חג השבועות - מעלת החג

מעלת החג

הגאון רבי יוסף ידיד הלוי זי״ע, ביקש לפני פטירתו מהגה״צ רבי נתן סאלם זצ״ל שיטפל בכל ענייני קבורתו, לפי סדר מסויים שערך לו. הסכים רבי נתן לכך בחפץ לב, רק ביקש מרבי יוסף שתי בקשות: האחת - כי לאחר פטירתו יבוא בחלום ויספר לו מה נעשה בדינו בשמים. והשניה - שיתפלל עליו שיפקד בזרע של קיימא, כי היה רבי נתן חשוך בנים והרופאים התייאשו ממנו - ונעתר לכל רבי יוסף ידיד.

ואכן, לאחר פטירתו, קיים רבי נתן ככל אשר התבקש, והמתין לראות את רבי יוסף בחלום, כפי שסוכם. עברו מספר ימים - ועדיין לא בא. עלה רבי נתן על קברו ואמר: אני קיימתי מה שבקשת ממני - ועתה, אנא קיים אתה מה שבקשתי ממך כפי התנאי שעשינו בינינו.

והנה, בליל שבת אחד חולם רבי נתן סאלם, כי נכנס לבית מדרשו של רבי יוסף ידיד, ורואהו שיושב ועוסק בתורה כדרכו, מוקף ערימות של ספרים, וידו כותבת חידושי תורה כבחיים חיותו. ניגש רבי נתן ונישק את ידו, וביקש רשות לשאול - ונענה בחיוב. אמר לו: הרי כבוד הרב נמצא כבר בעולם האמת, איך זה כעת נמצא כאן! ענה לו רבי יוסף: לא ידעת כי צדיקים יש להם רשות לבקר משכנם בעולם הזה? המשיך רבי נתן ושאל: איך עבר אתו הדין למעלה. ענה לו רבי יוסף, כי הביאוהו לפני בית דין של מעלה, ושם בדקו את סדר יומו, ומצאו כי סדר יומו היה: תיקון חצות, לימוד באשמורת, תפילה בנץ, פת שחרית - אכילה מועטת, לימוד כל היום ללא הפסק, אחר הצהריים הולך לבית הדין, ואחר כך למסור שיעורי תורה, כך שהיה הולך מחיל אל חיל כל היום בקדושה ללא הפסק. ואז החלו לדקדק עמו בבית דין של מעלה, (עם צדיקים מדקדקים כחוט השערה), ומצאו כי יום אחד התנמנם מעייפות על השולחן, והיה בזה ביטול תורה של שעה קלה, לכן דנוהו להכנס לגיהנום לכפר על כך. מסרוהו ביד המלאך הממונה, שיכניסהו לגיהנום. והנה כאשר הגיעו לשער אחד לא הניחוהו להיכנס שם, וכן בשער השני וכן בשער השלישי. שאל רבי יוסף את המלאך, מדוע לא מכניסים אותו לגיהנום לגמור את דינו. ענה לו המלאך, כאשר הגיעו לשער הראשון באו מסכתות הש״ס וסגרו את השער, בשער שני באו ספרי הפוסקים וסגרו וכן בשער שלישי. החזירוהו המלאכים אל בית הדין, ופסקו להכניסו לגן עדן.

אמר לו רבי יוסף בחלום. דע לך, כי לתורה יש חשיבות מיוחדת בשמים, כי לימוד תורה מגן על האדם, והאור שבה מטהר את הנשמה.

עמד רבי יוסף זקוף ולקח ספר ״חוות יאיר" והראה לרבי נתן בחלומו כי בתוך הספר יש נייר אחד שיש בו כתם, ואמר: אם אתה רוצה להעביר את הכתם - יקרע הנייר.

אבל יש חומרי ניקוי שמעבירים את הכתם בלי לקרוע את הנייר...

כך, לימוד התורה מעביר את כל הכתמים ומטהר את הנשמה.

ועל הבקשה השניה שביקש ממנו רבי נתן כי יתפלל עליו שיזכה לזרע של קיימא - ענה לו רבי יוסף כי אכן ייפקד. וייקץ רבי נתן, הלך אל הגאון המקובל רבי יהודה פתיה ואישר כי החלום אמת. ואכן זכה רבי נתן שלתקופת הימים נולד לו בנו יחידו, המכהן כיום ראש ישיבה בירושלים עיר הקודש.

לתורה יש עוצמה אדירה!

לכן שבועות זה היום הכי גבוה בשנה!!!

כתוב בתורה (דברים פר' ראה טז,יא) על חג השבועות ״ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וכו' במקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם״.

החתם סופר: את המילים ״במקום״ ננקד ונקרא: במקום (ב בחיריק), וכך נפרש את הפסוק: ״ושמחת לפני ה' אלקיך״ - בחג השבועות יש מצוה לשמוח לפני ה' אלקיך בעמלות ושמחת התורה הק', ויכול כל אדם להגיע למדריגות רמות ונשגבות, ואפילו היהודי הפשוט ביותר כמו עבדך ואמתך יכולים להגיע למעלת הנביאות של צדיק הדור של צדיק יסוד עולם, וזה הכוונה, ״במקום אשר בחר ה'״ - במקום מה שאתה יודע כל השנה אשר בחר ה' את הצדיק יסוד עולם כצדיק הדור, יכול כל אדם להגיע לדרגה זו בכח קדושת לילה קדוש ונשגב זה כגדול שבנביאים!

לכן המנהג שתולים אילני סרק בבתי הכנסת בחג השבועות כמובא בהלכה, כדי לרמז ולהודיע בשער בת רבים, שכל אחד ואחד, אפילו הפשוט שבפשוטים שמתנהג ועוסק בענייני סרק במשך כל ימות השנה, יכול להתעלות גבוה גבוה ביום גדול זה, ולהגיע למעלת ״גדול שבנביאים״!!!

והסביר את מה שהגמרא מספרת במסכת פסחים: מר בריה דרב הונא היה יושב בתענית במשך כל ימות השנה חוץ מעצרת וערב יום הכיפורים.

מסביר התוס' (בגמרא ברכות מט: ד"ה 'אי בעי אכיל'), שמה שהיה יושב בתענית כל השנה - היה תענית חלום!

שאל החתם סופר, א״כ, משמע מכאן שאפילו בשבתות התענה כי זה  היה תענית חלום, אז מדוע דווקא בשבועות לא התענה?

אלא הסביר החת״ס על פי מה שמובא בספר ״תורת חיים״ שהגמרא אומרת במסכת ברכות שאחד שיש לו חלום רע שיעמוד ב׳׳ברכת כהנים״ בשעה שהכהנים פורשים כפיהם. ומסביר ה״תורת חיים״ מה הטעם בדבר? אלא שהרי כל הפחד מחלום רע, הוא מחשש, שחלום הוא אחד משישים בנבואה, ולכן החשש שמא הוא יתממש, אבל ידוע מה שכתוב בזוהר הק' שבברכת כהנים יש השראת השכינה כמו מצב של נבואה, ולכן כשמברכים הכהנים הם מבטלים את החלום שהוא רק אחד משישים בנבואה.

ועל פי זה הוא מסביר מדוע מר בריה דרב הונא לא התענה בחג השבועות, כי הרי כל התעניות שלו היו כאמור, בגלל תענית חלום, והרי אמרנו שבעצרת ״אפילו הגרוע שבישראל כמוהו כגדול שבנביאים״, וממילא הוא לא היה צריך אז להתענות כי כמו בברכת כהנים כח הנבואה מבטלת את החלום...

ומכאן נבין ונראה במקצת את גודל מעלת והשגת יום קדוש זה!...

הרה״ק בעל הדברי ישראל זי״ע פירש את המשנה המפורסמת: ״אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם״.

דהיינו, ״לפני מי״ - קודם יום החמישים, שהוא גימ' ״מי״ - אתם מטהרים את עצמכם ומבקשים להיות בבחינת הבא לטהר...! אבל, ״ומי״, - היינו מיום החמישים ״מטהר אתכם״ - אני בלבד מטהר אתכם ע״י השפעה וקדושה עליונה היורדת מלמעלה באותו היום לכל אחד ואחד!...

כתוב בירושלמי (ר׳׳ה פ״ד ה״ח): אמר ר׳ משרשיא בשם ר׳ אידי, בכל הקרבנות כתיב חטא, (״שעיר עיזים אחד לחטאת״ וגו׳), ובעצרת אין כתיב חטא, (נאמר בו רק ״שעיר עיזים אחד לכפר עליכם״) - אמר להם הקב״ה, מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם.

הזוהר הקדוש מפליג בעוצם מעלת לימוד התורה בליל שבועות, וז"ל (אמור צז:-צח:): "...כַּד מָטֵי לְהַאי לֵילְיָא, לִבְעֵי לֵיהּ לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְאִתְחַבְּרָא בָּה, וּלְנַטְרָא דַּכְיוּ עִלָּאָה, דְּמָטֵי עָלֵיהּ בְּהַהוּא לֵילְיָא, וְאִתְדְּכֵי.

וְאוֹלִיפְנָא, דְּאוֹרַיְיתָא דְּבָעֵי לֵיהּ לְמִלְעֵי בְּהַאי לֵילְיָא, אוֹרַיְיתָא דְבְּעַל פֶּה, בְּגִין דְּיִתְדְּכוּן כַּחֲדָא, מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא עֲמִיקָא. לְבָתַר, בְּהַאי יוֹמָא, לֵיתֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְיִתְחַבֵּר בָּהּ, וְיִשְׁתַּכְחוּן כַּחֲדָא בְּזִוּוּגָא חַד לְעֵילָּא. כְּדֵין מַכְרִיזֵי עָלֵיהּ וְאַמְרֵי, (ישעיה נט) וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ וְגוֹ'.

וְעַל דָּא, חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא, וַהֲווּ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַמְרֵי, נֵיתֵי לְאַחֲסָנָא יְרוּתָא קַדִּישָׁא, לָן, וְלִבְנָן, בִּתְרֵין עָלְמִין. וְהַהוּא לֵילְיָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְעַטְּרָא עָלַיְיהוּ, וְאַתְיָיא לְאִזְדַּוְּוגָא בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, וְתַרְוַויְיהוּ מִתְעַטְּרֵי עַל רֵישַׁיְיהוּ, דְּאִינּוּן דְּזַכָּאן לְהָכִי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן הָכִי אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּמִתְכַּנְשֵׁי חַבְרַיָּיא בְּהַאי לֵילְיָא לְגַבֵּיהּ, נֵיתֵי לְתַקְּנָא תַּכְשִׁיטֵי כַּלָּה, בְּגִין דְּתִשְׁתְּכַח לְמָחָר בְּתַכְשִׁיטָהָא, וְתִקוּנָהָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא כַּדְקָא יָאוּת. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּחַבְרַיָּיא, כַּד יִתְבַּע מַלְכָּא לְמַטְרוֹנִיתָא, מַאן תַּקִּין תַּכְשִׁיטָהָא, וְאַנְהִיר עִטְרָהָא, וְשַׁוִּי תִּקּוּנָהָא. וְלֵית לָךָ בְּעָלְמָא, מַאן דְּיָדַע לְתַקְּנָא תַּכְשִׁיטֵי כַּלָּה, אֶלָּא חַבְרַיָּיא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

תָּא חֲזֵי, חַבְרַיָּיא מְתַקְּנֵי בְּהַאי לֵילְיָא תַּכְשִׁיטָהָא לְכַלָּה, וּמְעַטְּרֵי לָהּ בְּעִטְרָהָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא. וּמַאן מַתְקִין לֵיהּ לְמַלְכָּא, בְּהַאי לֵילְיָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא בָּהּ בְּכַלָּה, לְאִזְדַּוְּוגָא בָּהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא. נַהֲרָא קַדִּישָׁא עֲמִיקָא דְּכָל נַהֲרִין, אִימָּא עִלָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְגוֹ'. לְבָתַר דְּאַתְקִינַת לֵיהּ לְמַלְכָּא, וְאַעְטְּרַת לֵיהּ, אַתְיַית לְדַכְּאָה לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא, וּלְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי גַּבָּהּ...

כַּךְ מַלְכָּא קַדִּישָׁא וּמַטְרוֹנִיתָא, וְחַבְרַיָּיא, כְּהַאי גַּוְונָא. וְאִימָא עִלָּאָה דִּמְתַּקְנַת כֹּלָּא. אִשְׁתְּכַח דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, וּמַטְרוֹנִיתָא, וְחַבְרַיָּיא, מָדוֹרֵיהוֹן כַּחֲדָא, וְלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים טו) יְיָ' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגוֹ', הוֹלֵךְ תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק. מַאן הוּא פּוֹעֵל צֶדֶק. אֶלָּא, אִלֵּין אִינּוּן דִּמְתַּקְנֵי לְמַטְרוֹנִיתָא בְּתַכְשִׁיטָהָא, בִּלְבוּשָׁהָא, בְּעִטְרָהָא. וְכָל חַד, פּוֹעֵל צֶדֶק אִקְרֵי".

[תרגום: ...כְּשֶׁמַּגִּיעַ לַלַּיְלָה הַזֶּה צָרִיךְ לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וּלְהִתְחַבֵּר עִמָּהּ, וְלִשְׁמֹר טָהֳרָה עֶלְיוֹנָה שֶׁמַּגִּיעָה עָלָיו בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, וְנִטְהָר.

וְלָמַדְנוּ, שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לַעֲסֹק בַּלַּיְלָה הַזֶּה - תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ כְאֶחָד מִמַּעְיַן הַנַּחַל הֶעָמֹק. אַחַר כָּךְ בַּיּוֹם הַזֶּה תָּבֹא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְיִתְחַבֵּר עִמָּהּ, וְיִמָּצְאוּ כְאֶחָד בְּזִוּוּג אֶחָד לְמַעְלָה. אָז מַכְרִיזִים עָלָיו וְאוֹמְרִים: (ישעיה נט) וַאֲנִי זֹּאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךְ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךְ וְגוֹ'.

וְעַל כֵּן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְאוֹמְרִים: נָבִיא אֶת הַיְרֻשָּׁה הַקְּדוֹשָׁה לָנוּ וּלְבָנֵינוּ בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. וְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה מִתְעַטֶּרֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, וּבָאָה לְהִזְדַּוֵּג עִם הַמֶּלֶךְ, וּשְׁנֵיהֶם מִתְעַטְּרִים עַל רֹאשָׁם שֶׁל אוֹתָם שֶׁזּוֹכִים לָזֶה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּךְ אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְכַּנְּסִים הַחֲבֵרִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֵלָיו, נָבא לְתַקֵּן אֶת תַּכְשִׁיטֵי הַכַּלָּה, כְּדֵי שֶׁתִּמָּצֵא לְמָחָר בְּתַכְשִׁיטֶיהָ וּבְתִקּוּנֶיהָ אֶל הַמֶּלֶךְ כָּרָאוּי. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַחֲבֵרִים כְּשֶׁיְּבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת הַגְּבִירָה, מִי תִקֵּן תַּכְשִׁיטֶיהָ וְהֵאִיר אֶת הָעֲטֶרֶת שֶׁלָּהּ וְשָׂם אֶת תִּקּוּנֶיהָ. וְאֵין לְךְ בָּעוֹלָם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן אֶת תַּכְשִׁיטֵי הַכַּלָּה, אֶלָּא הַחֲבֵרִים. אַשְׁרֵי חֶלְקָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

בֹּא רְאֵה, הַחֲבֵרִים מְתַקְּנִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֶת הַתַּכְשִׁיטִים לַכַּלָּה, וּמְעַטְּרִים אוֹתָהּ בָּעֲטָרָה שֶׁלָּהּ אֶל הַמֶּלֶךְ. וּמִי מַתְקִין לַמֶּלֶךְ בַּלַּיְלָה הַזֶּה לְהִמָּצֵא עִם הַכַּלָּה, לְהִזְדַּוֵּג עִם הַגְּבִירָה? הַנָּהָר הַקָּדוֹשׁ הֶעָמֹק שֶׁל כָּל הַנְּהָרוֹת, הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְגוֹ'. אַחַר שֶׁהִתְקִינָה אֶת הַמֶּלֶךְ וְעִטְּרָה אוֹתוֹ, הִיא בָּאָה לְטַהֵר אֶת הַגְּבִירָה וְאֶת אוֹתָם שֶׁנִּמְצָאִים עִמָּהּ...

כָּךָ הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וְהַגְּבִירָה וְהַחֲבֵרִים כְּמוֹ זֶה, וְהָאֵם הָעֶלְיוֹנָה שֶׁמְּתַקֶּנֶת אֶת הַכֹּל. נִמְצָא שֶׁהַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן וְהַגְּבִירָה וְהַחֲבֵרִים, מְדוֹרָם כְּאֶחָד, וְאֵין נִפְרָדִים לְעוֹלָמִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךְ וְגוֹ', הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק. מִי הוּא פֹּעֵל צֶדֶק? אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁמְּתַקְּנִים אֶת הַגְּבִירָה עִם תַּכְשִׁיטֶיהָ, בִּלְבוּשֶׁיהָ, וּבָעֲטָרָה שֶׁלָּהּ. וְכָל אֶחָד נִקְרָא פּוֹעֵל צֶדֶק].

מובא בשולחן ערוך האר"י ז"ל: "דע שכל מי שבלילה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק".

מרן בעל ה'בן איש חי' הפליג מאוד בעניין הלימוד בזה הלילה וז"ל (במדבר ה"ג): "ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה ובהתלהבות הלב, כי הלמוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה, ולא יתנמנם כלל, כי רבנו האר"י ז"ל החמיר מאוד בעניין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבא".

שבועות - רק ההתחלות קשות

רק ההתחלות קשות

ילקוט שמעוני (משלי כא,כ): ״אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם״ - זה משה. ״וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ״ - זה יהושע שלא היה בן תורה והיו ישראל קוראים אותו כסיל, ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו, שהיה מכבדו ופורס הסדין על הספסל ויושב תחת רגליו. לפיכך אמר הקב״ה איני מקפח שכרך ועליו נאמר ״נוצר תאנה יאכל פריה״.

מעם לועז (דברים עמ' רמז) בשם מדרש חדש: "לבו של יהושע לא היה פתוח בתחלה, והיו ישראל מבזים אותו, ומפני ששימש את משה רבנו פתח הקב״ה לבו".

מדרש הלל (״אוצר המדרשים״ ח״א עמוד קל״א): ״ההופכי הצור אגם מים״ - מלמד שהיו רבי עקיבא ובן עזאי טפשים בדור הזה, ועל ידי שציערו עצמן על תלמוד תורה פתח להם הקב״ה פתח לתורה, ודברים שלא יכלו לעמוד בית שמאי ובית הלל לאיסור והיתר עמד בן עזאי ופירשם, ודברים שהיו סתומים בעולם עמד רבי עקיבא ופירשם וכו', מלמד שראתה עינו של רבי עקיבא במרכבה, כדרך שראתה עינו של יחזקאל הנביא. לכך נאמר ״ההופכי הצור אגם מים״. כלומר, ״ההופכי הצור״ - היינו לב אבן שהיה לרבי עקיבא ובן עזאי, נהפך ל״אגם מים״ של תורה שאין מים אלא תורה.

תחילתו של הרמב״ם:

כעין זה מצינו גם אצל הנשר הגדול - הרמב״ם זצ״ל. כתב ב״סדר הדורות״ (אלף החמישי עמ׳ 206), ובמדרש תלפיות (ענף הרמב״ם) בשם ״שלשלת הקבלה״ וז״ל: קבלתי מזקן אחד שזה המעשה ראה בקונטרס ישן, כי ר׳ מימון אביו של הרמב״ם לא היה רוצה לקחת אשה, ויהי כמו בחצי ימיו בא לו בחלום איש אחד, וצוה לו שיקח לאשה בת קצב פלוני שהיה דר בעיר אחת קרובה לקורדובה, והיה מהתל מזה החלום, וירא לו זה החלום פעמים רבות עד שלקחה, ותהר לו ותלד לו את הרמב״ם, ותקש בלדתה ותמת, ואח״ב לקח אשה אחרת ויהי לו בנים ממנה.

וזה הרמב״ם היה קשה הבנה מאד, שמעט רצון היה לו בלמוד ואביו היה מכהו עד כי נואש ממנו, וקראו בן הקצב ויגרשהו מביתו, והרמב״ם הלך לו לבית הכנסת ויישן וייקץ ומצא עצמו נהפך לאיש אחר, וברח מפני אביו וילך אל עיר שהיה שם הרב ר׳ יוסף בן מיגאש והתחיל ללמוד ממנו והפליג להתחכם. אחרי ימים רבים שב אל קורדובה ולא הלך לבית אביו, וביום השבת התחיל לדרוש ברבים דברים נוראים, ואחר הדרשה קמו אביו ואחיו וישקוהו ויקבלוהו בסבר פנים.

וקבלתי מחכמי חדור שנמצא כתוב שעמד עם רבו סגור במערה י״ב שנים רצופות ושם קבל תורתו. ובגיל ל״ד לחייו התחיל לחבר את ספרו ״משנה תורה״, ועשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מפתחו עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו במראה רבנו מימון אביו ואדם אחר עמו, ואמר רבנו מימון אביו: הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית, וכשראה אמר יישר כחך ב״ג, עכ״ד.

שמות (יט,ג): ״ועתה אם שמוע תשמעו בקולי״.

רש״י: "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות".

בעבודת ה׳ הכי קשה בהתחלה יש התמודדויות ונסיונות קשים, אבל אחרי שמתחילים מרגישים את הערבות והמתיקות.

להבדיל בחומריות... הכי חשוב זו ההתחלה...

למה זה צריך להיות ככה?

כיון שברוחניות ההתחלה צריכה להעשות ע״י האדם עצמו, ובשלב זה אין מועיל ואין סיעתא דשמיא.

כמו שכתוב: ״פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם״.

רק לאחר שהאדם יעשה מצידו את הפתח של מחט - יפתח לו הפתח של אולם, אך הצעד הראשון וההתחלה חייב האדם לעשות מעצמו.

עוד סיבה: הקב״ה שחפץ לזכות את ישראל גזר אשר בתחילת הדרך תהיה קשה, כדי שאף לאחר מכן שכבר העבודה קלה וערבה, יקבל העובד שכר כאילו כל עבודתו הייתה ביגיעה כפי ההתחלה, והוא מחסדי ה׳ יתברך שרוצה להיטיב עם ברואיו.

רבי אהרן קוטלר זצ״ל: בנוהג שבעולם האדם משווה ממעט להרבה, מההתחלה להמשך, כגון אדם שקשה לו להרים משא של 20 ק״ג, עושה קל וחומר ואומר, אם משא כזה איני יכול להרים כל שכן שלא אוכל להרים משא של 50 או 100 ק״ג. מי שנכנס למי הים וכבר בתחילת הדרך אינו יכול לשחות, עושה קל וחומר בעצמו אם כך הוא בתחילת הדרך כל שכן בהמשך...

אבל ברוחניות אינו כן, אל יאמר האדם אם מצוה אחת קשה לקיימה, כל שכן את כל התורה כולה, ואם בזמן המועט שלומד קשה לו, קל וחומר אם ילמד כמה שעות. לא! ברוחניות אין הדבר כן אלא להיפך - רק ההתחלות קשות אבל ההמשך ערב ומתוק - ״מכאן ואילך יערב לכם״, ככל שרחוקים מהתורה והקדושה המעט קשה יותר, אולם ככל שמתקרבים יותר לעבודת ה׳ קל יותר.

כתב הגה״צ ר׳ חיים מוולוז״ין זצ״ל (״כתר ראש״ אות ע״א): "אמר רבינו (הגר״א) דבר מנוסה, כשישכים אדם בבוקר ויקבל עליו ביום ההוא עול תורה באמת ובלב תמים, היינו שיגמור בליבו שלא ישמע לשום דבר ולא יבטלנו שום טרדא - אז יסורו ממנו הביטולים ובוודאי יצליח ביום ההוא בתורה, וכפי תוקף קבלת עול התורה בבוקר, וכפי חיזוק ההסכמה, כן יעזרהו ה׳ בו ביום, וכן יסורו הטרדות ממנו".

תחילתו של בעל ה״ברוך שאמר":

וכן מסופר, על אחד מרבותינו הראשונים, רבי שמשון ב״ר אליעזר זצ״ל, שחיבר ספר הלכות ושם הספר הוא - ״ברוך שאמר״. בהקדמת ספרו מספר למה קרא את שם הספר ״ברוך שאמר״, משום מעשה שהיה עמו. בקטנותו לא ידע מאומה כי נשאר יתום מאבי ואמו בהיותו נער קטן בן שמונה שנים ולא היה מי שילמד אותו, ואפילו להתפלל לא ידע כי אם את תפלת ״ברוך שאמר״, והיה הולך לבית הכנסת ומתפלל תמיד לפני ארון הקודש בבכי והיה אומר בהתחננו את המזמור ״ברוך שאמר״, זו היתה תפילתו! - עד שזיכהו ה׳ ונהיה חכם גדול, וחיבר ספר הלכות וקראו ״ברוך שאמר״, ונמנה בין גדולי ה״ראשונים״ ז״ל.

תחילתו של הריקאנטי:

אחד הראשונים רבי מנחם ריקאנטי זצ״ל, היה אוהב תורה אבל היה גס השכל (לא מבין מאומה], והרבה בתעניות ותפילה שמן השמים ירחיבו לבו ושכלו ויוכל להבין את התורה.

פעם אחת בהיותו מתפלל בתעניות בבית הכנסת נרדם. והנה איש בידו כלי מים והקיצו ויאמר לו שתה, וישת, ולא השלים לשתות כל המים ותיכף הלך האיש מלפניו, והוא הלך למדרש כמנהגו, ויצא שכלו בהיר כי נהפך לאיש אחר, ואז חיבר פירוש על התורה, וספר טעמי המצוות. (שולשלת הקבלה).

תחילתו של רבי יצחק מפוזנא:

מסופר על אחד מגדולי עולם - רבי יצחק מפוזנא זצ״ל. בצעירותו לא היה לו לב ושכל טוב להבין דברי התלמוד, והיה אחיו רבי יוסף (שהופקד עליו כי אביהם רבי אברהם נפטר, והשאיר את בנו רבי יצחק בהיותו ילד קטן) גוער בו ונוזף בו פעמים רבות. בלילה בו נעשה לו בר מצווה הלך הבחור לבית הכנסת והתחבא שם מתחת לאחד הספסלים, כדי שיוכל להשאר שם לאחר סגירת השערים. כשסגר השמש את הבית הכנסת, קם הבחור ממקומו ופתח את ארון הקודש, והתפלל בבכי ובתחנונים שיפתח לו ה׳ את ליבו להבין ולהשכיל את תורתינו הקדושה. מחמת גודל הבכי נפלה עליו תרדמה, בעת שהיה ראשו בתוך ארון הקודש. והנה בא אליו אביו ואמר לו: בני אל תבכה אני אמליץ עליך בבית דין של מעלה... ומאז נפתחו לו שערי חכמה. (מובא בהקדמת שו״ת רבי יצחק מפוזנא״ עמוד 32).

תחילתו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ''ל:

הרב אליהו בקטנותו למד תורה בעוני גדול. אביו, חכם סלמאן אליהו זצ''ל גדל בבית עשירים שרחוקים מתורה. אך חכם סלמאן זכה והכיר את אורה של התורה ועזב את כל הרכוש והכבוד שהיה לו בחו''ל. משפחתו לא אהבה את השינוי הרוחני שעובר עליו ובעצת רבי יוסף חיים, הבן איש חי זיע''א, הוא עזב את הגולה ועלה לארץ ישראל. כאן נתעלה הרב סלמאן עילוי על עילוי בתורה ובעבודת ה' וזכה לקיים את דברי רבי שמעון בר יוחאי בגמרא, שאמר: ''שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא'' וכו'. אלו היו יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה. עם פטירתו הוא השאיר ירושה ענקית: ספרים העוסקים בחכמת הקבלה וספרים שמבארים את דבריו של האר''י הקדוש. מאז פטירתו, ששה מספריו נדפסו פעמים רבות לטובת לומדי הקבלה. אנו עדיין מחפשים את שאר הספרים שרבי סלמאן מוצפי קרא להם ''רש''י על ספר עץ חיים''. מו''ר הרב נתייתם מאביו כבר בגיל 11 וכל פרנסת המשפחה נפלה על אמו הצדקת מרת מזל ז''ל, שהייתה מטופלת בילדים קטנים ולא היה לה משענת לפרנסתה. הבן מרדכי שהיה מצעירי שבעת בניה יצא בגיל עשר לעבוד לפרנסת המשפחה במכירת תורמסין (קטניות שנשלקות שבעה ימים על מנת להסיר את מרירותם והן נאכלות כמו גרעינים ופיצוחים). כך היה הנער מרדכי מסתובב ומוכר מדי יום את התורמסין עטופים בנייר, ובלילה היה יושב ועוסק בתורה. סיפר אחיו, חכם רבי שמעון אליהו, כי כל המשפחה הייתה גרה בחדר אחד ובלילות כל הרצפה הייתה תפוסה על ידי המזרונים שהיו פרוסים על הרצפה. על מזרון אחד היו ישנים שני ילדים, והוא ומו''ר היו צריכים לישון על מזרון אחד. מורנו הרב היה מוותר לו על המקום והיה יושב מתחת לשולחן עם נר בידו ועוסק בתורה, כדי לא להפריע ליתר בני המשפחה שהתגוררו כולם באותו החדר. ומניין היו למורנו הרב נרות ללמוד בהם במשך הלילה? סיפר האח כי בסוף היום היה מרדכי הצעיר עובר בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולוקח את השאריות של הנרות שבערו ודלקו. את השאריות הוא היה ממיס ויוצק על חוט וכך היה מכין לעצמו נרות ללמוד בהם במשך הלילה. מו''ר אחיו, חכם נעים אליהו שליט''א, סיפר כי בימים ההם היו אנשים בירושלים העתיקה שראו את העוני הגדול ורצו לעודד את הילדים ללמוד תורה. הם היו מחלקים להם מדי פעם פרסים כספיים על מבחנים שונים. כל הילדים היו קונים בכסף הזה חלקום (ממתק העשוי קמח תירס וסוכר). אך מורנו הרב היה קונה בו חצי בלוק קרח ומניחו בתוך קערת מים. הוא היה מניח בו את רגליו על מנת שלא ירדם בלילה בעת שהיה לומד תורה.

"בדברים הבאים אני מבקש לספר 'סוד' אישי שלי, שאני חושב שיש בו תועלת לרבים". כך כתב הרב אלישיב קנוהל ז"ל, רב הקיבוץ כפר עציון:


"מלידתי הייתי בינוני, בינוני ממש. בינוני כל כך, עד שהמורה שלי לגמרא בכתה ז' ייעץ לאבי ז''ל לשלוח אותי ללימודי התיכון לבית ספר מקצועי, כי בין כך כנראה שלא אצליח בלימודי בישיבה. אני בכל אופן ביקשתי ללמוד בישיבה, ולפני 50 שנה הטרנד היה ללכת לישיבת 'נתיב מאיר'. התקבלתי לישיבה, אולי בזכות אבות או שבהיותי בינוני עדיין הגעתי לסף הקבלה לישיבה, וכך המשכתי בה עד לכתה י''ב, עם הישגים בינוניים.

לאחר הצבא המשכתי ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' וישיבת 'הר עציון', אך תמיד היכולת שלי בלימודים וממילא הישגי הלימודיים היו בינוניים. רבים מחבריי השיגו אותי ביכולתם הלימודית עשרת מונים. במצב זה גם הציפיות שלי מעצמי בכמה אוכל לעזור לחברה הסובבת אותי בתחום התורני היו בהתאם.

והנה, לפני כעשר שנים זכיתי לכתוב את הספר 'איש ואשה' ולאחריו את הספר 'ואכלת ושבעת'. שני הספרים כנראה נעמו למעיינים בהם, והם כבר הופצו בעשרות אלפי עותקים. התפוצה של הספרים והשיח ההלכתי שבהם, יצרו אצלי 'תעסוקה חדשה', של מתן תשובות בכתב ובעל פה לאנשים רבים הפונים אלי יום יום. זכות זו של נתינת מענה וסיוע לאנשים, בעיקר בתחומים של טהרת המשפחה ובענייני זוגיות בכלל, מעמידה אותי במקום נפלא של נתינה מתמדת ורוממות רוח מכוח אותה נתינה. 

לא דמיינתי לעצמי מעולם שאגיע למקום כל כך מיוחד כפי שזיכה ומזכה אותי הקדוש ברוך הוא. 

מדוע אני מגלה סוד זה? כדי שכולנו נפנים: הורים לגבי ילדיהם, וכל אדם לגבי עצמו – איננו יודעים מתי הקדוש ברוך הוא יתגלה עלינו. אנו נעשה את שביכולתנו, ואין לך אדם שאין לו מקום. העולם מלא הפתעות, ואנו צריכים להיות מוכנים להרים את ה'מציאה' שתתגלגל לידינו כדי שנוכל להיטיב איתה לכל הסובבים עמנו, ולעולם כולו".

אחד מתלמידי הבעש״ט שאל את רבו: משום מה בתחילת דרכי בעבודת ה' הרגשתי שינוי והתקדמות מיום ליום, ועתה אינני מרגיש זאת?

השיב לו הבעש"ט במשל: ילד קטן המתחיל ללמוד, בתחילה ניכר השינוי בכל יום ויום, ביום זה יודע אות אחת בלבד, וביום הבא שתים הרי יודע כפול, וכן בתחילה הספיק פרשה אחת ואח״כ שתים הרי הספיק כפול, ולכן מרגיש היטב את התקדמותו, אך כשיגדל וילמד ש״ס ופוסקים שוב אין חש באותה התקדמות, כי מה הוסיף באותו יום עוד דף אחד מתוך אלפי דפים? אבל באמת כל המתבונן בעיני השכל, יכיר שלימוד דף אחד, יש בו התקדמות, אלפי פעמים יותר מאשר התקדמות הילד הקטן בכמה אותיות, אלא שכאמור עיני בשר טועות בראיה זו, והוא הדין לשאר ענינים בעבודת ה'.

עוד משל אמר (בעש״ט עה״ת ח״ב): הפורש בספינה לים, הרי ברגע הראשון של התרחקות הספינה מהחוף, מרגיש מאד את ההתקדמות והשינוי, אבל ככל שמתרחק מהחוף מרגיש פחות, וכשהוא בתוך הים אף שיסע הרבה יותר מהר, הרי אינו מרגיש מאומה, מים מלפנים, מאחור, ומהצד, אמנם האמת היא שהוא מתקדם ומגיע ליעדו, כך הוא בעניני הרוחניות.

כל אחד רוצה להתקדם רוצה להשתפר אבל אחרי כמה ימים שההתחלה קשה הוא מתיאש... עד שהוא מגיע לחג שבועות הבא ומנסה להתחיל עוד פעם...

אל תתיאש, ההמשך יהיה הרבה יותר קל. זה ייכנס להרגלים, תהיה לך סייעתא דשמיא ומהשמים יעשו הכל כדי לעזור לך!

מסופר על הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל, כאשר אשתו הרבנית בוליסה עטיה ע״ה חלתה, עלה רבי עזרא לקברו של הסבא קדישא הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ״ל הקבור במרומי הר הזיתים. וצירף איתו את תלמידו רבי שלום לופס זצ״ל, ושניהם שפכו שיח ותחנונים לרפואת הרבנית.

סיפר הרב לופס, כי שמע את רבו מתפלל על הקבר, ומרבה בתחינה ואומר בקול בוכים: רבש״ע, מה יש לי בעולמי חוץ מהרבצת התורה, ואם יקרה לה ח״ו משהו, איך אוכל ללמוד וללמד...?!

והנה, למחרת היה יום אשר היתה הרבנית צריכה לעבור ניתוח, על המחלה בו חלתה, אמרו הרופאים: בבדיקות שעברה כעת לפני הניתוח, גילינו אצלה דבר מוזר, אין זכר לחששות בו היתה נתונה, ואין כל צורך לנתחה, ומשוחררת היא לביתה. ואכן כך היה כל המיחושים חלפו כלא היו, ושוחררה לביתה בריאה ושלימה...

סיפרה אז הרבנית, כי ראתה בחלומה את הסבא קדישא הרב אלפנדרי זצ״ל האומר לה: מדוע את מצערת את בעלך, מדוע את גורמת לו ביטול תורה...

הכנה לשבועות - ההכנה ללימוד התורה

ההכנה ללימוד התורה

אמרו חז"ל שכל עם ישראל חיים היום בזכות המצוה של עקידת יצחק.

למצוה יש זכות עצומה!

בבגדד היה גוי אלים, שהטיל את חיתתו על הכל, ואף אדם לא יכל לעמוד כנגדו, אף המשטרה פחדה ממנו. והיה פוקד את בתיהם של היהודים, ודורש במפגיע סכום כסף ואם לא, אחת דתו למות, כמובן שהכל נתנו לו מיד את כל אשר דרש מאימתם ופחדם הנורא.

בצר להם פנו אנשי הקהילה לרבם רבי משה חיים זצ״ל (סבו של ״הבן איש חי״) לשמוע את עצתו מה לעשות באיש הרע הזה.

אמר להם הרב: אף אדם לא יוכל לעמוד כנגד גוי אלים זה, ושום דרך לא תעזור לכם כנגדו, כששאלוהו מדוע? ענה להם: משום שיש לו מצוה ששומרת ומגינה עליו. והוא - שפעם אחת נטפלו קבוצת גויים לאשה יהודיה בלילה, ועמד הוא והושיעה מידם, וליוה אותה עד לביתה לשלום, וזכות מצוה זו היא שעומדת לימינו וממת עליו, ואף אחד לא יוכל עליו.

אולם הוסיף הרב ואמר: עצתי היא שתאספו סכום כסף גדול, ותלכו אליו ותשדלהו שימכור את המצוה, ויכתוב זאת בשטר ויחתימוהו, ואז תבוא הישועה.

ואכן עשו כדבריו, אספו סכום נכבד מכל תושבי הקהילה, והלכו אל הגוי ודברו אל ליבו שימכור את המצוה, הכסף עיור את עיניו ונאות למכור את המצוה, וחתם להם על השטר.

ויהי לפלא, עוד באותו יום חוסל ומת ע״י מתנקש, בהיותו יושב בבית קפה!!

מצוה זה משהו מטורף!

רק לחשוב על זה שכל מילה בתורה זו מצוה – עוד יותר מדהים!!!

שואל הגאון מוילנא איך אפשר לומר שחיים בזכות המצוה? איך אפשר לומר שהמצוות מגנות עלינו? הרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא?

עונה הגאון: החיים שיש לנו והשמירה שיש לנו, זה בזכות ה׳הכנה' של המצוה!

כתוב (הושע ו,ב): ״יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו״ - העקידה היתה ביום השלישי כפי שכתוב בתורה (בראשית כב,ד) ״ביום השלישי וישא אברהם את עיניו״, כלומר, יומיים לפני כן היה רק ההכנה - ההכנה למצוה, בהם הלך אברהם והשכים קום, ויחבוש את חמורו, ועמד בניסיונות שהערים עליו השטן, והצליח לגבור עליו, ובזכות זה אנו חיים.

״יחיינו מיומיים״ - כל עיקר החיים שלנו הוא מאותם יומיים של הכנה בו הכין אברהם אבינו את עצמו למצוה זו שנצטווה ע״י הקב״ה.

״ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו״ - זכות אותה מצווה של העקידה שנעשתה ביום השלישי, אותה נקבל רק במצב שהקב״ה יקימנו מן העולם הזה ונחיה לפניו חיי נצח בעולם הבא...

כגודל ההכנה כך גודל הקבלה!

לימוד תורה דורש הכנה של קדושה!

גם בצורת הלימוד:

גמ' (ברכות כד:): " תניא כותיה דרב חסדא היה מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק''ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק. לא פסק מאי? אמר ר' מיאשה בר בריה דריב''ל עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ,כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם]...[1] רב אדא בר אהבה אמר מהכא (במדבר טו,לא) כי דבר ה' בזה. ואם פסק מה שכרו? אמר ר' אבהו עליו הכתוב אומר (דברים לב,מז) ובדבר הזה תאריכו ימים".

הזוה"ק (ח"א עב.) מספר על ר' יהודה שקם בחצות הלילה ללמוד ושמע אותו מישהו לומד והקשה עליו מאיזה פסוק... ענה לו הרב בהלם: ככה לומדים תורה? כשאתה בתוך השק"ש? "הכון לקראת אלוקיך"!

וגם בהתייחסות:

רמח"ל (דרך ה' ד,ב,ה): "כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה ית"ש את השפעתו היקרה בה... ההשפעה הזאת הנה ענינה... הוא היותר עליון ונשגב שבענינים הנמשכים ומגיעים ממנו ית' אל הברואים... לא ישב בקלות ראש, ולא ינהג שום מנהג בזיון, לא בדבריה ולא בספריה, וידע לפני מי עומד ומתעסק. ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותמשך על ידו ההשפעה שזכרנו, ויתעצם בו היקר האלקי, וימשך תיקון והארה לכל הבריאה... כפי מדריגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדריגת ההשפעה הנמשכת על ידו".

בשביל שמתן תורה יהיה רציני, עמ"י התכונן שבעה שבועות, אחרי כל ההכנה הזאת הקב"ה מבקש ממשה רבינו "לך וקדשתם" שיעשו עוד 3 ימי הגבלה! אקסטרה הכנה!

עם כזאת הכנה (הגיעו למדרגה של אדה"ר לפני החטא) – התורה מגיעה באש!!!

השנה זכינו להכנה מיוחדת לפני מתן תורה!

זכינו לשבת הקדושה! שבת שאחריה בלי הפסק וחציצה נכנסים לקבלת התורה!

רמח"ל (על התורה דברים ה,יב): "למה נצטוו על השבת במרה? ישראל היו צריכים לקבל התורה, וקודם רצה הקב"ה לקדש נשמותיהם של ישראל ולהכינם שיהיו ראויים לקבלה, לא יש שום דבר שמקדש ישראל כמו השבת, בסוד, מקדש השבת וישראל"!!!

אנחנו צריכים לדאוג לנצל את השבת הזאת לקדושה וללימוד כדי להתכונן כמה שאפשר לקבלת התורה!!!

בכל מה שקשור ללימוד תורה צריך לעשות את כל המאמצים שבעולם!

אין דבר יותר חשוב מהתורה בכל העולמות כולם!!!

אהבת התורה של ר' יוסף משאש:

רבי יוסף היה לומד מידי חג את המסכת בש״ס העוסקת בעניני דיומא, אחר שנים שכך נהג בקודש, החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי, עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה, אחר מאמץ רב, עדיין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת, הרב החליט לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חנויות לספרי קודש, ממכנאס לקזבלנקה המרחק הוא 300 קילומטר, אחר שהגיע הרב לעיר, נכנס הרב לחנות, המוכר רואה רב הדור פנים מציע את עזרתו: "איזה ספר החכם מחפש?", הרב שואל אם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור, שמע המוכר את הנדרש: "מקסימום יש לנו תלמוד בבלי, כבודו מחפש דבר שלא נמצא במדינתנו", הרב הודה למוכר, והרב עבר מחנות לחנות שש במספר, ולא מצא את מבוקשו, הרב הלך משם לבית המדרש, שם פגש אחד מחכמי העיר, נשאל הרב משאש: "במה זכינו שהרב הגיע לעירנו?", סיפר הרב שהוא מחפש תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר, יעץ החכם: "בגבול ספרד יש עיר נמל הנקראת טנגי'ר", שם יש חכם סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג'ו זצוק״ל, כל שדר״י ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב: ספרי קודש מארץ ישראל, וידוע שלרב ישנה ספריה עניפה, אולי כבודו ימצא שם, הרב נוסע מקזבלנקה חצי יום לטנגי'ר, נכנס הרב משאש לחדרו של הרב, שאל הרב ברצונו של האורח, ביקש הרב: "אולי יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור?", נענה הרב: קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש שמעלימים תחת גלימותיהם ספרים רבים... קרא הרב לשמש שיתלווה עימו בלימודו בספר, והנה הרב ראה מפרשי הירושלמי שעומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה, צהלה עלתה על פניו של הרב, הודה הרב לרב בן ג'ו רב העיר, ונפרד לשלום משם הרב נסע לעיר קזבלנקה.

הרב התעכב שם זמן מה, שם פגש הרב אחד מגבירי העיר: "כבודו מה עושה בעירנו?" סיפר הרב על מבוקשו, סיפר הגביר: "כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי, אני אתן את הסט חינם אין כסף לרב, ביודעי שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון", שאל הרב: ״מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי״? סיפר הנגיד שנפטר הרב בן ג'ו רב העיר טנגי'ר, וקנה מידי היורשים את כל הספרייה, והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף משאש את סט התלמוד הירושלמי, נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנגי'ר הגיע לידי היורשים, קבלו את השטר אך נענו בשלילה: "יש לנו מנהג שלא מוציאים דבר מבית המנוח עד תום שנה", נפרד הרב מהם, וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס, ואחר שנה חזר את המסלול הארוך הזה, וכל זה בשל אהבתו לתורה".

שמעתי ממו"ר אבי שהיצר הרע יעזור לך להיות מקום ראשון בעולם בכל נושא שתבחר, יעזור לך להתבודד 8 שעות בקלות, יעזור לך לעשות ש"י טבילות במעיין קפוא כל בוקר – העיקר שלא תלמד תורה!!!

למה?

כי התורה זה אש!!! זה ישרוף אותו!!! זה ימנע ממך להיכנס לגיהנם! זה יביא את הגאולה! זה יכניס לך את הקב"ה לתוך העצמות!!!

בשבת כזאת היצר הרע יעבוד שעות נוספות שתעשה הכל ולא תלמד תורה, כי השבת היא זו שתעיף לך את המתן תורה לרמות אחרות – על זה נאמר "בזמנים כאלו חשוב להיות חזקים"!!!

שבת שלום ומבורך!!!

---

[1] למה עונש כזה קשה?

אומר המדרש (שמו"ר לג,א) : "...יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו – אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה (לי – אותי)!

כשהאדם עוסק בתורה מתמלא הוא בקדוש ב"ה – "בקרבך קדוש"!!!

ברכות (ו.): "ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו - שנאמר: (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

בטח ובטח שהעונש למי שממשיך את אור התורה, את הקב"ה לתוך מקום מטונף הוא עונש קשה...