י"ז בתמוז – הלכות ומעלת היום

דיני תענית י"ז בתמוז:

❖ מותר לאכול בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע - אסור אח"כ לאכול או לשתות.

אם קודם שישן עשה תנאי או חשב שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה:  לפי הפשט  - מותר לו לאכול או לשתות, ולפי הקבלה  גם אם התנה או חשב, שתיה - מותרת, אבל אכילה - אסורה (אם חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר - אזי גם לפי הקבלה רשאי לאכול, כי אכילה לפני עמוד השחר היא רק חומרא).

❖ רחצה מותרת ולכן הצריך לניקיון רשאי להתקלח, ויש מחמירים.

❖ שטיפת הפה אסורה, במקום הצורך, כגון כשהריח רע, ישטוף פיו בפחות מרביעית מים וישתדל לא לבלוע מים. לחלופין, אפשר לשטוף במֵי-פֶּה.

❖ שכח ואכל או שתה בצום, ימשיך לצום כרגיל. ואם אכל או שתה מעט מאוד, יכול גם להגיד 'עננו'.

❖ מעוברות ומניקות פטורות מן הצום. למנהג ספרדים אף אין להן להחמיר. ויש מהאשכנזיות שהחמירו כשאין צער בדבר.

❖ חולים פטורים מהצום. אין איסור מלאכה בצומות הקלים.

❖ בארבעת הצומות לא חייבים לחנך את הקטן להתענות שעות ורק ביום כיפור מרגילים אותו בכך, ומ"מ יאכל רק לקיום הגוף ולא מעדנים.

❖ בתענית אין עולה לתורה, לא בשחרית ולא במנחה, אלא מי שמתענה.

❖ תוסָפות בתפילה: 'עננו' בעמידה (בשחרית ומנחה), סליחות/תחנונים בשחרית, קריאת פרשת 'ויחל משה' בשחרית ובמנחה, למנהג אשכנזים מפטירים 'דרשו', נשיאת כפֵי כהנים במנחה הסמוכה לשקיעה.

במנחה של יום התענית, אומרים ב"אלוקי נצור" - קודם "יהיו לרצון" השני: "רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ממנו ומתכפר לו, ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי"

מעלת היום:

החתם סופר בדרשותיו[1] מוכיח מהכתוב במגילת רות כי בי"ז בתמוז היה העיבור של עובד, סבו של דוד המלך. שהרי נעמי ורות הגיעו לבית לחם בערב פסח, "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א, כב). ומסביר רש"י "בקצירת העומר הכתוב מדבר", דהיינו ט"ז בניסן.

רות מלקטת שעורים עד סוף תקופת הקציר שאורכת שלושה חודשים. "א"ר שמואל בר נחמן מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים" (מדרש רבה רות ה יא). שהם חודשי הבחנה שכל גיורת צריכה לעבור (מלבים ב כג).

לפי זה, סיום קציר חיטים היה בט"ו תמוז, ובליל ט"ז תמוז באה רות לגורן לבקש מבועז שיגאל אותם ויישאנה לאשה. הוא אומר לה שיש גואל קרוב יותר לאלימלך ממנו, ועל כן הוא ישאל אותו. "לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר".

ביום ט"ז תמוז לוקח בועז עשרה זקנים שיושבים כבית דין בשער והוא שואל את הגואל אם ירצה לגאול. הגואל לא רוצה לשאת את רות, ובועז גואל באותו יום כמו שאמרה נעמי לרות. "וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג יח). חכמינו אמרו "אותו הלילה שבה עליה מת" (מדרש רות ב). אם כן, נתעברה רות ממנו בליל י"ז בתמוז ונולד ממנה עובד שהוא אבי ישי שהוא אבי דוד המלך.

יום י"ז בתמוז הוא יום שיש בו מעלה גדולה ביותר. היום הזה היה צריך להיות יום חג יותר מיום כיפור, כי ביום זה היינו צריכים לקבל את הלוחות הראשונים שמעלתם הייתה יותר מהלוחות השניים שניתנו ביום כיפור. ורק בגלל חולשתם של ישראל עשו את העגל בו ביום ונשתברו הלוחות.

על מעלת התענית בין י"ז בתמוז לט' באב אפשר ללמוד ממה שכתוב בטור (תקנא) כי שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב הם כנגד שלושה שבועות שהתענה בהם דניאל. כוונתו למה שנאמר בפרק י' בדניאל: "בִּשְׁנַ֣ת שָׁל֗וֹשׁ לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס דָּבָר֙ נִגְלָ֣ה לְדָֽנִיֵּ֔אל". דניאל צם בגלל כורש שביטל את הרישיון שנתן לעם ישראל לבנות את בית המקדש. "שצוה להתחיל וחזר בו על פי כתב צרי יהודה ובנימין" (רש"י שם). "בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם אֲנִ֤י דָֽנִיֵּאל֙ הָיִ֣יתִי מִתְאַבֵּ֔ל שְׁלֹשָׁ֥ה שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים: לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים".

אחרי התענית זוכה דניאל לגילוי גדול, ובו הוא רואה מלאך שנשלח אליו ואומר לו כי התפילות שלו במשך 21 יום עשו רושם: "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֘ אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י׀ מִן־הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ". בזכותו מכניע מיכאל את שר מלכות פרס שעיכב את מלכות פרס מבניין ירושלים. "וְשַׂ֣ר׀ מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙ נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס". על כן מחזק המלאך את דניאל להמשיך להתפלל על בניין הבית ועל גלות השכינה. "וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙ הִתְחַזַּ֔קְתִּי וָאֹ֥מְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי".

החיזוק הזה הוא חיזוק גם לנו שנבין כי התפילות והתענית והבקשה לבית המקדש עושה רושם גדול מאוד בפמליה של מעלה, והיא מעוררת אותם לפעול בשמים כנגד הכוחות שמנסים לעכב את בניין הבית וגאולת ישראל.

האבן עזרא מספר על שאלה ששאל רבי יהודה הלוי על תפילתו של דניאל: "והיה יהודה הלוי אומר יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה, י"ט שנה?" הרי הפקידה של עם ישראל שנאמרה על ידי ירמיהו היא רק אחרי 19 שנה? שהרי לא מונים שבעים שנה למלכות בבל, אלא לחורבן בית המקדש וירושלים.

התשובה של האבן עזרא, שרבי יהודה הלוי מסכים לה, היא שדניאל לא טעה, כי יש שתי פקידות. האחת היא הפקידה שנעשתה על ידי כורש, והיא פקידה לעלות לארץ ישראל, אבל לא לבנות בית המקדש.

ובאמת כורש שלח אותם מן הגלות, ובטעות הם החלו לבנות את הבית כטעותו של כורש. אבל הנבואה של ישעיהו הייתה רק לקבץ את הגלויות ולבנות את ירושלים. כאמור: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ" (ישעיהו מה א). עליו נאמר: "אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר  הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ  לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ישעיהו מה יג).

כן אומר גם ירמיהו הנביא (כט,י): "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". רק שיבה לארץ ולא בניין בית המקדש.

כעבור 19 שנה, בימי דריווש השני, הסתיימו שבעים שנה לחורבן הבית, וזו הפקידה השנייה לבנות את הבית, כמו שמתפלל זכריה בימיו: "עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה". כדי שתתקיימנה שתי הפקידות הללו היו צריכים את תפילות דניאל וכל ישראל עימו, כן היה צריך את תפילת זכריה וכל ישראל איתו. כמו כן צריכים את המאמץ המעשי של העם בשני זמני הפקידות הללו.

אחד הדברים הרעים שקרו לאבותינו בי"ז בתמוז היה העמדת הצלם בהיכל. ובאמת ביום זה הייתה מעלה גדולה של השראת שכינה שהופסדה על ידי הצלם שהועמד בהיכל. מהפסוק בדניאל "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם" לומדת הגמרא, שביטול התמיד והצבת השיקוץ היו ביום אחד בי"ז בתמוז. שואלת הגמרא (תענית כח ע"ב): למה כתוב שאחרי ביטול התמיד הוצב "שיקוץ שומם" בלשון יחיד? הרי אחרי ביטול התמיד מנשה העמיד שני אלילים בבית המקדש, דכתיב: "יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה  וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם" (דניאל ט,כז).

מתרצת הגמרא, כי באמת מתחילה הציב מנשה בהיכל שני פסילים במקום שני הכרובים: "אמר רבא: תרי הוו, ונפל חד על חבריה ותבריה ליה לידיה", שני אלילים הציב מנשה, ונפל אחד אל חברו ושבר את ידו, וכשידו שבורה הוא לא נחשב פסל בעיניו לכן כתוב שִׁקּוּץ שֹׁמֵם בלשון יחיד.

הגמרא אומרת, כי בתחילה לא העזו המלכים להכניס את העבודה הזרה לבית המקדש. שבתחילה הציב המלך אחז את העבודה הזרה שלו על הגג של בית המקדש "שנאמר ואת המזבחות אשר על הגג עליית אחז" וגו'. על כן כבה בימיו הנר המערבי של המנורה, שהיה דולק מערב עד ערב, וציינו חכמים את היום שכבה בי"ח אב (שו"ע או"ח תקפ).

מנשה נכדו מציב בתחילה את העבודה הזרה בחצר. "וַיִּ֥בֶן מִזְבְּח֖וֹת לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם בִּשְׁתֵּ֖י חַצְר֥וֹת בֵּית־ה'". אחר כך הוא מציב פסל בהיכל. "וַיָּ֕שֶׂם אֶת־פֶּ֥סֶל הַסֶּ֖מֶל אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה בְּבֵ֣ית הָאֱלֹהִ֗ים". אחר כך הוא עשה פסלים רבים, דכתיב "וְהֶעֱמִיד֙ הָאֲשֵׁרִ֣ים וְהַפְּסִלִ֔ים" (דהי"ב לג). "אמר רבי יוחנן בתחלה עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעוס". אמון, בנו של מנשה, הכניס את העבודה הזרה לבית קדשי הקדשים שנאמר "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס" (סנהדרין קג ע"ב).

מהגמרא בירושלמי משמע שהשראת השכינה בבית המקדש הפסיקה בעת הצבת הפסילים של מנשה: "אָמַר רַבִּי זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'יַעַר'? דִּכְתִיב (מלכים א ז) 'בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן'? לוֹמַר לְךָ - מַה יַּעַר מְלַבְלֵב, אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דַּאֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, מַשִּׁירִים אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים עב) 'יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ'. וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לַכְּהֻנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (נחום א) 'וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלַל'. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) 'פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ'" (יומא ל"ט ע"ב וכ"א ע"ב).

במדרש (שיר השירים רבה ג) ובירושלמי (יומא פ"ד סוף ה"ד) משמע שהנוכרים נכנסו להיכל בשליחותו של מנשה להציב את הצלמים הללו. או שלא היה יהודי שהיה מוכן לעשות כן, או שלא ידעו לעשות כן. וסיבת הדבר היא שבית המקדש נקרא "בית חיינו", ולכן כל דבר במקדש היה מלא חיות וצומח כמו מטה אהרון. ובשעה שסולקה משם השכינה, סולקו משם החיים וכל העצים הללו הפסיקו לתת את פריים.

הרב ישראל פסח (רב הכפר 'הודיות', מהספר 'אביהם של ישראל'): פעם הדרכתי קבוצה של תיירים יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ בתקופת בין-המצרים. הם שאלו האם מותר להם לטייל או לקנות דברים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז לתמוז לתשעה-באב, והשבתי להם שעל-פי ההלכה זה אסור. למרות שידעתי שזו ההלכה, היה לי קשה עם זה, שכן כמעט שלא היו להם חוויות של תיירים, שאוהבים בדרך כלל לקנות מזכרות ותמונות בכל מקום שבו הם מטיילים. כיוון שחששתי שאולי יש כאן טעות, הלכתי לשאול בעניין את הרב זצ"ל והוא ענה לי: "מצווה עליהם לטייל בשלושת השבועות, מצווה עליהם לקנות תמונות ומזכרות בבין-המצרים, ואף מצווה לקנות ולטייל בשלושת השבועות הללו כמה שיותר".

שאלתי את הרב מדוע זה מותר, והרב השיב לי שהסיבה של בין-המצרים היא חטא המרגלים, שלא הבינו את מעלתה של ארץ-ישראל ולא הכירו בחשיבותה. אך במקרה הזה, מדובר בתיירים מחו"ל שצריכים לתקן את החטא הזה ולאהוב את הארץ. אם הם לא יטיילו – איך הם יצליחו לרכוש את אהבת הארץ? ואם הם לא יקנו – איך הם יביאו את סיפור הארץ הטובה לבני משפחותיהם? 

 

כתוב "אך טוב לישראל" - יה"ר שא"ך (21) ימים שמי"ז בתמוז לט"ב יהפכו לטוב לישראל, כמאמר הנביא (זכריה ח,יט): "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ", ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

---

[1] דרשה זו ערוכה בעיקר מתוך שיעורי הרב שמואל אליהו שליט"א.

 

חודש תמוז - גאולה על ידי חינוך

 

הרב דוד לוי: הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל  פרסם בלוח "ארץ הצבי" (בשנים תרע"א-תרע"ד) פתגם לחודשי השנה ובהם טמונה משמעות החודש. אלה נאספו וכיום ניתן לעיין בהם בקובץ "מגד ירחים".

 

כך מציג הראי"ה זצ"ל את חודש תמוז:

"מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".

 

פתגם זה מבוסס על הלכה שמופיעה ב'שולחן ערוך' (אורח חיים תקנא, יח): "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט) ולא יכו התלמידים בימים ההם".

 

בכתב החידה טמון הסוד העומד בבסיס החינוך ואני מבקש לפענחו בשורות הבאות...

"מבין המצרים נגאל עם" - הרב מגלה לנו שהגאולה טמונה בחינוך הילדים.

חינוך נגזר מלשון 'חניכה', אני לוקח עצם או חומר ומשתמש בו בפעם הראשונה. בכך אני מתחיל לכוונו לייעודו. בחינוך הילדים אני חונך את הנפש הרכה של הילד.

מפחיד הלא כן?

לשמחתנו, הראי"ה מכוון אותנו גם בזה, כאשר, אומר הראי"ה (אגרות הראיה חלק ראשון אגרת ק"ע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר".

מטרתנו המחנכים היא קודם כל להכיר את הילד ואת מקומו ולכוון אותו להיות טוב וישר  ולא להפכו מיד להיות גדול הדור (גם זה יגיע...).

"על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים" - איך אפשרי להיות מורה או הורה מבלי להשתמש ב'יראה' או ב'מקל'?

גם כאן מכוון אותנו הרב זצ"ל, כדי להיות מחנך, צריך גבורה! כלומר, עמוד שידרה פנימי איתן, המאפשר למחנך ולהורה להיות בעל סבלנות גדולה המאפשרת מקום ומכילה את הילד.

הבה נפסע יחדיו בירושלים העתיקה ונלך אל תלמוד התורה של הרב אריה לוין "עץ חיים".

מספר הילד אברהמל'ה: "אני אוהב פודינג ממש, בכל פעם שמחלקים פודינג כקינוח בתלמוד תורה, אני עומד בראש התור.

פעם אחת הביאו סיר ענק עם פודינג אדמוני, מתוק וטעים. כולנו קיבלנו מנה אחת, וכשסיימתי, עמדתי ליד הסיר לבקש מנה שניה, הטבחית הסתכלה עליי ואמרה: "אברמ'ל, קיבלת, למה אתה עומד כאן שוב?"

אני, מרוב עלבון וכעס, נתתי מכה לסיר ושפכתי את כולו על הרצפה.

באותו רגע השתרר שקט בחדר האוכל. כולם הסתכלו על הפודינג המתפשט על הרצפה. המורה האחראי אמר לי: "התכונן, מחר על הבוקר תכנס לשיחה אצל הרב אריה לוין".

מיותר לציין שלא ישנתי כל הלילה. רצו לי מחשבות בראש, איך הרב אריה יגיב..."

(כיצד היינו אנו מגיבים לסיטואציה המתוארת?)

"ובכן, למחרת הגעתי למשרד של הרב אריה לוין, הוא ישב וסימן לי לשבת על הכיסא מולו, הרב הסתכל עלי ושאל: "האם מה ששמעתי נכון"? דמעה סוררת החלה לזלוג לה, ואמרתי בקול מבוייש:"נכון".

הרב אמר לי: "אז אני מבין שאתה מאוד אוהב פודינג"... אמרתי לו: "כן".

הוציא הרב אריה לוין שתי קערות, מזג לתוכן פודינג ואמר לי: "בוא נאכל יחד"...

אותו ילד הוא לא אחר מאשר הרב אברהם הכהן בהר"ן זצ"ל שהפך בעצמו למחנך דגול (ראש אולפנת כפר פינס ואולפנת הרב בהר"ן) והעיד כי סיפור זה הוא היסוד שלו כמחנך.

הודיה לה' על סיום הקורונה

חובת ההודיה על הצלה מתקנת נביאים:

גמרא (פסחים קיז.): ״אמר רב יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן״.

חוסר הודיה נחשב ככפיות טובה כלפי הקב״ה:

גמרא (פסחים צד.): בימי חזקיהו מלך יהודה עלה סנחריב מלך אשור על ירושלים להחריבה ואיתו מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות! ועשה הקב״ה לישראל נס ונהרגו כל מחנה אשור מבלי שהוצרכו ישראל להילחם כלל, ״ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים״ (מלכים ב׳ יט,לה), ומבארת לנו הגמרא מה התחולל בשמים באותה עת: ״ביקש הקב׳׳ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב׳׳ה, רבש׳׳ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?! לכך נסתתם״.

גם כשעדיין לא הסתיימה הגאולה ויש עדיין על מה לבקש צריך לומר תודה לה':

רבי נחמן השתפכות הנפש (פ'): "וְגַם כִּי הַיְשׁוּעָה בְּעַצְמָהּ מַה שֶּׁזָּכוּ לְנַצֵּחַ הַמִּלְחָמָה גַּם כֵּן עֲדַיִן אֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת כְּפִי גּדֶל מַעֲלַת קְדֻשַּׁת כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וּכְפִי הַתַּכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהַשִּׂיג... אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לְסַיֵּם בְּהוֹדָאָה (שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּנַעְנְעִים עוֹד הַפַּעַם בְּסוֹף הַהַלֵּל בְּהוֹדוּ לַה').

קרבן תודה אינו בטל:

במדרש (ויקרא רבה צו פרשה ט'): על הפסוק "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיְיָ" אמרו: "לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה, הדא הוא דכתיב (ירמיה לג) "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ צְבָאוֹת כִּי טוֹב" - אלו ההודיות, "מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְיָ" - זה קרבן תודה. וכן אמר דוד (תהלים נו) "עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ", "תודה" אינו אומר, אלא "תודות" - ההודיה וקרבן תודה".

האבודרהם (תקון התפלות ועניניהם) מבאר כל התפלות והקרבנות יתבטלו לעתיד לבוא "כי התפלות בטלות שלא יצטרכו לשאול צרכי עולם, כי בטובה גדולה יהיו כל הימים, ואין להם אלא שבח והודאה לשם יתברך. וכן לא יהיו חוטאים לעתיד לבא ואז לא יצטרכו לקרבן חטאת ואשם, כי אם קרבן תודה שאינו בא על חטאת"‏.

ההודיה מוסיפה עוד ניסים בעתיד:

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי כשאדם מודה לאלוקים הוא מביא ברכה רבה. לכן יש כאלה שאומרים בסיום "על הנסים": "וְעָשִֹיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה". והיה הרב זצ"ל שואל על הנוסח הזה, למה הוא מדבר בלשון עתיד? הרי בתחילה הודינו על הנסים שהיו בעבר, אם כן היה צריך לומר "ומודים לשמך הגדול, סלה". או "והודינו לשמך הגדול, סלה"?

והיה עונה הרב ואומר, כי בכל פעם שאנו מודים לאלוקים אנו מושכים עלינו נסים חדשים לעתיד.

לכן בסיום הודאת "מודים" באה ברכת כהנים וברכת "שים שלום", שהן ברכות של שפע גדול היוצא מתוך ההודאה.

לכן אנו אומרים בהלל: "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". מודים לה' כי טוב – ומזה מגיע חסד לעולם. גם לעולם כולו וגם לעולם ולעולמי עולמים. כך יש לפרש את האמור בהלל "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה". כי ההודאה גורמת לישועה בעתיד. "וַתְּהִי" – לשן עתיד.

יה"ר שבזכות ההודיה לה' על הנס הגדול שעשה לעמ"י - ה' יראה לנו עוד הרבה ניסים ונפלאות ברחמים מרובים אכי"ר!

 

פתיחת ההיכל:

מזמור ק' בתהלים (מזמור לתודה): "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ (ולא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ: כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ".

 

תפילת הודיה על הקורונה:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אֱלוֹקֵינוּ וֶאֱלֹקִי אֲבוֹתֵינוּ עַל שֶׁנָּהַגְתָּ אִתָּנוּ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְאַתָּה מְסַלֵּק מֵעָלֵינוּ אֶת מַגֵּפַת הַקּוֹרוֹנָה בִּמְהֵרָה, לְצַמְצֵם אֶת הַנִּדְבָּקִים, לְרַפֵּא אֶת הַחוֹלִים. לְהַפְסִיק עִם הַסְּגָרִים, לִפְתֹּחַ אֶת הַלִּמּוּדִים וְהָעֲסָקִים לִפְנֵי כָּל מְדִינָה אַחֶרֶת בָּעוֹלָם.

 

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּךְ שֶׁנָּתַתְּ לָנוּ מַנְהִיגִים אַחְרָאִיִּים שֶׁרוֹאִים לְמֵרָחוֹק וּפוֹעֲלִים בִּיעִילוֹת וּבִמְסִירוּת. מוֹדִים עַל הָאֶזְרָחִים הָאַחְרָאִיִּים שֶׁמִּתְחַסְּנִים וְנִזְהָרִים וְלֹא נוֹהִים אַחֲרֵי שְׁמוּעוֹת שָׁוְא. מוֹדִים עַל הַיְּעִילוּת שֶׁל הָרוֹפְאִים וְהָאֲחָיוֹת, צִוְתֵי הָרְפוּאָה וְקֻפּוֹת הַחוֹלִים.

 

וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם. וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו. וְשִֹפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ. וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ. וְיָדֵינוּ פְרוּשֹוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם. וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת. אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ. וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים. הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִֹיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ. מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. בְּרָעָב זַנְתָּנוּ. וּבְשָֹבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ. מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ. מִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ. וּמֵחֳלָאִים רָעִים וְרַבִּים דִּלִּיתָנוּ. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ. וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ. וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַֹמְתָּ בְּפִינוּ. הֵן הֵם. יוֹדוּ וִיבָרְכוּ. וִישַׁבְּחוּ. וִיפָאֲרוּ. אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָמִיד. כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה. וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תְשַׁבֵּחַ. וְכָל עַיִן לְךָ תְצַפֶּה. וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע. וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה. וְהַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ וְהַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ. כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה יְדֹוָד מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ. וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ: שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע: זעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ. וְכָתוּב רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּידֹוָד. לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה: בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם: וּבְשִֹפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ: וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ: וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל: בְּמִקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל. שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדוֹת. לְהַלֵּל. לְשַׁבֵּחַ. לְפָאֵר לְרוֹמֵם. לְהַדֵּר. וּלְנַצֵּחַ. עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ: