ממשבר למבשר

ממשבר למבשר

ירמיהו (ל,ז): "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"!

מעשה שהיה עם "השדה חמד" – רבי חזקיהו מדיני:

מרכבה הדורה עצרה בוקר אחד ליד בית רבה של קרסו-בזאר (כיום בילוהירסק) שבחצי האי קרים. זה היה ביתו של רבי חיים-חזקיהו מדיני, מחבר 'שדי חמד'. שני האישים שירדו מן המרכבה נראו אנשים נכבדים ורמי דרג. בני הבית הופתעו לראות את הבאים, והזמינו אותם להיכנס פנימה.

רבי חזקיהו מדיני נקרא לפני כמאתיים וארבעים שנה על-ידי יהודי חצי האי קרים לבוא מאיסטנבול שבטורקיה לכהן ברבנות העיר. באותם ימים סבלו יהודי האזור מניסיונות בלתי-פוסקים מצד הקראים להשפיע עליהם לאמץ את האמונה הקראית, שאינה מאמינה בתורה שבעל-פה.

רבי חזקיהו מדיני נענה להזמנה ושם לו למטרה להיאבק בהשפעה הקראית ולעשות הכול כדי שתושבי העיר היהודים יישארו נאמנים לדתם.

מנהיגותו הרמה והשפעתו הרחבה היו לצנינים בעיני מנהיגי הקראים. מנהיגם, אבן-רשף שמו, פרסם מאמר ובו טען כי יהודי קרים אינם יהודים כלל, אלא צאצאי הקראים.

הוא הציג שלוש הוכחות 'חותכות': האחת, מנהגם לשבת על רצפת בית-הכנסת בעת התפילה, כמנהג הקראים. השנייה, כי אין להם שפה מיוחדת כשאר יהודי העולם, כגון יידיש של האשכנזים ולדינו של הספרדים. והשלישית, עובדת הימצאותם של ספרי הקראים בבתי-הכנסת.

דברי אבן-רשף הדאיגו מאוד את הרב מדיני, אשר חשש כי עלולים להימצא יהודים שישתכנעו מהוכחותיו, יתערבבו עם משפחות הקראים, וכך עלולה הקהילה כולה להינתק מעם ישראל.

הוא פרסם מכתב ובו הפריך את ה'הוכחות' של הקראים. ראשית, הבהיר, גם בירושלים נהגו לשבת על הרצפה בבתי-כנסת של הספרדים, ואף הרמב"ם מזכיר בהלכותיו כי "נוהגים כל ישראל בספרד ובמערב... להציע בקרקעין מחצלות כדי לישב עליהם ובערי אדום יושבים על כיסאות".

את ההוכחה השנייה הפריך בהביאו דוגמאות מקהילות רבות בעולם המדברות בשפת המקום, כמו יהודי מרוקו, דמשק ועוד.

את הטענה השלישית הדף בהוכחה פשוטה, כי באותם בתי-כנסת שבהם נמצאו ספרי הקראים מצויים גם כל ספרי ההלכה מן התורה שבעל-פה, מה שלא יימצא בשום פנים בבתי תפילתם של הקראים.

אבן-רשף נוכח כי מזימתו סוכלה, ובמהרה הגיע למסקנה כי יש לסלק את רבה של קרסו-בזאר מהמקום. כל עוד הרב מדיני מנהיג את הקהילה היהודית, לא תצליח התעמולה הקראית לעשות נפשות בקרב יהודי קרים.

ההזדמנות לביצוע המזימה הגיעה במהרה. השלטון הרוסי פרסם חוק האוסר על מי שאינו אזרח קרים להתגורר במקום. אבן-רשף ואחד מאנשיו החליטו להשתמש בחוק הזה כדי לגרום לגירושו של הרב מהמקום.

מיהרו השניים אל בית השר הממונה מטעם השלטון על חצי האי. בהציגם את עצמם כנתינים תמימים, הדורשים את טובת המדינה, ביקשו ליידע את השר כי רבה של קרסו-בזאר הוא ממוצא טורקי וכי אינו אזרח המדינה, ועל-כן שהייתו במקום אינה חוקית. השר הודה להם על המידע ופטרם לדרכם.

השר מיהר לשגר רץ מיוחד כדי להזמין את הממונה על מחוז קרסו-בזאר לבוא אליו. מבוהל מהזמנת הפתע הדחופה מיהר הממונה לבוא אל לשכת השר. הוא היה שרוי במתח רב, אולם כאשר שמע במה מדובר נרגע מיד.

הממונה הזדקף אל מול השר והשיב: "לא חשבתי לרגע לפגוע ברבה של קרסו-בזאר, כי איש אלוקים קדוש הוא, מופלא במידותיו הטובות, וטוב הוא לכלל האוכלוסייה. כל רואיו, אף שאינם יהודים, מעריצים את האיש".

הממונה האזורי הוסיף להלל ולשבח את הרב, ובינתיים פג כעסו של השר והתחלף בסקרנות להכיר את האיש ולראותו מקרוב. בסיום הפגישה הודיע השר לממונה כי הוא מבקש לנסוע עמו אל ביתו של הרב כדי לפוגשו.

עלו השניים אל מרכבתו של השר ויצאו אל ביתו של רבי חיים-חזקיהו מדיני. מיד בכניסתם אל ביתו של הרב חש השר בצניעות ובשלווה האופפות את הבית. כשפתחו את דלת חדרו של הרב, ראו כי ה'שדי חמד' שקוע בעיונו בספרים שנערמו על שולחנו, ואף לא שם לב לנכנסים.

האורחים ניצלו את הדקות כדי להתבונן בפני האיש המפיקות חכמה והדר בלתי-רגילים. גם זקנו הארוך שיווה לו מראה של מלאך אלוקים. השר השתכנע מיד כי אכן זה איש מורם מעם, משכמו ומעלה.

כעבור זמן-מה נשא רבי חזקיהו את עיניו והבחין באורחים. מיד קיבלם בכבוד גדול ובהארת פנים. לממונה המחוזי כבר הייתה היכרות קודמת עם הרב, ועתה הציג לפניו את השר. הפגישה עשתה רושם כביר על השר, עד שבסיומה קם בהתלהבות ואמר:

"יֵדע הרב כי בתחילה הזמנתי אליי את הממונה המחוזי מתוך כוונה להורידך מכהונתך ולהביא לידי גירושך מקרים ומרוסיה, אולם עתה אדרוש לתת לרב רישיון מיוחד מאת הצאר ירום הודו להמשיך בתפקידו". השניים נפרדו מן הרב בחיבה, והוא יצא לכבדם וללוותם.

כעבור זמן הגיעה אל בית הרב מעטפה ממשלתית חתומה, ובה רישיון מיוחד המאשר לו להתהלך בכל מרחבי קרים ורוסיה בלי הגבלה. בתסכול רב נוכחו הקראים כי דווקא מלחמתם נגד הרב, היא שהביאה לידי הרמת קרנו וחיזוק מעמדו בעיני היהודים ואף בעיני השלטונות. (על פי גליונות חב''ד)

הקדמת הזוהר (ד.): "מָאן מִנְכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירָא לְמִתְקָא עַד לָא יֵיתוֹן הָכָא".

ר' צדוק (דובר צדק סימן ד'): "לעולם לא הגיעו ישראל בכלל ואדם פרטי בפרט לאיזו שלמות ומעלה בלי ירידות ונפילות מקודם".

פנקסי הראי"ה (א עמ' תנט): "לא נבראו עיכובים בעולם כדי לעכב בין גשמיים בין רוחניים אלא כדי לחזק עוד יותר ויותר את זרם האורה ואת גדולת החיים".

עין אי"ה (ברכות פרק ט' פס' רצד): "כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם ית' בעולמו שתהי' הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהי' הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו".

עין אי"ה (ברכות פרק ג' א'): "יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות. וכל חסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חסרון כלל כ"א יתרון והכנה טובה לשכלול הכלל".

מכות (כד:): "פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב {ישעיה ח-ב} ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח-ד} עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".

מהר"ל (נצח ישראל כו'): "פעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקינות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפעל גם כן.

כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו זקנים וזקינות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה עלי עדים נאמנים אוריה הכהן וזכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקנות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשיממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור".

רק בזכות ההעדר מגיעה הבניה, וכפי גודל ההעדר כך תהיה גודל הבניה!

השולף המהיר בטבע: לוז המכשפה הסיני:

לוז המכשפה הסיני (Hamamlis mollis) מעיף את זרעיו בעוצמה של קליעי אקדח ובמהירות של 45 קמ"ש (12.3 מטרים לשנייה). במחקר שפורסם לאחרונה בחנו חוקרים מגרמניה את ירי הזרעים בעזרת דימות תהודה מגנטית (MRI) ומצלמות מהירות, כדי לפענח את המנגנון המתוחכם שעומד מאחוריו.

מנגנון ירי הזרעים של לוז המכשפה הסיני מבוסס על מחיצת הזרעים החוצה בידי הקליפה. תחילה החלק החיצוני של הקליפה (אקזוקרפ), שעשוי מרקמה בשרנית כמו של פרי, מתייבש והקליפה נפתחת כהכנה לירי. בינתיים, חלקה הפנימי של הקליפה (אנדוקרפ), שעשוי מרשת של סיבים, מתעוות ולוחץ על הזרע כלפי חוץ. רשת הסיבים בנויה כך שבתהליך ההתייבשות נוצרת מעין טבעת צרה של סיבים שמתכווצת ומחזיקה את הזרע במקומו.

בהמשך ההתייבשות הקליפה מתעוותת ושני הכוחות פועלים זה נגד זה - הסיבים בחלק התחתון מתכווצים ולוחצים על הזרע, והטבעת הסיבית בקליפה מחזיקה אותו במקום. אפשר לדמיין את זה כאילו הזרע תפוס במקום כשקפיץ הולך ונמתח מתחתיו, צובר אנרגיה, עד שהטבעת נפרצת והזרע נורה החוצה במהירות שעשויה להגיע ל-45 קמ"ש. יריית הזרע גם מלווה בקול נפץ עז שנוצר כשרשת הסיבים שמחזיקה את הזרע נקרעת.

החוקרים סימנו נקודה לבנה על הזרע וצילמו את תהליך השיגור במצלמה מהירה, וכך גילו שהזרע המשוגר גם מסתובב סביב עצמו בקצב של יותר מ-400 סיבובים בשנייה. בסריקות ה-MRI שביצעו נמצא שיש לזרע מעין בליטה צרה לאורכו, שהקליפה לוחצת עליה בצורה לא מאוזנת משני הצדדים, כך שהזרע מקבל גם תנועה סיבובית בעת שיגורו. הסיבוב סביב עצמו מייצב את הזרע במעופו, בדומה למה שעושה רובה עם קנה מחורק (בעל חריצים סלילוניים), שמסובב את הקליע במהלך הירי. החוקרים חישבו שהעץ מסוגל לירות את זרעיו למרחק של 18 מטר, מה שבהחלט עשוי לספק לו יתרון בהתפשטות בתוך יערות צפופים.


המבנה המתוחכם של קליפות הזרעים של לוז המכשפה הסיני גורם לזרעים להיפלט במהירות רבה ובקצב סיבוב אדיר. מרשימה אף יותר העובדה שכל זה מתאפשר בזכות מנגנון פשוט אחד שמפעיל כוח על הזרע – תהליך ההתייבשות של הפרי.

 ליקוטי מוהר"ן (ב,מח):
"דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם
וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאד מְאד
וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל
וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אִילָן, שֶׁגְּדֵלִים עָלָיו עָלִים
שֶׁכָּל עָלֶה צָרִיך לִהְיוֹת גָּדֵל מֵאָה שָׁנִים
וְהוּא נִמְצָא בַּפַּרְדֵּסִים שֶׁל הַשָּׂרִים
וְקוֹרִין אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָם מֵאָה שָׁנִים
וּמִסְּתָּמָא כְּשֶׁגָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר
וְאַחַר כָּך בְּסוֹף הַמֵּאָה שָׁנִים
הוּא יוֹרֶה בְּקוֹל גָּדוֹל כְּמוֹ קְנֵי שְׂרֵפָה, שֶׁקּוֹרִין אוֹרְמַאטְיֶע
וְהָבֵן הַנִּמְשָׁל הֵיטֵב".

מאמרי הראי"ה (עמ' 360): "וכל מי שהוא עוקב אחר סדרי הישוב מראשית צעדיו עד עכשיו יכול הוא לראות בחוש איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה וצעד של דליגה לטובה יוצא מכל משבר".

רמח"ל (קל"ח פתח מט'): "וצריך שזה הרע יחזור לטוב, שיהיה ענינו טוב.. והיינו שיהיה החיסרון המתוקן - שהוא עצמו יהיה גורם גילוי השלמות יותר בכח. אדרבא, כל מה שהרע מתחזק - רוצה לומר ששלמות יותר גדול רוצה להתגלות. וזה פשוט, השלמות - רוצה לומר מה שמתקן החסרונות, והשלמות הוא יותר גדול כשהוא מתקן חסרון יותר גדול. אם כן, כשרצה הרצון העליון לגלות שלמותו הגדול מאוד, צריך שיגלה בתחילה החיסרון הגדול מאוד. וזה רוצה לומר גילוי השלמות עצמו, כי אי אפשר להבין השלמות בלא חסרון שקודם לו, שהשלמות מתקן אותו. אם כן כשרוצה לגלות הכח השלם והנכבד מאוד, שבו תענוג הנשמות תענוג גדול מאוד, אי אפשר כי אם שיגלה בתחילה חסרון הגדול מאוד, כי כפי החיסרון שמתגלה - כך מדרגות השלמות שמתגלה בסופו. ובחסרון היותר גדול מתגלה כח היותר שלם. ולא תאמר - יותר טוב היה אם לא היה חסרון, והיה בתחילה הטוב שעתיד להיות לבסוף. כי אינו כך, כי שלמות אינו רוצה לומר - טוב סתם, אלא רוצה לומר תיקון חסרון. ואם לא היה חסרון - לא היה מתגלה שלמות, אלא טוב. אך תענוג הנשמות האמיתי אינו בטוב, אלא בשלמות, שהוא עניין יחודו".

רמח"ל (קל"ח פתח ל): "... מראש ימות עולם הגלגל סובב רק לנקודה אחת, שהוא השלמות האחרון שימצא אחר כל הענינים. ולא היה השלמות שפעל, בשום זמן ובשום פעם, אלא אדרבא דרך הסיבוב הוא זה - להתקרב פעם אל הקלקול פעם אל התיקון, ואחר שנתקרב גם אל התיקון - חוזר לקלקול... אחר השלמות לא יהיה קלקול כלל, כי כבר נח הגלגל מתנועתו, ונתברר האמת...".

הרמח"ל משתמש כאן בדימוי של גלגל, בכל חצי סיבוב שהגלגל מסתובב נקודה שהיתה למעלה עוברת למטה ונקודה שהיתה מקדימה עברה אחורה, אבל הגלגל התקדם בחצי סיבוב!!!

הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״.

התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.

המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור[1].

להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות.

אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה.

הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.

משבר יוצר גבורה!

גבורה פירושה עצירת השפע האלוקי והתעוררות האדם לפעולה, מלמטה למעלה. העמל והיגיעה של האדם מבטאים את מידת הגבורה.

לדרשה בנושא חודש אייר והגבורה לחץ כאן.

משברים בבניין הארץ:

עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?

הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח.

ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד.

כמו מסע שהגיע לבסיס ואז המ"מ ממשיך ליציאה השניה מהבסיס וממשיך את המסע הלאה... זאת הנקודה שהרבה נופלים מיאוש...

לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב.

ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו.

הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל - ״אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר לעקב״ (תהלים קלב,ג-ה).

זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך.

כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.

הרב קוק (אורות התחיה מד): "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. 
השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כחותיהם. 
הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחת להולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטיה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם."

יה"ר שנראה את רוח הגבורה מפעמת בעמ"י ביתר עז וביתר תוקף - להשליט ריבונות אמיתית על כל חלקי ארצנו הקדושה, לגרש את כל שונאי ישראל (מבפנים ומבחוץ) ממנה, ולכונן את בית המקדש על מכונו בב"א.

---

[1] אגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות:

״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.

אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).

בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳, והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.

פרשת שמיני - פנימיות וחיצוניות

פנימיות וחיצוניות

בגמרא (תענית ז) מסופר[1] על בתו של קיסר רומי, שניגשה אל רבי יהושע בן חנניה והקניטה אותו: ׳איך חכמה מפוארה שוכנת בכלי מכוער?׳ ר׳ יהושע, שהיה גדול הדור אך (בלשון המעטה) לא היה יפה תואר, ענה לה בציניות: ׳מדוע אביך הקיסר שומר את היין בכלי חרס?׳. ׳באלו כלים עליו לשמור אותו?׳ שאלה הבת, ׳משפחה חשובה כמוכם תסתפק בפחות מכלי זהב וכסף?! - ענה רבי יהושע' בעצת הבת העביר הקיסר את היין לכלי זהב וכסף, וכך החמיץ כל היין תוך ימים ספורים.

בפרשה אנו לומדים על כלים, ועל הדרך בה הם מקבלים טומאה או מיטהרים.

באופן כללי, טומאה  מגיעה על ידי קשר בין החפץ הטמא לבין החפץ המטמא - מגע, משא (גם אם החפץ בקופסא ואין מגע ישיר - הנושא אותו נטמא) ולעיתים גם ישיבה יחד באותו רכב (מרכב).

רוב הכלים מקבלים טומאה בין אם המגע נעשה בדפנות הכלים ובין אם נעשה בתוך הכלי.

בכלי חרס יש הלכה מחודשת, שהוא מקבל טומאה דווקא אם החפץ הטמא היה בחלל הכלי, אך לא אם נגע בדפנותיו (׳לא מטמא מגבו׳).

מסביר ה״שפת אמת״ (שלח תרל״ג) בשם סבו, רבי יצחק מאיר מגור (׳חידושי הרי״ם׳): "טעם שאין כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו - כיון שאין לו מצד עצמו חשיבות, רק מצד שיוכל לקבל בו, לכך החשיבות רק תוכו״.

לעומתו, חשיבותו של כלי מתכת נובעת גם מצד מראהו החיצוני, ולכן הוא נטמא מבפנים וגם מבחוץ. דווקא במקום שיש לכלי משמעות, שימושית או אסתטית, יש מקום לטומאה להיכנס.

לכל אדם יש רצונות וצרכים מסוגים שונים ובסדרי עדיפויות שונים. ישנם צרכים שנוגעים יותר לקיומו החיצוני של האדם, כמו אכילה ושינה, וישנם צרכים שנובעים מקול הקורא אל האדם מתוך נשמתו.

אם האדם מחשיב את צרכיו החיצוניים כעניין העומד בפני עצמו, ולא ככלים לביטוי שליחותו - הוא עלול לקבל דרכם טומאה.

אך אם האדם יעשה עצמו ככלי חרס[2], בו הפנים הוא העיקרי[3] - שום טומאה חיצונית לא תטמא אותו (ע״פ המשך דברי השפת אמת).

עלינו לשים במרכז את פנימיותנו ולשמור עליה נקייה וטהורה מתכנים זרים לנו. כך נוכל להיות נאמנים באמת לעצמנו.

גם הסתכלותנו צריכה להיות דוקא על הפנימיות של הזולת!

הרווארד וסטאנפורד (הסיפור מיועד לאלה מביננו הממהרים לשפוט אנשים על-פי המראה החיצוני...).

אישה ובעלה הלבושים בצניעות ירדו מהרכבת ופסעו ללשכתו של נשיא אוניברסיטת הרווארד, ללא קביעת פגישה מראש. המזכירה, העיפה בהם מבט, והחליטה שלאנשים פשוטים ועניים אלה אין כל עסקים בהרווארד.

"אנו מבקשים לראות את נשיא האוניברסיטה", אמר האיש בקול רך.

"הוא עסוק ויהיה עסוק כל היום", סיננה המזכירה בשפתיים קפוצות.

"אנו נחכה שיתפנה", אמרה האישה.

המזכירה התעלמה מהם, בתקווה שהזוג ילך. אך הם המתינו בסבלנות.

בחוסר רצון החליטה לבסוף להפריע לנשיא. "אולי, תראה אותם לדקות מעטות, והם יעזבו" אמרה.

הסכים ויצא לקראת הזוג.

פנתה האישה לנשיא: "בננו למד בהרווארד, היה  מרוצה כאן, ואהב את המקום מאד.

לפני כשנה נהרג בתאונה. בעלי ואני היינו רוצים להקים יד לזכרו, במקום כלשהו בקמפוס".

הנשיא לא התרשם מדבריה. ובחוסר סבלנות בולט אמר: 

"גבירתי, איננו יכולים להקים אנדרטה לכל אדם שלמד כאן ונפטר. אם היינו עושים כך, המקום היה נראה כבית קברות".

"הו, לא" הסבירה האישה במהירות "איננו רוצים להקים אנדרטה. חשבנו שאולי אפשרי לתת בנין שלם להרווארד".

נשיא האוניברסיטה, הביט בהם  בזלזול ואמר: "בניין? יש לכם צל של מושג כמה עולה להקים בניין? השקענו לאחרונה 7.5 מיליון דולר בהקמת הבניין לפיסיקה, כאן בהרווארד".

לרגע שתקה האישה .

הנשיא נראה מרוצה. (סוף, סוף הוא יוכל להיפטר מהזוג הזה.)

ואז פנתה האישה לבעלה ואמרה בניחותא:

"זה כל מה שעולה להקים בניין באוניברסיטה? אז למה שלא נקים  אוניברסיטה משלנו?" 

הנהן בעלה בראשו בהסכמה.

הנשיא נדהם ופניו נפלו במבוכה רבה.

גברת ומר סטאנפורד קמו והלכו לדרכם. הם נסעו לפאלו אלטו, קליפורניה,שם הם הקימו אוניברסיטה הנושאת את שמם, אוניברסיטת סטאנפורד הידועה,  כיד זיכרון לבנם.

משלי (יא,כב): "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם".

הרב זלמן מלמד: "יש אנשים שרואים רק את הגוף, אז הם אומרים שההרים בשווייץ, למשל, יפים הרבה יותר, ושיש עוד מקומות יפים רבים בחוץ לארץ. אבל מי שרואה את הנשמה רואה שההרים בארץ ישראל מלאים תוכן, קדושה, עוצמות פנימיות רוחניות. בחוץ לארץ זה בבחינת אשה יפה וסרת טעם. יש נשים יפות אבל חסרות תוכן. כך יש ארצות יפות אך ללא חן, ללא פנימיות. הרב כותב שכשהיה עובר בחוץ לארץ בעל כרחו על יד גינות של עבודה זרה היה מרגיש סירחון. היו שם פרחים עם ריח טוב אבל הוא הרגיש סירחון של עבודה זרה".

לימוד תורת הפנימיות – מזכך אותך שלא תתרגש מהחיצוניות:

מעיד הרב קוק על עצמו באיגרות (א,מג): "ואנכי כשאני לעצמי הנני ב"ה רחוק מלהיות נהנה הרבה כשמשבחין אותי, ולא להיות מצטער ומקפיד הרבה כשמבזין אותי. שבח לשמו ית', שהעסק התמידי בלמוד המוסר ופנימיות תוה"ק פעל עלי זאת התכונה".

להכניס את הפנימיות לחיים:

אורות (עמ' נה', יש גם בעמ' סא'): "...כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים, על ידי השקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים ושהן גנוזות בתוכם בגניזה אלהית עצומה, ממילא הולכים המעשים ונפגמים. ערכם משתפל והדרם הולך ומועם, עד שהם מתגלים בצורה קצופה המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעז וההדר הוא לבושם הטבעי להם.

וכשהמעשים נפגמים לעומת זה הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש מעשה מצד מרחקה מן החיים ומצד רפיון כחה לפעול עליהם.

כדי למצוא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצוות אשר לחיים וממילא נחר תוכם, אנו צריכים להתאמץ בכל היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על תחום זה בלבדו.

מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם.

אם ישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להגמר בבטול המעשים...".

זוגיות פנימית - בעל ואשה יכולים לאט לאט עם השגרה והשחיקה להגיע למצב שבו הם מקפידים רק על החיצוניות שבזוגיות (כלים, כביסה, שטיפה, ועוד כל מיני מטלות משותפות) כי זה דבר שאם מפסיקים לעשות אותו – רואים את הבעיות ישר מול העיניים (לכלוך, הכיור מלא, וכד') אבל את הפנימיות שבזוגיות (אהבה, רגשות הדדיים, מחמאות, דיבור פנימי עמוק, שיתוף ברגשות ובחוויות וכד') הם מזניחים...

אומר הרב קוק (בפיסקה לעייל) – אם המצב יישאר ככה בסופו של דבר גם המעשים יתבטלו. אבל אם מתאמצים גם במעשים וגם במקביל עובדים על הרעיון הפנימי – אז הנישואים יתמידו לאורך ימים ושנים...

---

[1] הדרשה על בסיס דבר תורה של הרבנות הצבאית.

[2] צנצנת המן - הלחם הניסי שאכלו ישראל במדבר, שהוא'לחם אבירים׳ אותו אוכלים מלאכי השרת - הייתה עשויה דווקא מחרס (מכילתא בשלח, ויסע ו׳).

[3] צריך את החיצוניות אבל רק אם העיקר זו הפנימיות! כדברי הגר"א על הפסוק: "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" – אשה יראת ה' שיש לה חן ויופי אבל העיקר אצלה זה היראת שמים – היא תתהלל!

פרשת שמיני- חשיבות הגבולות

חשיבות הגבולות

מה יקרה[1] אם ננסה לא להגביל את מהלך חייו של תינוק קטן, ולא נמנע ממנו דבר?

התינוק ינסה לזחול בסמוך למדרגות - וההורים לא יתערבו: הוא ייגש לגעת בתנור, בדיוק ברגעים שמכשירים אותו לפסח בטמפרטורה המקסימלית - ואיש לא ימנע בעדו: הוא יקרב לפיו חתיכת דשא, או גולת משחק - ואף אחד לא יעצור בעדו.

אם התינוק יישאר בחיים אחרי כל החוויות המפוקפקות הללו, ואפילו אם יצליח להבריא לגמרי - הוא יגדל להיות ילד מסכן: הוא יגדל להיות חלש ומפוחד, שיחשוש לפני כל צעד חדש שעליו לעשות.

אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של ילד, יחד עם הצורך באהבה, בחופש פעולה ובביטוי עצמי, הוא הצורך בהצבת גבולות.

סביב גיל שנתיים הילד מתחיל לבחון את הגבולות שמציבים לו, ומאתגר את הוריו, האם הם יאכפו את החוקים או שמא ישברו בעצמם את הגבולות.

ההורים עלולים לסגת מהגבולות שהציבו לילד ולחילופין לכעוס ולצאת מהגבולות שלהם-עצמם. 

על ההורים להפעיל שיקול דעת מתי להעלים עין ומתי לעמוד על הרגליים האחוריות.

העיקרון שצריך להנחות את היחס שלנו אל הגבולות - הוא הענקת תחושת יציבות לילד.

ילד שגדל ללא גבולות גדל חסר ביטחון ובתחושת פחד גדולה (אין בעולם הזה מישהו אחראי שאומר לא, אז כל אחד יכול לעשות לי מה שבא לו...).

הגבולות לא עוזבים אותנו בתום תקופת הילדות, הם מלווים אותנו במשך כל החיים - חוקי התנועה, פקודות הצבא, נורמות התנהגות בעבודה וכמובן שמירה על ההלכה לפרטיה.

בפרשתנו אנו נפגשים עם אחד מהנושאים המרכזיים ביותר שמגבילים את האיש הישראלי - כשרות.

רוב האנשים רואים את הגבולות ככורח המציאות, שאין ברירה אלא ׳לבלוע אותם׳ בדרך ליעדים שהציבו לעצמם.

אך ניתן גם להיכנס לגבולות מתוך רצון הנובע מהבנה שרק גבולות מאפשרים התקדמות אמיתית.

לאריה אין גבולות את מי לאכול... וזו הבעיה שלו!

אומר רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש חלק ב', דרוש ד'): "לפי האמת, האריה טהור וכשר הוא, שאם לא כן – איך הוא הוכשר להיות מד' פנים שבמרכבה? אלא ודאי שמעיקרו צריך היה האריה להיות כשר, אלא שהתורה פסלה את האריה לאכילה, משום שאוכל כל מיני חיות טמאות ומתפטם באיסור.

כך כתב גם הרמב"ם ב"מורה נבוכים", בטעם איסור טמאים, שהטעם שאסור לאכול את האריה אף שבעצם כשר הוא – הרי זה משום שאוכל חיות טמאות". (יעויין שם ב"יערות דבש", אריכות נפלאה בענין הדבש שרדה שמשון מגוויית הארי, כמבואר בשופטים פרק י"ד פסוק ח', אף שלכאורה נטמא הדבש מנבלת הארי).

שמירה על האכילה עוזרת בשליטה על היצר ובשימת גבולות:

כל אימת שיהודי ניגש לאכול דבר כלשהו, הוא נעצר ושואל את עצמו מספר שאלות:

המאכל עצמו, ממה הוא עשוי, האם הוא מעושר, האם אינו מתולע...

אחרי שהוברר שהמאכל בסדר, אני צריך לדעת האם אני יכול לאוכלו עכשיו או להמתין לסוף התפילה, לעשיית קידוש או הבדלה, או שאני בשרי, או שהיום תענית, שאין מצוה שעליי לעשות לפני כן כמו ק"ש או תקיעת שופר, או אני צריך להאכיל לפני כן את הבע"ח...

בענין מקום האכילה, האם צריך להיכנס לסכה.

האם צריך ליטול ידיים.

אני צריך לברר איזו ברכה צריך לברך ולברך אותה ולברך אח"כ וכו'

כך מרומם האדם את עצמו מעל יצרו.

ללא אכילה אי-אפשר, לכן זו התמודדות יומיומית שאנו ניצבים מולה כל הזמן!

ר' יוחנן כהן גדול נהיה צדוקי אחרי שמונים שנה שנכנס לקוד שהקדשים ויצא בשלום! בפרי עץ חיים כותב שזה קרה בגלל ניצוץ רע שהתעבר בו ע"י אכילה, כי הוא לא דקדק פעם אחת מה הוא אוכל.

לכן צריך כ"כ להקפיד שכל דבר יהיה עם כשרות מעולה ובדיקה מדוקדקת.

אין שום דבר היום שאפשר לאכול בלי שתהיה לו כשרות כי לכל דבר מוסיפים חומרי טעם וריח ושומנים להברקה ולגמישות (במפעל סוכריות אחד בחו"ל סיפרו הפועלים למשגיח בתמימות שהם שמים קצת שומן חזיר על האצבעות כדי שהסוכריות לא ידבקו לידיים...).

כותב רבינו הרמח"ל (מסילת ישרים פי"א): "והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור אף איסור המאכל כבר בארנו, שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם כן מי איפוא יהיה המיקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא".

שימת הגבולות גורמת לדבר גדול מאוד:

הברכת משה מלעלוב היה מבאר את הפס' (דברים יח,יד) "ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך" ד"לא כן" קאי על הצדיק, דמבואר בגמרא (שבת סג.) דהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה, וכמו כן צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים (שבת יט:) נמצא דבכוחו לגזור כן או לא, וזהו "ואתה" - היינו איש ישראל - "לא כן" היינו הצדיק "נתן לך ה' אלקיך".

איך יכול האדם להתעלות ולבא למדרגה של צדיק ולומר "לא כן" לרבון כל העולמים?

כאשר תחילה הוא מקדש עצמו במותר לו ואומר "לא"  לדבר שלבו חפץ בו, ומכניע תאותיו, ואז יכול לבוא למדריגת "לא כן" שהקדוש ברוך הוא גוזר והוא מבטלה, הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים!

---

[1] הדרשה על בסיס דבר תורה של הרבנות הצבאית.

שבת הגדול - לעזוב את תרבות ומוסר מצרים

לעזוב את תרבות ומוסר מצרים

שו"ע[1]: ״שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול׳. מדוע נקרא שבת הגדול ומדוע לא שבת הגדולה - ״מפני הנס שנעשה בו׳ (או"ח  תל,א).

באיזה נס מדובר?

הסביר המגן אברהם (שם): ״שלקחו כל אחד שה (לקרבן פסח) בעשור לחודש, ואותה שנה היה (י׳ בניסן) בשבת״.

לקיחת כבש בן שנה לשם קרבן פסח וקשירתו למיטה הם מעשים טבעיים לחלוטין. איזה נס, ועוד ׳הנס הגדול', התרחש בלקיחת השה?!

עם ישראל ירד במצרים למ״ט שערי טומאה, והגיע למצב בו קטרגו עליו: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, מה נשתנו אלו מאלו?" (עיין בראשית רבה כא,ז).

המנטאליות שלהם עדיין הייתה כשל עבדים, שאך ראו את ״מצרים נסע אחריהם״ לפני ים סוף - ״וייראו מאד״, למרות שהיו רבים מהם (שמות יד,י. עיין אבן עזרא פס׳ י״ג).

לכן קיבל עם ישראל את הציווי - ״משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח״ (יב,כא) - למרות שהצאן הוא 'תועבת מצרים׳ (ח,כב).

בשביל לצאת צריך לעזוב – 'משכו':

סיפור הקופים בג'ונגל של סלבה לקונודה: כשדיויד היה ילד, אביו סייר בג'ונגלים המקסיקנים, וראה משהו מעניין.

האינדיאנים שחיו בג'ונגלים שם, מאד אהבו לאכול בשר קופים, ולכן ניסו לצוד אותם, אולם מאד התקשו ללכוד את בעלי החיים הזריזים.

עם הזמן, הם פיתחו שיטת לכידה מתוחכמת: הם היו משאירים ממתק בנקודה מסוימת ביער.

הקופים הזהירים היו מגיעים אליו רק כאשר אף אחד לא היה בסביבה. בבוקר האינדיאנים חזרו למקומות המחבוא, וגילו שהממתק נעלם.

אחר כך התחילו להשאיר את הממתק בתוך קליפות קוקוס חלולות, ואז קשרו את הקליפות לעצים קרובים.

לבסוף, הם הקטינו את הפתח בקליפות הקוקוס, למידה כזאת שתספיק כדי שהקוף יוכל להכניס לתוכה את ידו הריקה, אבל לא תאפשר להוציא יד סגורה שאוחזת בממתק.

הקופים נאלצו לבחור אם לעזוב את הממתק, או להישאר תקועים בקוקוס שקשור לעץ.

הקופים תמיד העדיפו לדבוק בממתק. הילידים היו מוצאים אותם צווחים בפראות, מפוחדים מהציידים, אולם בשום אופן לא שחררו את הממתק...

מאיפה לוקחים את הכח לעזוב את ההרגלים הישנים וללכת נגד התרבות המצרית בה היו שקועים?

הגמרא אומרת שאם רועה מציל גדי מפי הזאב והארי - זה נקרא ׳נס'!

בעלי התוספות מסבירים שהנס הוא שבלבו של הרועה התגלתה ״רוח וגבורה ודעת להילחם״ (בבא מציעא קו ותוד"ה מתיב).

כאשר ׳רוח וגבורה ודעת׳ מתגלה בלבו של רועה צאן - זהו ׳ניסא זוטא', כלשון הסוגיא שם.

עם שלם של עבדים שלוקח את אלילי התרבות השלטת ושוחט אותם - מדובר בנס גדול מאין כמותו!!!

בעוד כחודש נחגוג את היום הגדול, בו הכרזנו על 'הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל׳.

ההחלטה הזו הצריכה ממנהיגינו אומץ וגבורה בלתי רגילים.

הרצי״ה קוק (לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו): ״יסודם ושרשם של כל הניסים והנפלאות אשר בהתגלותו זאת עלינו״.

מדובר בנס ענק, ניסא רבא, שראשיתו ביציאת מצרים, והמשכו בשנות הגלות, בהם שמרנו על זהותנו למרות הקשיים.

עכשיו הגיע תפקידנו להמשיכו: לבנות חברה המושתתת על ערכים ומוסר יהודים נצחיים שיביאו את כל העולם לשלום ולשמחה.

ממה אנחנו צריכים להתרחק?

א. שמות (ב,יב): "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" – צריך להחליף את המוסר הנוצרי המעוות שהשתרש בהנהגה של העם והצבא האהוב שלנו – ולתת עונש מוות לכל מחבל + גירוש של המשפחה שלו לעזה.

ב. ויקרא (יח,ג): "כְמַעֲשֵה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶר יְשַבְתֶם בָה לא תַעֲשּו".

ספרא (אחרי מות ח-ט): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו', מגיד הכתוב שמעשיהם של מצריים מקולקלים מכל עממין, ואותו המקום שישבו בו ישראל מקולקל מכולם... ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה".

אם תשימו לב אלו בדיוק כותרות החדשות בזמן האחרון...

בשבת הגדול שואבים את האומץ, ה״רוח גבורה ודעת״ לימינו אנו, להכריע את ההתמודדויות שלנו בזמן הזה!

---

[1] חלק מהדרשה לקוח מדברי הרבנות הצבאית על פרשת צו התשע"ז.