שמיני עצרת - השמחה – חומה שמצילה מישמעאל!

 

השמחה – חומה שמצילה מישמעאל!

 

בימים אלו של סוכות ושמחת תורה ישנה סכנה מיוחדת שקיימת דווקא בזמן הזה ודווקא מישמעאל!

אבל הקב"ה הקדים רפואה למכה ונתן לנו דרך מדהימה להתגונן מהסכנה הזאת!

נתחיל בהתבוננות במהלך הרוחני של חודש תשרי כולו:

השפת אמת (תרמ"ו) מביא לנו תיאור מופלא של התהליך הזה, ומסביר שבכל שנה מחדש, כשמתחדשת הבריאה, יש קטרוג בשמים על עצם קיום האדם בעולם.

ראש השנה - "מה אנוש כי תזכרנו" - זהו יום הזיכרון, היום שבו עולה השאלה הגדולה של המלאכים שמקטגרת עלינו:

האם באמת ראוי האדם לקיום? האם הוא ראוי להיות נזכר על ידי הקב"ה?

יום הכיפורים - "ותחסרהו מעט מאלקים" - ביום הזה אנחנו מתעלים למדרגה של מלאכים. אנחנו לא אוכלים, לא שותים, עומדים כל היום בתפילה. זו התשובה הראשונה לקטרוג - האדם יכול להתעלות, הוא יכול להידמות למלאכים!

סוכות - "וכבוד והדר תעטרהו" - הקב"ה מעטר אותנו בכבוד והדר. איך? דרך ענני הכבוד - הסוכה, ודרך ארבעת המינים - "פרי עץ הדר". זה שלב של התעלות נוספת, אבל הפעם לא בדרך של פרישות כמו ביום כיפור, אלא דווקא בתוך העולם הגשמי.

שמיני עצרת - "תמשילהו במעשי ידיך" - כאן מגיע השיא. המילה 'עצרת' היא מלשון שלטון, כמו שכתוב "זה יעצור בעמי". אחרי כל התהליך הזה, עם ישראל מקבל את המלכות, את השליטה בעולם.

כל המהלך של חודש תשרי הוא תהליך של בירור. בירור שעם ישראל ראוי לא רק להתקיים, אלא אף למלוך! להיות שותף בהנהגת העולם.

"והכל בכח התורה דכתיב בה 'בי מלכים ימלוכו', ואמרו חז"ל למה פתח התורה בבראשית – 'כח מעשיו הגיד לעמו'".

1. בחג השבועות – קבלת תורה המיוחדת לבנ"י.

2. בשמחת תורה – תורה השולטת על הטבע כולו.

אבל השפת אמת מגלה לנו שדווקא בשלב הזה של קבלת המלכות, יש סכנה מיוחדת:

על הפסוק "ה' מסיני בא... משעיר... מהר פארן" – אומרים חז"ל שהקב"ה הציע את התורה לבני עשו ולבני ישמעאל.

למה זה חשוב? כי זה מגלה שיש להם איזושהי אחיזה בקדושה:

* מצד אברהם אבינו, עמוד החסד (הימין) - יש אחיזה לבני ישמעאל

* מצד יצחק אבינו צד הדין - יש אחיזה לבני עשו

בימים הנוראים אנחנו מתמודדים עם דחיית הקליפה מהצד של הגבורה, קליפת עשיו.

אבל בסוכות העבודה היא לדחות את הקליפות של בני ישמעאל. זו לא עבודה פשוטה! השפת אמת אומר שזו "עבודה יתירה" והיא מעכבת את גאולתן של ישראל.

למה דווקא בסוכות? כי סוכות הוא חג של חסד - ענני הכבוד, האושפיזין שמתחילים מאברהם אבינו, איש החסד. וישמעאל מנסה להיאחז בצד הזה, בכוח החסד של אברהם אביו.

 על זה נאמר "מושיע חוסים ממתקוממים בימינך" - הם מנסים להיאחז דווקא בימין, בחסד.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם הסכנה הזו?

התשובה לסכנה הזו מפתיעה בפשטותה - השמחה!

השם משמואל (תער"ב) חושף בפנינו את סוד כוחה של השמחה:

"עיקר החומה דקדושה היא השמחה של מצווה, דשמחה היא היפוך הסט"א דכל עניינם עצבות ויללה"!

כדברי הגמרא (יבמות סב:): "אמר רבי תנחום א"ר חנילאי הכל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה... בלא חומה...".

השמחה היא לא רק רגש, היא חומה! חומת הגנה של קדושה. ולמה דווקא שמחה? כי היא ההיפך המוחלט מהות הכוחות השליליים שכל מהותם היא עצבות ויללה.

"ולילית כשמה" - שם הקליפה עצמו מעיד על מהותה - יללה ועצבות.

"כמו חומת אש השורפת באשר היא היפוך מהות הנכנס, כן היא שמחה של מצווה נגד כוחות הסט"א".

זה כל כך מדהים שבדיוק בזמן הסכנה מישמעאל, בסוכות, אנחנו חוגגים את 'זמן שמחתנו' שזו התרופה לסכנה הזו!

וכאן מגיע החידוש המדהים - כוחה של השמחה הזו נמשך לכל השנה!

"ושמחה זו נותנת כח לכל השנה, אף שאחר היו"ט זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו נתקררה מעט השמחה של מצווה... אם אך נשאר רשימה מהשמחה של יו"ט נקל לו אחר כך לחזור ולהתעורר ולקיבעא קמא הדר"!

והדבר הזה עובד אפילו עבור אנשים שעסוקים רוב השנה בדברים אחרים:

כותב השפת אמת (תרל"ד): "וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה, מכל מקום על ידי השמחה בתחילת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה, מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים".

הוא אפילו מביא לזה רמז מהפסוק "שמח זבולון בצאתך" - למה לשמוח כשאתה עוזב את התורה ויוצא לעסקים?

אלא תשמח ביום לפני "צאתך" לעולם המעשה חזרה לאחר החגים, כי השמחה הזו שלפני היציאה היא השמירה לכל השנה כולה!

 

מקורות:

בסוכות ושמיני עצרת יש סכנה גדולה מישמעאל!

שפת אמת (תרמ"ו - בענין שמחת תורה בשמיני עצרת): "להראות כי הכל נעשה בכח התורה. דכ' מפי עוללים כו' יסדת עוז כו' להשבית אויב כו' מה אנוש כי תזכרנו כו'. דרשו חז"ל שהי' קטרוג בשמים על בריאות האדם. וכמו כן בכל [שנה] שמתחדש הבריאה יש זה הקטרוג. וזה המשפט שצריכין לברר שכדאי התחתונים לזה. מה אנוש כי תזכרנו כו' הוא ביום הזכרון. ותחסרהו מעט מאלקים הוא ביוהכ"פ שנדמין למלאכים. וכבוד והדר תעטרהו הוא בסוכות ענני הכבוד ופרי עץ הדר. תמשילהו במעשי ידך הוא שמיני עצרת תהי' לכם. עצרת הוא לשון מלכות כמו זה יעצור בעמי. שע"י המשפט נשאר הממשלה ביד בנ"י וזהו עצרת תהי' לכם. והכל בכח התורה דכתיב בה בי מלכים ימלוכו. ואמרו חז"ל למה פתח התורה בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו. וזה מתקיים בחודש הזה. כי עיקר קבלת התורה בחג השבועות הוא המיוחדת לבנ"י. ובשמחת תורה הוא בחי' כח מעשיו. דכתיב ה' מסיני בא כו' משעיר כו' מהר פארן ודרשו חז"ל שהחזיר לבני עשו וישמעאל כו'. כי מצד האבות אברהם עמוד הימיני יש אחיזה לבני ישמעאל. ומצד יצחק לבני עשו. והוא בחי' כח מעשיו ב' הידים. וזהו בחי' מעשה בראשית היינו תיקון הטבע. ובימים הנוראים נדחה בחי' שעיר. ובסוכות היא לדחות קליפות בני ישמעאל, והוא עבודה יתירה כדאיתא שהוא מעכב גאולתן של בנ"י. ועליו נאמר מושיע חוסים ממתקוממים בימינך שבא לאחוז בצד הימין בכחו של אברהם אע"ה. ובכח התורה שהיא כחו של יעקב אבינו גוברים בנ"י על כל אלה ונוטלין המלכות מידיהם. וזהו עצרת תהי' לכם".

איך מגנים על עצמנו מהסכנה?

על ידי השמחה!

שם משמואל (סוכות תער"ב): "ונראה דהיינו טעמא דאנו עושין שמחת תורה בזמן הזה, כי עיקר החומה דקדושה היא השמחה של מצוה דשמחה היא היפוך הסט"א דכל ענינם עצבות ויללה, ולילית כשמה, [וההוללות שלהם אין לה שום ענין והשתוות לשמחה, כידוע להמעמיק ומבין בכחות הנפש,] ובאשר השמחה היא היפוך מהותם לגמרי זהו החומה נגדם כמו חומת אש השורפת באשר היא היפוך מהות הנכנס, כן היא שמחה של מצוה נגד כחות הסט"א, ושמחה זו נותנת כח לכל השנה, אף שאחר היו"ט זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו נתקררה מעט השמחה של מצוה, מ"מ אם אך נשאר רשימה מהשמחה של יו"ט נקל לו אח"כ לחזור ולהתעורר ולקיבעא קמא הדר".

אפילו השמחה של שמיני עצרת בהתחלת השנה מספיקה להיות דבוק בשמחה כל השנה כולה!

שפת אמת (תרל"ד): "... בתחלת השנה יש שמחת תורה שיתבונן האדם גדלות התורה שהם דברי אלקים חיים. וע"י התשוקה והשמחה להתדבק בתורה נשאר אח"כ דביקות מעסק התורה... וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה. מ"מ ע"י השמחה בתחלת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה. מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים. וכתיב שמח זבולון בצאתך. וקשה כי למה ישמח בחלק זה. רק שהוא עצה שע"י השמחה קודם שיצא לסחורה ע"י זה יהי' נשמר בצאתו. ולכן יש שמחת תורה בתחלת השנה...".

 

סדר נטילת ידים עם שם ע"ב ותפילה למי שלא יכול לטבול

סדר נטילת ע"ב ותפילה למי שלא יכול לטבול

* לקוח מתוך המחזור של הגרמ"א זצוק"ל (על פי רב פעלים סוד ישרים ח"ד,ג), עם עריכה.

* לא תופס לטבילת נשים או עליה להר הבית.

יאמר:

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו,

ליחדא שם י"ה באותיות ו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל,

הריני מוכן ומזומן לנטול ידי

עשר נטילות ליד ימין

ועשר נטילות ליד שמאל בסירוגין

 כנגד עשר אותיות של שם הוי-ה במילוי יודין (יוד-הי-ויו-הי).

ועוד אני נוטל עשר פעמים רצופות ליד ימין 

ועשר פעמים רצופות ליד שמאל

כנגד עשר אותיות של שם הוי-ה במלוי יודין

אשר עולה כל זה מספר ארבעים כנגד ארבעים סאה

כדי לטהר בזה כל גופי שהוא מאתים ארבעים ושמונה אברים ושלש מאות ששים וחמשה גידים,

מטומאת קרי ומכל טומאה ורוח רעה.

ויהי רצון מלפניך יהו-ה א-להינו וא-להי אבותי 

שיהיו חשובים לפניך נטילות אלו שאנכי מוכן לטול ידי 

כאלו טבלתי גופי במים לטהרני מטומאת קרי ומכל מיני טומאה ורוח רעה,

וימחה כח הטומאה הנעשה מן הקרי מחיה גמורה מלמעלה ומלמטה. 

לב טהור ברא לי א-להים ורוח נכון חדש בקרבי,

ויעלה לפניך יהו-ה א-להינו וא-להי אבותינו

כאלו כונתי בכל הכונות הראויות לכון בסדר נטילת ידים זאת.

ארחץ בנקיון כפי, ואסובבה את-מזבחך יהו-ה.

ויהי נעם א-דני א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

שם ע"ב: 

   יוד - הי - ויו - הי

1️⃣ נטילה לסירוגין (כמו נטילה של בוקר):

   👉 יד ימין: יערה מים ויכוון באות י' פשוטה

   👈 יד שמאל: יערה מים ויכוון באותה אות

   👉 יד ימין: יערה מים ויכוון באות ו'

   👈 יד שמאל: יערה מים ויכוון באותה אות

   🔄 וכן הלאה לכל 10 האותיות של שם ע"ב.

   סה"כ עשינו: 20 נטילות - 10 על כל יד לסירוגין 🔁

2️⃣ נטילה רצופה:

   👉 יד ימין: 10 פעמים רצופות, בכל פעם יכוון לאות אחת מהשם

   👈 יד שמאל: 10 פעמים רצופות, בכל פעם יכוון לאות אחת מהשם

   סה"כ: עוד 20 נטילות - 10 על כל יד 🔟🔟

3️⃣ סיכום: סה"כ 40 נטילות (כנגד 40 סאה) 

💧💧💧💧

4️⃣ לאחר כל הנטילות: 

   • ישפשף ידיו אחת בשניה 10 פעמים 🙌

   • בכל פעם יאמר:

     "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי"

ויכוון:

   • ר"ת: לב טהור ברא = טבל 💦

   • ס"ת: לב טהור ברא = אבר 💪

   • יכוון שבזכות טבילת איבר אחד (הידיים), יחשב כאילו טבל כל גופו 💎

יום הכיפורים - להתעורר! יש לנו שליחות!

להתעורר! יש לנו שליחות!

למנחה[1] של יום הכיפורים נבחרה הפטרה מיוחדת המספרת על יונה הנביא.

יונה הנביא מקבל שליחות מיוחדת להזהיר את בני נינוה העיר הגדולה, שישובו מדרכיהם הרעים, ולא - תתהפך העיר.

יונה הנביא מתחמק מביצוע השליחות, ובורח מפני ה' דרך הים לכיוון תרשיש.

בלב ים מתרחשת סערה גדולה, כולם מפחדים וצועקים ויונה הנביא הולך לישון עד שרב החובל מעיר אותו...

יונה הנביא מתעורר ומספר למלחים הנוכריים שהסערה הינה בגללו, ואם רק יטילוהו לים – תשקוט.

מה קורה כאן ולמה אנחנו קוראים את זה ביום כיפור?

"וַיְהִי דְּבַר-ה', אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי לֵאמֹר. קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי".

כמו יונה, גם אנחנו קיבלנו שליחות. שליחות להיות אור לגויים, להיות עם סגולה, להפיץ צדק ומוסר בעולם.

מה בחרנו לעשות הרבה שנים?

"וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ה' ".

כמה פעמים בחרנו לברוח מהשליחות שלנו כמו יונה הנביא?

כמה פעמים העדפנו להתעלם מהאחריות שלנו?

כמה פעמים ניסינו לברוח מהייעוד שלנו?

כמה התמכרנו לשקט למרות שכל הסימנים צעקו מכל כיוון?

כמה השתקנו והעלמנו את מי שניסה להגיד אחרת?

מה קורה כשאנחנו בורחים?

"וַה' הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל בַּיָּם"

אוי, זה לא עובד, הבועה מתפוצצת לנו בפנים!

"וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר".

הטבח הנורא בשמחת תורה והמלחמה שפרצה בעקבותיו במשך כל השנה הם סערה שמאיימת לשבור את האנייה שלנו.

אבל זוהי גם קריאת ההשכמה שלנו, ה"רב החובל" שמנער אותנו משנתנו העמוקה.

"וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם"

כמה נוקבות המילים הללו היום. "מַה-לְּךָ נִרְדָּם"?

איך יכולנו לישון כל כך עמוק?

איך יכולנו להתעלם מהסכנות שסביבנו?

איך יכולנו לחשוב שאנחנו מוגנים בתוך בועה?

"קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ--אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד".

לא מספיק להתעורר גשמית, זה בטח שצריך, אבל אנחנו יהודים אנחנו לא סתם עם, מה עם הייעוד הרוחני שלנו?

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת-ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה".

ברגע שיונה מתעורר, ברגע שהוא מכיר באחריותו, הכל משתנה.

זה הרגע שבו אנחנו צריכים להיות היום. להכיר בזהות שלנו, באחריות שלנו, בשליחות שלנו. להבין שאנחנו לא סתם עוד עם, אלא עם שיש לו תפקיד מיוחד בעולם.

"יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם".

זוהי קריאה לאחריות. להבנה שמה שקורה סביבנו, הסערות והאתגרים, הם לא מנותקים מאיתנו. אנחנו חלק מהם, ויש לנו תפקיד בפתרונם.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל-הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם".

אבל יונה הנביא לא רוצה לפעול, הוא התעורר, הכיר באחריות וביקש להיזרק לים, הוא לא רוצה להתמודד עם השליחות הזאת, היא לא נעימה לו בכלל!

"וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת-יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת".

מה קורה כשלא רוצים לעשות את השליחות?

אתה נכנס לצרה הרבה יותר גדולה...

קודם הוא היה באניה, היה לו מקום לישון, נכון, מסביבו היתה סערה, אבל הבגדים יבשים והכל בסדר...

אבל עכשיו הוא בתוך הים, בבטן של דג לחוץ מכל הכיוונים ועומד למות...

"וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל-ה' אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה: וַיֹּאמֶר, קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל-ה'--וַיַּעֲנֵנִי; מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, שָׁמַעְתָּ קוֹלִי: וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ: וַאֲנִי אָמַרְתִּי, נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ; אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם; וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה' אֱלֹהָי: בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת-ה' זָכָרְתִּי; וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ".

השנה, הטבח הנורא והמלחמה הם ה"רב החובל" שלנו, הם ה'צרה' שעוטפת אותנו מכל הכיוונים: צפון, דרום, איראן, תימן, עיראק, סוריה, מבפנים עם הגיס החמישי, מלמעלה עם טילים וכטב"מים ומלמטה עם מנהרות...

הם מעירים אותנו בכוח, מנערים אותנו משאננות, ומזכירים לנו את השליחות שלנו.

אנחנו לא יכולים עוד להרשות לעצמנו לישון.

אלברט איינשטיין: ״דברים רעים קורים, כשאנשים טובים שותקים״.

עלינו להתעורר, להכיר באחריות שלנו, ולפעול. לא רק למען עצמנו, אלא למען העולם כולו.

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג,כד).

ירושלמי: "הָא עַמָא הָאִלֵין כְּאַרְיָא שַׁרְיָין וּכְאַרְיוּתָא מִתְגַבְּרִין הֵיךְ מַה דְלֵית אַרְיָא לָא נְיַח וְלָא שְׁדִיךְ עַד זְמַן דְהוּא אָכִיל וּפָשִׁיט בְּשַר וְשָׁתֵי אִידָם כְּדֵין אִינוּן עַמָא הָאִילֵין לָא נַיְיחִין וְלָא שְׁדִיכִין עַד זְמַן דְיִקְטְלוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וְיִשְׁפְּכוּן אִידָם קְטִילֵי בַּעֲלֵי שַנְאֵיהוֹן כְּמַיָא".

תרגום: "העם הזה כאריה שוכן וכלביאה מתגבר, כמו שאין האריה נח ולא שקט עד זמן שהוא אוכל וטורף בשר ושותה דם, כך הם העם הזה לא נחים ולא שוקטים עד זמן שיהרגו את אויביהם וישפכו דם ההרוגים של שונאיהם כמים".

אנחנו גם צריכים להוות דוגמא ומופת רוחנית ומוסרית וגם להשמיד את מי שמכריז שהוא רוצה לכלותנו... אין ברירה...

מה הדבר הראשון בתיקון?

"וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל-ה' אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי הַדָּגָה".

להתפלל לה' שיעזור לך כי בלי זה אין כלום...

ואז, כשאנחנו מתעוררים, ומוכנים לקום ולפעול ומתפללים, הישועה באה:

"וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה, אֶל-הַיַּבָּשָׁה".

היבשה זה המקום הטבעי של יונה הנביא, שם הוא כבר מרגיש בטוח ונעים לעשות את השליחות שלו.

זה המקום בו בורא עולם נותן לך את הקרקע הגשמית לעשות את התיקון, נותן לך שכל להמציא המצאות מדהימות, כלי נשק, תחבולות, עוצמה כלכלית, עזרה ממעצמות אחרות וכל מה שאתה צריך בשביל התיקון הזה.

ביום הכיפורים הזה אנחנו צריכים להתעורר. להכיר את השליחות שלנו. להפסיק לברוח.

בואו נאמר בקול רם: "יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה".

רק ככה אפשר לצאת לדרך חדשה.

דרך של אחריות, של שליחות, של תיקון עולם. דרך שבה אנחנו לא רק דואגים לעצמנו, אלא מאירים את הדרך לכל העולם. כי זו השליחות שלנו, זה הייעוד שלנו.

כל אחד ואחד עם האחריות שלו במרחב הפרטי והציבורי שמסביבו, וכולנו יחד כאומה שבה בחר ה' לתקן עולם במלכות שד-י!

יש לנו גם הבטחה מבורא עולם, שאם נקבל את השליחות הזו, אם נפעל למענה, נזכה לראות את הגאולה השלמה, את התיקון האמיתי של העולם.

"כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו ברחמים!

גמר חתימה טובה לכולנו, ושנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה.

---

[1] ע"פ הזוהר הקדוש (ח"ב קצט.), הרבי מליובאוויטש (ספר השיחות תשמ"ט כרך ב עמ' 672) וכן תוספות מדילי.

פרשת שופטים - תפקידם של השופטים בעיצוב חברה מוסרית

 

תפקידם של השופטים בעיצוב חברה מוסרית

 

בתלמוד בבלי (קידושין סה:), מובא משפט מרתק: "לא איברו סהדי אלא לשקרי" (לא נבראו עדים אלא לשקרנים). משפט זה, המובא להלכה בחושן משפט סימן קפ"ט, מעלה תובנה עמוקה על תפקידם של עדים במערכת המשפט ובחברה בכלל.

הרעיון הוא פשוט: אילו בני האדם דוברי אמת, אין צורך בעדים כלל. אנו צריכים עדים רק מתי שיש חשש שאחד הצדדים משקר אבל העדים הם לא חלק מהותי ממעשה הקנין.

 

ה"שפת אמת" (תרמ"א) מרחיב רעיון זה ומחיל אותו על תפקידו של בית הדין העליון: "ובאמת נראה כי הסנהדרין וחכמי ישראל שהיו בזמן המקדש האירו עיניהם של ישראל... וז"ש ושפטו את העם משפט צדק. שאין הפי' רק על הטענות. רק שיטו לבות בנ"י שיהיו אנשי אמת וישפטו מעשיהם בצדק. וע"ז מבקשין השיבה שופטינו כו' ויועצינו".

לדבריו, תפקידם של השופטים אינו מסתכם בפסיקת דין בלבד, אלא כולל גם את המשימה החשובה של עיצוב החברה לכדי קהילה של צדיקים – חברה שבה לא יהיה צורך בעדים כלל. הפסוק "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח) מתפרש על ידו לא רק כהוראה לשפוט בצדק, אלא גם כמשימה להשרות אווירה של צדק בקרב העם כולו.

 

כיצד יכולים השופטים להשיג מטרה נעלה זו?

 

ראשית, באמצעות דוגמה אישית. השופטים, היושבים "בעדת א-ל", תחת צילו של הקב"ה בבית הדין, נדרשים להיות מופת של יושרה, הגינות וצדק. התנהגותם האישית והמקצועית צריכה לשמש כמגדלור מוסרי עבור הציבור כולו.

 

שנית, באמצעות הסברה והנחלת ערכים. על השופטים לא רק לפסוק דין, אלא גם לחנך את הציבור לערכי צדק ומוסר.

 

לאור זאת, כמה עמוקה היא המשמעות של ברכת "השיבה שופטינו כבראשונה" בתפילת העמידה.

כאשר אנו מתבוננים במצב המערכת המשפטית כיום, על היועצים המשפטיים והשופטים, ומשווים אותו לאידיאל המתואר בתורה ובמסורת היהודית, אנו מבינים עד כמה רחוקים אנו מהמטרה. עלינו לשאוף ולהתפלל לשיבתם של שופטים ששגם מתנהגים בעצמם בצדק, גם פוסקים צדק, וגם מייצרים חברה של אנשי צדק.

 

רעיון זה של יצירת השפעה ארוכת טווח מתכתב עם מחקר מעניין שנערך על 18 חברות המצליחות יותר ממאה שנים (מובא בהקדמה לספר על אברהם ארנן מייסד סיירת מטכ"ל).

המחקר מצא כי הסוד להצלחתן הוא שהן "מייצרות בוני שעונים ולא מורי שעה". כלומר, במקום להתמקד רק בתוצאות המיידיות, הן משקיעות בפיתוח אנשים שיכולים להמשיך את המורשת ולהוביל את החברה קדימה לאורך דורות.

 

בעולם היהודי, דוגמה בולטת לגישה זו היא הרבי מליובאוויטש, מנהיג חסידות חב"ד. הרבי לא הסתפק בהכשרת תלמידים, אלא התמקד ביצירת רבנים – מנהיגים שיכולים להמשיך את שליחותו ולהפיץ את תורתו בכל רחבי העולם.

 

גישה דומה ניתן למצוא אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שכונה "רב רבנן" בשל השפעתו הרחבה על דור שלם של רבנים ומנהיגים רוחניים.

 

גם אצלנו בקהילת בית הרמב"ם הדור של הבחורים התחיל עכשיו להיות בישיבות התיכוניות והגבוהות ועכשיו הגיע הזמן של הדור הבא של נסיכי הקהילה להמשיך ולהעמיק את המסורת הזו. זה כולל לקיחת תפקידים משמעותיים בקהילה, כמו הכנת הסעודה שלישית, קריאה בתורה, אמירת פסוקי דזמרה, קריאת הפטרה, "במה מדליקין", קריאת שיר השירים ועוד.

 

בסופו של דבר, המטרה היא ליצור חברה שבה הצדק והמוסר הם נחלת הכלל, חברה שבה אין צורך בעדים כי האמת היא ערך עליון. זוהי משימה שדורשת מאיתנו לא רק להיות "מורי שעה", אלא "בוני שעונים" – לחנך, להדריך ולהצמיח את הדור הבא של מנהיגים ואנשי מוסר שימשיכו לקדם את החברה לעבר אידיאל זה. כך, אט אט, נוכל להתקרב למימוש החזון של "השיבה שופטינו כבראשונה", ולבנות חברה המושתתת על ערכי הצדק והאמת.

פרשת שופטים - ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

דברים (כ,י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם".

חז"ל מתארים שלוש הצעות ששלח יהושע בן נון ליושבי הארץ טרם כניסת בני ישראל לארץ כנען:

1. לברוח - מי שרוצה לפנות את הארץ ולעזוב, יכול לעשות זאת.

2. להילחם - מי שבוחר להישאר ולהילחם, יתמודד עם צבא ישראל.

3. להשלים - מי שמעוניין לחיות בשלום תחת שלטון ישראל, יוכל לעשות זאת בתנאים מסוימים.

זו גם הייתה הצעתו של הרב מאיר כהנא הי"ד לגבי ערביי ישראל, אשר הציע להם אפשרויות דומות: עזיבה מרצון תמורת פיצוי, חיים תחת שלטון יהודי עם נאמנות למדינה או מלחמה.

 

ניתן להשליך את שלוש ההצעות הללו על עבודת המידות שלנו בחודש אלול. כאשר אנו עורכים חשבון נפש, עלינו לבחון כל מידה בנפשנו ולהחליט:

1. לברוח - האם יש מידות שליליות שעלינו לעקור לחלוטין מנפשנו?

2. להילחם - האם ישנן מידות שדורשות מאבק מתמיד כדי לשלוט בהן?

3. להשלים - האם יש מידות שניתן לתעל לכיוונים חיוביים ולהשלים איתן?

תהליך זה דורש כנות עצמית ובחינה מעמיקה של כל מידה ומידה.

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מציג גישה מעמיקה יותר לעבודת המידות, המכונה "נסירת המידות" (מוסר אביך ג,א).

הרב קוק מלמד שאין להילחם בכל מידה באופן טוטאלי, אלא יש לזקק אותה ולהפריד בין החלקים החיוביים והשליליים שבה.

לפי גישה זו, כל מידה, גם אם היא נראית שלילית על פניה, מכילה ניצוץ של קדושה. עבודתנו היא לזהות את הניצוץ הזה ולטפחו, תוך כדי הפרדתו מהחלקים השליליים של המידה.

לדוגמה, מידת הכעס יכולה להיות הרסנית, אך היא גם מכילה את הכוח להתנגד לעוול ולפעול למען הצדק. עבודת ה"נסירה" תהיה לתעל את האנרגיה של הכעס לפעולה חיובית, תוך שליטה על ההתפרצויות השליליות.

 

אם לא נעשה את העבודה החשובה הזו של בירור וזיקוק המידות, אנו עלולים להגיע למצבים קשים, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, כדוגמת אירועי ה-7 באוקטובר , שבהם התפרצות פתאומית של אויב גרמה להרס רב.

באופן דומה, אם לא נטפל במידות השליליות שלנו באופן מסודר ומתמיד, הן עלולות להתפרץ בעוצמה רבה ולגרום נזק רב לנו ולסביבתנו.

 

חודש אלול מזמן לנו הזדמנות ייחודית לערוך חשבון נפש מעמיק ולעבוד על מידותינו:

1. נבחן כל מידה בנפשנו ונחליט האם עלינו לברוח ממנה, להילחם בה, או להשלים איתה.

2. נפעל ל"נסירת המידות" - זיקוק והפרדה בין החלקים החיוביים והשליליים של כל מידה.

3. נזכור כי עבודה זו היא קריטית למניעת "התפרצויות" הרסניות של מידות שליליות.

ככל שנעמיק בעבודה זו, כך נזכה להתקרב יותר לאידיאל של "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא יא,מד), ונכין את עצמנו כראוי לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.

תשעה באב - פרדיגמה תורנית וקיבעון מחשבתי

פרדיגמה תורנית וקיבעון מחשבתי

לצפיה בשיעור:

מה זו "פרדיגמה תורנית"? כיצד זה מתבטא בחיי היומיום שלנו? ומה ההשלכות של זה על חיי התורה והמצוות שלנו?

מהי פרדיגמה?

בואו נתחיל בהגדרה של המושג "פרדיגמה". פרדיגמה היא מסגרת חשיבה, או מודל מחשבתי, שדרכו אנחנו מפרשים ומבינים את המציאות סביבנו. כדי להמחיש את המושג הזה, אני רוצה לספר לכם על ניסוי מעניין שנערך בארצות הברית.

 

הניסוי עם הקופים

בניסוי זה, הכניסו חמישה קופים לכלוב גדול. במרכז הכלוב הציבו סולם גבוה, ובראשו שמו אשכול בננות. כשאחד הקופים ניסה לטפס על הסולם כדי להגיע לבננות, המדענים הפעילו מתזים שהתיזו מים קרים על כל הקופים בכלוב. זה היה מאוד לא נעים עבורם.

אחרי כמה ניסיונות כאלה, כל פעם שקוף אחד ניסה לעלות על הסולם, שאר הקופים היו מונעים ממנו לעשות זאת. הם פיתחו מעין "הבנה" שטיפוס על הסולם מוביל לתוצאה לא נעימה לכולם.

המעניין הוא מה שקרה אחר כך. המדענים החליפו אחד מהקופים המקוריים בקוף חדש שלא חווה את המים הקרים. כשהקוף החדש ניסה לטפס על הסולם, שאר הקופים מנעו ממנו לעשות זאת. הם המשיכו להחליף את הקופים אחד אחרי השני, עד שבסוף היו בכלוב חמישה קופים חדשים שמעולם לא חוו את המים הקרים.

ובכל זאת, אף אחד מהקופים לא ניסה לטפס על הסולם. אם היינו יכולים לשאול אותם למה, סביר להניח שהתשובה הייתה: "ככה זה פה. זה מה שאנחנו עושים".

 

 פרדיגמות ביהדות

עכשיו, בואו נחשוב איך זה מתקשר אלינו, לעולם היהדות. יש הרבה שאלות שעולות בתקופה שלנו, שאלות כמו:

 

- למה אסור לעלות להר הבית?

- למה לא לשים תכלת בציצית?

- למה אנחנו לא כובשים את כל חלקי ארץ ישראל השלמה?

- למה אנחנו לא בונים את בית המקדש?

- למה אנחנו לא מקריבים קורבן פסח?

 

כשאנחנו שואלים שאלות כאלה, בד"כ התשובה הסופית, אחרי שמורידים את כל הפלפולים, היא פשוט: "ככה זה. זה מה שהתרגלנו במשך 2000 שנה. אל תבוא עכשיו ותעשה בלגן".

 

הפיל והיתד - הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן

כשהייתי קטן אהבתי מאוד את הקרקס. במיוחד אהבתי את החיות, ומכל  החיות אהבתי את הפיל. במשך ההופעה הציג היצור הענקי הזה את כישוריו. בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.

למרות השרשרת הכבדה והחזקה, היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת, שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.

התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שם? כשהייתי בן חמש או שש סמכתי עדיין על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף. שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה בכלל צריך  לקשור אותו? לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית.

עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם שידע את התשובה: "הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד". עצמתי עיניים ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד... אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול כדי להשתחרר, אבל לשווא! היתד הייתה חזקה ממנו. אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.

עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם  חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.

 

 שתי גישות ביהדות

כשמדובר בהתמודדות עם שאלות כאלה ועם שינויים בעולם, יש שתי גישות עיקריות ביהדות:

 

1. הגישה המקובעת: גישה זו אומרת שמה שהתרגלנו עד עכשיו במשך 2000 שנה, זה מה שאנחנו עושים. אל תפריע. אם אתה חסיד, יש לך את הרבי שלך. אם אתה דתי לאומי, יש לך את התורה של הרב קוק. אם אתה תימני, יש לך את הפוסקים שלך. אבל אל תזוז ממה שהיה עד עכשיו. אל תעשה בלגן בעולם ההלכה.

 

2. הגישה הבודקת: גישה זו אומרת שזה יפה מאוד מה שהתרגלנו, אבל יש דברים שמשתנים. כשעלינו לארץ ישראל, למשל, היינו צריכים להתחיל להתרגל להלכות של תרומות ומעשרות. כשהתגלה החילזון של התכלת, היינו צריכים לברר את העניין. כשהומצא החשמל, היינו צריכים לבדוק איך ההלכה מתייחסת אליו.

 

 הבעייתיות בגישה המקובעת

הבעיה עם הגישה הראשונה היא שהיא עלולה לגרום לנו לא לקיים מצוות שהקדוש ברוך הוא מחייב אותנו בהן. למשל, אם אנחנו מאמינים שהמשיח יבוא ויפתור את כל הבעיות, אנחנו עלולים להימנע מלקיים מצוות כמו תכלת בציצית, בניית בית המקדש, או יישוב ארץ ישראל.

זה יוצר מצב אבסורדי שבו האמונה שלנו במשיח גורמת לנו לא לעשות מצוות. זה משהו שהוא מאוד מוזר ובעייתי.

 

 חשיבות התורה שבעל פה

זו בדיוק הסיבה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה שבעל פה. הוא נתן אותה בידי חז"ל ואמר לנו "לא תסור ממה שחז"ל אמרו לך ימין או שמאל". אנחנו חייבים להקשיב לתורה שבעל פה, לא רק למה שכתוב בתורה שבכתב.

התפקיד של התורה שבעל פה הוא לבדוק מה המצב בכל דור. אנחנו רואים גזרות שחכמים תיקנו שהצילו את היהדות באותה תקופה, וגזרות שחכמים תיקנו והם ביטלו כי ראו שעם ישראל לא היה מסוגל לקבל את הגזירה הזאת.

זה התפקיד של התורה שבעל פה - לבדוק את ה"דופק" של אותו דור. זה משהו שהוא לא מקובע, וזה משהו שהוא מדהים לראות אותו מול אומות אחרות ודתות אחרות.

 

 דוגמאות להתגברות על קיבעון מחשבתי ביהדות

יש לנו הרבה דוגמאות ביהדות להתגברות על קיבעון מחשבתי:

1. רבי עקיבא: התחיל ללמוד תורה בגיל 40, שובר את הפרדיגמה שלימוד תורה מתחיל רק בגיל צעיר.

2. תנועת החסידות: הופעתה במאה ה-18 הייתה שבירה של פרדיגמות קיימות בעבודת ה'.

3. תנועת המוסר: רבי ישראל סלנטר הדגיש את חשיבות העבודה על המידות, מעבר ללימוד הגמרא המסורתי.

4. הרב קוק: ראה בציונות החילונית ערך דתי, בניגוד לרבים מבני דורו.

5. שינוי ביחס לנשים: החל עם הקמת בית יעקב על ידי שרה שנירר והמשיך עם התפתחות מדרשות ומוסדות לימוד גבוהים לנשים.

 דוגמאות מעולם ההלכה

גם בעולם ההלכה אנחנו רואים דוגמאות רבות לפתיחות ולהתאמה למציאות המשתנה:

1. היתר המכירה: הרב יצחק אלחנן ספקטור הציע את "היתר המכירה" כפתרון לקשיים הכלכליים של החקלאים בארץ ישראל בשנת השמיטה.

2. תקנת הפרוזבול: הלל הזקן תיקן את הפרוזבול כדי לאפשר גביית חובות לאחר שנת השמיטה, תוך התאמת ההלכה למציאות הכלכלית המשתנה.

3. השימוש במיקרוגל בשבת: הדיון ההלכתי סביב השימוש במיקרוגל בשבת חייב חשיבה על הגדרת "בישול" בהלכה.

4. מכירת חמץ: הפתרון ההלכתי של מכירת חמץ לגוי לפני פסח מדגים חשיבה יצירתית בהתמודדות עם אתגרים כלכליים תוך שמירה על עקרונות ההלכה.

5. היתר עסקא: פיתוח "היתר עסקא" כפתרון לאיסור ריבית מדגים חשיבה יצירתית בהתמודדות עם אתגרים כלכליים מודרניים.

6. מכשירי גרמא: הפיתוח של מכשירים המבוססים על עקרון ה"גרמא" (פעולה עקיפה) לשימוש בשבת מדגים חשיבה יצירתית בניסיון לגשר בין הלכות שבת לבין צרכי החיים המודרניים.

 

 הסכנה של קיבעון מחשבתי

כדי להבין את הסכנה של קיבעון מחשבתי, בואו נסתכל על כמה דוגמאות מעולמות אחרים:

 בעולם העסקי

1. קודאק: חברה שהייתה מובילה בעולם הצילום, אבל נכשלה להסתגל למעבר לצילום דיגיטלי.

2. בלוקבסטר: דחתה הזדמנות לרכוש את נטפליקס ב-50 מיליון דולר בשנת 2000, כי לא האמינה בעתיד של שירותי סטרימינג.

3. נוקיה: הייתה המובילה העולמית בשוק הטלפונים הניידים, אבל לא הצליחה להסתגל למגמת הסמארטפונים.

4. אנציקלופדיה בריטניקה: לא הצליחה להסתגל לעידן הדיגיטלי ואיבדה נתח שוק משמעותי לוויקיפדיה ולמקורות מידע מקוונים אחרים.

 

 בזוגיות

קיבעון מחשבתי בזוגיות יכול להוביל לבעיות כמו:

 

1. קושי בפתרון קונפליקטים

2. חוסר הבנה שיש התפתחות ושינוי

3. קושי בהסתגלות לשינויים

 

לדוגמה, אשתו של יאיר לפיד מספרת בספרה שבמשך שנים לא קנתה וילונות לבית. למה? כי בשנה הראשונה שהתחתנה, יאיר אמר לה שהוא לא מסוגל לראות וילונות בסלון. עשר שנים אחר כך, כשהיא אמרה לו שהיא חייבת וילונות, הוא אמר לה "סבבה, תקני וילונות". כשהיא שאלה אותו "אבל אתה אמרת שאתה לא מסוגל לראות וילונות", הוא ענה "אני לא זוכר שאמרתי אי פעם משהו על וילונות".

זו דוגמה מצוינת לאיך אנחנו יכולים לכלוא את עצמנו בתוך תפיסות ישנות, גם כשהמציאות משתנה.

 

 בחינוך ילדים

קיבעון מחשבתי בחינוך ילדים יכול להוביל לבעיות כמו:

 

1. תיוג ילדים (למשל, "הילד החכם" או "הילדה האמנותית")

2. דגש יתר על הישגים במקום על תהליך הלמידה

3. חוסר עידוד ללקיחת סיכונים

4. קושי בהתמודדות עם כישלונות

 

 הדג והצנצנת

יש משל ידוע על דג בצנצנת זכוכית. הדג שוחה סביב ומדי פעם מנסה לצאת, אך נתקל בדופן הזכוכית. לאחר זמן מה, הדג מפסיק לנסות ורק שוחה במעגלים בתוך הצנצנת.

אם נעביר את הדג לאקווריום גדול יותר, הוא ימשיך לשחות באותו מעגל קטן כאילו הוא עדיין בצנצנת. הדג הגביל את עצמו בהתאם לניסיון העבר שלו, למרות שהמגבלה הפיזית כבר לא קיימת.

זה בדיוק מה שקורה לנו כשאנחנו נתקעים בפרדיגמות ישנות. אנחנו ממשיכים לפעול כאילו המגבלות הישנות עדיין קיימות, גם כשהמציאות השתנתה.

 

 הסכנה של ראייה צרה

אחת הסכנות הגדולות של קיבעון מחשבתי היא ראייה צרה. זה מזכיר לי את הסיפור על רבי זכריה בן אבקולס, שעליו נאמר בגמרא: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נה-נו).

רבי זכריה בן אבקולס התמקד בפרט קטן של ההלכה, בזמן שכל הגורל של עם ישראל היה מונח על כף המאזניים. זו דוגמה קלאסית לראיית מנהרה - כשאתה רואה רק משהו מאוד קטן ומצומצם, במקום להרחיב את המבט על כל התקופה ולהבין מה השם רוצה מאיתנו באותו רגע.

 

 הצורך בראייה רחבה

בטירונות מלמדים אותך שכשאתה מסתכל דרך הטריג'יקון (כוונת הרובה), אתה רואה רק חלק קטן מהשטח. לכן, אתה חייב כל כמה שניות להרים את העיניים מהטריג'יקון. למה? כי יכול להיות שבטריג'יקון אתה רואה את המחבל, אבל אולי יש לך סלע מול הקנה של הנשק שאתה לא רואה, או אולי חבר שלך באמצע הריצה ועוד שנייה הוא יעבור מול הכוונת.

זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות בחיי התורה שלנו. כן, צריך להתעמק בפרטים הקטנים של ההלכה. אבל תמיד, תמיד צריך להרים את העיניים ולראות את התמונה הגדולה.

 

 הדוגמה של הר הבית והכותל

הדוגמה שהכי כואבת לי, והכי משפיעה עלינו ברגעים אלו, היא מה שקרה אחרי מלחמת ששת הימים.

אחרי 19 שנים, הצנחנים שחררו את הר הבית. וממש כמו הדג בצנצנת, מה עם ישראל עשה? רץ לכותל. הרב ישראל אריאל, שהיה חלק מהצנחנים ששחררו את הר הבית, קורא לזה "קפנדריא היסטורית".

"קפנדריא" היא מושג הלכתי שאומר שאסור להשתמש בבית הכנסת כקיצור דרך. אתה לא יכול להיכנס מפה ולקצר את הדרך דרך בית הכנסת כדי להגיע לגינה בחוץ. זה לא מכבד - בית הכנסת הוא לא שביל קיצור.

הרב אריאל אומר שזה בדיוק מה שעשינו אחרי מלחמת ששת הימים. הגענו להר הבית - המקום הכי קדוש - והמשכנו לכותל. כאילו הר הבית הוא רק קיצור דרך בדרך לכותל.

 

אז מה היינו צריכים לעשות? היו שתי אפשרויות:

1. אם לא ידענו מה לעשות עם הר הבית מבחינת בית מקדש, בירורים הלכתיים וכו' - היינו יכולים לשים שם שומרים מסביב עד שנמדוד את הגבולות. היינו יכולים לשים שם בתי כנסת עד איפה שמותר לכל הדעות, ולברר את זה לאט לאט עם הרבנות הראשית.

2. אם הגענו למסקנה שאפשר לבנות בית מקדש (כי טומאה הותרה בציבור, או מסיבות אחרות) - אז היינו צריכים לבנות בית מקדש.

 

אבל מה עשינו? רצנו לכותל. למה? כי זה מה שהתרגלנו. כמו הדג בצנצנת, המשכנו לשחות במעגלים הקטנים שהתרגלנו אליהם, גם כשהמציאות השתנתה לחלוטין.

 

 הצורך בהתעוררות

אני חושב שעכשיו, כשאנחנו קוראים בקינות של תשעה באב "דברו על לב ציון. וקראו אליה. והסירה שמלת שביה מעליה" - אנחנו צריכים להבין שזה קשור למושג הזה. היתה לנו "שמלת שבי" תודעתית במשך 2000 שנה, ועכשיו צריך לדבר אל עם ישראל ולשחרר אותו מזה, לאט לאט.

זה לא אומר להיות רפורמי. זה לא אומר לזלזל בגדולי ישראל. להפך - זה אומר להציק לגדולי ישראל כמה שיותר, עד שאנחנו מקבלים תשובות. מה נכון? מה לא נכון? באילו שלבים? איך לעשות את הדברים?

אנחנו כן צריכים התעוררות. אנחנו כן צריכים לפתוח את הסוגיות האלה כל פעם מחדש. אנחנו כן צריכים לבדוק מה השם אלוקינו שואל מאיתנו, כל פעם מחדש.

בסופו של דבר, השאלה הגדולה היא: האם אנחנו דתיים, או האם אנחנו עובדי ה'?

אם אני דתי, אז אני פשוט עושה מה שאני רגיל. אבל אם אני עובד ה', אז אני כל הזמן בודק מה ה' רוצה ממני עכשיו.

אם הרופא אומר לי לאכול ביום כיפור, והרב מאשר את זה, אבל אני אומר "מה פתאום שאני אוכל ביום כיפור? אין מצב!" - אז אני לא עובד ה'. אני פשוט דתי, מקובע בהרגלים שלי.

אנחנו צריכים להיות כל הזמן ערניים, כל הזמן בודקים, כל הזמן שואלים את עצמנו: מה ה' רוצה מאיתנו עכשיו? איך אנחנו יכולים לעבוד אותו בצורה הכי טובה במציאות המשתנה שלנו?

זו המשימה שלנו. זה האתגר שלנו. וזו הדרך שבה אנחנו יכולים באמת להיות עובדי ה', ולא רק אנשים שמקיימים מצוות מתוך הרגל.

 

יהי רצון שנזכה כולנו להיות עובדי ה' אמיתיים, פתוחים לשמוע את דבר ה' בכל דור ודור, ולקיים את רצונו בלב שלם.

 פסטיבל נובה בהסתכלות אמונית

סרטון קצר עם הסבר:

הסבר ארוך יותר לשמיעה:

ההסבר הארוך לקריאה (עם מקורות בסוף):

אקדים כמה הקדמות חשובות שמתוכן נשתדל להבין איך הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם שלו, ואז מתוך זה נגזור את היחס לאירוע הזה ספציפית של פסטיבל נובה.

הקדמה ראשונה - נכון, יהודים כשרים לא אמורים להעביר את שמחת תורה שחל בשבת בריקודים מעורבים, אבל אחוזים של התנהגות לא טובה נמצאים בהרבה יהודים לצערנו, ואפילו לפי מידת הדין והנהגת השכר ועונש הקדוש ברוך הוא מחכה בסבלנות שיחזרו בתשובה, המלאכים קוראים לקב"ה 'מלך עלוב', מסביר ה'תומר דבורה' שהקדוש ברוך הוא סובל עלבון ומחכה במידת הרחמים שיחזרו בתשובה.

במיוחד שמדובר כאן ב'תינוקות שנשבו' לא בדתיים שלמדו תורה ומבינים כמה זה חמור, רק בעולם העליון יודעים לשקלל את המעשים שלהם לעומת מה שהם עברו בחיים. כמה הם הכירו מהיהדות וכמה ציפו מהם מהשמיים לשמור עכשיו שמחת תורה ושבת לעומת מה שהם למדו ועברו וגדלו והתחנכו.

לכן, על ריקודים של תינוקות שנשבו בשמחת תורה לא אמור להיות עונש כל כך כבד ובצורה מיידית, מבחינת היהדות הדבר הזה לא אמור לקרות אפילו לא בהנהגת השכר ועונש.

הקדמה שניה - יש לנו שתי הנהגות בעולם כמו שמסביר הרמח"ל בכמה וכמה מקומות, הנהגת היחוד והנהגת השכר ועונש.

הנהגת השכר ועונש זו הנהגה שמסתכלת האם אתה מתנהג טוב ונותנת לך שכר, והאם אתה מתנהג רע ונותנת לך עונש חס וחלילה, זאת הנהגה מאוד פשוטה צדיקים מקבלים שכר ורשעים מקבלים עונש.

אבל אם היתה רק את ההנהגה הזו, התיקון לא היה מסתיים לעולם, 6000 שנה היו יכולות לעבור ובסוף הששת אלפים שנה הצדיקים היו מקבלים שכר הרשעים מקבלים עונש, אבל העולם היה נשאר לא מתוקן…

לכן הקדוש ברוך הוא ברא גם את הנהגת היחוד, הרמח"ל מסביר בשם הזוהר הקדוש שזאת הנהגה אלוקית שדואגת ואחראית להביא את כל העולם לגאולה גם דרך המעשים הטובים של הצדיקים וגם דרך המעשים הרעים של הרשעים. היא לוקחת את שני הסוגים של המעשים וגורמת לשניהם לעזור לגאולה ולדחוף את הגאולה כדי שהעולם יגיע לתיקון בסוף הששת אלפים שנה.

הקדמה שלישית - בהתחלת העולם רוב ההנהגה היתה הנהגה של שכר ועונש, לאט לאט הנהגת הייחוד מתערבת יותר ויותר דרך המעשים שקורים בעולם ובעצם משתלטת על ההגה של ההנהגה האלוקית ומקרבת את העולם לגאולה. 

זה עובד באחוזים כל דור הנהגת היחוד מתערבת יותר, זה מתחיל ב-1% הנהגת היחוד בהתחלת הששת אלפים שנה, ו99% הנהגת השכר ועונש, ובסוף הששת אלפים שנה זה כבר 99% הנהגת היחוד…

הרמח"ל כותב שבזמנו שזה לפני 300 שנה רוב ההנהגה האלוקית היא כבר הנהגת היחוד, ואם מחשבים את זה יוצא שאנחנו בזמננו מונהגים בערך 97% בהנהגת היחוד.

זה אומר שרוב מה שקורה מסביבנו קשה לשפוט אותו בעיניים של שכר ועונש, כי 97% ממנו זה הנהגת היחוד שאחראית להביא את העולם לגאולה. והנהגת היחוד לא עובדת בגלוי בצורה של שכר ועונש, אלא בצורה נעלמת ויכול להיות גם "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו".

הקדמה רביעית - האירוע הזה לא הסתיים בזה שכולם נסעו הביתה לישון ונגמר הפסטיבל וצריך עכשיו לנקות שמה את הרחבה מכל הלכלוך ולקפל את המוזיקה.

האירוע הזה הסתיים בצורה מאוד טרגית מבחינה גשמית, ובאירוע מאוד מאוד גדול מבחינה רוחנית - החבר'ה האלה עלו השמימה על קידוש השם. הם התעלו למדרגה עליונה מאוד, שמי שמת על קידוש השם, כל העבירות שלו נמחלים. והוא מגיע מאוד קרוב לכיסא של הקדוש ברוך הוא ומעל כל דבר אחר שקיים בשמיים, והקדוש ברוך הוא מזכך אותו לחלוטין ללא ייסורים. דווקא הנשמות האלה נבחרו להיות באירוע הזה.

הקדמה חמישית - הנשמות הטהורות האלו נבחרו לכפר על כל עם ישראל ברמה הכללית וגם הצילו נפשות רבות אחרות מהסביבה שלהם ברמה המיידית. כי אם המחבלים ימח שמם וזכרם לא היו מתמקדים בפסטיבל הנובה המון המון המון יישובים וערים בסביבה היו נפגעות פי 1000. הם בעצם היוו הסחת דעת מהטירוף של התוכניות שהיו למחבלים על אופקים, שדרות, נתיבות, שובה, זימרת, אשדוד, אשקלון, מלא מלא מקומות שהמחבלים היו מיועדים אליהם רח"ל.

אנחנו חייבים להם הכרת הטוב ענקית על הכפרה הגדולה שהנהגת היחוד בחרה בהם לכפר עלינו גשמית ורוחנית.  

הקדמה שישית - הרבי מחב"ד כתב על מסיבה של ריקודים חילוניים בשמחת תורה שלא הסתיימה בקידוש השם, רק מסיבה רגילה, שברור שאסור לעשות את הריקודים האלה, אבל צריך להבין שאלו נשמות גבוהות השואפות לתענוג אלוקי, הן מרגישות את האורות האלוקיים מאוד מאוד חזק במיוחד בשמחת תורה יום שהוא אחד העצומים במשך השנה, אבל הגוף והשכל הגשמיים שלהם לא יודעים לתרגם את ההרגשה הזאת של הנשמה למשהו גבוה ורוחני כי הן לא מכירות רוחניות הן מכירות ריקודים ומוזיקה ולכן הן מתרגמות את זה בפועל בשטח לריקודים ולמוזיקה כאלה.

זה כמו שהנשמה עכשיו מרגישה שיש איזה תענוג רוחני ושעת רצון, אבל הגוף לא יודע לתרגם את זה, אז הוא הולך למקרר ומחפש שוקולד.

לסיכום: נראה שבאמת היה כאן דברים שהם לא לפי התורה, ובמבט שטחי שלא מכיר את כל המורכבות של הנהגת העולם והנשמות, הנהגת השכר ועונש הייתה אמורה לזעום עליהם ולהעניש אותם והכל.

אבל אלו תינוקות שנשבו שאמורים לקבל יחס אחר, וכן הנהגת השכר ועונש הרבה פחות משמעותית כרגע מהנהגת היחוד שבחרה דווקא בנשמות הגבוהות האלה לכפר על עם ישראל ולקדם את עם ישראל דרך אירוע מאוד כואב וקשה שרואים ממש שהוא מקדם אותנו כרגע לגאולה גשמית, מוסרית ורוחנית (גם עזה וגם עם ישראל עכשיו במקום אחר לגמרי ולא הגענו אפילו לחצי מהאירוע הזה כמו שזה מתגלגל, יהי רצון שהשם ירחמיו יגמור את כל המהלך הזה ברחמים ולטובה בעזרת השם).

לענ"ד זאת התמונה הרחבה שצריך להסתכל עליה באירוע הזה, ומי שבא ואומר "אלו אנשים רשעים וצריך עכשיו שייצא ברק מהשמיים להעניש אותם" זה לא מבט נכון אחרי שלומדים את כל הדברים האלה.

כמובן אנחנו לא נחנך עכשיו את ילדינו לרקוד מעורב בשמחת תורה תוך כדי חילול שבת, אבל צריך להסתכל על זה במבט אמוני אחורה על מה שקרה, והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו.

מקורות להרחבה:

הנהגת השכר ועונש והנהגת היחוד:

דעת תבונות (סימן קע'): "צריך שתדעי הקדמה עיקרית, והיא... כי הנה האדון ב"ה הכין סדרים עמוקים בהשלמת הבריאה, כמו שביארנו, ושם לו שני דרכים, דרך השכר ועונש ודרך המזל (הנהגת היחוד), והוא הבוחר, ומשתמש פעם מן הדרך האחד ופעם מן הדרך האחר, מה שהוא יודע היותו יותר טוב לעולמו.

אמנם בהשתמשו מן הדרך השכר ועונש - יהיו כל הענינים הנולדים לפי סדרי השכר ועונש בחוקותיהם; ובהשתמשו מדרך המזל - יהיו הענינים. הנולדים לפי סדר הנהגת המזל ותכונת הבריאה, כמו שביארנו...

רצה האדון ב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש. אבל מה שיראה לכאורה - הוא היות "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע" (קהלת ט,ב)...

והנה זה עשוי כדי לתת שכר טוב יותר לצדיקים המתחזקים באמונתם, והוא מה שאמר הכתוב (חבקוק ב,ד), "וצדיק באמונתו יחיה".

כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על בורים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא ית' מתנהג פעם בדרך השכר ועונש ופעם בדרך המזל, כמו שביארנו. וכל דבר שיתחדש על האדם, הנה אין שם מי שישפוט אם מן השכר ועונש הוא, וכפי מעשיו, אם מן המזל הגוזר עליו.

ויש בכל דבר ודבר פנים לכאן ולכאן, עד שהלב סוער מאוד ברוב מחשבותיו ושרעפיו בקרבו.

אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עולה ח"ו, ולא כרשעים שהיו אומרים, לא יתכן דרך ה'. אלא על משמרתו יעמוד לעבוד את בוראו בעבודה תמה, בהשואה אחת בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, ואז יקרא תמים ממש!

כללו של דבר - שני דרכים הם, דרך השכר ועונש ודרך המזל, והאדון ב"ה משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו".

פסוקים המתארים את הנהגת המשפט:

"{א} הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: {ב} יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: {ג} כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ: {ד} הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: {ה} שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: {ו} הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".

פסוקים המתארים את הנהגת היחוד:

"{ז} זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: {ח} בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {ט} כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: {י} יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: {יא} כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: {יב} ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר".

הרמח"ל (בדעת תבונות ועוד) מסביר שבהתחלת הבריאה הקב"ה השתמש בעיקר בהנהגת המשפט, ולאט לאט עם התקדמות העולם הנהגת היחוד תופסת יותר ויותר את ההגה עד שבזמנינו אנו כמעט רק הנהגת היחוד פועלת…

כללים ראשונים (כלל לד): "באחרית הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ועל כן צריך שיתנהג בהנהגת היחוד, שמן ההעלם הגדול יולד הגילוי הגדול, ויהיה שלימות ניתן לעולם".

אדיר במרום (ח"ב - מאמר רישא וסופא - זיווג זו"ן דבחי' סליק ברעותא ובחי' זו"ן כראוי ע"י עבודת אדה"ר): "ואשלים עתה פירוש דברי הפרשה ותדע סודות גדולים מאד... כך יתקרב מעט מעט הראש אליו ויתגלה היחוד. ובכל פעם נרויח מעלה אחת, עד שבקיבוץ כל הזיווגים הנעשים בו' אלפים שנה יתגלה היחוד גילוי שלם, והבן היטב. כי כל זיווג הוא גילוי יחוד כשיעור הראוי להתגלות באותו הזמן, עד שישתלם הגילוי כלו...".

אדיר במרום (ח"ב פירוש מאמר ארימת ידי): "וזה כבר שמעת, איך עיקר הכל הוא היחוד המתגלה, כי הוא [מתגלה] מעט מעט בדרך הסופא, עד שיצא פעלו לאורה בסוף הכל, והוא תכלית השלימות".

דעת תבונות (סימן מח): "וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין; וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו; ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות הזה. והוא מה שאמר הכתוב (תהלים מ,ו), "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו"; וכן אמר הנביא (ישעיהו כה,א), "עצות מרחוק אמונה אומן"; וכן נאמר (שמואל - ב יד,יד), "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". כי ודאי אין הקב"ה רוצה לאחוז בדרך הטוב ורע כל כך זמן, ואחר כך לעזבה ולתפוס בדרך הממשלה והיחוד ברגע אחד, כאדם המתחרט ומתנחם; אלא מעומק עצתו ית' הוא לגלגל מסיבותיו מעומק חכמה כל כך, עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה, שיהיה הכל נשלם, ויהיה הוא ית"ש מגלה יחודו".

דעת תבונות (קע): "ובמדרשו של רשב"י נמצא מאמר אחד, שאף על פי שענינו עמוק בסתרי המידות, אבל שטחיותו נראה זר מאוד למי שלא ידע הקדמות אלה שהודעתיך. וז"ל המאמר (תיקוני זוהר, תיקון ע), "ובזמנא דאסתלק הוי"ה מכרסיא דדין ומכרסיא דרחמי, לית תמן לא אגרא ולא עונשא", כי נראה כאילו ח"ו אין שכר ועונש. אמנם הכוונה האמיתית היא להודיענו שיש זמן שאין האדון ב"ה מנהג העולם בהנהגת השכר ועונש, אלא בהנהגת המזל, וכמו שביארנו, שהטוב והרע נמשך ובא לפי עניני ההנהגה לצורך התיקון הכללי. אך ודאי שהשכר ועונש יהיה לעולם הבא, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אמנם הודיענו, שבזמן תוקף עקבות משיחא, לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ולא נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל (סוטה מט:), "בעקבות משיחא חוצפא יסגי", כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת כך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אחר כך בגילוי יחודו ית', וכמו שביארנו".

דברי הרבי מחב"ד:

הסבר דברי הרבי מחב"ד: בשמחת תורה, לפני שבעים שנה, התקיימה בסמוך לבית מדרשו של הרבי מלובביץ׳ מסיבה.

היו ריקודים, חגיגה ושמחה.

מבחינת המשתתפים היהודים,הייתה זו מסיבה ככל המסיבות.

הרבי ישב בתוך בית המדרש והתוודע עם הקהל שהיה בבית המדרש.

במהלך ההתוועדות,

בעיצומו של היום הקדוש - שמחת תורה,

הסביר הרבי מה באמת קורה שם בחוץ, וכך אמר:

הבעל שם טוב אומר שכשאדם חש רעב או חשק למשהו,

זו לא באמת הנפש הבהמית והגוף שרוצים את המשהו.

זו הנפש האלוקית שמזהה ניצוץ אלוקי שנמצא בתוך המשהו,

והיא מזהה שזה תפקידה כעת לתקן ולגלות את האלוקי הזה.

כדי שתהיה לה האפשרות לעשות זאת, היא גורמת לגוף הגשמי לחוש חשק לאותו משהו.

הגוף אוכל וחושב שזה בגלל הרעב בבטן, ולא יודע שהרעב בבטן מקורו ברעב נשמתי .

והוסיף הרבי:

אותם יהודים שרוקדים עכשיו בחוץ במסיבה,

הם חושבים שהם הגיעו אליה כי בא להם לרקוד ולהתפרק.

הם לא יודעים שבאמת הנשמה שלהם רצתה לרקוד בשמחת תורה והחשק הזה עבר מייד לגוף.

הגוף, משום שהוא גשמי ונחות, מסוגל להוציא את זה לפועל בתור ריקוד לא כשר ולא קדוש. אבל האמת שמאחורי החגיגה היא הנשמה היהודית שרקדה בשמחת תורה.

בעל שם טוב (כתר שם טוב א,קס"א-ב):

"פי' בכאן סוד גדול והוא למה ברא הקב"ה דברי מאכל ומשקה שאדם תאב להם. והטעם שהם ניצוץ אדה"ר שהיו מתלבשים בדצח"ם ויש להם חשק להדבק בקדושה והם מעוררים מ"נ בסוד אין טפה יורד מלמעלה שאין טפיים עולה כנגדה וכל אכילה שאדם אוכל ושותה הם ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן. וז"ש רעבים גם צמאים שאדם רעב וצמא להם. למה זה. ואמר נפשם בהם תתעטף בסוד גלות בלבוש ויחשבה לזונה כי כסתה פניה וכל הדברים שהיו משמשין לאדם הם ממש בסוד הבנין שלו שהלבישו והבן".

צילום משיחות הרבי (תורת מנחם, ליל שמחת תורה התשי"ד):