שניים מקרא ואחד תרגום
הרב ראובן ששון: ראוי מאוד
שנכין את עצמנו בתחילת ספר בראשית, ונעורר על קיום ההלכה המובאת
בשולחן ערוך, ומקורה הטהור בגמרא.
ברכות (ח.):
"אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור
שניים מקרא ואחד תרגום ואפילו 'עטרות ודיבן' (במדבר לב ג). שכל המשלים
פרשיותיו עם הציבור מאריכיו לו ימיו ושנותיו".
שולחן ערוך (אורח חיים רפה): "אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בציבור,
חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שניים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות
ודיבן".
חיוב עניין לימוד תורה והכרחיותה
מצינו שחיוב לימוד התורה הוא על כל אדם
מישראל, בין איש עסקים, ובין בעל מלאכה, בין תלמיד חכם ובין עם הארץ, כולם כאחד
חייבים ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר ״והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א,ח). והוא
חיוב גדול, עד שהדבר הראשון ששואלים את האדם ביום הדין הוא על לימוד התורה.
ונודע עוצם מעלת לימוד תורה שהוא כנגד
כולם ממש, כמובא במשנה במסכת פאה שאנו אומרים בקרבנות השחר (א,א). ולא לחינם הושמה
שם, אלא בין השאר כדי ללמד אותנו אורחות חיים, מהם הדברים שצריך האדם להתחזק בהם,
וכלשונה:
"אלו דברים שאין להם שעור. הפאה,
והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן
בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין
אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כלם".
אנו רואים כאן עניינים עצומים ויקרים,
כמו מצוות צדקה וחסדים, והשכמת התפילה, והבאת שלום, וכיבוד אב ואם. ועניינים אלו
הם יסוד התורה כולה. ומכל מקום תלמוד תורה עומד ממש כנגד כולם, באופן שאם יהיו כל
הערכים הללו בכף אחת, ותלמוד תורה בכף השנייה, הוא יכריע את כולם. ויראה האדם אילו
ערכים יקרים נמצאים בכף הראשונה, שהם עניינים יקרי עולם, שהכול עומד עליהם. ואף על
פי כן כולם יחד אינם עומדים מול מעלת לימוד התורה. ובאמת, אין קץ למעלת התורה,
ואין גבול לשיעור קדושתה, שהיא אור אין סוף ממש, למעלה מכל התלבשות בעולמות.
מגודל מעלת התורה נבין עד כמה גדול
החיוב ללמוד תורה, התורה נמשלה ללחם, כאומרו ״לכי לחמי
בלחמי״ (משלי ט,ה), ומהמשל נוכל ללמוד על הנמשל.
הלחם הוא מקור קיום הגוף וחיותו.
והיינו, שאין האדם יכול להסתפק בכך שנברא ונוצר בגופו, אלא הוא צריך בכל יום לחדש
כביכול את בריאת גופו, וזאת באמצעות המאכלים ובראשם הלחם.
כשם שדבר זה נכון בבחינת הגוף, כן
הוא נכון בבחינת הנשמה ויתר כוחות האדם. והיינו, שכמו
שברור לכל בר דעת שלא יוכל הסתפק בכך שאכל לפני שנה ולפני חודש ואתמול שלשום, שכן
בכל יום הגוף זקוק להתחדשות, כן הדבר בנוגע לממד הפנימי שבאדם, סוד נשמתו, שגם היא
זקוקה לחידוש והמשכת כוח מלעילא, והוא בחינת מזונה ומאכלה.
אמנם יש הבדל בין הנשמה ובין הגוף. שאם האדם אינו אוכל, כולם יכולים לראות את התוצאות: חולשה, רעב, וחסרון
כוח, עד שהאדם מוכרח לשוטט ולחפש מזון. ואם לא ימצא מאומה, ויהיה חסר כול, אזי
יחזר על הפתחים, ואף יחטט באשפה למצוא משהו שישיב את נפשו.
לעומת זאת - הנשמה שנסתרת באדם, אין
הוא מודע לבקשותיה ורעבונה הגדול. ואינו חש ברעב הנשמה כמו תחושתו ברעב גופו, ואינו
מבין מה חסר לו מבחינה רוחנית, כשם שמבין בחסרונו הגופני.
הנשמה מנסה לשדר לאדם תחושה זו, שהיא
ככלואה בבית סוהר ומנסה לזעוק ולשווע למילוי רעבונה. היות ואין האדם מבין מה באמת
הוא מבקש ומה מבקשת נשמתו, אזי כל רעב הנשמה מתורגם לרצון להתקדם בנכסים ובחיי
העולם הזה, ובאמת מקור חסר זה הוא צימאון הנשמה וגעגועיה לאור אלוקות, שהוא
מזונה והוא חיותה.
אם כן, נשכיל ונבין גודל החיוב להזין את
הנשמה ולהשקיט רעבונה, כמו החיוב להזין את הגוף ולהאכילו. כי על כך מיוסדת
המציאות, שהכול זקוק לחיות ולמזון בכל עת.
הנה מזון הנשמה הוא התורה, והוא עניין המשלת התורה ללחם, להורות לנו שכפעולת הלחם לגופו של האדם, כן
פעולת התורה לנשמתו ורוחו של האדם, להזין ולהחיות ולקיים ולמלא ולהשביע.
עניין התורה הוא המשכת אור אין סוף
בעולמות בשביל מזון הנשמות. שהוא אור נוסף על אור המידות
האלוקיות עצמן, ונמשך ממרומי האין סוף בשביל חיות הנשמות עצמן, כדברי רבנו הרמח״ל
באדיר במרום. וברצוננו לומר, ששפע מחודש ממש מתחדש בכל יום באצילות, להכין מזון
ומחיה לישראל עם קרובו, לנשמותינו הצמאות והמתגעגעות לטעם בית ה' ולרוות מדשן
עדניו.
כל איש ישראל יודע, שלימוד התורה מחזק
ומבריא ומעצים מאוד. וכמו שאין להשוות גוף מצומק ברעב לגוף שבע ודשן, מחוזק
במאכלים מבריאים, כן אין להשוות בין נשמה מצומקת ומורעבת, לנשמה המקבלת בכל יום
מזון חי ובריא, מאיר ומשמח. כך, כשם שגוף מלא מזון הנה הוא חי ורענן, מלא כוחות
גופניים לפעול ולעשות, כן הדבר ביחס לרוח ולנשמה.
מזון התורה מעניק לאדם עצמות אדירות,
אושר ושמחה, נחת וטוב לבב, וכל חייו בעולם טובלים באושר ובאורה. ורואים אנו את
נשמות עם ישראל הצמאות, אלה שאינם מרווים נשמתם באור, שהם הולכים שחוח מנטל החומר,
עייפים בעייפות פנימית וקודרים בקדרות וקצף וצער ומכאובים.
אין תנחומי העולם הזה יכולים לרפא את
כאב הרוח והנשמה. ואין בכל תרבות הפנאי וכל ההמצאות
שממציאה תרבות זו כדי לספק מזון לנשמה. והיינו, שכל המצאות התרבות, תוכניות בידור
וספורט וכיוצא בזה, מנסות לפנות לרוח האדם ולהעניק לה טעם ועניין להחיותה. ומכאן
המשיכה הגדולה של אנשים לעניינים אלו. ובאמת הנפש לא תימלא מהם, ורק לשעה קצרה
יכולים להסיח את הדעת מהרעב, אך לאחר מכן נותר הדבר כשהיה, ואף חריף יותר. כי דומה
הדבר לצמא השותה מים דלוחים, בייחוד אם תוכניות אלו מלוות בעניינים אסורים כפריצות
וכיוצא בזה, הפוצעים את נשמת אלקים שבאדם וממעיטים את כוחה. והרי הם כמים
מלוחים המספקים כביכול תחושת רוויה בזמן שהאדם שותה אותם, אך לאחר מכן הנפש נצרבת
מכאב הנזק שבהם, הזורה מלח על פצעיה.
כללו של דבר, עלינו להאמין בה' אלוקינו,
אוהבנו ורענו הזן אותנו, וכשם שהמציא וברא לנו מאכלים טובים לגופנו, הוא אומר לנו
ומורה לנו מהם המאכלים לנשמותינו. וכשם שהודו לה' כי טוב מרוצים אנו מפירות
גידוליו החומריים, שעשה וברא חומרים ומאכלים מצוינים וטעימים, עסיסיים וריחניים,
וטובים המה לגוף ומאירים את העיניים. הנה כן הדבר ועוד יותר מזה עשה לנו ה'
אלוקינו בבוראו מזון ומחיה לנפש ולרוח ולנשמה. על כן נהיה נא אנשי אמונה,
להגביר אמונת לבבנו בהכרח התורה עבורנו, ונתחזק להתמיד בה, והיא תאיר עינינו
ותחייה נפשותינו, ותעניק לנו כוחות עצומים, ואור ואושר ושמחה, להחיות עם רב בשפעת
קדושתה.
סוד פרשת השבוע
חכמים הורו לנו שיש מזון מיוחד לכל
שבוע ושבוע, והוא סוד פרשת השבוע. שהנה עשה הקב״ה פלא
גדול, שהעניק לנו מזון מתאים באופן ממוקד לכל שבוע בפני עצמו.
האדם עובר שינויים כל הזמן, ובכל יום
ויום יש לו משימות חדשות ועניינים חדשים המתגלגלים עליו, והכול לפי התיקון שצריך
לעשות. בכל עת מתחדשים עליו מלמעלה המון מעשים ועניינים והוא צריך מזון וכוח רוחני
מיוחד בשביל משימות אלו. משל למה הדבר דומה, לאדם שהולך שבוע אחד למסע במדבר,
ושבוע אחרי זה עובד בתיקון מכוניות, ושבוע אחרי זה עובד במחשבים. בכל שבוע הוא
זקוק לציוד מתאים בעבור המשימה של השבוע. בהיותו במדבר, הוא זקוק לציוד להליכה
במדבר, ובתיקון המכוניות הוא צריך כלים מתאימים, וכל כיוצא בזה. כמו כן, הוא צריך
עצות והכוונות מתאימות למשימות שיש לו. וכן צריך שיהיה לו חשק ורצון בהן דווקא.
כך הם חיי האדם, שכל יום ויום קורים לו
מקרים ואירועים רבים, לפעמים שמחה ולפעמים ייסורים, לפעמים עניינים הדורשים מידת
רחמים ולפעמים מידת דין וכיוצא בזה. לפעמים צריך להשפיע ולפעמים להיות מושפע ועוד
ועוד. הוא צריך אפוא מזון מיוחד שמתאים לכל שבוע ושבוע, שבמזון זה ימצא כוח רוחני
מתאים למשימות שלו, וכן עצות טובות והכוונות מדוקדקות.
זה סוד פרשות השבוע, שהן הן אור התורה כפי שמתחלק לשבועות ותקופות, ויש קשר עמוק בין הפרשה
ובין כל תקופה. הן לכלל עם ישראל במשך ההיסטוריה, כמו הקשר בין חנוכה ובין פרשות
וישב וישלח מקץ וכו'. הן באופן פרטי לכל דור ודור, ואף גם זאת לכל אדם ואדם
מישראל, בכל שעה ממש. שכל אחד יכול למצוא את השבוע שעבר עליו ממש גנוז בתוך הפרשה
של השבוע. שיש בה מזון ואור וכוח בשביל משימות השבוע, ואף עצות נאמנות. אם יתבונן
ויקשיב לעומק הפסוקים, ימצא קשר וזיקה למצב השבוע שלו. והוא פלא גדול, שפרשה אחת
לכל עם ישראל גונזת בתוכה הכוונה והתאמה לכולם ממש, ״אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי״
(תהלים סב,יב), בסוד כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה נחלק לשבעים קולות (שבת פח
ב), והיינו שהוא מתפצל לכל גווני הנפשות של כל ישראל, עד שכביכול הוא מיוחד ומתואם
לכל אחד, כאילו הפרשה נכתבה בעבורו.
בכל פרשה יש ראשית כול אור סגולי
מיוחד לאותו השבוע. שמי שאינו לומד את הפרשה, יחסר לו המזון המיוחד לאותו השבוע,
להעניק לו כוח וברכה. והוא אשר תיקן רבנו האריז״ל
חוק לישראל, להשלים את כל בחינות התורה הנצרכות לאותו היום, לתת מזון ושפע לכל
בחינות האדם בכל יום ויום להחיות עם רב. וגדול ישראל קודש קודשים, האריז״ל, עשה
עניין זה לתועלת עצומה לכל ישראל, ואשרי מי שהולך אחרי ארון הקודש של ישראל,
האריז״ל, ולוקח עצות טובות לנפשו, שהן יקרות מאוד ונובעות מהכרת עמקי הנפש של איש
ישראל, טוב לנפש ומרפא לרוח ואור לנשמה, ובחיותם יהיה כל יומו של האדם מאיר ועשיר
ומלא ברכה והצלחה.
אם יתבונן האדם בכל פרשה - ימצא עצות
והכוונות לעצמו. זה כלל גדול, שהתורה מתאימה לישראל,
ואורייתא וישראל חד הם, וכשם שחיי האדם מתפרטים לימים ושנים, כן התורה מתפרטת, וכל
פרשה בתורה מקבילה לשבוע של האדם ולמה שיתרחש בו. כי הוא יסוד מוסד, שאין התורה ספר
היסטוריה חלילה, שמתאר מה שהיה בעבר בלבד, אלא הוא אור נצח, שבו גנוז הכול ממש.
וסוד העניין הוא שהתורה היא חיות העולמות, וכל קיומם בנוי על שפע התורה המתחדש בכל
יום, ונמצא שבקריאת התורה עצמה גנוזים חיות וחידוש חיי האדם בעולם, ובכל שבוע - פרשת
השבוע היא חיות וחידוש אותו השבוע. כך, כל התורה היא כמו בניין מפואר, וכל פרשה
הוא כמו שלב הבנייה של כל חלק מהבניין. ולכן צריך להתאים את הפרשה אל השבוע,
וללמוד את התורה של אותו השבוע בייחוד, שהיא פרשת השבוע.
״מאריכין לו ימיו ושנותיו״
זה ממש מה שרמזו לנו חכמים בגמרא שאמרו
״כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו״.
ראשית כול אמרו לשון 'פרשיותיו', ויש
לשאול הלוא אין אלה הפרשות שלו אלא של התורה ושל הציבור שקוראים באותו השבוע.
ומדוע נקראו בלשון יחיד כאילו הן אישיות שלו?
אלא שבאמת אלו פרשות שלו ממש, שהתורה של אותו השבוע היא התורה שמתאימה לו, ממוקדת ומכוונת אישית
בשבילו, ונצרכת בעבורו ממש. כל מה שיארע לאדם במשך השבוע, שהוא בחינת 'פרשות' ומאורעות,
ממש גנוז בתורה של שבוע זה, ובקריאת פרשת השבוע - מתחדשות פרשיותיו של האדם ומקריו
ומאורעותיו, שיהיו טובים וברוכים ומלאים שפע ואור.
זה ממש סוד 'מאריכין לו ימיו ושנותיו'.
שאריכות ימים אינה רק כמותית, שנוספים לו עוד ימים וחי עוד שנים, שאם כן היה לו
לומר, מאריכין שנותיו, ובכלל השנים גם הימים.
באמת עיקר אריכות ימים הוא בסוד
האיכות, שכל יום נעשה עשיר ומלא וגדוש. כמו שכל אדם
יודע, שיש ימים מרוקנים וחסרי כול, והם נמוגים כלא היו, ולעומתם יש ימים עשירים
ומלאי ברכה, ומה שנעשה בהם שווה ערך לימים רבים אך ריקניים. ובוודאי כן הוא הדבר,
שרואים אנו אנשים צעירים שעשו בחייהם כמי שחיו שנים רבות, ויש שחיו שנים רבות ועשו
מעט בחייהם כצעירים לימים. והנה זהו עניין שהורו חז״ל בסוד שניים מקרא ואחד תרגום.
שאין אריכות הימים כמו פרס חיצוני, כילד שעושה שיעורי בית ומקבל שוקולד, שהוא פרס
הסכמי ולא עצמי. לא כן הדבר. אלא מצוות קריאת שניים מקרא ואחד תרגום היא ממש פועלת
את אריכות הימים, שהדבר תוצאה מוכרחת ולא פרס חיצוני. והיינו, שבהיותו קורא
ומשקיע בשניים מקרא ואחד תרגום, לקרותו בכוונה ובשמחה, ובייחוד אם עושה זאת אחר
התפילה עם התפילין בבוקר, שמוסיף לכך את אור התפילין, אם יכול לעשות זאת, הוא
ממשיך בכך אור ושפע על עצמו מבחינת התורה של השבוע, ומאיר אור גדול לכל היום כולו,
מכוח התורה שמכוונת במיוחד לאותו היום והשעה. ונמצא מאריך ימים ושנותיו, משבח
באיכות, בבחינת ימיו, ובכמות, בבחינת שנותיו, להיות מלא אושר וטובה וברכה.
באור פניך - לימוד יומי באמונה - חג סוכות 05 - הרב ראובן ששון עמ' 60-66 (עם
עריכה שלי).
