פרשת בשלח - העולם האמיתי והתגלותו בשבת

העולם האמיתי - בפנים או בחוץ?[1]

ראוי שנוסיף להעמיק מעט בעניין מהות השבת וקדושתה, שיש בה תיקון גדול לעולם, הרמוז בסוד השבת שעליה נאמר "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז,כט).

יש ההבדל גדול בין שבת לששת ימי המעשה. בכל ששת ימי המעשה פנינו אל החוץ, למגע עם העולם שסביבנו. מה שאין כן בשבת, שאנו מתכנסים פנימה, לעולם הפנימי שבקרבנו, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״, לא רק מקום גאוגרפי, אלא מקום פנימי, עולמו הפנימי של האדם.

כי אכן, העולם השלם, העתידי, הוא עולם פנימי, ובו יש לכל אחד ואחד עולם לעצמו, ״כי הולך האדם אל בית עולמו״, עולם שלו. ואין הכוונה שלכל אחד יש עולם, כמשל ארמון גדול שלכל אחד יש חדר לבדו, וכמשל אדם על אי בודד. כי זוהי תפיסה חיצונית במהות העולם. לא כן הדבר, אלא העולם של כל אחד, הוא בעצמו ממש, עולמו הפנימי, והוא עצמו סוד מקומו של האדם.

במבט שטחי, נראה שהעולם מתרחש מחוץ לאדם, והאדם בעיקר מגיב למציאות שסביבו, ומנסה להתמקם בה, להיאחז ולהצליח להתקיים בה. במרחב הזה, האדם מוגבל, כבול בחוקים, חוקי טבע, חוקי פרנסה וכלכלה וחוקים חברתיים וכל כיוצא בזה. והוא מגייס את מיטב כוחותיו בשביל לשרוד, להתקיים ולהצליח בעולם הזה. להתקיים כלכלית, חברתית ובריאותית וכיוצא בזה. במבט זה נדמה, שככל שהאדם יצליח להשיג משאבים מן החוץ, כממון ושליטה על האנשים וכיוצא בזה, כן יצליח לו יותר במיקומו בעולם, ואושרו יבוא לו.

אך כל זה טעות הוא. כי באמת עיקר העולם האמתי הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, בעמדה הפנימית שנוקט ביחס לכל המציאות שסביבו. הלא תראה אדם עשיר, שיש לו את כל הון העולם, וכל השליטה בבריות, והוא יושב מדוכדך, כי יריבו הצליח יותר ממנו. ולעומתו איש עני, שאין לו אלא פת לחם, והוא וילדיו צוהלים ושמחים, כי הצליחו ביחד להשיג מעט כסף בשביל לקנות לעצמם בגדים לחג. הנה בוודאי מצד התנאים החיצוניים, העשיר אחוז הרבה יותר חזק וטוב בעולם. אך מצד העמדה הפנימית, ההתרחשות שבתוך הנפשות, העני מרוכז בנקודת הטוב, בשמחת הרצון, ואילו העשיר עסוק בכבלים ובגבולות, בחלק הלקוי והפגום. לכן, העני מאושר ועשיר מדוכדך.

 

עיקר העולם - בפנימיות האדם

היסוד הזה הוא שורש נכבד מאוד, הבא ללמד שלמעשה עיקר העולם הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. כל העולם בחוץ אינו אלא גורם המגרה מעורר את תכונות האופי הפנימיות של האדם. כמשל לחצנים המפעילים מנגינות שונות. ישנם לחצנים המפעילים מנגינות נאות, ניגוני געגוע, ניגוני שמחה, ניגונים צורמים או רעש מחריש אוזנים. כך האדם, בתוכו ישנם רגשות רבים, רגשות שמחה ואושר, אהבה ועומק, געגוע וענווה, כעס ואימה, פחד ושנאה, וכל מאגר הרגשות הזה הוא למעשה ההתרחשות האמיתית של האדם.

העולם בחוץ יכול להיות גורם משפיע על הלחצנים של הרגשות הללו. אך הוא אינו לוחץ באופן אוטומטי עליהם, אלא הוא גורם מעורר את האדם ללחוץ על הלחצנים, והאדם בוחר בפועל אם ללחוץ. כמשל אדם שמישהו עקף אותו בפקק ארוך, זהו גירוי מבחוץ, אך בבחירת האדם נתונה האפשרות, אם ללחוץ על לחצן הכעס והרוגז והנקמנות, או על לחצן האדיבות והחמלה והעין הטובה.

אך הנה מי שסבור שהעולם האמיתי מתרחש מחוץ לו, הוא כמעט ואינו אלא מגיב לתכתיבי המציאות החיצונית ולסולם ערכיה, שקבעה מהו אושר ומהו מכאוב, והיא מנהלת את העולם הרגשי של האדם וחוויות חייו.

אך אדם בן חורין, לומד להכיר את העולם שבקרבו, ולומד להפעיל אל לחצני רגשותיו, בצורה בלתי תלויה בעולם שמחוץ לו.

והוא בשני אופנים, האחד, שיש לו שליטה ובחירה מה להפעיל וכיצד להגיב לכל התרחשות שחוץ לו. ושומר על עצמו שלא להיסחף אחר המציאות שחוץ לו, ואינו נותן לה להפעיל בקרבו לחצנים שיסבו צער לו ולאחרים, ויפגעו באמונתו וערכיו. כמו כן, הוא יודע להפעיל את הלחצנים האהובים עליו, גם מעצמו, בלי צורך במשאבים מן החוץ, אלא באמצעות עולמו הפנימי, כמחשבה ודימיון, שבאמצעותם מגרה ומעורר את לחצני האושר והשמחה. כך, אין הוא זקוק להשיג איזה נכס מיוחד בשביל לחוש שמחה וסיפוק, אלא מתבונן הוא פנימה, לתוך נפשו, ומוצא את כל אושרו בקרבו, את כל צרכיו בכוח מחשבתו ורעיונו. ומתוך מבט זה ניגש גם חוצה, כי כשלדוגמא חפץ באיזה דבר, ונמנע ממנו להשיגו, אין הוא נכנס לצער ודכדוך, אלא מתבונן על האתגר, כיצד להיות בן חורין מאותו הדבר, או להבין את השכלול הפנימי שבא לו דווקא מתוך מניעת אותו הדבר.

מכל הדברים הללו באנו לשקף שתי צורות הסתכלות ותפיסת מציאות - האם המציאות האמיתית היא מחוץ לאדם, והאדם עמל להתאים עצמו לסביבתו, כזיקית המחליפה צבעים לפי צבעי הסביבה, ונמצא שהאדם הוא סוג של טפט, רקע של המציאות האמיתית, חסר עצמיות ותוכן פנימי, נגרר אחר גירוי החוץ שמנהלים אותו, כספינה המיטלטלת בים. או ההיפך הוא הנכון, שהמציאות האמיתית מתרחשת באדם עצמו, וכל הסביבה היא רק גורם מעורר, לא מציאות מוגמרת ומוחלטת, אלא אופציה, מעין תפריט לבחירה, והאדם קובע באמת את המציאות האמיתית, לפי הבחירה שבמחשבתו.

זה העולם האמיתי, עולמו של כל אחד ואחד, העולם הפנימי, שהוא המקום בו גר האדם, והוא כל האקלים והסביבה שקובעת את כל גורלו ואושרו. אלא שעולם הזה אבד מאיתנו, בנפילת האדם, ממעלת המחשבה, מהכרת ערך החיים הפנימיים, באובדן עצמיותו ונהייתו אחר הנחש, אחר העור, המעטה האטום של חיצוניות העולמות כולם. אך לעתיד, שילך האדם לעולמו, אל מקומו האמיתי, יכיר את חירותו, את אושרו שהוא בתוכו ממש, ולא יושיט ידו לאכול ממה שאינו שלו, מעץ הדעת טוב ורע, מחיצוניות החיים כשהיא מנוכרת לפנימיותם.

 

׳אל יצא איש ממקומו׳

זוהי קדושת השבת, הארה וחלון מאותו עולם שכולו טוב, מעולם שהוא סוד המחשבה, סוד העולם שבתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. על כן, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״. לא יצא אל העולם שבחוץ, לחוש שכל תפקידו הוא התמקמות בעולם שבחוץ, אחיזה איתנה בו, זכייה במכרז, קניית מוצר חדש, עשיית עסקה חדשה, מציאת חן בעיני אדם, חנופה לאיש בעל מעמד.

לא יצא האדם ויושיט ידו לחפצים שאינם שייכים לעולמו הפנימי, יבדל מהסביבה החיצונית הרחוקה מעולמות המחשבה והרגש הפנימיים, לא יאחז כלי שמלאכתו לאיסור, חפצי מוקצה, השייכים לעסק החיים החיצוניים, ולא למהות הפנימית.

כמו כן, לא יתעסק במציאות חסרה, לנסות לתקנה, כי בכך יפול לעולם האמצעי, ההכשרה, ולא לתכלית העצמית. ירד ממעלת המחשבה, שהיא באושרה אינה תלויה בשום מעשה ושום מוצר חיצוני, ואינה צריכה כלל לעצור את שלמות אושרה, לרגעים של הכשרת המציאות, תיקון המוצרים, כמשל התזמורת המנגנת ומרקידה את הקהל, שאין לה באותו העת לעצור את נגינתה כדי לכוון את הגיטרה והכלים, והוא מעצור בשטף השמחה.

זוהי השבת, שלמות בלי חסרון, הבאה מכוח ההתרוממות לעולם המחשבה, העולם הפנימי, שהוא באמת שלם תמיד, כי כל ההזדקקות של האדם אל הסביבה, נובעת מנפילתו, מהדברים החיצוניים של החיים, שהתנתקו מהרבדים הפנימיים, והתשעבדו לחומר. לכן, זקוק הגוף למזון מן החוץ, כדי לחיות. מה שלא היה קודם החטא, שאז היה הגוף ניזון מהנפש והנפש מהרוח והרוח מהנשמה והנשמה מצור מחצבתה. אך לאחר החטא, נקרע הגוף ממקור חיותו, מהדבקות בחיים הפנימיים, ונעשה משועבד לעולם החיצוני, ולכן נאחזו בו המחלות והמכאובים, וזיעת האדם למצוא לחם לזון עצמו.

 

נפילת האדם וימי החול

עניין זה מתבהר היטב מהשורש שגרם להיווצרות ימי החול, שהוא חטא אדם הראשון. כי אלמלא חטא, היה נכנס לעולם שכולו שבת, ושוב לא היו ימי חול. ומתוך מהות החטא נוכל להבין עניין זה.

כי הנה מבאר המהר״ל, שעיקר חטאו של אדם הראשון היה בהתנכרותו לפנימיותו ועצמיותו, שיצא חוץ מעצמו לידיעת הרע, שלא שייכת לחייו הפנימיים, וביקש ונהה אחר החוץ. חטא אדם הראשון הוא אובדן התמימות, שלמות האדם עם עצמו ומקומו, ביציאה ונהייה אחר המעטפת החיצונית. ובאכילת עץ הדעת, ערב האדם בתוכו מרכיבים מן החוץ לו, עד שנתשעבד לעולם החיצוני, ונעשה עבד אליו, ונקשר עימו בחייו, עד שצריך להעלות עצמו ממנו.

אלו הם כל ששת ימי המעשה, שנגרמו בעקבות החטא, ועימם כל המלאכות הקשות, בתיקון העולם ובשעבוד האדם לתיקון כל מה שחוץ אליו. אלמלא חטא, לא היה מוטל זאת על האדם, כי הוא נברא ביום השישי, ואין לו שייכות עצמית לכל הימים הקודמים, ימי המלאכה הקשה. אך בחטאו קלקל, ונשתעבד למציאות החיצוניות, עד שישוב לתיקונו, אל חייו הפנימיים.

אך מכל מקום, כל הנפילה הזו אינה אלא לגוף ולחיצוניות החיים, לא לפנימיותם. כי המחשבה, והעולם הפנימי של האדם, נותרו בלתי תלויים כלל בחיצוניות. ותראה שהאדם עומד למבחן וניסיון, כי הגוף משועבד, והנשמה בת חורין. אך הרוח והנפש, אם ימשכו אחר הגוף יחושו גם הם משועבדים, והוא כל הדיכאון והצער והיאוש הבאים לרגלי חסרונות של הגוף, בחסרון ממון וכיוצא בזה. או יתרוממו המה למעלת הנשמה, ולא יפעלו בשעבוד הגוף, ואז כל מחסור גופני, יהפוך לאתגר צמיחה נפשית ורוחנית, ויתהפכו לאור. כל אלו עמל האדם בששת ימי המעשה, כי שם צריך לעמול לצאת ממאמרי הגוף ומכאוביו, ולשחרר נפשו מתוך עול החומר וטרדותיו, בהתעלות לתורה ותפילה וקדושה, ומשא ומתן באמונה ובביטחון בה׳ יתברך.

 

התעלות העולם והאדם בשבת

אך ביום בשבת קודש, יום ידידות, בא עילוי עצום, עד שאפילו הגוף מתרומם בו, ומצווה לרוחצו ולהלבישו בבגדי השבת, ללמדנו שגם הוא נכלל במרומי קדושת הפנימיות, מעין עולם הבא, מעין גן העדן שקודם החטא, בו היה הגוף ניזון מהנשמה. לכן מאכלי שבת קודש הם, ואף הוצאות השבת אינם מן המנין, כי אינם מכלל השעבוד, אלא הם שפע שמיימי מלעילא, בלי טורח ועמל של זיעת האדם אשר נתקלל. כי השבת לעילא מהקללה, כי היא טל חיים, ולא ל״ט מלקויות, ל״ט קללות, לט שהוא בארמית לשון קללה. זוהי ההתרוממות לשבת קודש, עולם המחשבה העליונה, שבו הכל שלם ומתוקן, בלי שום חסרון, ובלי שום הזדקקות למציאות החיצונית המשעבדת את רוח האדם ומגמדת קומתו, לחוש עצמו עבד נרצע לה, שכל מטרת חייו לעמוד במבחן שלה ולקבל את אישורה ואושרה.

השבת היא קריאת תיגר על כל עלמא דשיקרא הזה, היא איננה רק פתח מילוט מבית הכלא של החיים החיצוניים, אלא היא גם דרך למציאת היחס נכון בכל ששת ימי המעשה, שיבוא האדם, ממולא רוח גדולה ועוצמת חיים פנימיים, לאחר קדושת שבת, ומתוך כך יגש לששת ימי המעשה, וידע שכל מהות המלאכות והמגע עם העולם בחוץ, אינם אלא בשביל פנימיות החיים, בשביל המהות העצמית של האדם. ואז תהיה מלאכתו נאמנה לעצמיותו, ורצונו בנכסים ובממון יבואו בהלימה אל חייו הפנימים, על ערכיו היסודיים, אל הקודש, אל חיי המשפחה והקהילה, ואל כל תכלית העולמות כולם.

עוד ישכיל וידע סוד היחס בין הפנימיות והחיצוניות, שכל ההויה החיצונית מקבלת חיותה מהשפע הפנימי, שהוא ברכת ה׳. וידע שעיקר הצלחתו גם בענייני העולם הזה וקנייניו ומשאו ומתנו וכל עיסוקיו, אינו אלא מכוח ברכת ה׳ שבקרבו, סוד דבקותו בה׳, במצוות ומידות ומעשים טובים, ותורה וצדקה ואמונה. כי בכך מחבר את הפנימיות למעשיו שבחיצוניות, ומשרה שכינה במעשה ידיו. ואמונה זו מתגברת מכוח השבת, המבררת היטב את סוד היחס בין הפנימיות לחיצוניות, כיחס השפע הפנימי המחייה את הכל.

השבת, היא מקור האמונה והביטחון של האדם, תעצומות הנפש ללכת אחר ה׳, היא הפתח לתפילה ותורה ולכל עבודת ה׳ בימי החול. כי מתוך ההתייחדות הפנימית, מתפוגג שכרון החושים של עלמא דשקרא, ומתברר לאדם היטב מה סוד הצלחתו, וכיצד צריך שיהיה הילוכו בעסקי חיי העולם הזה.

לכן השבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, כי היא מוצא ומבוא אליהן, ומתוכה מתברר הערך העצום שבהן, באשר הן נקודות הממשק והחיבור בין כל עיסוקי האדם בעולם, ובין אור האלקות השורה במעשה ידיו. זוהי שבת קודש, נעימות ידידות מתק הדבקות האלקית, שהיא מקור הברכה, השפע המרומם את העולם הזה אל מעלתו ומקומו. בלא שבת חלילה, הנתק הנורא בין האדם ובין נשמתו היה משאירו לעד כבול בתוך טומאת חיצוניות החיים. אך השבת, היא המרוממת את הכל, ומביא את העולם הזה, לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

השבת, היא המרחב המתוקן מהחטא הקדמוני, היא הקריאה הגדולה לבני האדם - שובו אל עצמכם, אל נשמתכם, ואל ה׳ אלוקים. מצאו את האור שבמעמקים, ומתוכו תיישרו גם את כל המרחב הציבורי, לנקותו מחיידקי החטא, מרעלי לשון הרע ורכילות, ומגפות השנאה והקנאה, המזהמים את הנפש, המעבירים את האדם מהעולם. אורה של השבת, היא ישועת האנושות, היא ברכת הנשמה, והיא שפע התיקון, שימתיק את החיצוניות, וישפיע בה שפע של טובה וברכה במהרה.

---

[1] הרב ראובן ששון.