לשים את ה' בממתינה...
בראשית (יח,א):
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' "
יוסי
היה אזרח טרי
שהרגע השתחרר משירות צבאי ארוך וקשה שנפשו השתוקקה למשהו רוחני אחרי כל חוויות הצבא השוחקות... אחרי חשיבה
מרובה הוא החליט לטוס למזרח לחפש את הגורו שיגרום לו לראות את הנשמה, לחיות רוחניות.
אחרי שנה וחצי של חיפושים הוא מצא, כך לפחות חשב.
הגורו
היתה אישה שעמדה בראש קבוצת מתרגלי מדיטציות ונסקה לספירות אחרות. פעם אחת, בשיא
של תרגיל, הגיע בנה הקטן והפריע. היא ניסתה להתעלם ולהמשיך להתעלות. הילד לא הרפה,
בכה וניג'ס, עד שלפתע היא פקחה את עיניה וצרחה עליו בזעם. הוא הרס לה.
באותו
יום הוא לקח את התרמיל ועזב.
לאחר
ברית המילה
שעשה אברהם אבינו בגיל תשעים ותשע, הוא זכה לביקור של הקב"ה. באמצע הביקור,
כשאברהם בשיאה של נבואה, הוא הבחין בעוברי אורח שהתקרבו לביתו. בלי למצמץ, ביקש
אברהם מהקב"ה שימתין מעט כי אורחים נוספים הגיעו...
בזוה"ק מוסבר שהגילוי של "וירא אליו ה'
" אחרי הברית מילה הוא יותר גבוה מהגילוי של "וירא ה' אל אברם"
לפני המילה, בשני דברים: א) דרגת האלוקות - בפ' 'וירא' נעלית יותר. ב) זה נתקבל
אצלו בפנימיות הרבה יותר טבעי. (עד שלא מל לא היה בו כוח לעמוד לפני ה' – לאחר שמל
כתוב "והוא יושב פתח האוהל" בניחותא).
זאת
אומרת שעד שהוא זוכה אחרי 100 שנה של התקדמות לנבואה הרבה הרבה יותר גבוהה ממה שהיה
רגיל, הוא עוזב את הקב"ה באמצע...
תחשבו
שאליהו הנביא מגיע אליך או איזה מלאך מגיד שיורד אחרי הרבה שנות סיגופים והתקדמות
בעבודת ה' – ופתאום אחד החברים דופק בדלת ואתה אומר לו חכה כאן רגע אני הולך להכין
תה לחבר שלי לשמוע מה המצב איתו...
אנשים
מחפשים רוחניות ולא קולטים שלחייך למישהו זה סופר - רוחניות. לצאת מהאובססיה שלנו לעצמנו,
לחרוג אל הזולת, לראות את הדברים מנקודת המבט שלו ולהתייחס אליו, בשבילו ולמענו,
זו התעלות.
רוחניות
שגורמת לך לצרוח על ילד בוכה או להתעלם מעובר אורח זו החומריות הכי גדולה והכי
שפלה...
בתקופה
שאדמו"ר האמצעי – שהחליף אחר-כך את אביו האדמו"ר הזקן – התגורר
בצוותא עם אביו. האדמו"ר האמצעי כבר היה אז אב לבנים, ביניהם גם ילד קטן
מאוד. דירתו של אדמו"ר הזקן היתה במדור העליון שבבית, ואדמו"ר האמצעי
בתחתון.
פעם
אחת, בשעה שאדמו"ר האמצעי ישב ולמד, נפל ילד מעריסתו תוך כדי שינה ופרץ בבכי.
וכל-כך היה אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, עד שלא שמע את בכיו של התינוק והמשיך
ללמוד.
אבל
אדמו"ר הזקן, אף שהיה בקומה העליונה והיה שקוע גם הוא בלימוד, בכל זאת שמע את
בכיו של התינוק; הפסיק אדמו"ר הזקן את לימודו, ירד לקומה התחתונה, החזיר את
התינוק לעריסה, הרגיעו והרדימו.
אחר-כך
הבהיר אדמו"ר הזקן לבנו, לאדמו"ר האמצעי, שאי-שמיעת בכיו של הילד –
ותהיה ההעמקה בלימוד גדולה ככל שתהיה – אינה הדרך הנכונה. גם בשעת ההעמקה בלימוד,
בתפילה או בשאר מעשים טובים, צריכים לשמוע ולהרגיש את בכיו של ילד יהודי,
"לצאת" מן העניינים הרוחניים ולהשקיט את הילד. גם האדם הגדול ביותר
שעוסק בעניינים הכי נעלים, צריך לעזוב את ענייניו, לשית לבו לילד הבוכה ולמלא את
החסר לו.
לעזור ליהודי שווה
הרבה יותר מלדאוג לעולם הבא שלך!!!
הצדיק
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זכותו תגן עלינו הקפיד, בין השאר, לקיים בכל
מאודו מצוות ביקור חולים וממש לא פסח על אדם אחד בקהילתו הגדולה שלא ביקרו בשעת
חליו.
פעם
נכנס רבי לוי יצחק לבקר חולה אחד, שהיה נוטה למות, ומצאו מתפתל מצד אל צד בדאגה
ובחוסר מנוחה.
ממה
אתה מודאג בשעה זו? שאל רבי לוי יצחק את החולה שלפניו.
רבי
קדוש! השיב האיש בקול רפה מחמת החולשה. הנני חש כי שעותי ספורות ולבי מלא חרדה במה
אני בא לעולם האמת ומה יהא חלקי וגורלי בעולם הבא!!!
הצדיק
רבי לוי יצחק קם מכסאו, גחן אל פני החולה הנרגש וקרא: אין כל מקום לדאגה מצדך. זה
עתה גמרתי בלבי לתת לך במתנה את כל חלקי בעולם הבא.
מיד
עשה הצדיק קבלת קניין על מתנתו לחולה, ופני האיש נראו לפתע מאושרים ושלווים. כעבור
שעה קלה עצם החולה את עיניו ושבק חיים לכל חי.
שאל
אחרי כן אחד ממקורבי הצדיק את רבי לוי יצחק: רבנו, כשנכנסת לחדרו של אותו חולה,
ראית בוודאי שרגעיו ספורים וכל עידוד אינו עשוי להועיל לו אלא לשעה קלה בלבד. מדוע
נהגת כלפיו ברוחב לב כזה, והענקת לו את כל עולם הבא שלך?
שמע
בני – השיב הצדיק מברדיצ'ב בהתרגשות: נוח לי למסור את העולם הבא שלי, כדי לחסוך
רגע אחד של צער ודאגה מיהודי חולה!!!
ה' ימתין בשמחה לאברהם
ולכל אחד שהולך לעזור למישהו. אולי דווקא להם הוא מצפה יותר מאשר לכל אחד אחר...
הרב קרליבך: אני הולך ליד
מלון בתל-אביב, פתאום אני רואה אדם, הפנים שלו יפים מאוד, מהודרים, רואים עליו שהוא
אדם אציל, אבל הגוף לגמרי שבור. גיבן מארבע רוחות. כל העצמות שלו שבורות.
כאשר ראיתי אותו לא יכולתי
לעצור בעצמי ואמרתי: שלום לך אדוני והוא ענה כמו יהודי פולני: עלייכם שולם, עלייכם
שולם. מאיפה אתה, שאלתי, מפיאסצנה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אומר קרליבך נרגש. וראית
פעם את רבינו הקדוש, רבי קלונימוס קלמן? ראיתי אותו, משיב הקשיש, אני למדתי אצלו חמש
שנים מגיל שש עד 11.
כאשר הייתי בן 11 לקחו
אותי לאושוויץ, אבל הייתי גדול ולכן חשוב שאני בן 17...עכשיו אני לגמרי שבור, מכל המכות
שנתנו לי...מכל המכות...כל עצם מעצמותי שבורה...כך אני נראה...מה אני יכול להגיד לך.
אמר והמשיך לנקות את הרחוב. הוא היה מנקה רחובות.
אתה זוכר תורה מרבינו הקדוש,
שאלתי. הוא הסתכל עלי זמן רב ואחר כך אמר, אתה באמת לשמוע תורה מרבנו הקדוש? אני זוכר
רק שממש התחלתי לבכות. אמרתי: אני משתוקק לשמוע...עם כל הנשמה שלי.
בכל שבת קודש הרב היה אוסף
את הילדים ואומר להם: קינדערלאך, טייערע קינדערלאך, טייערע זיסע קינדערלאך. געדענקטז'ע.
געדענקטז'ע. די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה (ילדים, ילדים יקרים,
ילדים יקרים מתוקים. תזכרו רק דבר אחד. הדבר הכי גדול – לעשות טובה למישהו אחר).
הייתי באושוויץ, שמעתי
שמכל המשפחה שלי לא נשאר אף אחד. רציתי להרוג את עצמי ואני עושה כבר כל מיני הכנות
להרוג עצמי ופתאום אני שומע את קולו של הרבי. פתאום אני מלא שמחה, אתה יודע כמה טובות
אפשר לעשות בלילה באושוויץ...בכל פינה שוכב יהודי בוכה ואין לו עם מי לדבר. אז כל הלילה
ישבתי עם היהודים השבורים וזה נתן לי כוח. אחרי כמה חודשים אני שוב רוצה להרוג את עצמי,
ואני שוב שומע את קולו של הרבי.
דע לך, אני כבר בתל-אביב.
אני ממש לבד. אין לי אף אחד. אתה יודע כמה פעמים ניסיתי לאבד את עצמי לדעת... אני בתוך
הים, כמעט טובע. פתאום אני שומע את קולו של הרבי הקדוש: קינדערלאך, טייערע קינדערלאך,
טייערע זיסע קינדערלאך. געדענקטז'ע. געדענקטז'ע. די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון
עמעצין אטובה. מה אני אגיד לך, אתה יודע כמה טובות אפשר לעשות ברחובות תל-אביב?
(מבוסס על "יחד"
- כולם קדושה, רבי שלמה קרליבך, הוצאת קול מבשר).
