת מלחמה עכשיו, ואי-אפשר להגיע לאזור הקרבות. אמר לו הרב יעקב אבוחצירא בחלום: דע לך, כל קבורתי במצרים לא נועדה אלא להגן על יושבי ארץ ישראל, על כן צריך שהוא יבוא להתפלל בקברו.

בבוקר נכנס הרה"ג אלפייה למשרדו של המושל הבריטי בירושלים, והודיע לו על כוונתו לנסוע למחרת ברכבת החיילים היורדת למצרים. המושל ההמום מהבקשה ומהופעתו הלא צפויה של הרב כמעט סילק את הרב ממשרדו, אילולא השוטר היהודי שעמד שם והזהיר אותו לא להתעסק עם הרב המורגל בנסים. הרב אלפייה המשיך וביקש מהמושל לעכב את הרכבת עד שהוא יסיים תפילתו ב 7:30. אומנם הוא מתפלל כ"ותיקין", אך תפילתו מסתיימת מאוחר בגלל התפילה על-פי הכוונות. זה כבר היה למעלה מכוחותיו של המושל – עדיין לא נתן את הסכמתו לרב שייסע, וכעת גם הבקשה המיוחדת הזאת?

למחרת, כשהרכבת עמוסת החיילים לא הצליחה לנוע בזמנה הקבוע, הבין המושל כי יש דברים בגו. וכשהרב אלפייה הגיע לתחנה והורה לנהג הקטר להניע והניע, לא היה אחד שיעז למחות בידו.

סוף הסיפור ידוע. הצבא הגרמני ניגף באופן נִסי באל-עלמיין, ימים ספורים אחרי שהרב זצ"ל התפלל בקברו של אותו צדיק. כשחזר הרב יצחק אלפייה ממצרים, כבר הבין אותו מושל נוכרי עם מי יש לו עסק, עמד וקיבל את פניו בתחנת הרכבת בירושלים במילים: "עכשיו אני יודע שיש אלוקים, והוא אלוקי ישראל".

מאז, היה הבבא סאלי מעריך מאוד את הרה"ג רבי יצחק אלפייה זצ"ל ונקשר עמו בעבותות אהבה. גם בגלל הקשר עם מרן אביר יעקב אביחצירא זיע"א וגם בגלל שהיה שותף להצלת כללות עם ישראל מידי הגרמנים ימ"ש. ולהראות חיבת אהבתו עמו, היו נפגשים בקביעות בכל ראש חודש, והיו סועדים יחדיו סעודת ראש חודש. גם היה מבקש ממנו ברכות על ילדיו שימשיכו את דרך הקודש. וגם היה נותן לו פדיון כדי שהברכה תחול.

הרב אלפייה נהג לחתום ליד שמו 'הבוטח ברחמי א-היה והוא בעזרתנו יהיה'.

הרב הדגיש את עדיפותן של 'תעניות דיבור' על תעניות צום ויזם ימי 'תעניות דיבור' ציבוריים.

סדר התיקון להנחת אבן פינה מאת הרב אלפייה:

https://drashotforyou.blogspot.com/2018/10/blog-post_26.html

תפילה לפרנסה טובה מהרב יצחק אלפייה זיע"א:

אנא האל מכין פרנסה לכל בריה ומזמין מלבוש לכל נברא, ושולח להם מחיה, כדכתיב: פותח את-ידיך, ומשביע לכל חי רצון, וכתיב: ורחמיו על-כל- מעשיו:

יהי רצון מלפניך שנהיה אנחנו וכל בני ביתנו בכלל הרחמים והחן והחסד, 

ותתן לנו מחייתנו בשפע רב וכלכלנו ופרנסנו פרנסה טובה בנחת ולא בצער,

בהיתר ולא באיסור, בכבוד ולא בביזוי, בירושלים ולא בחוץ לארץ, 

פרנסה שלא יהיה בה שום בושה וכלימה, ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם, כי אם מידך המלאה הרחבה והטובה כדי שנוכל לעסוק בתורתך הקדושה, הטהורה והתמימה, 

ותן לנו מזונותינו וכל צרכינו קודם שנצטרך להם כדי שיהיה לבנו בלי טרדה לקיים המצוות ולישב בשלום על שולחננו, ושלא נצפה לשולחן של אחרים, ושלא נצטרך להשתעבד לשום אדם, ושלא יהיה עלינו שום עול בשר ודם, כי אם עול מלכותך בלבב שלם, 

ובגדי קודש יהיה לבושנו ביקר ולא בבושת פנים ותצילנו מעניות מדלות ומאביונות, ונזכה להכניס אורחים ולגמול חסד לכל אדם, 

ותזמין לנו לעשות צדקה לראוי לה ולא נכשל בבני אדם שאינם מהוגנים,

עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען קדושתך,

יהיו לרצון אמרי-פי והגיון לבי לפניך, ה` צורי וגואלי, אמן כן יהי רצון:

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מבשר שבשנת תש"ח תתחיל להתגלות הארת קדושת השבת:

"ראיתי מן ההכרח להודיע מתי יחונן ה' את שארית עם מרעיתו, ישראל אשר בחר לו לנחלתו ויקדש שמו ברבים, לעבדו שכם אחד, את רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ותיגלה מלכותו יתברך, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד...

עוד ידוע הוא מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ששת אלפים שנה הוא העולם והשביעי חרב, והם כנגד ששת ימים, שנבראו בהם העולם, ויום השביעי שבת הוא לה'. ולכן עלינו לחשוב ולדעת בכיוון השנים לראות באיזה שנה משנות בריאת העולם תהיה מכוונת לסוך שעה חמישית שממנה ואילך תתחיל להתגלות הארת קדושת השבת אשר על ידה מתבטלין כל הדינים...

ובכן צא וחשוב חמשת אלפי שנה שכבר עברו הם כנגד חמשת ימים של השבוע ושבע עשרה שעות מיום השישי אם כן בהתחלת ניסן של שנת תרפ"ח תיגמר השעה ארבע וחצי מיום השישי, וכשתוסיף עליה עוד חצי שעה שהיא עשרים שנה ועשרה חודשים, דהיינו בחודש שבט שנת התש"ח תתחיל קדושת השבת להתגלות.

חכם יצחק אלפייה, קונטרס היחיאלי, בית השם, דף צ"ז ע"ב-דף צ"ח ע"א, ירושלים, תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'

💥 כ"ה באלול - יום בריאת העולם 💥

"ביום כ"ה באלול תיזהר בו לקדשו ביותר, 

וסמוך לבין השמשות של ליל כ"ה, תעשה טבילה א' להעביר רוח רעה, וב' לתקן עון הכעס, ועוד חמש טבילות לקבל הארת חמשה אור דחסד,

כי כ"ה אלול הוא היה יום ראשון דששת ימי בראשית שנברא בו אור החסד,

ותזהר כל אותה לילה ויום מכעס, ומדברים בטלים, 

ולא תתענה בו אלא תאכל בלילה וביום לחם ובשר ותברך ברכת המזון בכונה, ותאכל בו מיני מתיקה, ותרבה בו צדקה, 

ותדליק אתה או אשתך באותה הלילה חמשה נרות, כנגד חמשה אור דחסד שנא' וירא אלהים את האור כי טוב,

ואם יזדמן אותו יום שמוציאין בו ס"ת תעלה לס"ת בציבור..."

(בן איש חי, לשון חכמים)

🔥 סדר הלימוד לכ"ה אלול:

חלק א'.

חלק ב'.

קודם הדלקת הנרות יש לומר את הפסוקים הבאים: 

"ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור"

"אלוקים השיבנו והאר פניך ונושעה"

"אלוקים יחוננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה"

"קל ה' ויאר לנו אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח"

"כי אתה תאיר נרי ה' אלוקי יגיה חשכי"

"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"

"בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

לאחר מכן יש להדליק 5 נרות, ולומר את התפילה הבאה:

"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתרחם עלי ועל אשתי ובני, ותעמידנו בקרן אורה, ותאיר לנו בפנים מאירות, באור פני מלך חיים, ותתן לנו זרע קודש בנים צדיקים, חכמים ונבונים בתורה. תמימים וישרים וטובים, ותרחמנו ותחיינו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה טובה, חיים של חילוץ עצמות, חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא משאלות ליבנו לטובה לעבודתך. ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתקיים בנו את הברכות אשר ציווית את אהרן ואת בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

כמו כן, ראוי לקרוא מספר בראשית את החלק בבריאה שנברא ביום הראשון (בראשית פרק א' פסוקים א'–ו'):

"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אלוקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אלוקים יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אלוקים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אלוקים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אלוקים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד".