Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 26 באוקטובר 2016

פרשת בראשית - רש"י הראשון ארץ ישראל ובית המקדש

רש"י הראשון ארץ ישראל ובית המקדש


ידוע ומפורסם [1] דברי רש"י הראשון על התורה (בראשית א,א) שמביא בשם המדרש:
"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב,ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

א. מדוע שהגויים יתחשבו בתורה שלנו ובכתוב בה? הגויים לא מאמינים בתורתנו אז לשם מה זה עוזר שכתוב בפרש בראשית שהארץ שייכת לקב"ה?

ב. בפסוק שמביא המדרש כתוב: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", אם ה' הגיד לעמו, מכוח מה יאמינו בזה הגויים? מה יעזור שנגיד לגויים, הרי ה' אומר זאת רק לנו?

ג. אם התורה פתחה בבראשית כדי לספר לנו את סיפור הבריאה שנדע שה' ברא את העולם, לשם מה היא צריכה להרחיב את פרשיות נח עד בא. היה ניתן לכתוב מיד אחרי סיפור הבריאה את השתלשלות 26 דורות מאדם עד משה רבנו ולתת לנו את תרי"ג המצוות?

מי מרום (בראשית): אימרה זו תדירית היא, בכל פעם שבני ישראל מתקרבים לארץ קדשם, באים האומות וטוענים ליסטים אתם, לנו הארץ ולא לכם, ורק כשישראל אוחזים בהכרת: ״כח מעשיו הגיד לעמו׳׳, רק אז מסתתמות טענותיהם של האומות.
וגם זאת היא מפלאי הפלאות, שלא נאמר: ״כח מעשיו הגיד לעמים״, כי אם: ״כח מעשיו הגיד לעמו׳׳, שאם אך ישראל יודעים ומכירים את כח מעשיו, כבר מסתתמות טענותיהם של העמים, שאף על פי שהם בעצמם אינם יודעים ואינם מכירים את כח מעשיו, בכל זאת כיון שיודעים העמים שישראל מכירים את כח מעשיו אשר הגיד השי״ת רק לעמו - מרגישים הם בזה את שפלותם ומכירים בתפקידם שעליהם להכנע בפני ישראל, וכמו שיהיה לעתיד שיאמרו כל הגוים: ׳׳בית יעקב לכו ונלכה באור ד' " (ישעיה ב,ה)[2]".

ר' יצחק בא ללמדנו שעם ישראל אינו עם טכנוקרט של מצוות. התורה היא לא רק קיצור שלחן ערוך. התורה היא דרך חיים שעם ישראל נבחר לבצע.

כשעם ישראל יבין שיש לו אידאל, יש לו ייעוד, יש לו תכלית כל העולם יצעד לקבל זאת. זה חלק מחוקי הבריאה. השלמות תבוא כשעם ישראל, יישב בארץ ישראל ויפעל על פי תורת ישראל.

כשמסתכלים על הפלסטיני הבודד, המסכן, שסבא רבה שלו גר כאן, באמת עולות קושיות מדוע גזלנו את אדמת יפו, ואת אדמת חיפה וירושלים מידו? אך כשמבינים בשביל מה נברא העולם כל השאלות מקבלות הבנה אחרת. כשמפנימים בשביל מה באנו לכאן, התודעה משנה את פניה.

הדיון שלנו הוא לא מתחיל בשאלה מי עצבן ראשון את השני ב-67, ואפילו לא ב-48. עיקר השאלה היא בשביל מה נברא העולם. מהי מטרת הבריאה. ולכן בזה פותח רש"י את דבריו. זה הבסיס לכל ההבנות שבאות אחר כך.

"בראשית" – רש"י מבאר על פי המדרש: "בשביל התורה שנקראת ראשית", ו"בשביל ישראל שנקראים ראשית".

אנו עומדים מול ה', ויודעים שה' ברא את העולם, והוא זה שיגיד לנו מה עלינו לעשות, ואם הוא בחר בנו מכל העמים, ודרש מאתנו לקיים את תורתו בארץ ישראל, זה הדבר הנכון ביותר.

כל המשך ספר בראשית ונסיבותיו רואים שה' בוחר בנו בני אברהם, יצחק ויעקב כעם הנבחר ומגדיר מהי ארץ ישראל, והיכן תחול הברכה. הוא מטיל עלינו משימות כבדות משקל לקדם את העולם לתיקונו. וזהו "כוח מעשיו הגיד לעמו". עם ישראל נבחר לספר את דבר ה' בעולם. היכן? "לתת להם נחלת גויים". וכשאנו נאמין בזה, גם הגויים יאמינו בזה.

גל טרור או מלחמה על בית ה':

בזמן האחרון עם ישראל עובר תקופה לא פשוטה. ראש הממשלה מנסה לעדן זאת במילים: "גל טרור" (כמו איזה גל בים) כדי לא לטפל בשורש הבעיה.

אנו חייבים להתבונן ולהקשיב מה ה' אומר לנו כעת. כששומעים שהאדמה מתחממת חשוב שנשאל את עצמנו על מה המאבק? אנו מאמינים שה' מדבר אלינו דרך המציאות. אנו עסוקים בפתרונות נקודתיים, ושוכחים את המהות.

הר בית ה':

כדי לזהות מה ה' דורש מאתנו חשוב לשמוע מה הנושא שעליו הערבים זועקים. לא משום שאנו מכבדים את שונאינו אלא כדי ללמוד מה הנקודה שבו אנו צריכים לתת את הדעת.
לשם הדוגמה: בזמן היוונים הנקודה הייתה "להשכיחם תורתך" ולכן בזה בדיוק היה המאבק, ועל זה היה צריך למסור את הנפש, על תרבות יהודית.

כעת הנקודה המרכזית שהם זועקים עליה היא שאנו מטמאים להם את "הר הבית".

אמנם ישנו כעת מחלוקת גדולה בין הרבנים האם מותר לעלות להר הבית, אסור או מצווה. אך חושבני שזו לא הנקודה כעת. השאלה שאנו צריכים להבין כעת היא מי מוביל את העולם לגילוי מלכות ה'. בראש השנה התפללנו "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשך. בהר ציון משכן כבודך. ובירושלים עיר קודשך". האם זה סתם סיסמאות? האם זה משהו דמיוני? – חלילה! זו השאיפה שלנו! בניין המקדש. על זה המלחמה של הערבים בנו. לא כי חסר להם חלב או גבינה ולא כי לקחנו את אדמתם (שהרי מעולם לא הייתה מדינת פלסטין). המלחמה שלהם היא מי העם הנבחר. האם "מציון תצא תורה" או מ"אל קודס יצא הקוראן". כל הנביאים מודיעים לנו שעל כך יהיה בירור נוקב לפני הגאולה השלימה. ואנו זוכים לחיות בדור שעובר את הבירור הגדול הזה בעולם. מי אמור להוביל דבר ה' לעולם? היהודים, הנוצרים או המוסלמים?

הכל מתחיל אצלנו! כשאנו לא מאמינים לגמרי שירושלים היא בירת הנצח שלנו, כשאנו לא סגורים על זה שה' דורש מעמו לחזור לארצו, אין לנו מה להתפלא שהגויים לא מבינים זאת.

אומר דוד המלך: "שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ"[3]. כדי לזכות בארץ ישראל צריך לשאול ולבקש עליה. כמו שכדי לזכות בגשמים אנחנו נדרשים לשאול ולבקש, 'שאלת גשמים', כך עלינו לבקש ולתבוע את ארץ ישראל השלמה.

ביום בו נכריע בנפש האומה, ששתי גדות הירדן הן שלנו, זה מה שיהיה! לא 'שתי מדינות לשתי עמים' ולא 'מזרח תיכון חדש', יש מדינה אחת ועם אחד, יש ארץ אחת ויש גוי אחד בארץ, "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"[4]!

כשנגיע להכרעה הנפשית היסודית הזו, יתקיים בנו גם סופו של הפסוק "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם".

הדבר הנורא ביותר שקורה בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות, הוא המעבר מ'סימן קריאה' ל'סימן שאלה'.

אנו יודעים ש"משה אמת ותורתו אמת!", זה ודאי ומוחלט אצלנו - זה 'סימן קריאה', זה אלף 'סימני קריאה'! ואם מישהו יבוא ויציג את זה בתור שאלה: משה אמת? תורתו אמת? זה נורא ואיום! פתאום מתחילה להיות שאלה, האם התורה היא נצחית? האם התורה מתאימה לנו? האם ארץ ישראל שייכת לנו באמת? אולי אנחנו בעצם עם כובש... יש אנשים שמכניסים אוירה של ספקנות, של 'סימני שאלה'.

ישנה קרן שנקראת 'הקרן החדשה לישראל', זו קרן שמשקיעה כסף רב כדי להכניס בלבו של כל חייל צה"ל איזה צד של ספק לפני שהוא לוחץ על ההדק. על המצע הזה גדלו 'מחאת הטייסים', ארגון 'ארבע אמהות' ודומיהם, ומזה מתחילה קריסת התודעה שלנו ביחס לארץ ישראל.

עלינו לאמץ את 'סימני הקריאה' שלנו אל ליבנו ולנפנף בהם כדגל חד וברור, ארץ ישראל שייכת לנו ואנחנו ננצח! אין שום מקום לפקפוק בדבר הזה.

הגמרא (ב"ב לא.) מספרת על שני אנשים שהיו נתונים בספינה ונחלקו ביניהם מיהו הבעלים של הספינה, זה אומר 'של אבותי' וזה אומר 'של אבותי' ולאף אחד אין הוכחות. מה עושים במקרה כזה? הגמרא קובעת 'כל דאלים גבר'! הכוונה שם היא שמי שאלים בראיות, מי שיש לו ראיות חזקות ומבוססות יותר, הוא זה שיזכה בספינה. אבל לעניות דעתי יש כאן עומק גדול יותר, אדם שיש לו בהירות והעמדה הנפשית שלו חזקה - הוא ינצח!

דוד המלך עמד מול גולית, נער צנום מול הר אדם, "גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו" (שמואל א' יז,ד-ז). כל העם רואה את גולית מחרף מערכות אלקים חיים במשך ארבעים יום, וכולם בורחים מפניו. אף אחד לא האמין שאפשר לנצח אותו, כולם מסופקים, והנה מגיע דוד המלך לשדה המערכה ושומע כיצד המנוול הזה מחרף מערכות אלקים חיים. דבר כזה, אומר דוד המלך בליבו, זה לא יעלה על הדעת, צריך לעשות לזה סוף!

גולית רואה את דוד המלך, הוא מסתכל לו בלובן שבעיניים ואומר לו: "הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת" (שמואל א' יז,מג), אתה כזה קטן, איך אתה בכלל מעלה על דעתך לעמוד פה מולי ועוד עם אבנים ומקלות?! אבל בסופו של דבר דוד המלך מוריד את ראשו של גולית.

לדוד המלך יש ביטחון גמור, יש לו בהירות, "אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ".

כשיש ביטחון גמור אפשר לנהל קרב עם פרימוסים ובקבוקי מולוטוב. זה מה שהיה במלחמת השחרור, היו לנו רק טנק אחד, שני משוריינים עם תותח ועוד כמה בלי תותח, מטוס קרב מאולתר וכמה מטוסי סיור, זה מה שהיה.

היינו עַם קטן ומסכן, מרוט נוצות. חמש שנים בלבד עברו מאז שכילתה השואה הארורה שליש מבני עמנו ועד מלחמת השחרור, אבל היינו חדורי אמונה וביטחון, ומי שמאמין מנצח!

כך היה גם במלחמת ששת הימים, בכל פרמטר אסטרטגי צבאי, אי אפשר להבין מה שהתרחש במלחמה הזו. הותקפנו על ידי שישה צבאות, מצרים היתה מעצמה אזורית, גם סוריה היתה בעלת כוח רב, אבל כולם נפלו כמו מגדל קלפים, כי אצל חיילינו היתה אמונה יוקדת בצדקת הדרך.

המלחמה שלנו היא מלחמה של וודאות מול ספקנות, ותפקידנו הוא לדאוג שידם של 'סימני הקריאה' תהיה על העליונה, שלכולם יהיה ברור שעם ישראל חזק, עם ישראל חי!

"עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג,כד). דרכו של ארי לרבוץ על מצעו, מי שמגיע לכלוב של האריה בגן החיות ומצפה לשמוע איזו שאגה אדירה או לצפות בזינוק מרשים, מהר מאוד הוא מתאכזב. הוא רואה את האריה רובץ בבטלנות, אז הוא מנסה לסמן לו עם הידיים או להשמיע כל מיני קולות, קצת לעורר אותו, אבל זה לא מעניין את האריה, זה לא בכיוון שלו בכלל. אבל כשיש איזה טרף שנמצא בטווח הראיה שלו ומעורר את רעבונו, ברגע אחד הוא קם ומתנער, מזנק ושועט, ותופס את קרבנו.

כאלה הם ישראל, לפעמים רובצים על איזה מצע ונרדמים, אבל ברגע שהקב"ה מעורר אותם ומעמיד אותם באיזה מבחן, הם מתנערים, קמים ומתנשאים.

תכל'ס:

א. הודאה לה' על כל הניסים המופלאים מכל כיוון ועל כך שיש לנו צבא ומשטרה שיכולים לפעול ולהגיב. מה שלא היה לנו בכל שנות גלותנו. אמנם חושבני שצריך לפעול באופן הרבה יותר אינטנסיבי, אך על עצם זה שיש לנו בכלל את האפשרות להגיב זו דבר שצריך להודות לה' עליו. ב-2000 שנות גלותנו בכל הפוגרמים שעשו ביהודים לא היה לנו את היכולת להרים את הראש, וכעת יש לנו את האפשרות להגיב, ולמנוע מכך ש"דם יהודי יהיה הפקר".

ב. תפילה - הכלי המרכזי שלנו הוא תפילה: להתפלל ולבקש מה' שירחם עלינו, ויגלה את שכינתו, ויראה לעולם מי הוא רוצה שישלוט בירושלים.

ג. אמונה – כשאדם חש שהוא שולט בכל ברגע שמשהו לא מתנהל כפי שהוא ציפה הוא נכנס לחרדה. אך אדם שמאמין שיש מנהיג לבירה. שה' הוא זה שמנהל את העולם כל המציאות נראית אחרת לחלוטין: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר".

ד. גבורה - כמו כן, זה דורש מאתנו גבורה. לא לפחד, לא להיחלש. אם ערבייה בת 17 לוקחת סכין ומנסה לרצוח יהודים כי היא מבינה שיש כאן מאבק רוחני, חשוב שאנו נפנים שאנו כאן במאבק מנגד. (אין זה אומר חלילה לקחת סכין ולבצע מעשים אשר לא יעשו ואסור לעשותם בשום אופן) אבל בנפש להפנים שאנו כאן במלחמה רוחנית שאנו מוכנים למסור את הנפש עליה.

ה. גבורה מעשית – לצאת לטיולים ושבתות אירוח ביהודה שומרון בנימין ובעיר העתיקה! לעשות מעשים של אמונה ושליטה בא"י! ליסוע עם דגלי ישראל. להראות נוכחות בכל חלקי ארץ ישראל!






[1] מיקס מדברי הרבנים, הרב מרצבך והרב שמעון כהן.

[2] המשך: ואמנם כן, בשעה שהקב״ה נותן את הארץ לישראל, מתגלה שמעולם לא היה לאומות העולם שום קנין בה, שכן נאמר לאברהם: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ (בראשית יב,א), היינו שתלך אל ארץ כזאת שאוצרותיה ומחמדיה אינם גלויים לשום אדם בעולם, מעין העולם הבא אשר נאמר עליו: ״עין לא ראתה אלקים זולתך״ (ישעיה סד,ג), וגם אתה לא תוכל לראותה מעצמך, כי אם מה שאני אראה אותך, היינו שיפתחו לך עינים בהירות לראות מה שיש בארץ זו.
ומטעם זה לא קנו אותה האומות, שכן כך הלכה שמי שקנה בדיל מן העכו״ם ומכר לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח״כ נמצא שכולו כסף, לא זכה בו הישראל הראשון, מפני שקנה אותו בחזקת בדיל ולא בחזקת כסף (מרדכי ספ"ב דבבא מציעא בשם אבי עזרי), וכמו כן בארץ ישראל, מה שקנו אותה האומות לא קנו אותה אלא בחזקת ארץ כשאר ארצות ובאמת הרי היא ארץ אחרת לגמרי, ומשום כך לא קנו אותה כלל.
ועל כן בכל זמן שישראל מוקירים את הארץ מצד קדושתה, מצד: ״כח מעשיו הגיד לעמו״, אשר היא סגולתה של ארץ זו ארץ הנבואה, שעל ידה מגידים את כח המעשים, ורק לעמו, עם הנבואה, מתחברים על ידי זה עם הנבואה עם ארץ הנבואה ומסתתמת מעצמה כל הקטגוריא של האומות.

[3] תהלים ב,ח.

[4] שמואל ב' ז,כג.