פרשת תזריע - לידת האדם והאומה

לידת האדם והאומה

מעפילים מורדים לחוף בנהריה, 1.1.1948. הארכיון הציוני

התורה מצווה על היולדת להביא קרבן בתום ימי הטהרה, כמתואר בפרשתנו (יב,ו-ח):

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה".

הצורך של היולדת להביא קרבן המורכב למעשה מקרבן עולה הבא יחד עם קרבן חטאת, העלה את תמיהתם של פרשני התורה ודרשניה. על שום מה נצרכת היולדת להביא קרבן, מה תכליתו ומשמעותו בעולם הקורבנות המוכר לנו. בפרט יש לתמוה על מקומו של קרבן חטאת הבא על חטאים שעשה האדם בשגגה ואילו כאן - יולדת זו במה חטאה?

שאלות אלו עמדו בבסיסה של דרשת חז"ל המפורסמת (נדה לא:): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

דברים אלו, שבאו ליישב את שאלתנו הראשונה, הוסיפו עליה כמה וכמה תמיהות. לא כל הנשים נשבעות, שבועה זו הינה על דבר שבאחריותו של בעלה (שאגב יכול להפר אותה), גם אם תפר האישה את שבועתה אין זה מצריך ממנה קרבן, מדוע אם כן מביאה היולדת קרבן עולה ועוד שאלות רבות.

דומה שרשב"י מבקש מאתנו לחדור לנבכי הרגשתה של הכורעת ללדת ולהבין את המהלך הנפשי העובר על היולדת במהלך הלידה ולאחריה. היולדת עוברת למעשה תהליך המכיל בתוכו שתי תנועות נפש עוצמתיות מאוד אך גם הפוכות במשמעותן.

מחד, היא חווה בפלא הבריאה, נשמה חדשה באה לעולם לאחר חודשים שלמים של ציפייה והכנה. חוויה זו היא חוויה מיוחדת במינה, שהאישה תזכור למשך כל ימי חייה ושכל הנוכחים במהלכה מרגישים את עוצמתה המיוחדת.

מאידך, הלידה מלווה במציאות פחותה ומזולזלת - דם רב, חלקי שליה והפרשיות רחמיות יוצאים מן הגוף, קולות של זעקות שבר ובכי נשמעים בחלל חדר הלידה והאוירה פעמים רבות מתוחה, לא פשוטה וגסה.

הדיכוטומיה של תהליך הלידה - אירוע רוחני מול מראות גופניים - בא לידי ביטוי גם במדרשי חז"ל המתארים את אופן ביאת האדם לעולם בשני סגנונות:

ויקרא רבה (תזריע יד): "ר' לוי אמר: בנוהג שבעולם, מפקיד אדם אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיא, אינו מחזיק לו טובה? כך הקב"ה: מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא - ואין זה שבח?..."

מדרש ילמדנו "ואם ראה אדם נאה ומשובח וקווצותיו תלתלים הוא משבחו, חברו אומר לו: לזה אתה משבח? אילו ראית מאיזו טומאה וסירוח יצא, לא היית יכול להסתכל בו. נמצא האבן והעץ יפים מן האדם".

התורה מנסה לסייע ליולדת לפתח יכולת לשלב בין שתי התחושות, במעשיה של היולדת באות לידי ביטוי ההתייחסות לתהליך הלידה על כל גווניו והיבטיו.

ראשית היולדת טמאה, טומאה הממחישה את ההליך הפיזי של הלידה ואת השלכותיו, כדברי הרמב"ן (יב,ז): "כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפס ומקור משחת, ואחרי עמדה בימי הנקיון, או בימי יצירת הולד לזכר או לנקבה, תביא כופר נפשה שיעמוד מקורה ושתטהר, כי השם יתעלה רופא כל בשר ומפליא לעשות".

החוויה הפיזית של הלידה המביאה לידי ביטוי בצורה מוחשית את קללת האישה 'בצער תלדי בנים' מביאים את היולדת להישבע שלא להזדקק יותר לבעלה. שבועה זו, שאין ודאות שהיא מתרחשת בפועל, היא ביטוי של תחושות האישה הרואה את עצמה מתבוססת בדמה ונאנקת תחת כאבי גוף סובל.

אולם הטומאה הזו זמנית, התורה אינה חפצה להבליט ולהעמיק את החוויה הפיזית הנמוכה של הלידה. מיד בסיומה של הטומאה התורה פונה במסר אל היולדת:

אמת הוא שבמהלך הלידה נתקלת בצדדיה הנמוכים והמאוסים של המציאות הגופנית, אבל אלו היו דברים זמניים, מקריים וחיצוניים לעניין עצמו.

במסר זה הבורא מנחם את היולדת ומקהה את הסבל הגדול שהביא אותה לרצון שלא לחזור על החוויה ובמילותיו של המדרש (בראשית רבה כ,ז): "ואל אישך תשוקתך, בשעה שהאשה יושבת על המשבר, היא אומרת עוד איני נזקקת לבעלי מעתה, והקב"ה אמר לה תשובי לתשוקתך, תשובי לתשוקת אישך".

אין זו מלאכה פשוטה, היכולת לראות צללים ואורות באירוע אחד היא יכולת מופלאה שצריכה לימוד.

יש המעדיפים להישאר בעולם התיאורטי, להימנע מדם שפיר ושליה המלווים את תהליך הלידה.

כאלה היו בני עלי שעיכבו את הנשים מלחזור לביתם מתוך התפישה שהרוצים לשמור על קדושתם צריכים להתעלות מעל החיים עצמם.

כמאמר הרב קוק (עין איה, שבת נה:, נג): "אבל זה לא יתכן, איך ישהה את הקן, איך ימעט את המטרה הראשית, שלום הבית וסדרי החיים הטובים והשוקטים, שהם חפץ ד' בעולמו? אבל מתוך קלקול ההשקפה, הנה נעשה ציור עבודת הקודש לענין בפ"ע, שדבר אין לו עם קדושת החיים והתמלאותם".

לאחר מכן, פונה התורה לאישה במגמה להעצים בה את תחושת ההתעלות הרוחנית שליוותה את הלידה.

על האישה להכיר במשמעותו הגדולה של האירוע שעברה ובהשלכותיו הרוחניות הגדולות.

כך למשל כתב הרש"ר הירש: "יותר מבכל מקום אחר מוטל כאן על תורת הבחירה החפשית-מוסרית של האדם בעל הדעת והבחירה להרים את נסה. וביחוד שומה על האם – מתוך הרושם החי של שעבודה לסבלות הצירים והחבלים שהטילו עליה חוקי טבע פיסיים בעת מלוא יעודה הנשגב ביותר עלי אדמות – שומה עליה לחדש בקרבה את התודעה של רום מעלתה המוסרית ורק אחרי עבור לגמרי הרושם החושני הזה, מותר לה לגשת מחדש אל הקודש של מילוי חובותיה בגיל ורעדה אחרי הביאה קרבנה לרגלי שובה להתמכר בלב שלם לתפקידה המוסרי העליון של אשה ואם".

היכולת להכיל את שני הדברים גם יחד - את הפחיתות הגשמית ואת ההתעלות הרוחנית - מתאפשרת על ידי הבאת הקורבנות - הקורבן הוא הסמל ליכולת לשלב בין שני הכיוונים המנוגדים זה לזה והמשלימים זה את זה.

באופן הזה ביאר הרב קוק (שם) את קרבנה של היולדת:

"שטף החיים כשעובר, והוא נושא עמו ג"כ את מחשכיו וצרותיו, מי יאירו, מי ישיבו לתחיה להדר ותפארת? רק שם ד' אלקים הנקרא על החיים כולם. הלידה האנושית, קול חיים חדשים, שָׂשׂונים חדשים הגיעו במשפחה ע"י ילד יולד.

אמנם הביא עמו ג"כ חלי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים, אשר רק אחרי עבור משך זמן מסויים הכל ישכח, והחיים ישובו להאיר בשמחות וצהלה. אבל מי ימחה את רושם הקודר מהיסורים והעצב, אשר חטאת אמנו גרמה לזה בראשית היות אדם על הארץ?

הקירוב אל ד', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עמו בשובבות לבו ולהינשא בנפש נישאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים.

הנה צריכה העבודה הזאת, קרבן לידה ביחוד, לשאת עליו את תיו של התאחדות העבודה הקדושה עם החיים והשלמתם, וממילא לא יוכל המוסר האנושי הטהור לבוא עם מושג העבודה בטרוניא, והכל יתאחד באחדות הרמונית נחמדה".

החלוקה בין היחס לשתי התחושות בולטת בשני הקורבנות שמביאה היולדת.

קרבן החטאת מתייחס לתחושת המיאוס של האישה מהלידה והסלידה שלה מהכאב והמראות הקשים, לעומתו ובמקביל אליו, קרבן העולה יעורר באישה תחושות של התעלות רוחנית בעקבות החוויה הרוחנית העצומה שלה זכתה בהבאת ילדה לעולם.

באופן הזה, מתייחסת התורה לשני האספקטים שיש בלידה - נשמה טהורה שניתנת בתינוק הנברא למול טומאה סרוחה שיש בגוף האישה הכאוב והמדמם.

תיאור מרתק לאירוע הכפול הזה מצוי בדברי השם משמואל (תזריע תרע"ד): "מפני זה גופא שהי' שורה ענין אלקי היינו מפתח של חי' שאיננו נמסר ביד השליח אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הפותח, ואח"כ כשנסתלק הענין האלקי זה שורים לעומתו כחות הטומאה".

בה' באייר תש"ח נגאלה כנסת ישראל ונשמת ישראל מגלותה. ביום העצמאות חלה לידתה של כנסת ישראל מחדש, לאחר שהייתה בגלות אלפיים שנה ונשכחה כמת מלב.

ישעיהו (סו, ח-יא): "מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת, כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ. הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה', אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹקָיִךְ. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ, לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ".

הדברים נכונים גם "לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה" (תהלים כב,לב), גם כאן יש המתעלמים מהזוהמה המלווה את בניין האומה ולידת העם בארצו, אחרים בוחרים להתמקד רק במחיר הדמים ובצדדים המאוסים שיש בתהליך.

אולם התורה מבקשת מאיתנו לראות את הדברים במבט של מקדש, להקריב קורבן חטאת על כל הצדדים המלוכלכים והמצערים שבמציאות הלאומית ובד בבד להקריב קורבן עולה של שאיפה להעלות את המדינה למקומות נעלים וגבוהים יותר.

דואליות זו, סוכמה יפה בדבריו הממצים של הרב קוק (אורות ישראל ד,ג): "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום".

וכן באורות (אורות ישראל ו,ז): "מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.

אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול"!!!