יופי ונוי במקדש ובחיים
ציוויו[1] של רבש״ע לבנות בית מקדש כדי
להשרות את שכינתו בעם ישראל מופיע לראשונה בפרשתנו.
שמות (כה,ח):
״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שכינה המבטאת את שיא גילוי הקדושה והרוחניות
בעולמנו.
על-כן תמוהים מאוד דבריהם של חז״ל (זבחים נד:) המכנים את מקום הופעת השכינה, דהיינו בית המקדש, בכינוי ״נויו
של עולם״ - המקום הנאה ביותר בעולם, נוי שבאופן פשוט מבטא יופי והדר חיצוני
מבחינה חומרית ואסתטית, האומנם?
בכלל, מה יחסה העקרוני של התורה
ליופי ולנוי חיצוני, יופי ונוי שפעמים רבות איננו רק
המראה החושי החיצוני הנראה לעיניו של אדם, אלא ממלא את נפשו סיפוק ושמחה, אך מאידך
סכנותיו רבות כידוע?
הרב קוק (עין
אי"ה ברכות ב' ז,מד): ״ראוי לאדם שישמח בחייו כי כה נתן ה׳ מידת השמחה
חקוקה בנפש האדם, מפני שממנה תוצאות לזוהר החכמה ויושר המעשים.
האמצעים לשמחת הנפש היא ההרגשה של הוד ויופי של הבריאה כולה - ׳כי שימחתנו ה׳ בפעלך׳, ׳הוד
והדר לבשת׳״.
הסברתי לביתי תמר, שהקב"ה יכל להפוך פחמן לחמצן (פוטוסינתיזה) ע"י גושים חסרי
צבע, אבל הוא בחר לעשות זאת ע"י פרחים מקסימים כלילי יופי ומהממים שלעולם לא
היינו יכולים לגזור את צורתם ולצבוע אותם כדוגמת הבורא, הטרחה הזו במעשה בראשית
נעשתה אך ורק כדי לשמח ולהוסיף יופי לעולם...
הרב מסביר ששמחת
הנפש יכולה להופיע רק כאשר כלל כוחותיו של האדם, כולל כוחותיו החומריים, יוצאים אל
הפועל, אך זאת בתנאי שהיסוד עליו הם עומדים וממנו הם נובעים, הוא עולמו
הערכי-מוסרי-רוחני.
במצב שכזה, לא רק שהיופי לא יזיק,
אלא אף ישמש חלק מהפסיפס הכללי הכולל את כל כוחות חייו של האדם, אותם עליו לגלותם בשלמות ובהרמוניה.
״אז יובילו החושים את ההרגשות באופן ישר
ונאות, ויהיה שמח בחייו ומוכן לכל המעלות העליונות... ההולך בדרך ישרה בשימוש
פיתוח כישרונותיו, לא די שמועיל לו על החושים וההרגשות להנעימם, כי אם גם עצם
כוחות החיים מתחזקים ולפי רוב השליטה השכלית, כן יגדל גם כן שימוש היופי״.
לעומת זאת, אם יימשך האדם אל היופי
רק מצד ראייתו החיצונית כשהחוש רואה והרגש מתעורר, עלול
הוא להידרדר כידוע - עד ״שתיטרף דעתו מחמת ההדר החיצוני״ (שם), שהרי, ״מי
שלא הרגיל נפשו להשתמש בהכרת ההוד והיופי שבחיים לתכליתם הרצויה, הוא משתכר מהדר הברק
החיצוני, ויבוא לנטות אחר ההברקה החיצונית יותר מדי עד שיעזוב תעודת היופי ומטרתה,
ויפסיד המושגים האמתיים הראויים להתרומם על-ידי התפתחות הנפש בכל כוחותיה״ (שם).
הפלא יועץ (ערך
׳יופי׳) כותב ביחס למראה החיצוני שבין אשה לבעלה: ״כתיב ׳שקר החן והבל היופי, אשת
יראה ה׳ היא תתהלל׳ אבל זהו כשהוא מוצא אשה יפה שאינה יראת ה׳, אז אשה יראת יראת
ה׳ היא תתהלל, אבל אם מוצא יופי ויראת ה׳ במקום אחד, בוודאי שיבחר ויקרב גם את
היופי״.
על-כן, דווקא ממקור מקום הקודש -
בית-המקדש, יש ללמוד לכלל חיינו את היחס הנכון אל היופי
והנוי החיצוני באופן אלוקי מדויק.
״ראוי ליתן ליופי חלקו כפי ערך הגברת
השכל עליו, שאז יתנהל במישרים לאושר האדם והצלחתו האמתית, ומה רבו העמים שהשתכרו
ממה הוא יפה ללב וטוב לעיניים ואיבדו את עולמם, אמנם אנחנו אל ה׳ אלוקינו עינינו,
אל מקום מקדשנו שהוא נויו של עולם שמשם יצאה האורה״.
יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים ספר ה', פרק ו'):
"ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העינים.
כי בכל מקום היה מצופה לוחות זהב כבדים ולעת עלות השמש היה זורע נגה כמראה אש לוהטת,
וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אילץ אותו הנוגה להסב את עיניו מנגדו, כאילו עוורו אותן קרני השמש.
ולזרים העולים אל ירושלים נראה למרחוק כדמות הר מכוסה שלג, כי במקומות אשר לא ציפה זהב היה לבן-צח...".
יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים ספר ה', פרק ו'):
"ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העינים.
כי בכל מקום היה מצופה לוחות זהב כבדים ולעת עלות השמש היה זורע נגה כמראה אש לוהטת,
וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אילץ אותו הנוגה להסב את עיניו מנגדו, כאילו עוורו אותן קרני השמש.
ולזרים העולים אל ירושלים נראה למרחוק כדמות הר מכוסה שלג, כי במקומות אשר לא ציפה זהב היה לבן-צח...".
מקסים!
השבמחק