פרשת ויחי - קבלת בזיונות באהבה

קבלת בזיונות באהבה

בראשית (נ,כ): "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה...".

לפעמים קורה לאדם משהו מאוד עצוב, למשל מישהו מעליב אותו ליד כל החברים, או בעבודה, או שמישהו אומר לו משהו מאוד מזלזל ליד אשתו והילדים והוא מרגיש ממש מושפל...

זה שהעליב כמובן עבר עבירה חמורה מאוד כמו שהגמ' (ברכות מג:) לומדת מתמר שהסכימה להישרף ולא להלבין פני יהודה ברבים, והאיש הזה היה צריך לשרוף את עצמו לפני שיפתח את הפה...

אבל יהודי שנעלב צריך להאמין שזה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים!!!

מסופר על נפוליאון שבאחד מהקרבות הוא הגיע לעיר ברוסיה ושם עליה מצור כדי להתיש את התושבים ולכבוש את העיר, אבל עוברים הימים והעיר לא נכנעת עד כדי כך שכמה המקצינים כבר באו לנפוליאון ואמרו לו חלאס בוא נחזור לצרפת... חשב נפוליאון ואמר אני והרמטכ"ל נתחפש לאיכרים רוסים ניכנס לעיר ונבדוק את המצב של התושבים אם הם מיואשים ועוד מעט נכנעים או שיש עוד זמן... התחפשו והסתובבו בתוך העיר, ושמעו שהאנשים ממש מיואשים ועוד כמה ימים העיר נכנעת... נכנסו לבית מרזח ישבו והזמינו משקה... היו שם כמה חיילים רוסים ואחד מהם היה בעבר בצרפת וראה את נפוליאון והוא אומר לחברים שלו: חבר'ה האיש הזה שם זה נפוליאון... הסתכלו החיילים ושאלו אותו אתה בטוח? ענה להם מאה אחוז! נפוליאון והרמטכ"ל שמו לב שהחיילים שם מתלחשים ומצביעים עליהם אמר הרמטכ"ל לנפוליאון תביא לי עוד כוס! הוא הרים גבה (יעני מי אתה שתגיד לי לשרת אותך...) אבל הלך להביא... כשהגיע עם הכוס קם הרמטכ"ל המחופש הוריד לו סטירה מצלצלת צעק עליו כמה זמן לוקח לך להביא את זה קילל אותו דחף אותו על הרצפה בעט בו ירק עליו ואח"כ גרר אותו החוצה ואמר לו חכה מה אני יעשה לך בבבית!!! החיילים הסתכלו בהלם ואמרו אחד לשני אין אדם בעולם שיעיז לעשות דבר כזה לנפוליאון! כנראה זה לא הוא! רק יצאו מהעיר נשכב הרמטכ"ל על הרצפה נישק את העליים של נפוליאון ואמר לו תסלח ותמחל כל מה שעשיתי היה רק כדי שתישאר בחיים לא הייתה לי ברירה!!! צחק נפוליאון ואמר לו "אתה עכשיו עולה בדרגה"! ונתן לו הרבה מתנות!!!

צריך לדעת שהבזיון הזה שאתה עכשיו מקבל הוא מציל את החיים שלך או מציל אותך מעוני ומחלות ושאר מרעין בישין!!!

כותב התומר דבורה (פ"ב): "יַּחֲשֹׁב עַל עֲווֹנוֹתָיו תָּמִיד, וְיִרְצֶה בְּטָהֳרָה וְתוֹכַחַת וְיִסּוּרִים, וְיֹאמַר "מָה הֵם הַיִּסּוּרִין הַיּוֹתֵר טוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יַטְרִידוּנִי מֵעֲבוֹדַת ד'", אֵין חָבִיב בְּכֻלָּם מֵאֵלּוּ שֶׁיְּחָרְפוּהוּ וִיבַזּוּהוּ וִיגַדְּפוּהוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא יִמְנְעוּ מִמֶּנּוּ כֹּחוֹ וְאוֹנוֹ בָּחֳלָאִים, וְלֹא יִמְנְעוּ אֲכִילָתוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ, וְלֹא יִמְנְעוּ חַיָּיו וְחַיֵּי בָנָיו בְּמִיתָה, אִם כֵּן מַמָּשׁ יַחְפֹּץ בָּהֶם, וְיֹאמַר "מַה לִּי לְהִתְעַנּוֹת וּלְהִסְתַּגֵּף בְּשַׂקִּים וּמַלְקֻיּוֹת, הַמַּחֲלִישִׁים כֹּחִי מֵעֲבוֹדַת ד', וַאֲנִי לוֹקֵחַ אוֹתָם בְּיָדִי. יוֹתֵר טוֹב אֶסְתַּגֵּף בְּבִזְיוֹן בְּנֵי אָדָם וְחֶרְפָּתָם לִי, וְלֹא יָסוּר כֹּחִי וְלֹא יֶחֱלַשׁ", וּבָזֶה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָעֶלְבּוֹנוֹת עָלָיו. יִשְׂמַח בָּהֶם וְאַדְּרַבָּה יַחְפֹּץ בָּהֶם".

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!!!

רעיונות והלכות לצום עשרה בטבת

רעיונות והלכות לצום עשרה בטבת

שולחן ערוך (או״ח תקפ,א-ב): ״בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים״.

תלמוד בבלי (מגילה ט.): ״דתניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת...״.

יחזקאל (כד,א–ה): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

שו"ע (או"ח תקמט,א): "חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם".

רמב"ם (הלכות תעניות ה,א): ״יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם״.

חייב כל איש לפשפש במעשיו בתענית, כי אין העיקר בצום, אלא בשינוי המעשים. ושינוי המעשים קורע גזירות רעות, והתענית היא הכנה לתשובה.

לכן אותם אנשים המבלים יום צום בטיול או עסוקים בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר.

כגודל הצער שיצטער אדם על חרבן ירושלים - יזכה לשמוח בשמחתה, שנאמר (תהלים צ,ט): "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". וכדברי הנביא (ישעיה סו,י): "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".  

ה'חתם סופר' כותב (תורת משה, סוף דברים, עמ' קפז, דרשות, ח' טבת תקפ"א) שבכל שנה בהגיע עשרה בטבת דנים בבית דין של מעלה האם לבנות הבית בשנה זו אם לאו ח"ו!!!

החלטת הרבנות הראשית מיום כ"ז כסלו תשי"א:

יום העשירי בטבת נקבע על ידינו ליום השנה לקהילות ישראל, אנשים נשים וטף, שנרצחו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם. לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו. ועל כל אחד להדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.

הרא״ל זצ"ל: ״אומות העולם קובעות ימי זיכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת ישראל אופי אחר – אין לה זיכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן. זיכרון העבר על הטוב והמר שבו הוא חלק מהווייתנו וחווייתנו. ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזיכרון זה כשלעצמו - להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר- הווה-עתיד.

המסר של י' בטבת הוא, שגם בארוע שאינו מרקיע - שחקים, לאחר החורבן, עלינו לעשות את הספירה לאחור ולראות שהניצנים של אותן שלהבות, שאחזו במזרח בט' באב, הועלו כבר בי' בטבת. ככל שאנו בוחנים את ההסטוריה, אנו למדים שאין להתמקד רק במכה בפטיש, בארוע המסעיר עצמו, אלא לראות את התהליך גם בשלביו המוקדמים״.

הלכות צום עשרה בטבת

בליל התענית אין לערוך שמחות ולשמוע שירים כלל.

טוב להחמיר שלא לאכול בשר בלילה שלפני התענית או בלילה של מוצאי התענית.

בשנה שהצום מתחיל ביום ראשון, יכול לאכול סעודת 'מלווה מלכה' עם בשר וכדו'.

גדר התענית  הוא באכילה ושתיה ולא בשאר העינויים שחייבים בהם בתשעה באב. האיסור לאכול ולשתות הוא ביום ולא בלילה.

רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה - מותרים בעשרה בטבת. אמנם מי שהוא בעל נפש ואדם בריא, יחמיר בכולן כמו בתשעה באב. אך אין להחמיר בנעילת הסנדל כיוון שעלול להראות משונה בעיני הבריות. גם בתשמיש המטה אין להחמיר בליל טבילה.

מעוברות אין להן להתענות. מעוברות היא מי שעברו שלושה חדשים להריונה, ואם היא מקיאה או סובלת מחולשה רבה או מכאבים אינה צריכה להתענות גם אם לא עברו שלושה חדשים, ובפרט אם היא אחרי ארבעים יום להריונה. ואם היא יודעת שהיא בהריון גם קודם ארבעים יום להריונה יש מי שמקל שלא תתענה.

יולדת ומי שעברה הפלה אינה צריכה לצום.

מינקת דינה כיולדת רק אם היא מניקה בפועל.

מכל מקום אם הן חלשות מאוד, דינן כמו כל חולה שאף על פי שאין בו סכנה פטורות מלצום. 

לדעת הרב עובדיה זצ''ל יולדת ומפלת פטורה מלצום עד עשרים וארבע חדשים מהלידה או מההפלה.

זקן שהוא תשוש וקשה עליו התענית, אדם חולה שאין בו סכנה = נפל למשכב, או שכל גופו כואב מחמת חוליו, אין צריך לצום.

חולה  שצריך לקחת תרופות בצום, עדיף שייקח בלי מים. אם אי אפשר בלי מים, יערבב את המים עם דבר מר (או עם התרופה עצמה כשהיא מרה והיא מתערבבת עם מים) וישתה.

כל הפטורים מלצום אינם צריכים להתענות תענית שעות ולא לאכול פחות מכשיעור. אבל אל יאכלו מעדנים אלא מה שצריך לאכול.

קטן שיש בו דעת להתאבל, מחנכים אותו לצום מעט עם הציבור, ומאחרים את שעת הארוחה שלו, וראוי לחנכו שלא יאכל מעדנים להתאבל עם הצבור. אמנם קטן שאינו מבין - מותר לאכילו גם מעדנים וכדו'.

חתן וכלה שחל עשרה בטבת בתוך שבעה ימי משתה שלהם -  חייבים להתענות. ואף על גב ששבעת ימי חופה הם כמו חג להם - חג פרטי - הנקרא "רגל של יחיד", אולם "אבלות של רבים" דוחה "רגל של יחיד". ועוד שצריכים הם לזכור את ירושלים בשמחת חתונתם שנאמר: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

אם רוצה לאכול ולשתות לפני עלות השחר צריך לעשות תנאי לפני שהולך לישון שיאכל וישתה לפני עלות השחר. אם לא עשה תנאי, יכול לשתות כי אדם רגיל לשתות כאשר קם משנתו ודעתו לכך גם אם אינו מתכנן זאת מראש. אך לאכול לא יוכל.

יש להימנע מלצחצח שיניים בצום. אם זה מפריע לו ויש לו צער מזה - יכול לצחצח עם משחה ויקפיד לכוף את ראשו כדי שהמים לא יכנסו לגרונו ויבלע אותם.

בכל תענית צבור אסור לרחוץ פיו במים. כמו כן אסור לטעום מאכל, אפילו אם מתכוון לפלטו אחר כך.

מי שטעה ושתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום.

היחיד אומר עננו בברכת "שומע תפילה", ושליח ציבור בין "גואל ישראל" ל"רפאנו" אומרה כברכה בפני עצמה.

לדעת השו"ע אומר "עננו" החל מתפילת ערבית של ליל התענית, אף על פי שאוכל בלילה. אך המנהג שלא לומר "עננו" בתענית ציבור אלא בתפילת שחרית ומנחה. (אמנם מנהג בני אשכנז הוא שהחזן אומר "עננו" בחזרת תפילת שחרית, והיחיד אומר "עננו" רק בתפילת לחש של מנחה, ואפילו אם מתפלל מנחה גדולה).

שכח היחיד לומר "עננו" ולא הזכיר עדיין תיבת "ה'" של חתימת "שומע תפילה" חוזר ואומר "עננו". ואם אמר תיבת "ה'" -  אינו חוזר, ויאמר "עננו" בסוף "אלקי נצור". אמנם אם סיים תפילתו אינו צריך לחזור.

ש"ץ ששכח לומר "עננו": אם אמר רק "ברוך אתה" של חתימת "רפאנו" -  חוזר לומר "עננו" עם חתימה, וממשיך "רפאנו וכו'". ואם כבר הזכיר תיבת "ה'" אינו חוזר, אלא אומרו בשומע תפילה בלא חתימה (שכח לאומרו גם ב"שומע תפילה" אומרו אחרי ה"יהיו לרצון" הראשון קודם "אלוקי נצור" ).

אין שליח ציבור אומר "עננו" בחזרה, אלא אם כן ישנם בביהכ"נ עשרה שמתענים, ונוהגים שבתענית ציבור די בששה מתענים. (לדעת המשנה ברורה צריך לכתחילה שבעה).

אין לומר "עננו" בתפילת ערבית של מוצאי הצום, אע"פ שהוא עדין בצום.

כשמתפללים מנחה בתענית ציבור חצי שעה סמוך לשקיעה, יישאו הכהנים כפים. ויש מקילים ונושאים כפים אפילו אחרי "פלג המנחה", דהיינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים ואין למחות בידם. אך אין לשאת כפים קודם לכן.

כהן שלא מתענה מחמת אונס וכד' - לא יישא כפיו, ויצא מבית הכנסת לפני ברכת "רצה".

בתענית אין עולה לתורה אלא מי שמתענה, ואפילו חל התענית בב' או ה' בשבוע. כהן שאינו מתענה יצא מביהכ"נ, ויעלה ישראל במקומו.

אם קראו מי שאינו מתענה לעלות לתורה - לא יעלה. אמנם יש אומרים שבשעת הדחק ובמקום שיש בו חילול ה' - יעלה. אם חושש שיקראוהו לעלות והוא אינו מתענה - יצא מביהכנ"ס קודם הקריאה.

אם אין ששה או שבעה מתענים אין לקרוא בפרשת ויחל, ואם התענית חלה בשני או חמישי ואין ששה או שבעה וכנ''ל יקראו בפרשת השבוע.

במנחה של יום תענית אומרים ב"אלוקי נצור" - קודם "יהיו לרצון" השני: "רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יה"ר מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט, כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני".

״וְהַמּלוּכָה, הַנְּסוּכָה, כִּימֵי קֶדֶם חַדֵּשׁ.

וְלִתְהִלָּה, כְּבַתְּחִלָּה, שִׁמְךָ יָהּ בָּנוּ קַדֵּשׁ.

וְכָל־שׂוֹנֵא, וּמִתְאַנֶּה, בְּעֹז אַפְּךָ הָדֵּשׁ.

וְיִלָּֽכדוּ, וְיֹאבדוּ, כְּיוֹם בָּרָק בְּעִיר קֶדֶשׁ.

וְשׁוּב עֶלְיוֹן, לְעִיר צִיּוֹן, עַיִן בְּעַיִן נֶחֱזֶה.

וְאָז נֹאמַר, בְּטוּב מַאֲמָר, הִנֵּה אֱלֹהֵֽינוּ זֶה״!

(סליחות לעשרה בטבת).

יהי רצון שיתהפכו ימי אבלנו לימי שמחה ואחדות בעם ישראל, כדברי הנביא זכריה: "כֹּה-אָמַר ה' צְבָא-וֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ".

המספר הסודי - שיחה נפלאה של הרב שבתי סבתו לפרשת ויגש

המספר הסודי - הרב שבתי סבתו (ר"י מצפה יריחו).

בני יעקב

בסיומה של פרשת ויגש, טורחת התורה להגיש לנו רשימה מפורטת של משפחת יעקב אבינו היורדת למצרים. על פניה נראית רשימה זו ככל הרשימות, הכוללות גם שמות וגם מספרים. לעתים אנו שואלים את עצמנו, מדוע התורה מקדישה מקום נרחב כל כך לפרשייה מן הסוג הזה, בעוד שלהלכות חשובות, לא נותר כי אם מקום מצומצם בלבד?

אולם כשנתבונן במספרים, נופתע לגלות את אחד הסודות הגדולים של התא האנושי. בדרכנו, נצטרך לעבור עוד תחנת ביניים אחת והיא פרשת משכן העֵדות במדבר. הקשר בין שני הנושאים האלה, בין משכן העדות ובין בני ישראל הוא, שאור ה' השוכן בתוך יריעות המשכן וקרשיו, שוכן ביתר שאת בתוך בני ישראל, כפי שמבטיח הקב"ה.

"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (שמות כט, מה)".

כשם שמקלט ראדיו הבנוי כהלכה, קולט שידורים הבאים ממרחקים, כך משכן העדות הבנוי כמצוותו על פי הדרישות האלוקיות, קולט את האור האלוקי הנבואי המשוגר מבורא עולם.

נפתח בניתוח המספרים המופלאים:

"אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ (בראשית מו, טו)".

בפועל, אם נספור את שמות בני לאה המוזכרים ברשימה, לא נגיע למספר 33 אלא רק ל - 32. חז"ל היו ערים לנקודה הזאת ופירשו, שיוכבד בת לוי נולדה בין החומות.

מספרם של בני רחל, מסוכמים בפסוק כב:

"אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר".

הסכום המספרי של בני לאה ובני רחל יחד, הוא - 46. מה מבטא עבורנו המספר הזה? זאת נראה בהמשך.

נמשיך ונספור את בניהם של בלהה וזלפה - שפחות לאה ורחל, ונמצא את הנתון הבא.

בני זלפה שפחת לאה - 16.  בני בלהה שפחת רחל - 7.  סך הכול - 23 ילדים.

יחס המספרים הוא - 46 (ללאה ורחל) מול - 23 (לבלהה וזלפה).

כל מה שאנו מזהים כעת הוא רק יחס של 2/3 מול - 1/3 מתוך המספר הכולל, שהוא 69 (ויחד עם יוכבד - 70).

העֵדות

נדלג כעת לפרשת תרומה - אל בניית המשכן, ונספור את קרשי המשכן:

1)       בצד דרום: "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה (שמות כו, יח)".

2)       בצד צפון: "וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ (פסוק כ)".

3)       בצד מערב: "וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים (פסוק כב)".

סך כל הקרשים בשלושת צלעות המשכן - 46 קרשים. עשרים בצפון, עשרים בדרום, ועוד שישה קרשים הסוגרים את הצד המערבי.

מלבד קרשים, כולל המשכן גם יריעות, המשמשות כיסוי לאוהל. את המשכן כיסו ארבעה מרבדים, זה על גבי זה.

א)      10 יריעות פשתן.

ב)       11 יריעות עזים.

ג)        1 עורות אילים מאודמים.

ד)       1 עורות תחשים.

סך כל יריעות המשכן - 23 יריעות.

ההקבלה היא מופלאה.

במשכן היו 46 קרשים ו - 23 יריעות. ובבני יעקב היו - 46 בני לאה ורחל,  ו - 23 בני השפחות.

ההקבלה הזאת תוביל אותנו אל מדרש תנחומא.

"מהיכן היו הקרשים (שבהם בנו את המשכן)? יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים. אמר לבניו: בניי! אתם עתידים להיגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם: "עשו לי משכן". עימדו וניטעו ארזים, ובשעה שיאמר לכם לעשות משכן, הארזים יהיו מצויים בידיכם! (מדרש תנחומא, תרומה, ט)".

המדרש מגיש תשובה לשאלה מעשית והיא, מהיכן היו ברשותם של בני ישראל עצי ארזים כה ארוכים?

בין השיטין של תשובת המדרש, מוצפן מֶסֶר עמוק. המדרש קושר את המשכן עם בני יעקב היורדים למצרים.

היסוד הרעיוני להקבלה הזאת הוא, שמשפחת בית יעקב מקבילה בפרטיה לקרשי המשכן ויריעותיו, ומהווה כעין משכן אנושי, שעליה תשרה השכינה.

ועוד סוד גדול הִצְפִּינָה כאן התורה. 

תא אנושי

בגוף האדם מצוי סכום עצום של תאים. על פי המידע המצוי ברשותנו היום, המספר מגיע ל - 100 אלף מיליארד של תאים. לכל תא אנושי יש גרעין, שהוא המוח השולט בכל הפעילות המתנהלת בתא. כל גרעין כזה מורכב מסיבים הנקראים "כרומטין". בסיבים הללו חבויה תוכנית העבודה האדירה של התא. כל סיב מסיבי הכרומטין מורכב מחוט ידוע בשם D.N.A, אשר מכיל את כל התכונות התורשתיות. סיבי הכרומטין האלו הופכים ל - 46 כרומוזומים.

יוצאים מן הכלל הם תאי הרבייה, המכילים מחצית מן התאים הרגילים, דהיינו - 23 כרומוזומים.

המספר הזה – 23, נועד להבטיח, שכאשר יתחברו תאי הזכר והנקבה יחד, ייווצר תא אחד שיש בו 46 כרומוזומים בלבד ולא יותר.

נסכם ונאמר:

א)      בני יעקב – 46 (בני לאה ורחל), 23 (בני השפחות).

ב)       משכן העדות – 46 (קרשים שלדיים), 23 (יריעות כיסוי).

ג)        תא אנושי – 46 (כרומוזומים), 23 (כרומוזומים בתאי הרבייה).

ההקבלה המדהימה הזאת מראה בבירור את כוונת התורה. התורה מגלה כי המספרים האלו הם היסוד להשראת שכינה, הן בבן אנוש, הן בבני יעקב והן במשכן ובמקדש.

עוד אנו למדים מכאן, שבני יעקב היורדים למצרים מהווים מודל אידיאלי לתא, שממנו יצמח ויתפתח עם ישראל כולו, שבתוכו ישכון הקב"ה, שמלוא כל הארץ כבודו.

נעיר כאן הערה צדדית. בני השפחות המקבילים למספר הכרומוזומים בתאי הרבייה, הם היו הדוחפים לגידול מספר בני לאה ורחל.

ספר בראשית וספר שמות

בפרשת המשכן, התורה מדגישה פעמיים את האחדות (שמות פרק כו).

1. "וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד (פסוק ו)".

2. "וְהֵבֵאתָ אֶת הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד (פסוק יא)".

האם יש איזשהו רמז באִזכור הכפול הזה?

נחפש בכל ספר בראשית, ונמצא שהמילה "אחד" מופיעה - 23 פעמים!

נמשיך ונחפש בכל ספר שמות, ונמצא שהמילה "אחד" מופיעה גם כן - 23 פעמים!

משמעות הדברים היא, שמושג האחדות קשור עם חיבור שני המספרים האלו יחד. הרי כבר צוין לעיל כי גם בתא האנושי מתאחדים תאי הרבייה של הזכר והנקבה. בכל אחד מהם יש 23 כרומוזומים והם מתאחדים לתא שלם אחד ובו - 46 כרומוזומים.

חיבור זכר ונקבה בתא האנושי מוביל אותנו אל הזיווג הראשון בעולם.

"וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם (בראשית ב, בכ)".

ראה זה פלא. בפסוק הזה גם כן, יש - 46 אותיות.

כעת נתבונן בפסוק המפורסם בזכריה: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט)". מספר האותיות בפסוק הזה הוא גם כן - 46!

הביטוי "ה' אֶחָד", מייצג את ספר בראשית. והביטוי "וּשְׁמוֹ אֶחָד", מייצג את ספר שמות. מדוע?

ספר בראשית - הוא סיפור מעשי ה' בבריאת העולם. לעומתו, ספר שמות - הוא סיפור גילוי שם ה' בעולם באותות ומופתים ויציאת מצרים. משום כך, חיבור ספר בראשית עם ספר שמות, הוא כחיבור בין: ה' אחד ושמו אחד.

כבר צוין לעיל כי בספר בראשית, המילה "אחד" מופיעה – 23 פעמים. כך בדיוק ספר שמות. החיבור בין הספרים בראשית ושמות, הוא חיבור בין "ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", והוא כחיבור תא אנושי.

ער ואונן

הרשימה הזאת של בני יעקב היורדים למצרים כוללת גם שנים שאינם בין החיים, והם עֵר ואונן בני יהודה.

                "וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן (בראשית מו, יב)".

הרמב"ן שואל: אם ער ואונן אינם בין החיים, מדוע מזכירים אותם בין יורדי מצרים?

הרמב"ן משיב: אמנם גופותיהם של עֵר וְאוֹנָן אינם, אך נשמותיהם הופיעו מחדש (בלגלול נשמות) בלידת התאומים פרץ וזרח. זהו מצב מוזר, בו מצד אחד הם קיימים, ומצד שני הם אינם קיימים.

נעבור אל המשכן ונשאל את השאלה הבאה: האם גם במשכן יופיעו עֵר וְאוֹנָן?

אמנם כן!

ששת הקרשים הסותמים את פתח המשכן מצד מערב מבפנים משאירים שתי פינות מבחוץ ריקות. את הפינות האלו סוגרים שני קרשים שהיו נראים בשלמותם מבחוץ אך לא מבפנים.

"וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם (שמות כו, כג)".

שני הקרשים הפינתיים מקבילים לנשמות ער ואונן, שהיו נראים ואינם נראים.

את התמונה המופלאה הזאת ישלים הפרט הבא: בכניסה למשכן היו חמישה עמודים. את מי הם מייצגים במשפחת יעקב? התשובה היא, שהם מייצגים את יעקב אבינו, רחל, לאה, בלהה וזילפה.

ובין הקודש לקודש הקודשים, היו עוד 4 עמודים שנשאו פרוכת. את מי הללו מייצגים? הם מייצגים את: אברהם ושרה יצחק ורבקה.

ואת מי מייצגת הפרוכת, המבדילה בין הקודש לקודש הקדשים? היא מייצגת את יוכבד, אמם של משה רבנו אהרן הכוהן ומרים הנביאה, שנולדה בין החומות בכניסה למצרים.

"...וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (שמות כו,לג)".

תמונת המשכן משקפת אפוא את הופעת השורשים של עם ישראל, המפורטים בספר בראשית.

אין עדות מרשימה מזו לתובנה הניצחת, שכשם שהמשכן הוא בסיס להשראת השכינה, כך עם ישראל הם הבסיס לגילוי שם ה' בעולם כולו.