תשובה אמיתית ובריאה
קונפליקט:
חיינו הפרטיים, המשפחתיים והלאומיים
מלאים מורכבויות שונות ומגוונות.
יסודן של כל המורכבויות, הוא הפער בין
האידיאלים ועולם הערכים שלנו לבין המציאות המעשית של חיינו.
פער זה יכול להוביל אותנו לאחת משתי
מסקנות קיצון מוטעות:
האחת -
להתייאש מהאידיאלים והערכים הרוחניים והמוסריים העומדים ביסודו של עולמנו, לוותר
על מעמדם הפנימי בנפשנו ומקומם המעשי בחיינו, ו'להישאב׳ אל עולם החול והמציאות
החומרית המעשית על כלל משמעויותיה והשלכותיה.
השנייה,
ההפוכה ממנה - להתייאש מהמציאות החומרית המעשית על כלל חסרונותיה וסיבוכיה, להתנתק
ממנה באופן תודעתי, נפשי ומעשי ככל הניתן, ולברוח אל הבועה הדמיונית של האידאלים
הרוחניים, הערכיים והמוסריים הטהורים, המצוירים בעיני רוחנו כעולם וכמטרה בפני
עצמם.
כמובן שלא זה ולא זה נכונים.
תשובה – לכתחילה, תמיד, בכל דבר:
מדרש (בראשית
רבה א,ד): ״(חכמים אומרים:) ששה דברים קדמו לבריאת העולם... התורה וכסא הכבוד
האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח... רבי אהבה ברבי זעירא אמר, אף התשובה״.
מהי התשובה
לפי דעתם של חכמים שלא מנו את התשובה ברשימת הדברים שקדמו לעולם?
מהי התשובה
לדעתו של רבי אהבה ברבי זעירא המוסיף את התשובה לרשימה זו?
מה יש ללמוד מכך לדורות ביחס למהלך התשובה הנדרש מכל אחד מאתנו?
דעתם של חכמים הסוברים שתשובה לא קדמה לעולם לכאורה ברורה, כי הרי הדברים שקדמו לבריאת
העולם כדוגמת ישראל והתורה, אינם דברים טכניים שקדמו לבריאת העולם מבחינת זמן
בריאתם, אלא מהווים את האידיאלים האלוקיים ואת המהויות והערכים החיוביים
הלכתחיליים אשר מכוחם ולמען הגשמתם נברא העולם.
בשונה מערכים לכתחיליים אלו, התשובה
היא לכאורה דבר שבדיעבד, מעין תגובה מתקנת לבחירתו החופשית השלילית המקולקלת
של האדם עקב חטאיו. בחירה מקולקלת המהווה כמעין ׳תאונת עבודה' אנושית אשר לא הייתה
צריכה להיות כלל במציאות, הגורמת לתשובה להופיע באופן של בדיעבד שלאחר מעשה, ועל
כן היא אינה יכולה להיות קודמת לבריאת העולם מלכתחילה.
לשיטתם של חכמים שתשובתו של האדם היא
בדיעבד עקב חטאיו, ישנן שלוש השלכות עקרוניות בהבנת מושג התשובה:
האחת - התשובה
אינה שייכת לכל אדם אלא נדרשת רק מן האדם הספציפי־הפרטי שחטא. הוא זה שנפל
והוא זה שצריך לקום.
השנייה -
התשובה איננה שייכת למכלול חייו של האדם על כלל צדדיהם וממדיהם, אלא נדרשת רק
ביחס לנושא הספציפי-הפרטי בו חטא האדם, אשר אותו ורק אותו צריך הוא לתקן!
השלישית - מהלך
התשובה הוא זמני ויש לו סוף וסיום, תשובה אשר סיומה יגיע כאשר יתוקן הרע
הספציפי ויסולק החטא הנקודתי בו חטא האדם מן המציאות.
לעומתם, דעתו של רבי אהבה ברבי זעירא הסובר ש׳תשובה קדמה לעולם׳, באה ללמדנו שהתשובה אינה רק דבר של בדיעבד
אנושי כתגובה לחטאיו של האדם, אלא יש בה ממד של לכתחילה אלוקי הבא לידי
ביטוי לא רק בתיקונו של הרע שהיה בעבר, אלא בהוספת טוב בעתיד מעבר לטוב הנמצא
והקיים במציאות, הוספת טוב היוצרת השתלמות מתמדת אשר אין לה קץ וגבול.
כהערתו של הרב יצחק מוולוז׳ין (הגהות על נפש החיים א,ו) על הפסוק (קהלתז,כ) - ״כי אדם אין צדיק בארץ
אשר יעשה טוב ולא יחטא״, המבאר שמשמעותה של המילה ׳יחטא׳ אינה עברה, רע וקלקול,
אלא משמעות של חיסרון והעדר טוב, וז״ל: ״שאי אפשר שלא יהיה על כל פנים קצת
חיסרון במעשה הטוב עצמו שעושה, כי ׳חטא׳ פירושו חיסרון כידוע״.
הוספת טוב על הטוב הנמצא כבר במציאות
והשתלמות אינסופית זו הנקראת תשובה, אינה שייכת לכלל הנבראים, אלא רק לאדם, הכולל
בתוכו ממד אינסופי הנקרא נשמה, הרוצה לצאת אל הפועל עוד ועוד ללא גבול, השתלמות
אינסופית הממלאת את החסרונות - את החללים האלוקיים אשר איתם נברא האדם מלכתחילה
ברצון ה׳, על מנת שישלים את עצמו במאמציו ובהשתדלותו, ועל ידי כך יהיה שותף פעיל
עם הבורא בהשלמתו ובהשלמת הבריאה כולה.
לשיטתו זו של רבי אהבה ברבי זעירא
שהתשובה היא לכתחילה אלוקי, ישנן שלוש משמעויות והשלכות חשובות ביותר ביחס
למושג התשובה, והשפעתה על חיינו:
א. היא נדרשת מכל אדם, ואפילו
ובדווקא מן הצדיקים המיוחדים שבישראל המעלים והמרוממים את עצמם ואת העולם כולו
מעלה אחר מעלה.
ב. היא שייכת לכל תחומי החיים,
שהרי אפשר וצריך לשפר, לסתח ולהשביח את כל הממדים והצדדים שבחיינו.
ג. התשובה היא אינסופית, אין לה
גבול וסיום, כי תמיד אפשר להוסיף עור ועור טוב איכותי וכמותי, על הטוב הקיים.
מכאן מובן, שהתשובה מהווה את המטרה
האמיתית של עולמנו - השתלמות אינסופית וכוללת של האדם והעולם כולו!
השתלמות כוללת זו, הוטלה על האדם
הרואה את עצמו כ׳בעל תשובה׳, דהיינו כאדם שתשובתו אינה נקודתית ומזדמנת, אלא כמי
שיש לו בעלות קבועה ורציפה על התשובה, המשמשת לו כשיטה וכדרך חיים, מתוך הזדהות
ושייכות פנימית עמוקה, וזאת על מנת להביא את האדם והעולם לתיקונו, לשלמותו
ולגאולתו.
היוצא מדברים אלו, שהתשובה האמיתית
והכוללת היא באמת תשובה כפולה:
א. תיקון הרע, כדעתם של חכמים.
ב. הוספת טוב על הטוב הקיים ללא
גבול, כדעתו של רבי אהבה ברבי זעירא.
הרב קוק (אורות
התשובה יד,א): ״כשם שצריכים להעלות את המידות והמחשבות (כדוגמא) הרעות לשורשן כדי
לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המידות והמחשבות הקטנות, אף על פי שהן טובות
אבל אינן במעלה גדולה ומאירה, למקור שרשן ולהאירן באור של גדולה. וכשם שמועילים
לעולם כולו בעליית המידות והמחשבות הנפולות, כך ויותר מועילים ומטיבים לעולם על
ידי העלאתן של המידות והמחשבות הקטנות כשעולות לאורה גדולה. ומידה זו של העלאת
דברים קטנים לגדלות אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה, והיא התשובה הגמורה שצדיקים
גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי תשובה״.
תשובה מדולדלת:
פעמים רבות נדמה לאדם שהדרך הנכונה
להתקדש ולהתעלות מבחינה רוחנית, היא לשבור את כוחות הגוף, למאוס בהם ולבטלם ככל
יכולתו.
מתוך תפיסה מוטעית זו, מתחיל הוא להתנתק
מגופו באופן מעשי כגון באמצעות תעניות גופניות שונות כתענית אכילה, שינה וכדומה,
ניתוק מהחברה ומהמשפחה, ניתוק אשר בשלב הראשון מסב לו עונג, סיפוק ושמחה, כי הרי
הוא לכאורה מתנתק מהממדים החומריים השליליים שבחייו, ה׳מפריעים׳ לו להתרומם אל
הקדושה והטהרה הרוחנית העליונה הנמצאת בדמיונו.
תוצאותיו החמורות של ניתוק זה לא יאחרו לבוא, מפני שסוף-סוף האדם כולל בתוכו לא רק את הממד הרוחני שבו
אלא גם את הממד החומרי, ועליו לחיות את שני הממדים הללו באופן הנכון וביחס הראוי
ביניהם. ועל כן, כש'ינחת׳ מדמיונו ה׳רוחני׳ וישוב אל גופו ׳בלית ברירה' ימצא הוא
את גופו שבור ומרוסק כתוצאה ממשך הזמן בו היה הגוף לבדו ללא ההדרכה הרוחנית הנצרכת
לו.
כדבריו של הרב קוק (אורות התשובה יד,ג): ״לפעמים, על ידי מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות
עליונה, מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב
מן הנשמה, ועל ידי זה המידות הרעות שולטות בו, ואחר כך כשההסתכלות הרוחנית נגמרת,
וכוח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו ומתחילה
מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד״.
עיכובים רבים ושונים מונעים את מהלך התשובה מן האדם באופן אישי-פרטי, ומהחברה והציבור באופן
כללי. עיכובים מעשיים, נפשיים ואחרים. כגון: הקושי בשינוי ארחות החיים מפני ההרגל,
הפחד מתגובת החברה, אי-הידיעה האם המהלך יצליח וכדומה.
אבל אומר הרב זו הסיבה המרכזית, סיבת
הסיבות, ובה יש לתלות את אי הופעת התשובה בפרט ובכלל ישראל!
הרב קוק
(אורות התשובה, תוספות תשובה ז מאמר ׳התשובה והשלום׳): ״ישנם דברים רבים שהם
מעכבים את התשובה ואנחנו חייבים לסלק אותם מקרבנו ולהתגבר עליהם בכל עוז. אבל הדבר
שהוא המעכב שהוא כולל בקרבו באמת את כל שאר העיכובים, הוא המושג של ציור התשובה,
המקושר שלא על פי אמת, רק עם דלדול נפש, עם חולשה ורפיון והנמכת החיים. הציור הזה
הוא באמת פוגם גם בתוכן התשובה של כל יחיד במידה ידועה, אבל יותר מכל הוא מעכב את
התשובה הכללית״.
הסבר - יחסו של האדם לכל דבר אשר אתו
הוא נפגש בחייו, נובע מיחסו אל הדבר בשני הרבדים שבו - החיצוני והפנימי.
הרובד החיצוני הוא המאמץ המעשי הנדרש מן האדם על מנת לממש בפועל את אותו הדבר עליו
מדובר.
ואילו הרובד הפנימי הוא הציור המחשבתי אשר יש במוחו של האדם ביחס לאותו הדבר, ציור המבטא את
הכרתו והבנתו השכלית את הדבר וממילא את היחס הנפשי הפנימי אליו.
מובן, שהרובד הקובע את יחסו של האדם אל
כל דבר אינו הרובד המעשי החיצוני, אלא הציור המחשבתי והיחס הפנימי אליו אשר הוא
יסודו ושורשו.
לענייננו, יחסו הבסיסי והיסודי של האדם
אל מהלך התשובה, נובע מהציור המחשבתי שלו - מהכרתו והבנתו השכלית את מושג התשובה,
הכרה והבנה שפעמים רבות אינה ההכרה האמיתית העמוקה, אלא הכרה שטחית וחיצונית כפי
הנראה לו כראשית המחשבה.
הבנה רדודה זו סוברת, שכאשר האדם
רוצה לנוע במסלול התשובה - להתקרב אל הקודש, להתרומם ולהתעלות מבחינה רוחנית, עליו
להחליש ולרפות את כוחות חייו הטבעיים, להתרחק ולהתנתק ככל יכולתו מכל מה שיש בו
עוז ועוצמה חומרית, ולא להוציא מהכוח אל הפועל את יכולותיו וכישרונותיו המעשיים.
הריחוף ב׳בועת׳ הקודש השטה ממעל לחיים,
כוחותיהם וכישרונותיהם, נדמית לו לאדם כאידיאל האלוקי הצרוף בשיא טהרתו וצלילותו,
ועל כן בטוח הוא שככל שהוא מתרחק מהחול כך הוא מתקרב אל הקודש, ככל שהוא מואס
בחומר כך הוא מתקרב יותר אל הרוח, וככל שהוא בורח מהמציאות המעשית בעולם הזה כך
הוא משתייך יותר ויותר אל רבונו של עולם.
הבנה שטחית זו ביחס למהלך התשובה הנדרש
כביכול מן האדם, יוצרת בנפשו התנגדות פנימית עמוקה מאוד, התנגדות מובנת
ומוצדקת, שהרי מי מאתנו מעוניין בדיכוי כוחותיו, וחפץ באי מיצויים של יכולותיו
וכישרונותיו?
אם כן, המעכב הראשי להופעת התשובה
בישראל אשר ממנו נובעים כל העיכובים האחרים, הוא ציור התשובה המסולף הנמצא במוחם
של רבים, שהתשובה חייבת להופיע עם ׳דלדול נפש, חולשה ורפיון והנמכת החיים' (כנזכר
לעיל), ציור שקרי אשר אותו יש לעקור ממוחנו ולתקנו בציור התשובה האמיתי, הכולל
בתוכו את עוז החיים, רעננותם, ואת מיצוי הכישרונות שבהם מתוך גבורה ושמחה ומלאות של
חיים.
מסיים הרב קוק: ״מוכרחת (התשובה) לבוא כעת עם רשמי קווי הגאולה, שעמהם אנו חייבים להיות
אמיצי רוח, מלאי חיל ומשתוקקים לשובע טל של חיים, של יצירה עצומה ושל רעננות...
בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב, וברוח עוז וגבורת רעם״.
נצבים:
דברים (כט,ט-יא):
״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... לְעָבְרְךָ
בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ, וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".
מה המשמעות
של ההתיצבות הזאת, ומדוע נדרשת היא להופיע דווקא כעת בזמן כריתת הברית האלוקית-רוחנית
בין הקב״ה לישראל?
מבאר האור החיים הקדוש: ״אתם ניצבים לפני ה' - לפי שכל שהוא מרוחק מהקדושה, קומתו נמוכה וראשו
שפלה. לזה אמר כי להיותם לפני ה׳ ניצבו ונשאו ראשם״.
אחת הטעויות המחשבתיות-רוחניות והמעשיות המצויות באדם הרוצה להיכנס בברית
עם ה' להתפתח מבחינה
רוחנית ולקדש את שמו, היא, ההשקפה הרוחנית הרואה באופן עקרוני בכישרונות החיים
החומריים והמעשיים הנמצאים בנפש האדם, אויב מזיק ומפריע אשר יש לדכאו, לצמצמו
ולהחלישו, ובכך להשפיל את נפשו-אישיותו עד כדי איבוד בטחונו העצמי, בכדי לאפשר
לממד הרוחני האלוקי שבו להופיע, ובכך להגיע כביכול לקרבת אלוקים, כדבריו של הרב קוק (עין איה שבת ב׳ ט,פג): ״ישנן הדרכות
מוסריות (רוחניות, אשר מטרתן המדומה לקרב את האדם אל בוראו) כאלה, שבתכונתן הן
מחלישות את כוח העוז של החיים (הטבעיים-החומריים)״.
השקפה מוטעית זו נוגדת את רצון ה׳ האמיתי, החפץ בהוצאתם של כוחות חיים אלו מהכוח אל
הפועל, בהגשמתם ובמיצויים על פי הכוונתה המדויקת של התורה, כהמשך דבריו:
״ואלה
הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית, שאליה ראוי לערוג על פי מגמתה של תורת
חיים... אמנם התכונות הנישאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש, הינן אלה שעוצמת
החיים מפכה בהן, כוח המרץ הנפשי פועם בהן בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש
הוא המעדן אותן, ונותן בהן חן תפארתו... ׳ואוהביו כצאת השמש בגבורתו׳, אוהביו אינם
מטושטשי החיים ומדולדלי הכוח, חסרי... עוצמת כשרון החיים, שנכשלים כאלה, לפעמים
יתראו כצנועים וטהורי המידות, אבל החולשה החיונית אינה האהבה האלוקית, שהיא בתכונה
מלאה חיים ועוז, רק ׳אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו׳, שבכל מלוא זוהרו ורוב חומו,
הוא פועל את מפעלי החיים והאור, ההפראה והברכה על מלוא עולם״.
זו ההתיצבות עליה ציותה התורה בתחילתה של פרשתנו - ׳ניצבות׳ האדם מישראל
כפרט וככלל, העומד זקוף קומה עם כל כוחותיו הטבעיים, החומריים והמעשיים, שמח בהם,
ומלא ביטחון ומתוך כך משתדל לממשם ולהגשימם.
הרב קוק (עין איה ברכות א' פרק שלישי-מי שמתו נד. ברכות כד:): "האדם באשר הוא אדם גופני צריך ללכת בקניניו הרוחניים בהדרגה ומתון לפי כח גופו ונפשו המחוברת בחומר.
ע"כ מי ששם אנושיותו נוכח פניו ובמקום שפחיתות חומרי מעכבת מעסק השלימות הוא מפסיק, הוא קונה ג"כ בהפסק עסק השלימות קנין של שלימות".
ניצבות
זו מהווה את התשתית והקרקע שעל גבה ומתוכה יכולה להיכרת הברית האלוקית היציבה
האמיתית והשלמה עם ה׳ ותורתו.
הרב קוק (אורות,
ישראל ותחיתו יג): ״העליה המעולה בחיי המוסר (בניינו הרוחני של האדם) היא ההתיצבות
הישרה בכל הכוחות (הטבעיים החומריים הנמצאים באדם)... ההתאמה המפוארה של כל נטיות
החיים (הטבעיות-חומריות על כלל צדדיהן), עד שהשכל העליון (התורה) נמצא בתור גלוי
עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו המתפשטים ממנו״.
ובמקום אחר כתב - ״יסוד המוסר (הבניין הרוחני) הוא סידורם של כל הכוחות שיתאחדו למטרה
היותר נעלה ורוממה (קידוש ה׳), אבל בשום אופן לא יצא המוסר המתוקן על ידי הירום
הכוחות ומיעוט צביונם... על כן צריך (האדם) המאושר (האדם ה׳מאשר׳ את עצמו, מלשון
אישור, שעליו אמר דוד המלך - ׳אשרי האיש׳), להיות ׳איש׳ במלוא מובנו-בריא ושלם, חש
ומרגיש כל צדדי החיים (הטבעיים, החומריים, והמעשים) יפה יפה!״.
(מובן הדבר שפעמים באופן מעשי ובשלב ביניים, נדרש
מן האדם לצמצם ולהחליש, ולא לבטא בפועל את כוחותיו החומריים וכישרונותיו, אך
בוודאי שאין הדבר מהווה שיטה קבועה, וקל וחומר שאיננו האידיאל האלוקי העליון העומד
ביסוד החיים ומטרתם).
לא רוצים תורה עייפה!
ביום
בו הגיע עם ישראל להר-סיני טרם נתינת התורה הקב"ה שתק, כמאמרם של חז״ל בגמרא (שבת
פו:): ״ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא״.
הרב קוק (עין
איה שבת ב׳ ט,כב): ״הקדושה העליונה היא הבעת החיים השלמים, בכל מילואם. העייפות
כמו העצבות, היא מפריעה את ההתפשטות האצילית הרחבה והטהורה... העיף והיגע יוכל
תמיד להיות לברות (לטרף) למתלעותיו של העמלק הרוחני, אשר לא ירא אלוקים. ויותר טוב
שהרשמים הקדושים בקדושה עליונה יתאחרו מעט עד אשר ישוב הכוח לעייף והחלש יוכל לומר
גבור אני, ויחוש את גבורתו - גבורת הגויה והבשר אשר עליהם תכונן גבורת הרוח והנשמה
העליונה, את כסא כבודה. ובעת החולשה, שתוכל הרשימה להיות מזדייפת, לצייר שהמבוקש
האלוקי האידיאלי היא אותה החולשה, רשלנות החיים ומיעוט צביונם, צריכים להניח
לעייף... עד שיקבץ החיל, והכוחות הגופניים והנפשיים יחלו ללכת במסלולם האיתן
והבטוח, אז יפול עליהם אור החיים האלוקים כרביבים עלי עשב, כטל מאת ה' על ניצנים
ברוכי אל...״
קדושה עליונה - הקדושה שבטבע. קדושה
(רגילה) - הלוחמת נגד הטבע:
הרב קוק (עין
אי״ה שבת ב׳ ט,כב): "הקדושה העליונה (הקדושה שבטבע) - היא הבעת החיים השלמים
בכל מילואיהם״.
הקדושה העליונה היא הקדושה המבטאת את
הממד האלוקי הנמצא בכל דבר במציאות, בין בטבע (הדומם, הצומח, החי והאדם לסוגיהם
השונים), ובין בהיסטוריה (במאורעות השונים - הטובים והרעים וכו'). קדושה זו נקראת
קדושה עליונה, כי היא כה עליונה, עד שביכולתה - באופיה ותכונתה, לרדת לתחתיות הארץ
לעולם החומרי השפל על כלל צדדיו, מורכבותו וסיבוכיו, ולחשוף ולגלות את הקדושה
האלוקית הפנימית הנסתרת שבתוכו, להתחבר אליה ולהשפיע ממנה על כל הצדדים החומריים
הסובבים אותה ולקדשם באמת.
הרב קוק (מאמרי
הראי"ה עמ' 234) : ״הרוחניות הגדולה והנשגבה המקפת את הכול וחודרת אל תוך
הכול ממלאה גם את החיים הריאליים החומריים, מצרפת (מלשון צירוף - ברירת הטוב מהרע)
ומזככת אותם, מפני שלפניה (אצלה) אין העולם החומרי נפרד מהעולם הרוחני, אחדות שלמה
יש בין שני העולמות האלה, כי שניהם ממקור אחד מוצאם״.
כאשר האדם חי בקדושה עליונה זו, אין הוא בורח מהחול אל הקודש, הוא אינו מתנתק מהעולם הזה על שלל צדדיו החומריים
והסיבוכים שבהם, ואינו רואה כאידיאל את בועת הרוחניות הסטרילית והטהורה היכולה
להופיע בדמיונו.
בדיוק להפך,
הוא מתאמץ ומשתדל לגלות בפועל את כלל כוחותיו וכישרונותיו החומריים, כי יודע הוא
שכך ורק כך יקדש את שם ה׳ בחייו באמת.
הרב קוק (אורות,
אורות התחיה כז): ״ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את
ההתעניינות בעולם ובחיים ובכל אשר בם״.
זוהי ׳הקדושה שבטבע׳ - הטבועה בעומק הטבע, מקדשת ומרוממת אותו, ומביאה את האדם ואת העולם
מכוחו, לחיות בהרמוניה ובשמחה, בביטוי כלל כל כוחותיו הרוחניים והחומריים באופן מאוזן
ומדויק.
לעומת קדושה עליונה זו, ישנה קדושה פחותה במעלתה, אותה מכנה הרב קוק במקומות רבים ־ ׳הקודש
הרגיל׳, קדושה הרואה בטבע, בחומר ובחול - אויב...
קדושה זו אינה מסוגלת לגלות את האלוקות בחיי החומר והחול ובכישרונותיו הטבעיים של האדם.
קדושה זו ׳מפחדת׳ מהמפגש עם הטבע וחרדה באופן בסיסי מכל מה שקשור לעולם הזה, ועל־כן מנסה
היא ׳לברוח׳ מפניו ולהתנתק ממנו ככל יכולתה. במצב זה האדם חי כל הזמן במלחמה,
במתח, בלחץ, במאבק חיצוני ובעיקר פנימי - בין תביעת הקודש הרוחנית שלו לבין
כישרונות וממדי החול שבו ובעולם, בין ה׳שמים׳ ל׳ארץ׳ ובין העולם הרוחני הטהור
לעולם החומרי המסובך והמורכב.
על-כן
״הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה
בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהיא יסוד תיקון עולם כולו וביסומו
הגמור... אז המלחמה חודלת לגמרי, מידת הדין מתבסמת והכל נוטה כלפי חסד, כל הכוחות
שבאדם הפרטי (והציבורי) נראים בעדינותם (הרוחנית) המרוממה כפי מה שהם בטבעם...
והאדם חש בקרבו חופש של נועם קודש... בקרבך קדוש״ (אורות התחיה שם).
ההבדל העקרוני הזה, בין הקדושה העליונה המתגלה בכל מרחבי החיים החומריים, לבין הקדושה
הרגילה המתנתקת מהם והחוצצת בינה ובינם, הוא ההבדל היסודי בין תורת ארץ-ישראל
לתורת חוץ-לארץ.
הבדל שבא לידי ביטוי באופן מעשי בצומת
ההיסטורית שבין תקופת הגלות לתקופת הגאולה בה אנו חיים.
הרב קוק (אורות,
אורות התחיה כח): ״הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ-ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם
ישראל היא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. ועתידין בתי כנסיות (המהווים ביטוי
לעבודת הלב) ובתי מדרשות שבבבל (המהווים ביטוי לעבודת השכל) שיקבעו (יופיעו
בשלמותם) בארץ ישראל״.
מובן הדבר, שכל אחד משני סוגי קדושה
אלו, חשוב הוא מצד עצמו ונצרך להתגלות בפועל בזמן ובמקום המתאים כדי להביא את
העולם לתיקונו.
על-כן כאשר עם ישראל חי בגלות -
בחוץ־לארץ, תחת השפעתם של אומות העולם שאין בתכונתם וממילא ביכולתם לגלות אידיאלים
אלוקיים בחיים חומריים, הסתכמו החיים התורניים הישראליים, בבית-המדרש ובבית-הכנסת,
בלימוד תורה, בתפילה ובקיום מצוות, כאשר היחס לכוחות החיים והכישרונות החומריים
והמעשיים של האדם, ומיצויים והגשמתם בפועל בעולם, היו ׳מחוץ לתחום׳ ומעין ׳ביטול
תורה׳, שהרי אין להקב״ה בעולמו (שם, בגלות בחוץ־לארץ) ״אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד״.
ד׳ אמות אלו של קדושה, של התרחקות מעולם
חומרי ומעשי, היו אלה ששמרו עלינו בגלות, ומנעו את בלבולו והתבוללותו של עם ישראל
בין העמים, ובפרט כאשר התפרצה אל העולם ׳תנועת ההשכלה׳ על כלל השלכותיה ומורכבויותיה.
אך כאשר חזר עם ישראל לארצו
ההיסטורית בה הקים את מדינתו, מתחילה להופיע בתהליך הדרגתי הקדושה היותר העליונה -
הקדושה שבטבע, אותה הקדושה המבטאת את סגולתו ותכונתו האמיתית של עם ישראל, הקדושה
המתגלה בעוז החיים החומריים בכל עוצמתם, כפי שבא לידי
ביטוי בשני ממדים עיקריים:
א. בחיי היחיד - במימושם של
כוחות החיים הטבעיים החומריים הנמצאים בו, ובמיצויים של הכישרונות והיכולות
השכליים והמעשיים שלו.
ב. בחיי הציבור - בהופעת הערכים
האלוקיים במערכת החברתית והלאומית על כלל צדדיה המעשיים - בפוליטיקה, בצבא,
בחינוך, במשפט, בכלכלה, בחברה, בתיישבות, במדע, ואפילו בתקשורת וכו׳.
כך כתב הרב קוק במקומות רבים:
א. עין אי״ה (שבת ב׳ ט,פג):
״ישנן הדרכות מוסריות כאלה שבתכונתן מחלישות את כוח העוז של החיים ואלה הן לא
לרצון (האלוקי השלם)... על־פי מגמתה של תורת חיים... אמנם התכונות הנישאות העומדות
ברום המעלה ממקור הקודש הנן אלה שעוצמת החיים מפכה בהן, כוח המרץ הנפשי פועם בהן
בכל העוז והמילוי, ודווקא עם זה, אור הקודש הוא המעדן אותן ונותן בהן חן תפארתו״.
ב. מאמרי הראי"ה (׳נאדר בקודש׳
עמ׳ 406): ״הגיע הזמן לפרסם בעולם שהקודש... הוא יונק מהחול... ואז יבוא התור
בעולם (התקופה ההיסטורית בגילוי תוכנה) שרוח הקודש ושאיפת הקודש יהיו הגורמים
האדירים לבניין העולם ושכלולו, ויסור אז מהעולם אותו המצב של המארה העתיקה הרובצת
עליו, המתבטאת במאמרו הפילוסופי המוסרי של החסיד בחובות הלבבות - ש׳כל מה שמוסיף
העולם יישוב מוסיף השכל חורבן׳ ויהיה יישוב השכל ויישוב העולם הולכים בהדדיות
גמורה ויהיה כבוד ה׳ לעולם וישמח ה׳ במעשיו״.
ג. אורות התחייה (כז): ״ההתגברות
הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתעניינות בעולם ובחיים ובכל
אשר בם. רק בזמן החורבן וקרוב לו, שהחול הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את
מעמדו הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים (ר׳ שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו) הדרכה
לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם על זה יצאה מחאה שמימית. אבל כאשר הגיע התור
לבניין האומה בארצה והצורך המעשי של הסידורים המדיניים והחברתיים כחלק מתוכנית פעלי
הכלל הרי הם הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו ויתבססו יותר, יפעל הרוח המלא קדושה
וחיי אמת על העולם ועל החיים באור ישראל יאיר פני תבל״.
זה האידאל הגדול, השלם והכולל, של גילוי
הקדושה העליונה - הקדושה שבטבע, המתגלה לא רק בחיי היחיד, אלא גם בחיי החברה.
קדושה המסוגלת להתגלות רק על-ידי עם ישראל החי בארצו ובמדינתו, כאשר האידיאל
האלוקי מתגלה דרך האידאל הלאומי, ומחייה אותו באמת, בנותנו לו את מלוא ערכו
וחשיבותו, ומכוחם של ישראל יתגלה אידאל עליון זה לשאר העמים ולאנושות כולה.
כפי שכתב הרב קוק (אורות. מהלך האידאות ב): ״בא הביטוי החי של האידאה האלוקית, בלבוש הסגנון
הלאומי ברום הגובה וההתאמה - בישראל... למילואה של שאיפה זו, צריך דוקא, שציבור זה
יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית ברום התרבות האנושית. והאידאה
האלוקית מושלת שמה, ומחיה את העם והארץ במאור חייה. למען דעת, שלא רק יחידים,
חכמים ומצוינים, חסידים, נזירים ואנשי קודש - חיים באור האידאה האלוקית, כי גם
עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והישוב המדיני. עמים שלמים
הכוללים בתוכם את כל השדירות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האומנתית,
הפרושית המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות,
ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם״!
הקמת הישיבה המרכזית העולמית - הסיבה המרכזית להקמתה של ישיבת ׳מרכז הרב׳ (וכל שלוחותיה שיצאו ממנה)
היה הפער המנטלי והנתק כתוצאה ממנו, שהיה בין בני הישוב החדש שהיו חמושים בכוחות
חיים טבעיים חזקים ובריאים לבין בני הישוב הישן שהתאפיינו אז(וספיחים לא מעטים
ממנו נמצאים עדיין גם היום) בדלדול כוחות החיים הטבעיים, רפיונם וחולשתם, דבר שמנע
את יכולת ההתקשרות של הדור הארץ־ישראלי הצעיר התוסס והרענן אל התורה ואל תלמידי
החכמים מייצגיה, עד כדי התנגדותם הגורפת למינוי רבני מושבים וקהילות, ואשר מטרתה
המרכזית הייתה ועודנה, לגדל אישיויות רוחניות - בני תורה חמושים בכל כוחות החיים
הטבעיים המקדשים את חייהם בקודש ובחול, בחייהם הפרטיים ובחיים הציבוריים.
כך כותב הרב (אגרות א׳ אגרת קמו): ״התנועה החיה של הישוב החדש - חדוות החיים ואומץ
הלב, הרחבת הדעת וגאוות הלאום השורר בקרב הישוב החדש, לא יכולה לשאת את הגו הכפוף,
את הפנים הצמוקות והעצובות המפיקות פחד ומורך לב, את העיניים התועות המראות יאוש
ושנאת החיים... כל אלה לא יוכלו להיות מתקבלים בלא זעף בקרב הישוב החדש. וכאשר
הטיפוס היותר מצוי בין חניכי הישיבות של הישוב הישן הוא זה הצביון, על כן עצום הוא
הניגוד במושבות נגד קבלת רבנים... על כן החלטתי שאי-אפשר לתקן את הדבר הגדול
הזה... כי אם על ידי מה שנייסד ישיבה פה במרכז הישוב החדש... עד שיצאו לנו גדולי
תורה שיהיו בעלי אומנות המתפרנסים מיגיע כפם או אנשים מוכשרים לכל עסקי החיים...
ומאחר שזאת היא כל עיקרה של הצורה החדשה שאני חפץ בישיבה, דהיינו שיהיה שורר בה
עוז החיים.. ושמחת לב... והמצוינים מישיבה כזאת לא יוכלו להיות ממוצעים, שהם
כקדירא הלא חמימא ולא קרירא, כי אם גיבורים כאריות במלחמתה של תורה ומלאים חפץ
לרוממה ולשגבה על אדמת הקודש... ודווקא בישיבה כזאת יוכל להתקיים התוך של דרשת
׳אדם כי ימות באוהל״!
הרב קוק (אורות,
המלחמה, ב): "אָנוּ מִסְתַּכְּלִים בַּדּוֹרוֹת
הָרִאשׁוֹנִים, הַמְסֻפָּרִים בַּתּוֹרָה, בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, אוֹתָם
הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּמִלְחָמָה, – וְהֵם הֵם הַגְּדוֹלִים שֶׁאָנוּ
מִתְיַחֲסִים אֲלֵיהֶם בִּידִידוּת וּגְדֻלַּת-קדֶשׁ. הִנְנוּ מְבִינִים,
שֶׁהַזִּיק הַנִּשְׁמָתִי הוּא הַיְסוֹד: אוֹתוֹ מַעֲמַד-הָעוֹלָם, שֶׁהָלַךְ
בִּמְרוּצָתוֹ אָז, שֶׁהָיְתָה הַמִּלְחָמָה כָּל-כָּךְ נְחוּצָה בּוֹ, הוּא
גָּרַם לְהוֹפִיעַ אֶת אֵלֶּה הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהַרְגָּשָׁתָן הַפְּנִימִית
בְּתֹכֶן שָׁלֵם הָיְתָה. מִלְחֶמֶת קִיּוּמָם, קִיּוּם הָאֻמָּה, מִלְחֶמֶת ד'
הָיְתָה בְּהַכָּרָה פְּנִימִית. עַזִּיזִים הָיוּ בְּרוּחָם וְיָדְעוּ בְּעמֶק
הַחֹשֶׁךְ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלָסוּר מִן הָרַע, "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא
צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע". כְּשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים אֲלֵיהֶם, הִנְנוּ
בְּכָל הַהוֹפָעָה הָרוּחָנִית שֶׁאָנוּ כָּל-כָּךְ שׁוֹקְקִים לָהּ,
מִשְׁתּוֹקְקִים לְאִמּוּצָם, לְכחַ הַחַיִּים הֶחָטוּב וְהַגָּבוּשׁ, הָאֵיתָן
וְהַמּוּצָק, שֶׁשָּׁכַן בְּקִרְבָּם, וּמִתּוֹךְ תְּשׁוּקָה זוֹ, כּחֵנוּ
הָרוּחָנִי מִתְאַמֵּץ וְכחַ-גְּבוּרָתֵנוּ מִתְעַדֵּן, וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת
הַחֲזָקוֹת חוֹזְרוֹת לִחְיוֹת בָּנוּ כִּימֵי עוֹלָם".
הרב קוק (אורות,
אורות התחיה, לג): "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו
הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש
לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת
התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר
אמונה בקדושת הארץ, "אמונת זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים וזורע". כל
תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם
בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים,
ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית".
הרב חרל"פ (מי מרום בהעלותך): "באופן כזה שהכל מתגלה דוקא על ידי תכונת סיבה, הוא גם יחס הגוף והרוח, שלכל רצון טהור של הרוח והנשמה תהיה גם התעוררות סיבתית מן הגוף, ומפני זה צריך הגוף שיהיו בו מאויי הגוף כדי שיגיע לבחינתו כפי הנצרך והראוי, זהו שנאמר (שמות כד,יא) ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו״ (שמות כד,יא), הם נדב ואביהוא, אצילי בני ישראל, אשר רצו להשלים עצמם. בשעה שחזו את האלקים נתנו גם לגוף את צרכיו ״ויאכלו וישתו״, כדי להרבות את האתערותא דלתתא של הגוף להגדיל ולהוסיף, לחזות את האלקים".
לסיכום:
הרב קוק (אורות
התשובה ה,ו2): "התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד
העולם. שלמותם של החיים היא דוקא עם המשך התגלותם על פי טבעם העצמי... וביטול
עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי - חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול,
'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'. על כן התשובה מתקנת את הקלקול ומחזירה את העולם ואת
החיים למקורו דוקא בגילוי יסוד עצמיותם העליון, עולם החירות, ועל שם כך מכנים שם
ד' אלהים חיים".
רמח"ל (מסל"ש פי"ח): "מידת
החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול. כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים
מבני האדם בשם חסידות, ואינם אלא גולמי חסידות, בלי תואר ובלי צורה ובלי תיקון.
ונמשך זה מחסרון העיון וההשכלה האמיתית אשר לבעלי המידות ההם, כי לא טרחו ולא
נתייגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה וישרה, אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי
הסברא הראשונה, ולא העמיקו בדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה.
והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים ומן המשכילים עימהם, באשר
כבר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדעה הנכונה, ויאמינו היות
כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידויים גדולים, ובכיות והשתחוויות גדולות,
ובסגופים הזרים שימית בהם האדם את עצמו, כטבילות הקרח והשלג, וכיוצא בדברים האלה.
והנה לא ידעו, כי אף על פי שקצת דברים אלה צריכים לבעלי תשובה, וקצתם ראויים
לפרושים, הנה לא על אלה נוסד החסידות כלל...".
