פרשת עקב - מוצא פי השם

דברים (ח,ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

בצורה פשוטה[1], בא לומר, שאפילו אנשים שהם לא כל כך קרובים לתורה ומצוות אבל הם אנשים שמבינים שאדם זה אדם, שחוץ ממה שיש לו גוף, יש לו נפש, יש לו רוח. אתה רואה אותם שהם אומרים, מה אני בהמה? אני צריך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה? אני בן אדם! עם כמה שיש לי – אני מסתדר. מה אני יכול לעשות? עשיתי השתדלות. אומר לאשתו, אני לא רוצה כלום, אל תתנו לי אוכל, אני מבקש שבמשכורת שלי תכלכלי את כל החודש, ותני לי רק נסיעות לעבודה להביא לך עוד משכורת כזו וזהו. אני בן אדם, אני צריך לנוח, אני צריך לשמוע קצת מוזיקה, צריך קצת להנות מאומנות. רואים שאפילו בן אדם שעוד לא קרוב לתורה, כאילו דואג לצד הרוחני שלו, מה? רק לחם? לעבוד בשביל לאכול ולאכול בשביל לעבוד? די! ככה אומרים גם המפרשים. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, יש עוד דברים שנותנים לאדם חיות.

אבל רבינו האר"י, יש לו פירוש קצת שונה. וכך הוא אומר, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא גם על כל מוצא פי השם שבתוך הלחם יחיה האדם. לא מדובר פה על שני דברים, הלחם, ומוצא פי השם, שהם עוד דברים רוחניים שאתה צריך לעשות, אלא הפסוק אומר, לא על הלחם לבדו, אלא בלחם עצמו ובכל דבר אחר, יש גם מוצא פי השם.

בעצם פה הוא פותח שער להסביר את הדבר הבא. מוֹצָ"א זה אותיות צומ"א, מוצא פי השם זה צומא רבא דישראל שזה יום הכיפורים. אומר רבינו האר"י, בא ותראה שביום הכיפורים אתה לא אוכל לחם, אבל מוצא פי השם שבתוך הלחם – אתה אוכל. אדם חושב שביום הכיפורים הוא צם. אתה לא צם, אתה אוכל את כל האוכל שאתה צריך לאכול. לו יצויר שאדם לא יכול לאכול מהפה, יש אנשים כאלה בר מינן, אולי הוא אפילו בלי הכרה, אז איך הוא אוכל? נותנים לו הכל דרך הוריד, הוא אוכל בצורה אחרת. גם פה אומר רבינו האר"י, אתה יודע? ביום הכיפורים אתה מחובר לצומא, מוצא פי השם, אתה מחובר למקורות של המזון והמחיה, לצורה הרוחנית של המזון שאם אתה מחובר אליה אתה מקבל השפעה גם לגוף, והגוף לא צם, הוא אוכל. לכן ישנם חמישה מיני דברים שחייבו אותנו להמנע מהם ביום הכפורים שהם כנגד חמישה מיני השפעות רוחניות שהאדם מקבל, ופה הוא מתנתק מההשפעה הגשמית שלהם ומקבל אותם בצורה רוחנית בלבד.

נחזור לענין. "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". אומר רבינו האר"י, כאשר ברא הקב"ה את העולם, כל האור היה מתפשט בכל הבריאה, וכל הבריאה היתה נשפעת מהאור של הקב"ה, הדומם הצומח החי המדבר. כשחטא אדם הראשון, הוא ערב קודש בחול, טוב ברע, "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" גם הם נתערבו בערב רב, ונתקלקלו כל הנבראים. דומם צומח חי מדבר, כולם צריכים תיקון. כולם צריכים בירורים ועל כן צריכים גלגולים, להתגלגל בכל מיני אפשריות, בדומם, בצומח, בבעלי חיים, עד שיתוקנו. אחד מהדברים של התיקון זה לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם שנמצא בלחם יחיה האדם.

קודם מביא רבינו האר"י את הפירוש הפשוט יותר ואחר כך מביא עוד ועוד. הפשט הפשוט הוא שכל אחד יודע שבכל חומר יש צורה, יש רוחניות. אפילו בדומם, כל שכן צומח, כל שכן בבעלי חיים, יש בכל דבר ודבר רוחניות. אם אתה יודע לפרק את הגשמיות והרוחניות ולברר אותם כאשר אתה אוכל למשל את הלחם, ובלחם יש מוצא פי השם, אז בעצם כשאתה אוכל, זה כמו שאתה מתפלל, כמו שאתה לומד תורה. כאשר אתה מפרק את הלחם, הלחם לבדו, צורתו החומרית הגשמית הולכת לחומר שבגוף, מחזקת אותו, והצורה הרוחנית שבתוך הלחם, מוצא פי השם, השפע האלקי המקיים את הלחם כמות שהוא, או עגבניה, או בשר, או כל דבר שיש בעולם, משפיע לנשמה.

כמו שאנחנו אומרים, שכל דבר ודבר מורכב מאבות המזון, ומי שצריך ויטמין מסוים, ימצא אותו בסוג אחד של מזון, מי שצריך חלק אחר של אבות המזון ימצא בסוג אחר של מזון. כלומר כמו שלאדם יש לדוגמה ריאה, לב, מח, גם בצומח יש חלקים שכשאתה אוכל אותם, הם מחזקים את אותו מקום. גם לצבעים השונים של המזון, יש תפקיד ותיקון לחלקים מסוימים בגוף.

באותו אופן, ופי כמה וכמה, הרוחניות, שאף אחד לא דיבר עליה, אף אחד לא בודק אותה, אף אחד לא יודע לפצח אותה. רבינו האר"י אומר, תדע לך שמאז שהשם ברא את העולם, הוא שם בכל דבר את מוצא פי השם. את הכח, את האנרגיה האלקית, את הכח העצום, שנמצא בכל דבר שמחבר אותו להיות מה שהוא. הנה תראה, זה לחם, זה עגבניה, זה מלפפון, מה ההבדל ביניהם? הכל תלוי בפנימיות של הדברים. אם אתה אוכל את זה בכוונה הראויה, ואתה מצליח לפצח את אותה הנוסחה של חיבור בין חומר לצורה, של חיבור בין גשמיות לרוחניות, אז אתה לוקח את מוצא פי השם ואתה מחזק את עצמך. נמצא שהאכילה שאדם אוכל מעלה אותו. הוא מתעלה כמו שהוא מתפלל, כמו שהוא לומד תורה, שבזה בוודאי הוא מעצים את הכח של הנשמה שלו.

לכן האר"י צווה מאד מאד את מהרח"ו על ברכות הנהנין. אמר לו – זה הקלקול שלך וזה התיקון שלך. בזה אתה נופל ובזה אתה עולה. ככה הוא אמר לו. כל העליה והירידה שלו תלויה בזה (שער רוח הקודש, דרוש ג'). ואז הוא הסביר לו עוד משהו. מאז שאדם הראשון חטא, נתגלגלו נשמות ונתערב טוב ורע בכל חלקי הבריאה, דומם צומח חי מדבר. נמצא כשאדם אוכל, חוץ ממוצא פי השם שדיברנו לעיל, שזה השפע האלקי המקיים, יש פה עוד תוספת. החטאים של כל הדורות, אפילו מאדם הראשון, מגולגלים פה בצורה רוחנית, מעוותת, שנמצאת בתוך המזון. אם אדם מצליח לישר אותה, הצליח לקחת כח אדיר. ואם לא הצליח – מכיון שהיא מעוותת – היא מעוותת אותו. אדם יכול לראות לפעמים, כשהוא קם בבוקר, בשתים בבוקר, מתי שהוא קם, והוא לומד תורה, ומתפלל ואחר כך לומד – הוא מרגיש את עצמו מלאך. אחר כך הוא הולך הביתה ואוכל ארוחת בוקר, ואז הוא שוכח מכל עבודת השם. הוא מתלהב מהאכילה, אחרי שהוא גומר לאכול, הכל נעלם. מה קרה? נכנסו בו אותם המגולגלים, אותם הכוחות, אותם הטוב ורע שמעורב, וזה לא דבר אחד או שנים, זה כמה מערכות, שנמצאות בתוך האוכל חוץ ממוצא פי השם.

לכן צריך האדם לגשת לענין הזה של הלחם לבדו, מה שאתה אוכל, לגשת אל זה בחרדת קודש. מי שיכול לכוון כוונות האכילה מסידור רבינו הרש"ש – מצוין. אם האדם עוד לא הגיע לזה, לפחות יכוון בדעתו שהוא אוכל בכדי לעבוד השם. הוא יודע – יש לי גוף, יש לי נשמה, גם המאכל שאני אוכל יש בו גוף, יש בו נשמה, יש בו משהו רוחני. אב רחום וחנון אני רוצה לאכול את זה לתועלת הגוף וגם לתועלת הנשמה. ואז אני נזהר, מה שצריך צריך, מה שלא צריך – תפסיק. מה אתה אוכל לתאווה? "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד". אם אתה לא צריך את זה – זה יזיק לך, גם באופן גשמי וגם באופן רוחני. מה שאתה לא יכול להתגבר כדי לקדש את זה, אז זה יקדש אותך, כלומר יפעל בך פעולה הפוכה.

דבר נוסף, הברכות. בברכות צריך לדקדק. מי שמדקדק בברכות הנהנין, אז איך שלא יהיה, אם הוא אומר את מטבע הברכה, בין אם כוון, בין שלא כוון, הדבר כבר מכוון ועומד מאנשי הכנסת הגדולה שתיקנו את הברכות.

עוד כתבו וגם האר"י כתב את זה, שצריך להזהר ללמוד תורה, אפילו מעט, בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד השולחן, איזה ספר קטן, 'שערי קדושה' או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת. תכניס תורה. התורה מבררת את האכילה.

ועל הכל ויותר מהכל, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – וּבֵרַכְתָּ", ברכת המזון. ברכת המזון היא התיקון הגדול והעצום, גם למה שאכלת, גם למה שלא אכלת, גם למה שלא כוונת. כמו שאומרים, עכשיו זה הסיום, מכיון שברכת המזון היא מדאורייתא, היא עושה תיקון גדול. לכן, אומר ה'בן איש חי' ע"פ האר"י, שיש ענין לא לפנות את האוכל עד אחרי ברכת המזון, כדי שגם מה שנשאר ולא אכלת, גם הוא יתברר, גם הוא יתוקן. "ואכלת ושבעת וברכת". מתי אתה יכול לברך להשם ברכה מכל הלב? מתי שקיימת בסעודה ואכלת ושבעת. שבעת – מספיק, אל תמשיך. כלומר, כמו שאומרים ש"איזה הוא עשיר – השמח בחלקו", כך גם "צַדִּיק – אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ", ואכלת – ושבעת. לא להכנס לכיוון של תאווה ושל עוד ועוד. אתה רואה שתיקנת, עשית, מה שהיה לך כח לתקן תיקנת, די, עכשיו תברך ברכת המזון. תסיים את הענין, מים אחרונים חובה, וברכת המזון.

אז "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". עכשיו אם אדם יתבונן בפסוק הזה, יראה שזה לא רק על אכילה ושתיה. אתה לא יכול לדעת מה אתה עושה כשאתה הולך בדרך, הוו שקלי ואזלי באורחא, אתה מברר ניצוצות הקדושה, אין לך דבר שבעולם שאין בו ניצוצות של קדושה. כשאתה נושם, באותו חמצן שאתה נושם, יש ניצוצות של קדושה, יש רוחניות, אתה נושם אתה פולט, אתה עושה אותם פעולות כמו באכילה. אתה מדבר עם חבר, אם אתה יודע לגשת לדבר איתו כמו שצריך, אתה מברר אותו. אתה יכול לגרום לו שהוא יתפוצץ עליך, או אתה יכול לגרום לו שהוא יכנע וישמע את הדברים שאתה מדבר, תלוי איך אתה ניגש לענין.

גם זה נקרא "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – מי זה הלחם? אשתו. מהיכן לומדים זאת? מהפסוק "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. האשה של האדם זה הלחם, כלומר הוא צריך לדעת איך לדבר, איך לברר. לפעמים בן אדם אומר, כבוד הרב, כל מה שאתה אומר זה טוב, אבל לא על אשתי. אשתי, תעזוב, אשתי זה משהו לא מהעולם הזה. כל אחד יכול להגיד ככה על אשתו, אז מה? אם השם נתן לך אותה – יש לך את הכוחות לדעת לברר, לדעת לרדת, לדעת לתקן את הענין.

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", הכל זה "מוצא פי השם". כלומר תגש לכל ענין וענין כתיקון, כבירור, העלאת ניצוצות של קדושה, כאתגר, כל דבר שמופיע לך – תקח את זה כמו עבודת השם. יש פה משהו לברר, יש פה משהו לעשות. ואז גם כשאדם יודע שהעבודה קשה, אין בעיה, מה זה עבודה קשה? וכי אני עושה עבודה בשבילי? אני רוצה פה משהו בשבילי בכל הענין? אני רוצה לכבד את הקב"ה! אני רוצה לעבוד את העבודה של השם! אם אתה בא בגישה כזו אז מובטח לך סייעתא דשמיא, אתה לא עובד את השם לבד, "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

כשאדם ניגש לעולם באופן של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אז ודאי, כמו שהוא מפעיל כוחות, מפעילים כנגדו כוחות, מי יודע מי ינצח? אבל כשאתה הולך לעבוד את השם, אז אין לך כלום. הקב"ה מסייע בידך, רואה את תמימות ליבך, את המחשבה הטהורה, איך אתה ניגש לאכילה, איך אתה ניגש לשינה, איך אתה ניגש לכל ענין. אם זה פרנסה, אם זה כל דבר אחר, בכל דבר ודבר צריכה להיות המחשבה הזו של עבודת השם, ואז, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", יוצא לאדם לקיים מה שנאמר בגמרא על הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". הגמרא אומרת (ברכות סג.), וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח רל"א), איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". דהיינו, אין שום דבר שזה לא עבודת השם. אתה יכול מכל דבר להתחזק. כל דבר זה כמו תורה, כמו תפילה, אם אתה ניגש בכל דבר לשם שמים, בגישה של "בכל דרכיך דעהו", אז הוא, יישר אורחותיך. יש דברים שהם אורחות. שהם טבעיים באדם. קשה לו לאדם להתגבר עליהם, קשה לו לעשות הפוך מהטבע שלו, אבל כיון שאתה מחפש לעבוד אותו, הוא, שהוא כל יכול, יישר אורחותיך. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו.

---

[1] הרב ניסים פרץ זצוק"ל.

פרשת וירא - הקשבה אמיתית לך ולאחר

הקשבה אמיתית לך ולאחר

"זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו, אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב" (אפרים קישון, זוהי הארץ שלי)

כאשר אברהם אבינו רוצה ללמד סנגוריא על אנשי סדום, אולי יש חמישים צדיקים בעיר אולי יש 45 צדיקים בעיר, ה' לא קוטע את דברי אברהם ואומר לו: שמע, בעיר אין אפילו תשעה צדיקים. ומדוע? אומרים בעלי המוסר, מכאן שה' רצה ללמד דרך ארץ שאדם בא לבקש ממך דבר, אף שאינך יכול לעזור לו, תשמע אותו עד הסוף ואל תקטע את דבריו.

היה פעם באמריקה בית כנסת גדול מאוד, שהרב שכיהן שם היה כבר יהודי זקן. בשעה טובה הוא הגיע לגבורות ופרש לגמלאות, והקהילה חיפשה רב חדש שינהיג את הקהילה. רבנים רבים שלחו קורות חיים והציגו מועמדות לתפקיד. מכל ההצעות בחרו נציגי הקהילה שני רבנים שהגיעו לקו הגמר. הזמינו אותם להתארח בקהילה בשבת, את שניהם באותה השבת. הדרשה שהם יישאו לפני הציבור היא זאת שתכריע את הכף.

את שני הרבנים המתחרים שיכנו באותו בית מלון, חדר ליד חדר. שני הרבנים היו טיפוסים הפוכים אחד מהשני, אחד מאורגן ומסודר, כל דרשה הוא הכין במדויק, כתב על נייר ואפילו סימן לעצמו איפה להשתעל ולכחכח בגרונו. ואילו הרב השני היה ספונטני, הוא הכין רק בערך, ממש בגדול, את הדרשה.

הרב הספונטני נח על המיטה שלו לפני שבת, בזמן שהקפדן עמד מול הראי והתאמן. הוא חזר על כל הדרשה, עם כל הפאתוס והדרמה, כמו שצריך. הרב השני שמע שהמתחרה שלו מתכנן לשאת דרשה ממש מיוחדת ויפה על פרשת השבוע. מצאה הדרשה חן בעיניו, והוא לא בזבז זמן. לקח עט ודף, ורשם מילה במילה את כל מה ששמע מעבר לקיר...

למחרת, ביום שבת, הרב הספונטני הלך לגבאי ושכנע אותו לתת לו לנאום ראשון. הוא עמד לדבר ונשא את הדרשה של הרב השני. בהתלהבות גדולה וברטוריקה משובחת הוא חזר בדיוק על מה ששמע אתמול מעבר לקיר. המתמודד השני האדים, החוויר והחליף צבעים. הוא היה נבוך לגמרי ולא ידע מה לעשות.

הרב סיים את הדרשה המרתקת, כולם מחאו כפיים בהתלהבות, והזמינו את הרב השני לעלות. "ריבונו של עולם, מה אני עומד לומר?"... פתאום עלה לו רעיון. הוא עלה לבימה, ואמר: "יש שני סוגים רבנים. יש רב שהמעלה שלו היא לחדש, לומר דברים חדשים שלא נשמעו אף פעם, רב יצירתי אורגינלי. אבל יש רב מסוג אחר, כזה שהכוח שלו הוא בהקשבה. היתרון שלו זה היכולת  לשמוע. הרב הקודם שאתם שמעתם, גדול כוחו בחידושים ובמקוריות. אבל הגדולה שלי היא בהקשבה, אני מסוגל להקשיב לאנשים, לקלוט אותם ולהבין ללבם. הנה, אני מוכן ורוצה להראות לכם, כאן ועכשיו, כמה כוח ההקשבה שלי גדול. אני הולך לחזור על הדרשה של הרב הראשון מילה במילה"... והוא חזר בשטף, בדיוק מופלא, על הדרשה שנשא הרב שלפניו.

אחרי שחברי הקהילה התרשמו מהשבת במחיצת הרבנים הטוענים לכתר, התקיימו הבחירות. ומי נבחר? כמובן, הרב שיודע להקשיב.

במשלי נאמר "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב,כה), לפי אחת הדעות בגמרא הפירוש של 'ישחנה' הוא מלשון שיחה "ישיחנה לאחרים" (יומא עה.).

כאשר האדם משוחח על דאגותיו עם הזולת, הוא לפתע מרגיש הקלה ושחרור. לפעמים אין הוא זקוק בהכרח לעצות, אלא עצם הידיעה שיש מישהו שמקשיב לו ומאפשר לו לבטא את תחושותיו, מסייעת לו למצוא בתוכו את הפתרונות לדאגותיו ואת האומץ להתמודד עם פחדיו.

מספרים על רבי אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לרבי אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם?, מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד. ענה לו רבי אריה: "אני לא עושה להם שום דבר אני רק מקשיב להם…" (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?' / דוד חייא בן יוסף).

גמרא (עירובין יג:): "אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

שלמה המלך מבקש מה': "ונתת לעבדך לב שומע... לשפוט את עמך הכבד הזה" (מלכים א,ג) ואע"פ שהשמיעה תלויה באיבר האוזן ולא בלב, רואים מכאן שלשמוע אינה פעולה טכנית אלא היא נעשית עם לב עם רגישות, לשמוע לדברי החבר.

תלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק ג דף כא): "רבי אבא בשם רבי ינאי – התובע והנתבע משיב והדיין מכריע, אמר רבי סימון, צריך הדיין לשנות טענותיהן (ז"א: לחזור ולסכם את דבריהם של שני הצדדים) שנאמר: ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וגו' (מלכים א, ג)". וכך נפסק ברמב"ם (הלכות סנהדרין כא,ט), בטור ובשולחן ערוך (חו"מ יז,ז). ובספר מאירת עיניים (שם ס"ק טו) הסביר את הדבר: "נראה פשוט שצריך לשנותן לפני בעל הדין מייד אחר שטענו, בעוד שעומדים הבעלי דינים לפניהם וקודם משא ומתן של הדיינים. וסברא הוא, כדי שיהא נוח דעת בעלי הדינין ולא יעלה על ליבם שמא הדיינים ישאו ויתנו בדין ולא הביאו טענתן, ואחר שיסכימו על הדין שוב לא יחזרו בהן. ועוד, שמא באמת הדיינים לא עמדו היטב על דברי טענתן, ובשנותן לפני הבעל דין יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהם".

הרב מוסקאטו ז"ל: "אם היה אפשר לאדם לעלות השמימה לראות בצבאות מעל סדרם וישרם לא היה מתענג בהשגתו עד שובו הנה לספר לחברו את המראה הגדול ההוא, ולהם ייתן אומר המבשר צבא רב, בגופים היקרים ההם עם פלאי פלאות נעשו במלאכתם הכי נכבדת". (מתוך דברי מוהר"ר הרב יהודה כהן בהסכמה לספר "קצות החושן").

רואים  מכאן איזה עונג עצום יש לאדם המספר את חוויותיו לחבר, עד שאפילו אם יעלה לרום השמים ויראה את המלאכים ואת כל מראות האלוקים לא יהיה לו עונג עד שישוב לעולם החומר ויספר זאת לחברו.

העונג הזה מתעצם שבעתיים כאשר האדם השומע אותו מעודדו לדבר ומקשיב לו ברוב קשב,איזה חסד עצום עושים כאשר מקשיבים ליהודי. ובפרט שאותו אדם המדבר נמצא במצוקה ושופך את לבו לפני חברו.

הקשבה פנימית:

הרב נחמני זצוק"ל: שמיעה זו הבנה מהותית על דברים שאין ביכולתך לעמוד על טיבם בראיה בלבד!

הקשבה אמיתית אינה רק למילים עצמן, אלא למה שמתנגן מאחורי המילים.

בערב פסח הגיע נפח יהודי לשאול את הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בהיותו רב קהילת סלוצק, האם מותר לקיים מצוות 'ארבע כוסות' בליל הסדר בחלב? הרב לא השיב על השאלה אלא אמר לאשתו לתת לאותו יהודי עשרים וחמישה רובל. "מדוע לתת ליהודי סכום כסף גדול כל כך?" שאלה אותו אשתו "והרי בדרך כלל שלושה רובל מספיקים לקנות יין?". הרב השיב ואמר "מי ששואל אם יכול לקיים את מצוות 'ארבע כוסות' בחלב, סביר להניח שאין לו גם בשר לסעודה ולכן יש לספק לו את שאר צרכי הסעודה" (הראשון לשושלת בריסק, עמ' 175-172).

רבי משה מקוברין הגיע פעם אחת לחצרו של האדמו"ר מאפטא והתבונן בהכנותיו לשבת. הרבי נכנס לבית המדרש והתחיל לקרוא את שיר השירים בהתלהבות ובדבקות, לפתע נפתחה הדלת ויהודי כפרי התפרץ פנימה והתחיל לצעוק "הפרה! הפרה!" והסביר שהפרה שלו מתקשה להמליט והוא זקוק לעזרה. להפתעתו של רבי משה מקוברין, הרבי הפסיק לומר את שיר השירים ופנה להרגיע את היהודי הכפרי. הרבי בירך אותו להצלחה והציע לו לגשת לווטרינר בקצה העיירה. לאחר שהכפרי הלך, רבי משה מקוברין שאל את האדמו"ר "מה חידשת לאותו יהודי כפרי וכי לא היה יודע שכאשר פרה מתקשה להמליט הולכים לווטרינר? והאם זו סיבה להפסיק לקרוא את שיר השירים שחשוב כקודש קודשים?".

"האם באמת שמעת מה שהיהודי צעק אלי?" שאל אותו הרבי. "בודאי" השיב רבי משה מקוברין "הכפרי צעק 'הפרה, הפרה!' " אמר לו הרבי: "אם כך, סימן שלא שמעת טוב. היהודי צעק 'רבי! אנא קרב אותי אליך, אני זקוק כל כך לקדושה ולרוחניות!' ".

"אכן, זה לא מה שהיהודי צעק, אך זה מה שהוא שידר, היהודי הפשוט חיפש את קרבת הרבי, ועל מה יוכל לדבר אתו? האפשרות היחידה שהייתה לו ליצור קשר עם הרבי, היא באמצעות עיסוק בצורכי היומיום שלו. אך המילים הללו שידרו מסר מעבר למה שנאמר".

הסיפור על המשפחה שאמרה שאורי חסם להם את החניה והלימוד זכות שלי...

הקשבה מעשית:

מהי הגישה הנכונה המאפשרת אקלים נוח להקשבה?

א. אמפתיה = המוכנות והיכולת שלך להכניס את עצמך לנעליו של הזולת ולראות את מצבו דרך עיניו הוא.

ב. סבלנות =  רצון אמיתי לשמוע את דברי הזולת עד הסוף בלי לקטוע את דבריו.

ג. פתיחות ויכולת הכלה = נכונות לקבל את עולמו של הזולת ( תרבותו חייו, עיסוקיו, אישיותו צורת חשיבתו ועוד) אף שזה שונה מעולמך.

ד. ניטראליות = נטרול האגו  העצמי, עכשיו אני כולי למען החבר, את אישיותי אני שם בצד, וכולי דרוך לשמוע את סיפורו של החבר.

ה. הכרה בייחודיות[1] = ראיית הזולת כאישיות נפרדת וייחודית בעלת זהות משל עצמה.

ו. יכולת העצמה =  זיהוי נקודות החוזק באישיותו של החבר והעצמתן. להדגיש לחבר את הנקודות הטובות שלו.

ז. אמונה = לתת לזולת ביטחון ביכולותיו הפנימיים, אמונה בעולם הפנימי שלו, ביכולת שלו להתמודד עם קשייו ורגשותיו, לתת לו אמונה שיש בכוחו לפתור את בעיותיו באופן עצמאי קל ופשוט.

חסמי תקשורת הם כל הדברים המפריעים לדובר לזרום בשיחתו, הם חוסמים את הדובר ומורידים לו את המוטיבציה לדבר , לעיתים התנהגויות או אמירות בלתי מכוונות ולא מודעות של האדם המקשיב יכולות לחסום את קלחת השיחה של החבר המדבר איתנו, לדוגמא :

א. הבעת ביקורת – אני חושב שטעית בגדול ועליך לבקש סליחה מהמנהל.

ב. שאלות אישיות מדי – אבא הרביץ לך פעם.

ג. הפרעות חיצוניות – סלולארי מצלצל, התעסקות עם ניירת, רעשים או מוסיקה הבאים מבחוץ.

ד. התנשאות ויהירות = כאשר תהיה בגילי ותרכוש ניסיון וחוכמת חיים , אז תבין.

ה. לגמור משפטים של השני = מתפרש כחוסר סבלנות של השומע לשמוע את החבר עד סוף דבריו.

ו. הטלת אשמה = כנראה , שאתה לא מבין שאתה אחראי על כל הבלאגן שנעשה כאן.

ז. הטפת מוסר=  התנהגותך ממש ילדותית.

ח. דיאגנוזה שגויה  = אני מבין שאצלכם במשפחה כולכם...

ט. מתן הוראות או עצות = לדעתי , אתה צריך לעבור בית ספר.

י. ציניות או לעג = מה חשבת שאתה תתפרע ותצעק והחבר יישב בחיבוק ידיים.

יא. שיפוטיות = רק אנשים חסרי חוט שדרה כמוך יכולים לעשות מעשה כזה.

יב. הבעת ביקורת = אני במקומך, הייתי אומר "לא" ועוזב אותם לנפשם...

כיצד נעודד את הזולת לדבר עימנו?

א. עידוד = כאשר אנו מקשיבים לחבר עד הסוף, אנו בעצם מעודדים אותו להמשיך ולדבר ולספר על עצמו. מידי פעם אנו משחילים מילה או קטעי משפט כדי להראות שאנו משתתפים בדו שיח אך רוב הזמן עלינו לשתוק ולתת את רשות הדיבור לחבר.

שימו לב כי 93% מהתקשורת הבין אישית נעשית באמצעיים לא מילוליים: שפת גוף  עוויות הפנים, רק 7%מהתקשורת נעשית באמצעות השפה ותוכן השיחה.

ב. שחזור/שיקוף  = חזרה על דברי החבר חזרה כמו "הד" על תוכן הדברים שהשמיע החבר. באותם מילים שהוא השתמש , בלי להוסיף פרשנות , פרטי הדברים כהוויתם. המטרה היא- להראות למדבר ששמענו אותו הבנו את דבריו בלי להחסיר אף פרט, והבנו את המסר שהוא רצה להעביר אלינו.

שחזור דברי החבר מעורר דיוק והעמקה , מונע חוסר הבנה ומאפשר תיקון טעויות, השחזור מונע חזרה מיותרת על דברים ובך הכול מקצר את השיחה ( בדרך כלל שהדובר מרגיש שלא הבינו את דבריו כהלכה הוא חוזר שוב ושוב על דבריו ואף משתמש באותן מילים..

באמצעות השחזור המדבר נעשה יותר אחראי למילותיו ודיוק בדבריו כי הוא יודע שמקשיבים לו ועוקבים אחריו, מה גם שדרך הטכניקה הזאת של השחזור ניתן לכוון את הדובר לכיוונים מסוימים.

ג. שיקוף רגשות =התייחסות לרגשות שמביע הדובר בין הביע זאת בגלוי: "אני פוחד מ.." ובין אם הביע זאת באופן סמוי: "הבן שלי עדיין לא חזר מהת"ת , איפה הוא יכול להיות?". אני החבר השומע נהיה כמו מראה ומשקף לחבר את רגשותיו באופן מלא וברור כפי שבאו לידי ביטוי בדבריו אלי.

המטרה – לזהות את עולמו הפנימי הרגשי של החבר, להבהיר למדבר את רגשותיו ולהראות לו שאנו מרגישים את רחשי ליבו והרגשותיו.

לדוגמא: אני מרגיש שאתה די לחוץ ממכתב הפיטורין שקבלת, נראה כי אתה מרגיש ששוב לא יקבלו אותך לעבודה , האם הבנתי נכון את דבריך?

ד. שאלות הבהרה = יש לשאול את הדובר שאלות, כדי שירחיב את הנושא שעליו הוא מדבר, יש להשתמש בשאלות פתוחות שאינן מזמינות את השואל לענות עליהן בקצרה ובאופן חד משמעי  "כן" או "לא", ע"י שאלות אלו החבר יהיה הדובר העיקרי של השיחה ובכך נקבל מידע נוסף. לדוגמא : "ספר לי יותר כיצד אתה רואה את העניין ..." או " נסה לעזור לי להבין יותר טוב את המצב בו ... " או למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר ..".

דוגמא נוספת: במקום לשאול: "מדוע לא הגעת השבוע ללימודים". ניתן לשאול: "האם תוכל לספר לי מה הביא אותך להגיע למצב בו נעדרת מהלימודים במשך שבוע ימים?

כמו כן אין לשאול שאלות שהתשובה ידועה מראש. לדוגמא: ודאי היה לך קשה במבחן בתורה, אלא עדיף לשאול: תן לי להבין איך הרגשת לגבי המבחן בתורה ?

יש להימנע משאלות הפותחות במילים "למה ?" או " מדוע?" , שאלות אלו משדרות שיפוטיות ומעוררות התנגדות . עדיף להשתמש בשאלות הפותחות במילים "מה ?" או"איך ?"  במקום לשאול " למה עשית כך או כך "?   אפשר לשאול : " איך אתה מסביר את התנהגותך בקשר ל...?".

ה. מסגור = סיכום מחדש של תוכן דברי החבר ושיקוף רגשותיו , אך הפעם במילים שלי ובנוסח שלי, ובכך לעצב מחדש את תוכן השיחה. הבעיה של הרבה אנשים הפונים לייעוץ הוא חוסר יכולת לארגן את עולמם הפנימי, המסגור והעיצוב מחדש של דבריהם, מכניס את תוכן דבריהם לתבניות בהירות ומובנות. תבניות סיכום אלו נותנות לדובר תחושה של מוכרות, ומאפשרות שליטה ובקרה על עולם הרגשות אף בדברים שהוא עצמו אינו מודע להם.

ו. האמירה שלי = חוות דעתי האישית על הנושא עליו דיבר החבר, אין למהר ולתת עצה לנועץ, יש תחילה לשאול אותו מה נראה לך האפשרויות שאתה יכול להציע כדי לפתור את הקושי עליו דברת?. נרשום את האפשריות ונדון על כל פתרון על כל היבטיו, יתרונות וחסרונותיו ומה הכי מתאים לדובר כאשר הנועץ יציע רעיון ויחליט לקבל אותו  יהיה לו יותר קל לקבל זאת מבחינה רגשית וגם יהיה יותר קל ליישם זאת , כי לא הנחיתו לו רעיון והכריחו אותו לבצע זאת אלא זוהי בעצם החלטתו ומסקנתו האישית. במקרה ועדיין הנועץ מתלבט או שהוא קטין ואינו בשל לקבל החלטה , עלי לבקש את הסכמתו להציע פתרון ולשאול אותו אם זה נראה לו רעיון טוב.

הקשבה לקב"ה:

דיברנו על אמנות ההקשבה, אבל יש אמנות גדולה עוד יותר: להקשיב לקדוש ברוך הוא.

לפעמים הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בצורה שלא כל כך מובנת לנו או מקובלת עלינו. אם משהו מפריע לנו לקיים מצוות או מעכב אותנו מלהתקרב לקדושה, זה לא מסתדר לנו. זה הרי לא ייתכן, לא הגיוני. וכאן צריך לדעת להקשיב. לחשוב מחדש. ה' סוגר לך דלת אחת, כדי שתלך ותפתח דלת אחרת.

על הנקודה הזו אפשר ללמוד מסיפור נפלא על האחים הקדושים, ר' זושא ור' אלימלך. הם היו אחים, אבל לא סתם אחים. הם היו מחוברים בלב ונפש. לפני שהם התגלו בתור צדיקים גדולים, הם היו מסתובבים ונודדים מעיר לעיר ומכפר לכפר בתור אנשים עניים. הם לקחו על עצמם סדר עבודה כזה של נדודים וגלות, כדי לכפר על העוונות של עם ישראל.

פעם אחת הם חיפשו באיזו עיר מקום להניח בו את הראש אבל לא מצאו. הם נכנסו לבית הכנסת ושכבו על הספסל. בדיוק באותו זמן הסתובב באזור יהודי שבא לגייס כספים. הוא כנראה לא בורך במידות מזוככות כל כך, וכשהוא ראה שבאו עוד שני "שנוררים" קבצנים, הוא בנה פלפול הלכתי שלם למה הם עוברים על הסגת גבול. הוא בעצמו לא יכול לזרוק אותם, אז הוא הזעיק את המשטרה. הוא אמר להם שבאו שני זקנים לא מוכרים לבית הכנסת, הם מסתובבים בלי ניירות ומעוררים חשד. באו השוטרים לבדוק במה מדובר, וכמקובל באותה תקופה באותם מקומות, דבר ראשון לקחו אותם למעצר. אחר כך כבר יבדקו מה לא בסדר.

וכך האחים מוצאים את עצמם עצורים. מכניסים אותם לאולם, שלושים רוסים שיכורים מתגוללים שם. והם תופסים איזו פינה צדדית ושוכבים שם בשקט. ככה הם בילו את הלילה.

ר' זושא מתעורר בבוקר, מביט על אחיו ר' אלימלך, ורואה שהוא בוכה. ר' זושא מכיר את אחיו, הוא יודע שהוא אדם שמח תמיד. הוא יודע גם שאחיו מבין שהכל בהשגחה פרטית, ולכן כנראה לא על המעצר הוא בוכה. אז הוא שואל אותו: "ר' אלימלך, מה קרה? למה אתה בוכה?". מרוב בכי, ר' אלימלך אפילו לא היה מסוגל לענות. הוא רק סימן והצביע לכיוון קצה החדר.

ר' זושא מסתכל לכיוון שאליו הפנה אחיו את האצבע, ושם הוא רואה את הדלי שהיה מיועד לצרכים של העצורים. ר' זושא מיד הבין למה אחיו בוכה ועצוב כל כך. על פי ההלכה, אסור להתפלל ליד כלי שמיועד לשירותים. ר' אלימלך מצטער וכואב שהוא לא יכול להתפלל שחרית ולעבוד את ה'.

אומר ר' זושא לאחיו הצדיק: "ר' אלימלך, ר' אלימלך! לא אתה בוחר את עבודת ה' שלך. אותו בורא שציווה אותנו להתפלל כל יום, הוא זה שאמר לא להתפלל במצב כזה. ר' אלימלך! למה אתה בוכה? הרי גם לא להתפלל במצב כזה, גם זה עבודת ה'! תשמח שנפתחה לך דרך חדשה בעבודה. הוא ציווה לא להתפלל במקום כזה, ואתה באמת לא מתפלל במקום כזה".

ר' אלימלך שומע את הדברים, מהרהר בהם, ומיד מבין את המשמעות והעומק של הדברים שאמר אחיו. הוא שם את ידו על הכתף של ר' זושא והם מתחילים לרקוד, בשמחה עילאית של דבקות. הם עובדים את ה' בדרך חדשה!

שלושים הרוסים השיכורים רואים שני זקנים מניחים יד על כתף ופותחים במחול של שמחה, אז גם הם מצטרפים לריקוד, קופצים ומחוללים...

הסוהרים מבחינים במתרחש, ומביטים במחזה בתימהון גמור. הם לא רגילים לראות שמחה מתפרצת בין כתלי הכלא. הדלת נפתחת, נכנס הסוהר, תופס את אחד השיכורים בצווארון, מטלטל אותו ושואג: "מה קורה פה? מה פשר השמחה והריקודים?". אף אחד לא שומע אותו, מרוב רעש ובלגן... והאיכר עונה לו: "אין לי מושג. זה לא אני, זה הם. שני הזקנים האלה קמו בבוקר, הצביעו ודיברו על דלי הצרכים, והתחילו לרקוד".

"הבנתי הכל", אמר הסוהר. "הם שמחים שיש להם לפחות מכל להתפנות בו ולעשות את צרכיהם. אני כבר אראה להם מה זה. עכשיו ניקח להם גם את זה, נראה אותם שמחים!". לקח את הדלי איתו, ויצא החוצה בכעס.

ור' זושא פונה לאחיו ואומר לו: "תראה מה כוחה של שמחה, תראה מה היא פועלת. רק שמחנו, וכל המניעות והעיכובים התבטלו מאליהם. 'כי בשמחה – תצאו', השמחה שלנו שברה את כל המחיצות. עכשיו אנחנו יכולים לגשת להתפלל ביישוב הדעת. ואם כן, עכשיו אנחנו צריכים לשמוח עוד יותר". והם פצחו בריקוד חסידי סוער עוד יותר.

ביאור הגר"א (משלי ד,א): "שמעו בנים מוסר אב - שמעו משמש לג' לשונות. הא' לשון קבלה כמו השומע ישמע והחדל יחדל והיה אם שמוע גו'. הב' לשון הבנה כמ"ש כי שומעים אנחנו. והג' הוא לשון שמיעה כמשמעו ובו נכלל לשון הקשבה כי הוא ג"כ שמיעה רק בהטיית אוזן יותר בכדי להבין וזהו שמעו מוסר אב תקבלו מוסר אב".

---

[1] בספר 'ועלהו לא יבול' על הגרש"ז אוירעבאך מובא שלעיתים הגרש"ז השיב על אותה שאלה בתשובות שונות לאנשים שונים. הרב אברהם דב, בנו של הגרש"ז מסביר מדוע: "עוד תדע כי דרכו של אבא להלוך כנגד רוחו של כל אחד, ובטוחני שיש דברים שלך אמר כך ולפלוני אמר אחרת, וגם בצורה אחרת" (ועלהו לא יבול א', עמ' יח). וכך כתב עליו תלמידו המובהק, הרב אביגדור נבנצאל: "סתירות בדברי אדמו"ר זללה"ה תיתכנה מסבות שונות, כפי שציין כתר"ה: פעמים שענה לשואלים שונים תשובות שונות לפי המתאים לכל אחד ואחד..." (שם עמ' ט"ז). הגרש"ז ידע להבין את נפש השואל, הוא ידע לאבחן מאיזה מקום השאלה מגיעה וידע להתאים את התשובה לאדם.

פדיון הבן

פדיון הבן

פניני הלכה: מה פשר שאלת הכהן את האב – במה אתה רוצה יותר, בבנך או בחמשת הסלעים, וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב להחליט? 

הרי הלכה פסוקה, שגם אם האב אינו רוצה לפדות את בנו, ורוצה להניחו ביד הכהן – אינו רשאי. מפני שגם לפני הפדיון, הבן אינו שייך לכהן. 

פירש בעל 'ערוך-השולחן' (יו"ד שה, לו), שלולא הפדיון, היה הבן הבכור צריך להיות מיועד רק לעניינים שבקדושה, משום שכאשר ניצלו בכורי ישראל ממכת בכורות במצרים, יועדו לעבודת ה', עד שאסור להם לעשות דבר שאינו בקדושה.

זה מה ששואל הכהן את אבי הבן, מה אתה מעדיף יותר, את בנך בכורך שיוכל לנהוג ככל האנשים העוסקים במלאכתם ותפדהו על ידי חמישה סלעים, או שאתה מעדיף את חמשת הסלעים והבן ייועד רק לעניינים שבקדושה.

כמובן שכל אב מעדיף לפדות את בנו כדי שיוכל לנהוג ככל האדם.

- אם אפשר טוב שיעשו הפדיון במעמד עשרה, ומצוה לעשותה ברוב עם.

- קודם הפדיון יכוין האב שבא לקיים מצות עשה מן התורה לפדות את בנו בכורו. ויש שנהגו לומר ''לשם יחוד''.

- יש נוהגים שאחר הפדיון הכהן לוקח כוס של יין בידו, ומברך ברכת הגפן, וטועם מעט, ואחר כך מברך על ההדס, בורא עצי בשמים, ואחר כך מברך (בלא שם ומלכות): ברוך אשר קידש עובר במעי אמו, ולארבעים יום חלק איבריו רמ''ח איברים, ואחר כך נפח בו נשמה, שנאמר ויפח באפיו וגו', עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סככו, שנאמר, עור ובשר תלבישני, ומנה [וצוה] לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו ב' מלאכי שרת לשומרו במעי אמו, שנאמר, חיים וחסד עשית וגו'.

- מנהג ישראל לערוך את פדיון הבן בשילוב סעודת מצווה, עם לחם הראוי לברכת המוציא (אין צורך בלחם משנה). כמו"כ נהוג להביא לסעודה זו יין.

- את התינוק נהוג להביא לטקס כשהוא מונח על כרית וכדומה, כשהוא לבוש בבגדים חגיגיים ומעוטר בתכשיטים.

סדר פדיון הבן

לוקח הכהן את הילד ושואל לאביו:

בִּנְךָ זֶה בְּכוֹר הוּא? 

ויענה: כֵּן. 

אומר לו הכהן:

מַאי בָּעִית טְפֵי, בְּבִנְךָ בְכוֹרֶךָ אוֹ בְחָמֵשׁ סְלָעִים דִּמְחַיַּבְתְּ לִפְדּוֹת בָּהֶן? 

עונה האב: בִּבְנִי בְּכוֹרִי. 

אחר כך ישאל הכהן לאם הילד:

בְּנֵךְ זֶה בְּכוֹר. שֶׁמֶּא יָלַדְתְּ בֵּן אַחֵר לְפָנָיו אוֹ שֶׁמֶּא הִפַּלְתְּ? 

היא עונה: זֶה בְּנִי בְכוֹרִי לֹא יָלַדְתִּי וְלֹא הִפַּלְתִּי לְפָנָיו.

אחר כך יאמר הכהן:

זֶה הַבֵּן בְּכוֹר הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לִפְדוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃ כְּשֶׁהָיִיתָ בִּמְעֵי אִמֶּךָ הָיִיתָ בִּרְשׁוּת אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבִרְשׁוּת אָבִיךָ וְאִמֶּךָ. עַכְשָׁיו אַתָּה בִּרְשׁוּתִי שֶׁאֲנִי כֹהֵן וְאָבִיךָ וְאִמֶּךָ מְבַקְּשִׁים לִפְדּוֹתְךָ שֶׁאַתָּה בְּכוֹר מְקֻדָּשׁ, שֶׁכֵּן כָּתוּב: וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ קַדֶּשׁ־לִ֨י כׇל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כׇּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא.

אחר כך יטול האב את הכסף או שוה כסף בידו ויאמר:

אֲנִי רוֹצֶה לִפְדּוֹתוֹ שֶׁכָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה: אַ֣ךְ ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם: וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא.

לפני הברכה יאמר האבא לשם יחוד:

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִֽילוּ וּרְחִֽימוּ, וּרְחִֽימוּ וּדְחִֽילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוֹ"ד קֵ"א בְּוָא"ו קֵ"א בְּיִחוּדָא שְׁלִים, בְּשֵׁם כָּל־יִשְׂרָאֵל. הִנֵּה אָנֹכִי בָּא לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל פִּדְיוֹן בְּכוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃ וּכְתִיב: וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃ וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ קִיַּמְתִּיהָ בְּכָל־פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וְכַוָּנוֹתֶיהָ וְתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ וּלְתַקֵּן אֶת־שָׁרְשָׁהּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָֽינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

יתן לכהן את המטבעות ויאמר:

זֶה פִּדְיוֹן בְּנִי בְכוֹרִי.

יקבל הכהן את הכסף ויאמר:

קִבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשָּׁה סְלָעִים אֵֽלּוּ בְּפִדְיוֹן בִּנְךָ זֶה, וַהֲרֵי הוּא פָּדוּי בָּהֶן כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.

נוהגים שהכהן מברך את הילד:

וַיְדַבֵּ֥ר (במדבר ו כב) יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרְכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃ יְבָרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃ יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃ יִשָּׂ֨א יְהֹוָ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃ וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרְכֵֽם׃

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, כְּשֵׁם שֶׁזָּכָה הַבֵּן הַזֶּה לַפִּדְיוֹן, כָּךְ יִזְכֶּה לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת וְלַחֻפָּה, וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים בְּחַיֵּי אָבִיו וּבְחַיֵּי אִמּוֹ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן: