שמיני עצרת - השמחה – חומה שמצילה מישמעאל!

 

השמחה – חומה שמצילה מישמעאל!

 

בימים אלו של סוכות ושמחת תורה ישנה סכנה מיוחדת שקיימת דווקא בזמן הזה ודווקא מישמעאל!

אבל הקב"ה הקדים רפואה למכה ונתן לנו דרך מדהימה להתגונן מהסכנה הזאת!

נתחיל בהתבוננות במהלך הרוחני של חודש תשרי כולו:

השפת אמת (תרמ"ו) מביא לנו תיאור מופלא של התהליך הזה, ומסביר שבכל שנה מחדש, כשמתחדשת הבריאה, יש קטרוג בשמים על עצם קיום האדם בעולם.

ראש השנה - "מה אנוש כי תזכרנו" - זהו יום הזיכרון, היום שבו עולה השאלה הגדולה של המלאכים שמקטגרת עלינו:

האם באמת ראוי האדם לקיום? האם הוא ראוי להיות נזכר על ידי הקב"ה?

יום הכיפורים - "ותחסרהו מעט מאלקים" - ביום הזה אנחנו מתעלים למדרגה של מלאכים. אנחנו לא אוכלים, לא שותים, עומדים כל היום בתפילה. זו התשובה הראשונה לקטרוג - האדם יכול להתעלות, הוא יכול להידמות למלאכים!

סוכות - "וכבוד והדר תעטרהו" - הקב"ה מעטר אותנו בכבוד והדר. איך? דרך ענני הכבוד - הסוכה, ודרך ארבעת המינים - "פרי עץ הדר". זה שלב של התעלות נוספת, אבל הפעם לא בדרך של פרישות כמו ביום כיפור, אלא דווקא בתוך העולם הגשמי.

שמיני עצרת - "תמשילהו במעשי ידיך" - כאן מגיע השיא. המילה 'עצרת' היא מלשון שלטון, כמו שכתוב "זה יעצור בעמי". אחרי כל התהליך הזה, עם ישראל מקבל את המלכות, את השליטה בעולם.

כל המהלך של חודש תשרי הוא תהליך של בירור. בירור שעם ישראל ראוי לא רק להתקיים, אלא אף למלוך! להיות שותף בהנהגת העולם.

"והכל בכח התורה דכתיב בה 'בי מלכים ימלוכו', ואמרו חז"ל למה פתח התורה בבראשית – 'כח מעשיו הגיד לעמו'".

1. בחג השבועות – קבלת תורה המיוחדת לבנ"י.

2. בשמחת תורה – תורה השולטת על הטבע כולו.

אבל השפת אמת מגלה לנו שדווקא בשלב הזה של קבלת המלכות, יש סכנה מיוחדת:

על הפסוק "ה' מסיני בא... משעיר... מהר פארן" – אומרים חז"ל שהקב"ה הציע את התורה לבני עשו ולבני ישמעאל.

למה זה חשוב? כי זה מגלה שיש להם איזושהי אחיזה בקדושה:

* מצד אברהם אבינו, עמוד החסד (הימין) - יש אחיזה לבני ישמעאל

* מצד יצחק אבינו צד הדין - יש אחיזה לבני עשו

בימים הנוראים אנחנו מתמודדים עם דחיית הקליפה מהצד של הגבורה, קליפת עשיו.

אבל בסוכות העבודה היא לדחות את הקליפות של בני ישמעאל. זו לא עבודה פשוטה! השפת אמת אומר שזו "עבודה יתירה" והיא מעכבת את גאולתן של ישראל.

למה דווקא בסוכות? כי סוכות הוא חג של חסד - ענני הכבוד, האושפיזין שמתחילים מאברהם אבינו, איש החסד. וישמעאל מנסה להיאחז בצד הזה, בכוח החסד של אברהם אביו.

 על זה נאמר "מושיע חוסים ממתקוממים בימינך" - הם מנסים להיאחז דווקא בימין, בחסד.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם הסכנה הזו?

התשובה לסכנה הזו מפתיעה בפשטותה - השמחה!

השם משמואל (תער"ב) חושף בפנינו את סוד כוחה של השמחה:

"עיקר החומה דקדושה היא השמחה של מצווה, דשמחה היא היפוך הסט"א דכל עניינם עצבות ויללה"!

כדברי הגמרא (יבמות סב:): "אמר רבי תנחום א"ר חנילאי הכל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה... בלא חומה...".

השמחה היא לא רק רגש, היא חומה! חומת הגנה של קדושה. ולמה דווקא שמחה? כי היא ההיפך המוחלט מהות הכוחות השליליים שכל מהותם היא עצבות ויללה.

"ולילית כשמה" - שם הקליפה עצמו מעיד על מהותה - יללה ועצבות.

"כמו חומת אש השורפת באשר היא היפוך מהות הנכנס, כן היא שמחה של מצווה נגד כוחות הסט"א".

זה כל כך מדהים שבדיוק בזמן הסכנה מישמעאל, בסוכות, אנחנו חוגגים את 'זמן שמחתנו' שזו התרופה לסכנה הזו!

וכאן מגיע החידוש המדהים - כוחה של השמחה הזו נמשך לכל השנה!

"ושמחה זו נותנת כח לכל השנה, אף שאחר היו"ט זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו נתקררה מעט השמחה של מצווה... אם אך נשאר רשימה מהשמחה של יו"ט נקל לו אחר כך לחזור ולהתעורר ולקיבעא קמא הדר"!

והדבר הזה עובד אפילו עבור אנשים שעסוקים רוב השנה בדברים אחרים:

כותב השפת אמת (תרל"ד): "וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה, מכל מקום על ידי השמחה בתחילת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה, מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים".

הוא אפילו מביא לזה רמז מהפסוק "שמח זבולון בצאתך" - למה לשמוח כשאתה עוזב את התורה ויוצא לעסקים?

אלא תשמח ביום לפני "צאתך" לעולם המעשה חזרה לאחר החגים, כי השמחה הזו שלפני היציאה היא השמירה לכל השנה כולה!

 

מקורות:

בסוכות ושמיני עצרת יש סכנה גדולה מישמעאל!

שפת אמת (תרמ"ו - בענין שמחת תורה בשמיני עצרת): "להראות כי הכל נעשה בכח התורה. דכ' מפי עוללים כו' יסדת עוז כו' להשבית אויב כו' מה אנוש כי תזכרנו כו'. דרשו חז"ל שהי' קטרוג בשמים על בריאות האדם. וכמו כן בכל [שנה] שמתחדש הבריאה יש זה הקטרוג. וזה המשפט שצריכין לברר שכדאי התחתונים לזה. מה אנוש כי תזכרנו כו' הוא ביום הזכרון. ותחסרהו מעט מאלקים הוא ביוהכ"פ שנדמין למלאכים. וכבוד והדר תעטרהו הוא בסוכות ענני הכבוד ופרי עץ הדר. תמשילהו במעשי ידך הוא שמיני עצרת תהי' לכם. עצרת הוא לשון מלכות כמו זה יעצור בעמי. שע"י המשפט נשאר הממשלה ביד בנ"י וזהו עצרת תהי' לכם. והכל בכח התורה דכתיב בה בי מלכים ימלוכו. ואמרו חז"ל למה פתח התורה בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו. וזה מתקיים בחודש הזה. כי עיקר קבלת התורה בחג השבועות הוא המיוחדת לבנ"י. ובשמחת תורה הוא בחי' כח מעשיו. דכתיב ה' מסיני בא כו' משעיר כו' מהר פארן ודרשו חז"ל שהחזיר לבני עשו וישמעאל כו'. כי מצד האבות אברהם עמוד הימיני יש אחיזה לבני ישמעאל. ומצד יצחק לבני עשו. והוא בחי' כח מעשיו ב' הידים. וזהו בחי' מעשה בראשית היינו תיקון הטבע. ובימים הנוראים נדחה בחי' שעיר. ובסוכות היא לדחות קליפות בני ישמעאל, והוא עבודה יתירה כדאיתא שהוא מעכב גאולתן של בנ"י. ועליו נאמר מושיע חוסים ממתקוממים בימינך שבא לאחוז בצד הימין בכחו של אברהם אע"ה. ובכח התורה שהיא כחו של יעקב אבינו גוברים בנ"י על כל אלה ונוטלין המלכות מידיהם. וזהו עצרת תהי' לכם".

איך מגנים על עצמנו מהסכנה?

על ידי השמחה!

שם משמואל (סוכות תער"ב): "ונראה דהיינו טעמא דאנו עושין שמחת תורה בזמן הזה, כי עיקר החומה דקדושה היא השמחה של מצוה דשמחה היא היפוך הסט"א דכל ענינם עצבות ויללה, ולילית כשמה, [וההוללות שלהם אין לה שום ענין והשתוות לשמחה, כידוע להמעמיק ומבין בכחות הנפש,] ובאשר השמחה היא היפוך מהותם לגמרי זהו החומה נגדם כמו חומת אש השורפת באשר היא היפוך מהות הנכנס, כן היא שמחה של מצוה נגד כחות הסט"א, ושמחה זו נותנת כח לכל השנה, אף שאחר היו"ט זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו נתקררה מעט השמחה של מצוה, מ"מ אם אך נשאר רשימה מהשמחה של יו"ט נקל לו אח"כ לחזור ולהתעורר ולקיבעא קמא הדר".

אפילו השמחה של שמיני עצרת בהתחלת השנה מספיקה להיות דבוק בשמחה כל השנה כולה!

שפת אמת (תרל"ד): "... בתחלת השנה יש שמחת תורה שיתבונן האדם גדלות התורה שהם דברי אלקים חיים. וע"י התשוקה והשמחה להתדבק בתורה נשאר אח"כ דביקות מעסק התורה... וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה. מ"מ ע"י השמחה בתחלת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה. מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים. וכתיב שמח זבולון בצאתך. וקשה כי למה ישמח בחלק זה. רק שהוא עצה שע"י השמחה קודם שיצא לסחורה ע"י זה יהי' נשמר בצאתו. ולכן יש שמחת תורה בתחלת השנה...".

 

סדר נטילת ידים עם שם ע"ב ותפילה למי שלא יכול לטבול

סדר נטילת ע"ב ותפילה למי שלא יכול לטבול

* לקוח מתוך המחזור של הגרמ"א זצוק"ל (על פי רב פעלים סוד ישרים ח"ד,ג), עם עריכה.

* לא תופס לטבילת נשים או עליה להר הבית.

יאמר:

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו,

ליחדא שם י"ה באותיות ו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל,

הריני מוכן ומזומן לנטול ידי

עשר נטילות ליד ימין

ועשר נטילות ליד שמאל בסירוגין

 כנגד עשר אותיות של שם הוי-ה במילוי יודין (יוד-הי-ויו-הי).

ועוד אני נוטל עשר פעמים רצופות ליד ימין 

ועשר פעמים רצופות ליד שמאל

כנגד עשר אותיות של שם הוי-ה במלוי יודין

אשר עולה כל זה מספר ארבעים כנגד ארבעים סאה

כדי לטהר בזה כל גופי שהוא מאתים ארבעים ושמונה אברים ושלש מאות ששים וחמשה גידים,

מטומאת קרי ומכל טומאה ורוח רעה.

ויהי רצון מלפניך יהו-ה א-להינו וא-להי אבותי 

שיהיו חשובים לפניך נטילות אלו שאנכי מוכן לטול ידי 

כאלו טבלתי גופי במים לטהרני מטומאת קרי ומכל מיני טומאה ורוח רעה,

וימחה כח הטומאה הנעשה מן הקרי מחיה גמורה מלמעלה ומלמטה. 

לב טהור ברא לי א-להים ורוח נכון חדש בקרבי,

ויעלה לפניך יהו-ה א-להינו וא-להי אבותינו

כאלו כונתי בכל הכונות הראויות לכון בסדר נטילת ידים זאת.

ארחץ בנקיון כפי, ואסובבה את-מזבחך יהו-ה.

ויהי נעם א-דני א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

שם ע"ב: 

   יוד - הי - ויו - הי

1️⃣ נטילה לסירוגין (כמו נטילה של בוקר):

   👉 יד ימין: יערה מים ויכוון באות י' פשוטה

   👈 יד שמאל: יערה מים ויכוון באותה אות

   👉 יד ימין: יערה מים ויכוון באות ו'

   👈 יד שמאל: יערה מים ויכוון באותה אות

   🔄 וכן הלאה לכל 10 האותיות של שם ע"ב.

   סה"כ עשינו: 20 נטילות - 10 על כל יד לסירוגין 🔁

2️⃣ נטילה רצופה:

   👉 יד ימין: 10 פעמים רצופות, בכל פעם יכוון לאות אחת מהשם

   👈 יד שמאל: 10 פעמים רצופות, בכל פעם יכוון לאות אחת מהשם

   סה"כ: עוד 20 נטילות - 10 על כל יד 🔟🔟

3️⃣ סיכום: סה"כ 40 נטילות (כנגד 40 סאה) 

💧💧💧💧

4️⃣ לאחר כל הנטילות: 

   • ישפשף ידיו אחת בשניה 10 פעמים 🙌

   • בכל פעם יאמר:

     "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי"

ויכוון:

   • ר"ת: לב טהור ברא = טבל 💦

   • ס"ת: לב טהור ברא = אבר 💪

   • יכוון שבזכות טבילת איבר אחד (הידיים), יחשב כאילו טבל כל גופו 💎

יום הכיפורים - להתעורר! יש לנו שליחות!

להתעורר! יש לנו שליחות!

למנחה[1] של יום הכיפורים נבחרה הפטרה מיוחדת המספרת על יונה הנביא.

יונה הנביא מקבל שליחות מיוחדת להזהיר את בני נינוה העיר הגדולה, שישובו מדרכיהם הרעים, ולא - תתהפך העיר.

יונה הנביא מתחמק מביצוע השליחות, ובורח מפני ה' דרך הים לכיוון תרשיש.

בלב ים מתרחשת סערה גדולה, כולם מפחדים וצועקים ויונה הנביא הולך לישון עד שרב החובל מעיר אותו...

יונה הנביא מתעורר ומספר למלחים הנוכריים שהסערה הינה בגללו, ואם רק יטילוהו לים – תשקוט.

מה קורה כאן ולמה אנחנו קוראים את זה ביום כיפור?

"וַיְהִי דְּבַר-ה', אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי לֵאמֹר. קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי".

כמו יונה, גם אנחנו קיבלנו שליחות. שליחות להיות אור לגויים, להיות עם סגולה, להפיץ צדק ומוסר בעולם.

מה בחרנו לעשות הרבה שנים?

"וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ה' ".

כמה פעמים בחרנו לברוח מהשליחות שלנו כמו יונה הנביא?

כמה פעמים העדפנו להתעלם מהאחריות שלנו?

כמה פעמים ניסינו לברוח מהייעוד שלנו?

כמה התמכרנו לשקט למרות שכל הסימנים צעקו מכל כיוון?

כמה השתקנו והעלמנו את מי שניסה להגיד אחרת?

מה קורה כשאנחנו בורחים?

"וַה' הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל בַּיָּם"

אוי, זה לא עובד, הבועה מתפוצצת לנו בפנים!

"וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר".

הטבח הנורא בשמחת תורה והמלחמה שפרצה בעקבותיו במשך כל השנה הם סערה שמאיימת לשבור את האנייה שלנו.

אבל זוהי גם קריאת ההשכמה שלנו, ה"רב החובל" שמנער אותנו משנתנו העמוקה.

"וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם"

כמה נוקבות המילים הללו היום. "מַה-לְּךָ נִרְדָּם"?

איך יכולנו לישון כל כך עמוק?

איך יכולנו להתעלם מהסכנות שסביבנו?

איך יכולנו לחשוב שאנחנו מוגנים בתוך בועה?

"קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ--אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד".

לא מספיק להתעורר גשמית, זה בטח שצריך, אבל אנחנו יהודים אנחנו לא סתם עם, מה עם הייעוד הרוחני שלנו?

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת-ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה".

ברגע שיונה מתעורר, ברגע שהוא מכיר באחריותו, הכל משתנה.

זה הרגע שבו אנחנו צריכים להיות היום. להכיר בזהות שלנו, באחריות שלנו, בשליחות שלנו. להבין שאנחנו לא סתם עוד עם, אלא עם שיש לו תפקיד מיוחד בעולם.

"יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם".

זוהי קריאה לאחריות. להבנה שמה שקורה סביבנו, הסערות והאתגרים, הם לא מנותקים מאיתנו. אנחנו חלק מהם, ויש לנו תפקיד בפתרונם.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל-הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם".

אבל יונה הנביא לא רוצה לפעול, הוא התעורר, הכיר באחריות וביקש להיזרק לים, הוא לא רוצה להתמודד עם השליחות הזאת, היא לא נעימה לו בכלל!

"וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת-יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת".

מה קורה כשלא רוצים לעשות את השליחות?

אתה נכנס לצרה הרבה יותר גדולה...

קודם הוא היה באניה, היה לו מקום לישון, נכון, מסביבו היתה סערה, אבל הבגדים יבשים והכל בסדר...

אבל עכשיו הוא בתוך הים, בבטן של דג לחוץ מכל הכיוונים ועומד למות...

"וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל-ה' אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה: וַיֹּאמֶר, קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל-ה'--וַיַּעֲנֵנִי; מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, שָׁמַעְתָּ קוֹלִי: וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ: וַאֲנִי אָמַרְתִּי, נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ; אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם; וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה' אֱלֹהָי: בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת-ה' זָכָרְתִּי; וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ".

השנה, הטבח הנורא והמלחמה הם ה"רב החובל" שלנו, הם ה'צרה' שעוטפת אותנו מכל הכיוונים: צפון, דרום, איראן, תימן, עיראק, סוריה, מבפנים עם הגיס החמישי, מלמעלה עם טילים וכטב"מים ומלמטה עם מנהרות...

הם מעירים אותנו בכוח, מנערים אותנו משאננות, ומזכירים לנו את השליחות שלנו.

אנחנו לא יכולים עוד להרשות לעצמנו לישון.

אלברט איינשטיין: ״דברים רעים קורים, כשאנשים טובים שותקים״.

עלינו להתעורר, להכיר באחריות שלנו, ולפעול. לא רק למען עצמנו, אלא למען העולם כולו.

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג,כד).

ירושלמי: "הָא עַמָא הָאִלֵין כְּאַרְיָא שַׁרְיָין וּכְאַרְיוּתָא מִתְגַבְּרִין הֵיךְ מַה דְלֵית אַרְיָא לָא נְיַח וְלָא שְׁדִיךְ עַד זְמַן דְהוּא אָכִיל וּפָשִׁיט בְּשַר וְשָׁתֵי אִידָם כְּדֵין אִינוּן עַמָא הָאִילֵין לָא נַיְיחִין וְלָא שְׁדִיכִין עַד זְמַן דְיִקְטְלוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וְיִשְׁפְּכוּן אִידָם קְטִילֵי בַּעֲלֵי שַנְאֵיהוֹן כְּמַיָא".

תרגום: "העם הזה כאריה שוכן וכלביאה מתגבר, כמו שאין האריה נח ולא שקט עד זמן שהוא אוכל וטורף בשר ושותה דם, כך הם העם הזה לא נחים ולא שוקטים עד זמן שיהרגו את אויביהם וישפכו דם ההרוגים של שונאיהם כמים".

אנחנו גם צריכים להוות דוגמא ומופת רוחנית ומוסרית וגם להשמיד את מי שמכריז שהוא רוצה לכלותנו... אין ברירה...

מה הדבר הראשון בתיקון?

"וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל-ה' אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי הַדָּגָה".

להתפלל לה' שיעזור לך כי בלי זה אין כלום...

ואז, כשאנחנו מתעוררים, ומוכנים לקום ולפעול ומתפללים, הישועה באה:

"וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה, אֶל-הַיַּבָּשָׁה".

היבשה זה המקום הטבעי של יונה הנביא, שם הוא כבר מרגיש בטוח ונעים לעשות את השליחות שלו.

זה המקום בו בורא עולם נותן לך את הקרקע הגשמית לעשות את התיקון, נותן לך שכל להמציא המצאות מדהימות, כלי נשק, תחבולות, עוצמה כלכלית, עזרה ממעצמות אחרות וכל מה שאתה צריך בשביל התיקון הזה.

ביום הכיפורים הזה אנחנו צריכים להתעורר. להכיר את השליחות שלנו. להפסיק לברוח.

בואו נאמר בקול רם: "יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה".

רק ככה אפשר לצאת לדרך חדשה.

דרך של אחריות, של שליחות, של תיקון עולם. דרך שבה אנחנו לא רק דואגים לעצמנו, אלא מאירים את הדרך לכל העולם. כי זו השליחות שלנו, זה הייעוד שלנו.

כל אחד ואחד עם האחריות שלו במרחב הפרטי והציבורי שמסביבו, וכולנו יחד כאומה שבה בחר ה' לתקן עולם במלכות שד-י!

יש לנו גם הבטחה מבורא עולם, שאם נקבל את השליחות הזו, אם נפעל למענה, נזכה לראות את הגאולה השלמה, את התיקון האמיתי של העולם.

"כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו ברחמים!

גמר חתימה טובה לכולנו, ושנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה.

---

[1] ע"פ הזוהר הקדוש (ח"ב קצט.), הרבי מליובאוויטש (ספר השיחות תשמ"ט כרך ב עמ' 672) וכן תוספות מדילי.